בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשכ״ו
הנחה בלתי מוגה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכאו״א מהם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע1, ואומר אח״כ במימרא השני׳1 בשעה שהקדימו ישראל כו׳ יצתה בת קול ואמרה מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר2 גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, מקודם עושי והדר לשמוע, שמזה מובן שכמו שלגבי המלאכים הי׳ עושי דברו, שפעלו ענין הדיבור, ואח״כ ונשמע, שקיבלו מדיבור זה שפעלו, כמו״כ בהקדמת נעשה לנשמע של ישראל, שבנעשה פעלו ענין הדיבור, שזהו עשרת הדברות שהם כללות כל התורה ועניני׳3, וצריך להבין איך באמת יכלו לפעול ענין כזה. וגם צריך להבין, דלפי פשיטות הסוגיא שנשמע ענינו הבנה ונעשה ענינו קבלת עול, אינו מובן מהו הרז ואיזה ענין נפלא וסודי יש בזה, שהרי מובן בשכל הפשוט, שכדי לקבל את התורה צריכים קבלת עול מכיון שהציווי הוא מהבורא אל הנברא, שבורא ונברא הם באין ערוך, ואין להנברא שום השגה והבנה בהבורא ית׳, רק שבחסדו ית׳ גילה מקצת חכמתו ומקצת טעמי דקרא וטעמי המצוות, אבל הנברא מצד עצמו אין לו שום השגה בהבורא, מובן בפשטות שאי אפשר לקבל את התורה רק בקבלת עול, ומהו הענין נפלא וסודי שבזה. ועוד צריך להבין, דלפי הפשטות שנשמע הוא הבנה והשגה, איך הגיעו עי״ז לענין הכתר, שהרי הכתר הוא עטרה שלמעלה מהראש וסובב ומקיף את הראש, שענינה הבנה והשגה, והכתר הוא למעלה מהבנה והשגה, דלכן על נעשה מובן למה נתנו את הכתר, מכיון שנעשה הוא בחי׳ קבלת עול שלמעלה מהבנה, אבל אינו מובן מהי השייכות של הכתר לנשמע שהוא הבנה והשגה. אלא בהכרח לומר שגם נשמע הו״ע קבלת עול, וצריך להבין מהו החילוק בין קבלת עול דנשמע לקבלת עול דנעשה.
ויובן זה בהקדים החידוש דמתן תורה שתחילתה ועיקרה הוא אנכי ה׳ אלקיך4 ועל מתן תורה אומר בפסוק5 שהי׳ ברעש, קולות וברקים, דלכאורה אינו מובן6 הרי בעשרת הדברות מדבר בענינים פשוטים, ומהו הרעש (שטורעם) בזה שהי׳ צריך להיות קולות וברקים. ולהבין זה, צריך להקדים תחילה החידוש דמתן תורה, שהרי קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה7, שאברהם הי׳ זקן ויושב בישיבה וכמו״כ יצחק זקן ויושב בישיבה ויעקב זקן ויושב בישיבה8, שהנהגה זו הנחיל להם אברהם אבינו, וכמו״כ הנחיל להם אברהם אבינו את הענין שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, א״כ מהו החידוש דמתן תורה. ומבואר בזה במ״א בארוכה9 שבמתן תורה ניתן הכח לפעול ולהמשיך הקדושה בהדבר גשמי שמקיימים בו המצוה. דהן אמת שגם האבות קיימו המצוות בדברים גשמיים, שהרי עבודת אברהם אבינו שהיתה בהכנסת אורחים (גמילות חסדים) היתה בהכנסת אורחים כפשוטו כמבואר בארוכה בתורה שבכתב10 ויותר בתורה שבע״פ11, וכמו״כ ענין עבודת יצחק בחפירת בארות12 ועבודת יעקב בהמקלות13, הרי היו בארות ומקלות גשמיים ואין מקרא יוצא מידי פשוטו14, אבל האבות לא פעלו שינוי בהגשמי, וההמשכות שהמשיכו היו ברוחניות, והחידוש דמתן תורה הי׳ שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה15, שהתחתון יעמוד בתכלית העילוי (המעלה) עי״ז שהעליון יירד למטה במקום המטה, עד שהגמרא16 אומרת לאיפה ניתנה התורה, למצרים ירדתם דוקא ויצר הרע יש ביניכם, ותורה לא בשמים היא17, ואדרבה חברים מקשיבים לקולך18, דכל ענין התורה למעלה הוא בוא אני ואתה ונשמע את הפסק דין של בית דין של מטה19, שכל התורה למעלה הוא מהתורה למטה. וזהו החידוש דמתן תורה, שהתחתון שאין למטה הימנו יעלה להעליון שאין למעלה הימנו, עי״ז שהעליון שאין למעלה הימנו יורד להתחתון שאין למטה הימנו (שזה הי׳ הכוונה דמתן תורה, שיקיימו את המצוות בדברים גשמיים דוקא, וכמו״כ בתורה שתהי׳ בהבנה והשגה במוח הגשמי ויהי׳ כתוב בדיו על הקלף גשמי דוקא20), שהתורה ירדה בדברים גשמיים, שע״ז היו הקולות וברקים.
