בס״ד. אור ליום ה׳, ערב חג השבועות ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי׳ לכולם גו׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם1, ומדייק בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו על פסוק זה שהוציא על מנת ללמוד בחג השבועות2 [והקשר דפסוק זה לחג השבועות בפשטות, יש לומר, ע״פ המבואר3 בטעם המנהג שקורין מגילת רות בעצרת (דנוסף על הטעם4 שבמתן תורה היתה הגירות של כל עם ישראל, וענינה של מגילת רות הוא על דבר הגירות של רות, הרי נוסף לזה יש עוד טעם דהוא) משום שהמגילה מסיימת וישי הוליד את דוד, ובעצרת5 מת דוד. וזהו גם הקשר לפסוק ועבדי דוד גו׳. ויומתק ע״פ המבואר באגה״ק סימן ז״ך וסימן כח, שביום ההסתלקות עומדת בגלוי כל עבודתו אשר עבד, עד שעולה לשרשה ומקורה ומשם יורדת למטה בגלוי לפעול ישועות בקרב הארץ6. ובזה יובן יותר הקשר דפסוק זה עם חג השבועות, שבו נסתלק דוד, כי פסוק זה קאי בדוד מלכא משיחא, שענינו הוא לפעול ישועות בקרב הארץ], דצריך להבין מדוע נקרא משיח בפסוק זה בשם דוד, והרי משיח הוא רק מזרע דוד ואינו דוד עצמו, ובפרט ע״פ מה שמאריך הרמב״ם בפרק י״א7 מהלכות מלכים שמשיח ודוד הם שני משיחים, ומביא שם הפסוקים שבהם מפורט ענין ב׳ הגאולות, הגאולה בימי דוד והגאולה דלעתיד לבוא על ידי משיח צדקנו. והנה לפני זה כתיב8 קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה גו׳ ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף גו׳ והיו לאחדים בידך, היינו שלעתיד לבוא יהי׳ יחוד יהודה ויוסף להיות לאחדים ממש, ובהמשך לזה כתיב ועבדי דוד מלך עליהם, היינו שיהודה יהי׳ הנשיא ואפרים (יוסף) יהי׳ באופן של טפל, ולכאורה אינו מובן (כמו שמדייק בהמאמר שם) כי במקום אחר משמע שיוסף הוא גדול במעלה מיהודה, כמ״ש9 ויגש אליו יהודה, שיהודה ניגש אל יוסף, דהיינו שיוסף גדולה מעלתו לגבי יהודה.
ומבאר בהמאמר, דב׳ השבטים יהודה ואפרים בעבודת האדם ענינם תלמוד ומעשה, דיוסף ענינו תלמוד ויהודה ענינו מעשה. ובזה מצינו פלוגתא בגמרא10 אי תלמוד גדול או מעשה גדול, דר׳ עקיבא סבירא לי׳ שלימוד גדול ור׳ טרפון סבירא לי׳ שמעשה גדול, ולבסוף נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. דגם במסקנא זו (דתלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה) אנו רואים ב׳ ענינים, דמצד אחד רואים כאן את גדלות התלמוד, שהרי המסקנא בפשטות היא שתלמוד גדול, אבל לאידך גיסא, מודגשת בזה גם מעלת המעשה, שהרי הטעם לזה שהתלמוד גדול הוא משום שמביא לידי מעשה.
וזהו11 ההפרש בין יוסף ליהודה, דיוסף ענינו תורה משא״כ יהודה הוא ענין המעשה. כי יהודה הוא מלשון הודאה וביטול, שזה קשור עם כפי׳, והרי מעשה הוא גם מלשון כפי׳ כמו מעשין על הצדקה12. ויש להוסיף בזה, דכללות ירידת הנשמה למטה בגוף, והתלבשותה בכח הכי תחתון שבכחות הנפש הוא כח העשי׳, הוא ענין של כפי׳. [ויש לומר, דזהו גם מה שמביאים13 דוגמא על מעשה לשון כפי׳ מהלשון מעשין על הצדקה, משום שהכפי׳ הנ״ל שהנשמה כופה את עצמה לרדת ממדריגתה, הוא ענין של צדקה שעושה הנשמה עם הגוף והנפש הבהמית].