והנה כדי לפעול ולהמשיך ענין כזה צריך להיות בדומה לזה בעבודת האדם למטה, וע״ז היתה הקבלת עול דנעשה ונשמע, שזהו מה שהמשנה21 אומרת למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע אלא כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ואח״כ יקבלו עליהם עול מצוות, דקודם צ״ל הקבלת עול כללי בקבלת עול מלכות שמים, ואח״כ יקבלו עליהם עול מצוות, ובעול מצוות נכלל גם עול תורה, דבפרשת והי׳ אם שמוע מדבר שם גם בעניני תורה22, שזהו גם מה שאומר במכילתא23 שביקשו ישראל שיגזור עליהם גזירות ואמר להם הקב״ה קבלו מלכותי תחילה ואח״כ אגזור עליכם גזירות, גזירה גזרתי ולכן אין לך רשות להרהר אחרי׳24, שגזירה הוא ג״כ ענין קבלת עול, שקבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות זהו הקבלת עול דנעשה והקבלת עול דנשמע. וההפרש בין הקבלת עול דנעשה והקבלת עול דנשמע מבאר ע״ז בארוכה בלקו״ת בדרוש צאינה וראינה25 שהמצוות נחלקות לרמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה, וע״ז יש רמ״ח קבלות עול (קבלת עול׳ס) על רמ״ח מצוות עשה, ושס״ה קבלות עול (קבלת עול׳ס) על שס״ה מצוות ל״ת, קבלת עול פרטי על כל מצוה פרטית, וקבלת עול דנעשה הוא הקבלת עול לבחי׳ רעוא דכל רעוין, מקור כל הרצונות פרטיים26, א״כ הוא למעלה מרצונות פרטיים, וצריך להמשיך קודם את הרצון בכל הרעוין שירצה רצונות פרטיים, או כלשון השני27 ביטול לבעל הרצון, שזהו הקבלת עול כללי דנעשה, שיהי׳ לו רצון לרצונות פרטיים, ואח״כ ישנה הקבלת עול דנשמע וקבלת עול פרטי לכל רצון פרטי.