והנה כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בתוך גוף ונפש הבהמית, הרי הנפש האלקית והנפש הבהמית הן בדוגמת תורה ומצוות, תלמוד ומעשה. כי הרי גם הנפש האלקית וגם הנפש הבהמית שתיהן נבראו לשמש את קוני14, אלא שההפרש ביניהן הוא דהנפש האלקית עיקרה הוא בלימוד התורה ועיקר ענין הגוף והנפש הבהמית הוא בקיום המצוות. וכמובן בפשטות, דלימוד התורה הוא ע״י השכל שבראש, ולבוש המחשבה, השייכים בעיקר לנשמה, משא״כ המצוות עיקרן הוא המעשה, כמבואר בארוכה בתניא15 דגם אם כיון כל הכוונות ולא עשה את המצוה במעשה לא קיים את המצוה, משא״כ אם לא כיון ורק עשה את מעשה המצוה קיים המצוה בשלימותה (לבד מצות קריאת שמע וכו׳ הצריכות כוונה, כמובא בתניא שם). וזהו מה שבכללות ההפרש בין יהודה ליוסף הוא בין לימוד התורה לקיום המצוות, ובפרטיות יותר הוא בין העבודה עם הנפש האלקית והעבודה עם הנפש הבהמית. וזהו גם כללות החילוק בין יששכר וזבולון, בין מארי תורה למארי עובדין טבין16, ויש בזה מה שאין בזה, ולפיכך יש פלוגתא מי מהם גדול.
אמנם17 המסקנא היא שתלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה, היינו שהמעשה פועל גדלות בהלימוד משום שממנו הוא בא. וכפשטות הענין, שגם בתחילת העבודה, הרי כדי לידע את המעשה אשר יעשון צריך להיות בתחילה לימוד התורה. וזהו הטעם על מה שבתחילת העבודה צ״ל ויגש אליו יהודה, גישת יהודה אל יוסף, משום שיוסף שהוא תלמוד הוא גדול במעלה. אמנם כשבאים לתכלית שלימות העבודה, הרי אז ניכר ששלימות הלימוד הוא מחמת המעשה, משום שבעצם מעשה גדול.
וזהו17 מה שאומרים18 דמה שנמנו וגמרו תלמוד גדול הוא דוקא בזמן הזה, אבל לעתיד לבוא יהי׳ מעשה גדול, משום שאז תהי׳ תכלית השלימות בעבודת האדם, ולפיכך יהי׳ ניכר שמעשה גדול. וזהו מה שלעתיד לבוא יהי׳ משיח צדקנו משבט יהודה דוקא, שהוא ענין ההודאה והמעשה, משום שאז יהי׳ מעשה גדול. דאף שבתחילה צ״ל משיח בן יוסף, הרי שלימות הגאולה באופן שאין אחרי׳ גלות19 תהי׳ דוקא ע״י משיח בן דוד.
ובזה17 יובן גם מה שנקרא משיח כאן בשם דוד דוקא, כי מעלת המעשה היא (כנ״ל) משום שאז כופה את עצמו היפך טבעו ורגילותו, היינו שלימות הביטול, וענין זה מצינו אצל דוד המלך, כמו שאמר על עצמו כי עני ואביון אני20, אם לא שויתי ודוממתי גו׳21, שהי׳ בתכלית השפלות והעניוות, עד שלא הי׳ כלל מציאות לעצמו. ובספירות הוא ספירת המלכות22 דלית לה מגרמה כלום23.
וזהו מה שנאמר24 במשיח (בנבואת הגאולה של נביא הגאולה והישועה25, ישעיהו) שיהי׳ בתכלית הענוה. דאף שיהי׳ בתכלית הגדולה, כמ״ש שם26 והריחו ביראת ה׳ ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו גו׳ עד שנאמר בו27 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד, שהן ה׳ דרגות, וכמבואר28 שירום אפילו מאדם הראשון, ואומר מאד שהוא לא כהצירוף דאדם כי אם למעלה מזה בהצירוף דמאד29, למעלה ממדידה והגבלה דציור אדם, ואעפ״כ תהי׳ בו תכלית העניוות כמ״ש24 ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ גו׳.
והנה מטעם זה יהי׳ משיח נשיא על כולם, גם על יהודה וגם על אפרים, ובאופן שיהי׳ לאחדים בידך גו׳, בתכלית השלימות דאחדות, משום שזה בא ע״י עניוות אמיתית, דכאשר האדם הוא עניו אזי הוא רואה את מעלותיו של חבירו, ומבין כיצד הוא צריך לחבירו (בגלל מעלותיו) וכו׳ ולפיכך הוא מתאחד עם כולם, עד לאחדים ממש (כמבואר בלקו״ת ר״פ נצבים30 ובארוכה באוה״ת שם31).
וזהו גם הטעם על מה שלעתיד יהי׳ קיום המצוות בתכלית השלימות כמו שאומרים32 ושם נעשה לפניך וכו׳ כמצות רצונך, כמבואר בארוכה בתורת חיים פ׳ ויחי33, שזהו משום שדוקא לעתיד לבוא יהי׳ המקריב, מין האדם, בתכלית השלימות, והמינים שמהם מקריבים את הקרבנות יהיו בתכלית השלימות, וגם בית המקדש יהי׳ בתכלית השלימות, כמ״ש34 מקדש אדנ-י כוננו ידיך, משא״כ שאר המקדשות שהיו מעשה ידי אדם (כמבואר בזהר35).