ועל זה אומר שכמו שזהו במלאכי השרת, עושי דברו, שדיבור בכלל הוא בחי׳ המלכות28, ואח״כ לשמוע, שמקבלים חיותם ממלכות, שזה אינו דומה למלך בשר ודם להבדיל, דהגם שאין29 מלך בלא עם30, מ״מ הרי העם ישנו גם בלי המלך והעם צריך לפעול ענין המלוכה, שהמלך מצד עצמו משכמו ומעלה גבוה מכל העם31, וצריך לפעול השפלה בהמלך שירצה למלוך, משא״כ למעלה הרי אין כלל ענין העם במלכות, וצריך להוות את כל מציאות העם שזהו היפך ממה שלמטה, דלמטה העם פועל ענין המלוכה ולמעלה בחי׳ המלכות מהוה את כל מציאות העם, ולכן צ״ל עושי רצונו להמשיך בחי׳ המלכות כללי, ואח״כ לשמוע שמקבלים את חיותם והשפעתם מהמלכות כל אחד לפי ענינו. וע״י מה פועלים עושי דברו להמשיך בחי׳ המלכות, ע״י השאגה בקול של המלאכים32, וכמו״כ הוא בישראל שמקודם אמרו נעשה, שפעלו והמשיכו מבחי׳ רעוא דכל רעוין שיהי׳ לו רצון כללי על תורה ומצוות. והגם דאורייתא מחכמה נפקת33, שהתורה היא חכמתו ית׳34 (חכמה עליונה) חכמה עילאה, הרי כתיב35 כולם בחכמה עשית, שהתורה היא כעשי׳ גופנית לגבי׳ ית׳36, ואפילו כמו שהתורה היא בחי׳ רצונו34 הרי א״ס הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ הרצון, וע״ז צ״ל הקבלת עול דנעשה להמשיך הרצון על התורה, ואח״כ נשמע, הקבלת עול לרצונות פרטיים שהמשיכו כמו שהוא אצל המלאכים, דע״י מה הי׳ עושי דברו, ע״י השאגה בקול, וכמו״כ בישראל הי׳ זה ע״י גלות מצרים שהיו במיצר ודוחק ויאנחו בני ישראל וגו׳ ותעל שועתם אל האלקים37, והיו בלי שום התפשטות של פרטים רק נקודת החיות בלבד, שהרגישו שאלולא נקודת החיות (לא הי׳ להם ענין החיות), ועי״ז הגיעו גם למעלה למיצר ודוחקא שלמעלה, דשיעבוד הגלות וכור הברזל38 זיכך את החומריות שלהם (שיהיו ראויים לקבלת התורה) ופעלו למעלה שיצמצם את עצמו וינתק עצמו (און זאָל זיך אַראָפּטראָגן) מכל הענינים וירצה רצונות פרטיים דתורה ומצוות, שזהו בחי׳ צדקה וחסד שעשה הקב״ה.
ומ״מ מה פעל ענין דמתן תורה (שהתורה ניתנה במדבר, וממדבר מתנה39), שהתורה היא בחי׳ רעוא דכל רעוין, למעלה מרצונות פרטיים, עד שאומרים שהתורה היא בחי׳ מצח40, משכן הרעוא דכל רעוין, שאין בו שינויים. והגם שהתורה ומצוות שניהם הם בבחי׳ ציור אדם, שהרי המצוות שהן הרמ״ח מצוות עשה והשס״ה מצוות ל״ת הן כנגד רמ״ח איברים ושס״ה גידים שזהו כללות ציור האדם41, כמו״כ התורה היא בחי׳ אדם, שזהו א׳ דם42, שדם הכוונה על התורה43, שזהו גם בציור אדם שדם נכנס ומתלבש תוך האברים והגידים ומחיים. אך החילוק ביניהם הוא שהמצוות הן בבחי׳ התחלקות דוגמת האברים שכל אבר חלוק מהאבר השני, וכן כל גיד וכו׳ וכו׳, כמו״כ במצוות רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת כל מצוה חלוקה ממצוה השני׳, רק מצד זה שהן בקדושה יש בהן ענין ההתכללות, אבל מצד עצמן הן בבחי׳ התחלקות, משא״כ בדם הרי אותו הדם נמצא בכל האברים בשוה, שהדם סובב והולך בכל הגוף, כמבואר באריכות במ״א44 וכידוע בספרי הרפואה שהדם נמשך מהלב לכל האברים ואח״כ חוזר אל הלב שזהו משל לתורה שאין בה התחלקות, שלכן כל הלומד תורת עולה כאילו הקריב עולה45, הגם