והנה מכיון שהגילויים דלעתיד יהיו בתכלית השלימות, לפיכך יהי׳ באופן שלמעלה לגמרי מגדר הזמן, אבל יומשך לתוך זמן ומקום, ולכן תהי׳ הגאולה באופן דמיד הן נגאלין36, בזמן, וגם במקום בהר שהוא גבוה מכל ההרים, וכמ״ש במ״א37 שלעתיד לבוא תהי׳ ירושלים רמה ונישאת לעילא ולעילא, וגם בחי׳ ירושלים של מעלה תומשך בירושלים של מטה38. והענין שלמעלה ממקום וזמן נמשך בתוך מקום גשמי וזמן גשמי ומתאחד עמם, כמו הארון שהי׳ בו מקום מדוד ומוגבל ויחד עם זה אינו מן המדה39, שיומשך בבית המקדש גשמי ובירושלים עיר הקודש גשמית ובארץ ישראל הגשמית, ויראו שם את כח הפועל בנפעל, דעבדי דוד מלך עליהם, והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ40, ועד שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד41, והיתה לה׳ המלוכה42, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי׳ נשא את ראש גו׳43, נשיאת ראש כ״א מישראל וכל ישראל, ויהי׳ המשכן דאקרי מקדש44, בבית המקדש הנצחי, בביאת משיח צדקנו, ועבדי דוד נשיא להם לעולם, באופן נצחי, במהרה בימינו ממש.
__________
1) יחזקאל לז, כד-כה.
2) סה״מ תרצ״ט ע׳ 191. וראה גם שם ע׳ 195 (סה״מ תש״ח ע׳ 225).
3) בכור שור – ב״ב יג, ב (הובא בהמועדים בהלכה – חג השבועות פ״ד).
4) הובא באבודרהם (סדר תפלות הפסח). וראה גם נו״כ לשו״ע או״ח סת״צ ס״ט.
5) ירושלמי ביצה פ״ב ה״ד. חגיגה פ״ב ה״ג. רות רבה פ״ג, ב.
6) ע״פ תהלים עד, יב.
7) ה״א.
8) שם לז, טז-יז.
9) ויגש מד, יח.
10) קידושין מ, ב. וש״נ.
11) ראה סה״מ תרצ״ט שם. וראה גם בהנסמן לקמן הערה 18.
12) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
13) ראה גם סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
14) ראה משנה וברייתא סוף קידושין.
15) רפל״ח.
16) ראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ שצו. וש״נ.
17) ראה סה״מ תרצ״ט שם ע׳ 193 ואילך.
18) ראה גם אוה״ת ר״פ ויגש. ובכ״מ – נסמן בסה״מ חנוכה ס״ע רנא-ב הערה 23. וראה סד״ה ויגש אליו יהודה תשכ״ט (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קצג). תשל״ד (שם ס״ע רה-ו). ד״ה הנ״ל תשל״ו (שם ע׳ רט). ד״ה זה תשמ״ז (שם ע׳ רכ-רכא).
19) ראה תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב. מכילתא עה״פ בשלח טו, א.
20) תהלים פח, א.
21) שם קלא, ב.
22) ראה זח״ב שב, ב. ובכ״מ.
23) ראה זח״א קפא, א. ובכ״מ.
24) ישעי׳ יא, ד.
25) ראה פרש״י ומצו״ד עה״פ ישעי׳ מט, א. זח״ב קעט, סע״ב.
26) ישעי׳ שם, ג.
27) שם נב, יג.
28) ראה רמ״ז לזח״ג רס, ב. ספר הגלגולים פי״ט. ל״ת להאריז״ל פ׳ תשא. ס׳ הליקוטים להאריז״ל פ׳ שמות. וראה סוד״ה באתי לגני תשי״א (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ י) ובהערה יט שם.
29) ראה זח״ג רמו, ב (ברע״מ). ב״ר פ״ח, ה ובפרש״י. ספר הגלגולים ספ״א. מג״ע אופן קפ. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בלק קב, א. קה, ב. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פ״כ (ע׳ יח). ועוד.
30) מד, א.
31) ע׳ א׳קפט ואילך.
32) בתפלת מוסף דשבת ויו״ט.
33) צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד. וראה גם אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה הנ״ל פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
34) בשלח טו, יז.
35) ח״א כח, א. תקו״ז תכ״א (ס, ב). וראה לקו״ש חי״א ע׳ 98. וש״נ.
36) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
37) ב״ב עה, ב.
38) ראה תקו״ז שם. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳מט. לתהלים (יהל אור) ע׳ תפא.
39) יומא כא, א.
40) זכרי׳ יד, ט.
41) צפני׳ ג, ט.
42) עובדי׳ א, כא.
43) נשא ד, כה. ועוד.
44) עירובין ב, א.
[סה"מ שבועות ע' תיט ואילך]
כעין שיחה. מאמר ראשון מהמשך. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 181 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1531 ואילך. חלק ממאמר זה ושלאחריו הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (בשילוב שיחת ומאמר ש״פ ויגש תשל״ב), ונדפס בלקו״ש חכ״ה ע׳ 258 ואילך.