שנמצא בחוץ ובלילה ואינו כהן, שחסרים כל הענינים לקיום המצוות, בכל זאת יפעל פעולתם ויחשב לקרבן מפני שהתורה היא למעלה מהתחלקות46. ולכאורה צריך להבין באמת, דמכיון שתורה ומצוות שניהם הם בבחי׳ ציור אדם, שגם התורה היא בבחי׳ אדם, וזאת התורה אדם47, למה בתורה אין התחלקות ובמצוות יש התחלקות. והענין הוא, דהגם שתורה מחכמה נפקת, זהו רק מה שנפקת ומתגלית מחכמה, אבל שרשה למעלה מבחי׳ החכמה, מבחי׳ כי לא אדם הוא48, למעלה מבחי׳ ציור אדם, ומשם היא נמשכת לבחי׳ אדם, עד לבחי׳ חכמה בהבנה והשגה, שזהו בחי׳ פנימיות אבא פנימיות עתיק49, פנימיות אבא היא בחי׳ חכמה, ופנימיות עתיק היא פנימיות הכתר, שבכתר יש גם שינויים והתחלקויות, אבל פנימיות הכתר היא למעלה מהתחלקות, שאין בה שום התחלקות. והגם שבמצוות גופא ישנו ענין התשובה שהוא גם למעלה מבחי׳ התחלקות ונקרא רעוא דכל רעוין, שלכן התשובה יכולה לכפר על עבירות שעבר ברצונות הפרטיים מפני שתשובה מגעת לרעוא דכל רעוין, מ״מ גם הרעוא דכל רעוין דתשובה היא בערך הרצונות פרטיים, ולגבי שאר המצוות נקראת תשובה רעוא דכל רעוין, אבל באמת גם בתשובה ישנם שינויים, כמו שאומר בתניא50 שבתשובה ישנן מדריגות רבות מכיון שהתשובה תלוי׳ בלב ובלב יש מדריגות רבות, ולכן גם בתשובה ישנן מדריגות רבות, ולכן אפשר שהיום נתקבלה תשובתו ולמחר לא תתקבל תשובתו, משא״כ בתורה אין בה שום התחלקות ושינויים, שבעבודה זהו העבודה בבחי׳ יחידה שבנפש, ששרשה מבחי׳ אנת הוא חד ולא בחושבן51, שיחידה הוא מלשון יחיד, שאין בו ריבוי, וממילא אין בה גם שינויים, שריבוי ושינוי היינו הך, שזהו מפני ששורש התורה היא מבחי׳ כי לא אדם הוא, שאין בו התחלקות, רק מפני שאדם הוא אדמה לעליון52, שכלול מהעליונים והתחתונים, לכן יש בו בחינה זו שלמעלה מהתחלקות (בחי׳ רעוא דכל רעוין שאין בו התחלקות רצונות פרטיים), וזהו ה״מצח״ שבאדם, וכמו״כ במצוות ישנה בחינה כזו שהיא ענין התשובה.
וזהו שהתורה ניתנה במדבר, שענין המדבר הוא, שלא עבר בה איש ולא ישב אדם שם53 מפני שהתורה נמשכת מבחי׳ מדבר שלמעלה, כי לא אדם הוא, ולכן נמשכה מהעליון הגבוה ביותר עד דברים וענינים גשמיים. ולכאורה איך אפשר לבטל הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו למעלה, שזהו ע״ד מה שכתוב54 א-ל דעות הוי׳, שישנם ב׳ דעות55 דעת תחתון ודעת עליון, דעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין ודעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין, ששניהם דעות בקדושה, אך כי א-ל זהו מדריגה שגבוה משניהם היא מאחדת את הדעת תחתון והדעת עליון, שכמו״כ בהגזירה ישנם ב׳ דעות, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ושניהם בקדושה, מכיון שגם הגזירה היא גזירה דקדושה, ואיך אפשר לבטל את הגזירה, אך זהו מכח העליון שגבוה גם מהעליונים וגם מהתחתונים, ובכחו לאחד את הגבוה ביותר, בחי׳ כי לא אדם הוא, עם תחתונים, עם התחתון ביותר. וזהו בחי׳ אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ כלל56, וזהו אני המתחיל15 וירד ה׳ על הר סיני57 ולמשה אמר עלה אל ה׳58.
וזהו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שנשמע הוא קבלת עול פרטי על הרצונות פרטיים שלכן גם לזה הי׳ כתר, ונעשה הוא קבלת עול כללי לבעל הרצון, ועי״ז ממשיכים המשכות מבחי׳ כי לא אדם הוא בדברים פשוטים וענינים פשוטים שע״ז היו הקולות וברקים, ולכן הי׳ מתן תורה במדבר, וכמו שזה הי׳ במדבר העולם כמו״כ הי׳ זה בבחי׳ מדבר באדם. וענין מדבר באדם יובן מהמדבר שבעולם. דענין59 מדבר בעולם הוא כמ״ש כי לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, שבמדבר ישנו רק בחי׳ דומם שמפני תוקף החום הוא שורף את כל עניני הצומח והחי, שישנם מקומות ערים וישובים ששם ישנם גם מין המדבר וישנן שדות ששם אין ענין המדבר אבל יש שם צומח, עשב כו׳, ומזה יכול להיות גם בחי׳ החי, אבל במדבר נשאר רק בחי׳ דומם שבדומם. ועוד יותר, שאפילו ענין זה שהכל הי׳ מן העפר60, שארץ מגדלת חכמים61 ומהארץ יכול להיות בחי׳ צומח שמזה יהי׳ בחי׳ החי, יוכל להיות גם מין המדבר, דהנה מפני תוקף החום הוא שורף ומכלה (וועבט אויס) גם ענין זה שבארץ, והיינו שלא רק דבמדבר חסר המין של צומח חי כו׳ ונשאר רק הדומם, הנה גם בדומם גופא חסר באיכות הקרקע, הדומם, שאין בו אפילו הכח דהכל הי׳ מן העפר, ונשאר בו רק דומם שבדומם, דכמו״כ הוא במדבר שבאדם. ויובן זה ברב ותלמיד, שהרב הוא באין ערוך, שזהו ג״כ ענין דעילה ועלול שהעלול מקבל מן העילה, הנה בעת שהתלמיד מקבל השפעתו מהרב, הוא צריך להיות בביטול לגמרי, וכמ״ש62 כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור63 כו׳, הנה לבד זאת שצריך להיות בביטול שאין משפיע לזולתו, הנה גם לעצמו לא יוכל להשפיע איידי דטריד למבלע לא פליט64, והוא רק מקבל את שכל הרב כמו שהוא ואינו מפרט זאת בהבנה והשגה שלו (און ניט פאַנאַנדערגעקליבן דאָס מיט זיין הבנה והשגה), וכשהוא מתרחק מהרב אז הוא יכול לברר ולנתח את הענין, מה היא הנקודה ומה הם הפרטים ומה העיקר ומה הטפל כו׳, אבל בעת שמקבל מהרב הוא צריך לקבל עצם נקודת שכל הרב, ויקבל זה בעצם נקודת שכל התלמיד, דהיינו שלא רק שאינו מדבר בפני חכם הימנו65, ובפרט שהוא רבו ובפרט רבו מובהק שבאין ערוך אליו, שהוא בחי׳ דומם לגביו, הנה גם לעצמו אינו יכול להשפיע בהבנה והשגה שלו, ואח״כ כשמתרחק ממנו הוא יכול להשפיע את השכל לעצמו בהבנה והשגה שלו, ולהשפיע לזולתו שלוקח את נקודת שכל הרב ומסבירה לעצמו בהבנה והשגה, שקודם הי׳ אצלו בהשכלה ואח״כ בא לדעת המכריע בין חסד וגבורה66, שמזה בא למדות שבלב, ואח״כ למעשה בפועל עד מחשבה דיבור ומעשה, אבל בעת קבלתו מהרב הוא בבחי׳ דומם שבדומם, שזהו בחי׳ המדבר שבאדם. וזהו בחי׳ הקדמת נעשה לנשמע, כמו המלאכים עושי דברו שפעלו ענין המלכות, כמו״כ ישראל ע״י בחי׳ נעשה, בחי׳ המדבר שבאדם הבטל לבעל הרצון רעוא דכל רעוין, המשיכו מבחי׳ מדבר שלמעלה, כי לא אדם, עד למטה בדברים פשוטים וענינים גשמיים, ואח״כ נשמע, הקבלת עול לרצונות פרטיים. וכאן ישנה מעלה בנשמות על המלאכים כמ״ש67 עשרה עשרה הכף, שעשרה מאמרות כנגד עשרת הדברות68, שהמלאכים פעלו ענין המלכות שיש לזה שייכות אל העולמות, וישראל פעלו והמשיכו ענין התורה שלמעלה הרבה מהעולמות, וזה הי׳ בערב69 מתן תורה70.
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור71, כשישנה ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע כו׳, וכמו שאומר באור התורה להצמח צדק72 שצריך להפקיר עצמו מכל הענינים (אַז מ׳דאַרף זיך מפקיר זיין פון אַלע ענינים) כדי ללמוד תורה, עי״ז זוכים למתן תורה ולקבלת התורה עד וכל אשר לרעך73, וכנוסח כ״ק מו״ח אדמו״ר74 לקבל התורה בשמחה ובפנימיות.
__________
1) שבת פח, א. – לכמה ענינים בהמאמר, ראה ד״ה זה בלקו״ת במדבר יב, ג ואילך. באוה״ת שבועות ס״ע קנו ואילך. וראה ד״ה ראה אנכי תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ שצז ואילך). תשי״ז (סה״מ דברים ח״א ע׳ רסא ואילך).
2) תהלים קג, כ.
3) ראה פרש״י משפטים כד, יב. וראה תניא פל״ו (מו, סע״א). פנ״ג (עד, א).
4) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
5) יתרו יט, טז.
6) ראה לקו״ת שם (יב, ג. טו, סע״ג-ד). אוה״ת שם ריש ע׳ קנז. סה״מ שמות ח״ב ע׳ קיב. וש״נ.
7) ראה יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה). לקו״ש ח״כ ע׳ 200. וש״נ.
8) יומא שם.
9) ראה ד״ה וידבר גו׳ אנכי תשי״ד (לעיל ע׳ ס ואילך), ובהנסמן שם הערה 1.
10) וירא יח, ב ואילך.
11) קידושין לב, ב. ב״מ פו, ב ואילך. וראה בארוכה תורה שלמה וירא שם, א ואילך. וש״נ.
12) תולדות כו, יח ואילך. ראה ד״ה ויצחק בא מבוא תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רפט ואילך). וש״נ.
13) ויצא ל, לז. ראה זח״א קסא, ב ואילך (ס״ת). אוה״ת ויצא רכא, ב. סה״מ תרע״ח ע׳ עו. תרצ״ט ע׳ 108. ובכ״מ.
14) שבת סג, א. וש״נ.
15) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
16) שבת פח, סע״ב ואילך.
17) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
18) שה״ש ח, יג. ראה שהש״ר ופרש״י עה״פ.
19) ראה דב״ר פ״ב, יד.
20) בהנחה נרשם שאין זוכרים אם ענין זה הוזכר כאן. המו״ל.
21) ברכות יג, א.
22) עקב יא, יט.
23) יתרו כ, ג.
24) ראה במדב״ר פי״ט, א. שם, ח. תנחומא חוקת ג. שם ח. יל״ש ר״פ חוקת (רמז תשנט). פרש״י ר״פ חוקת (מיומא סז, ב). וראה גם מדרש תהלים (באָבער) ט, ב.
25) ראה לקו״ת שה״ש כב, א.
26) ראה אוה״ת שבועות שם ס״ע קנח. וראה גם תו״א מקץ לה, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תקפב. אוה״ת במדבר ע׳ נט. ובכ״מ.
27) לקו״ת במדבר שם יד, א. סה״מ תרע״ח שבהערה 1 ע׳ שצח. סה״מ דברים שם ע׳ רסג. וראה גם סה״מ תרנ״ז ע׳ ריח. ובכ״מ.
28) ראה אגה״ק סכ״ה (קלט, א). ובכ״מ.
29) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
30) בהנחה נרשם כאן: ״דהיינו שבחי׳ המלכות ישנה בלא קשר ושייכות אל העם. המעתיק״. המו״ל.
31) ל׳ הכתוב – שמואל-א ט, ב. י, כג. ראה אוה״ת וירא (כרך ד) תשסד, ב. שה״ש כרך ב ע׳ תיד.
32) ראה זח״ג קצא, א.
33) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ובכ״מ.
34) תניא פ״ד (ח, סע״א). ועוד.
35) תהלים קד, כד.
36) ראה תניא פ״ב בהגהה. שעהיוה״א פ״ט (פו, ב). סהמ״צ להצ״צ נב, א. ובכ״מ.
37) שמות ב, כג.
38) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. ראה תו״א יתרו עד, סע״א ואילך. ובכ״מ.
39) חוקת כא, יח.
40) ראה לקו״ת שה״ש כג, סע״ב ואילך.
41) ראה תקו״ז ת״ל (עד, סע״א). תניא רפכ״ג. וראה זח״א קע, ב.
42) של״ה כא, א.
43) ראה בכ״ז לקו״ת במדבר שם יג, א. אוה״ת שבועות שם ע׳ קס.
44) ראה אגה״ק רסל״א. לקו״ת שה״ש לג, ד. סה״מ תרס״ג ע׳ קא ואילך. ובכ״מ. וראה גם שיחות תשמ״ח: ש״פ בא ס״ב (סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 222-3). ש״פ בשלח הערה 21 (שם ס״ע 230-1). ב׳ ניסן ס״ב (שם ע׳ 348). קונטרס ״והחי יתן אל לבו״ תשמ״ח סט״ז ס״ד (התוועדויות תשמ״ח ח״ב ע׳ 582-3).
45) שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ת סוף ס״א. מהדו״ק שם סי״א. הל׳ ת״ת פ״ב סי״א. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 413 הערה 25 ובשוה״ג שם. וש״נ.
46) ראה (נוסף ללקו״ת ואוה״ת שבהערה 43) קונטרס עץ החיים פ״ב (ס״ע 19). ובכ״מ.
47) חוקת יט, יד. וראה זח״ג כט, ב (ברע״מ). תקו״ז תכ״א (סג, א).
48) שמואל-א טו, כט. ראה לקו״ת שה״ש שם, ג. ועוד.
49) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
50) פכ״ט (לו, ב).
51) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
52) ראה עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
53) ירמי׳ ב, ו. ראה בכ״ז לקו״ת שבהערה 40.
54) שמואל-א ב, ג.
55) ראה תקו״ז ריש תיקון סט.
56) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. וראה לקו״ת פינחס פ, סע״ב.
57) יתרו יט, כ.
58) משפטים כד, א.
59) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרע״ח ע׳ שכח ואילך.
60) קהלת ג, כ.
61) ראה זח״א קכה, א (מה״נ). במדב״ר פט״ז, יב. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ד ס״ע א׳תמט. וש״נ.
62) שבת ל, ב. פסחים קיז, א.
63) ע״פ שה״ש ה, יג.
64) ע״פ ל׳ חז״ל – חולין ח, ב.
65) ראה אבות פ״ה מ״ז.
66) ראה תניא ספ״ג. ובכ״מ.
67) נשא ז, פו.
68) ראה זח״ג יא, ב ואילך. וראה סה״מ דברים ח״ב ע׳ מג. וש״נ. וראה בכ״ז ד״ה וידבר גו׳ לאמר תשכ״ב (לעיל ע׳ קפט ואילך).
69) ראה פרש״י משפטים כד, ד. וראה ר״ד בעת הסעודה דליל ב׳ דחה״ש שנה זו (הובא לעיל במפתח המאמרים בהערה למאמר זה).
70) חסר קצת. המו״ל.
71) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
72) שבועות שם ע׳ קסה.
73) יתרו כ, יד.
74) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
[סה"מ שבועות ע' רט ואילך]
״בליל ב׳ (דחג השבועות, בסעודה) שאל הרש״ג את כ״ק אדמו״ר שליט״א שמשמע מפרש״י בחומש שבנ״י אמרו נעשה ונשמע בה׳ בסיון, וכן אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהמאמר דליל א׳ דחג השבועות, והרי מובא בחסידות שהם אמרו נעשה ונשמע במתן תורה. ואמר לו כ״ק אדמו״ר שליט״א שזה באמת סתירה, ולא צריך יותר מדי להתעמק (אַריינקריכען) בזה. הרש״ג אמר: התכוונתי שאתם תירצתם זאת בבשעה שהקדימו שלכם, וענה לו כ״ק אדמו״ר שליט״א שישנם הרבה מאמרים ד״ה בשעה שהקדימו מרבותינו נשיאינו, ואין שואלים שאלה זו וגם לא מתרצים אותה״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר זה נדפס כאן לראשונה (מהנחה פרטית), ובתוספת מ״מ וכו׳.