בס״ד. ש״פ תשא, ט״ז אדר תשכ״ח

(הנחה)

כי תשא גו׳, הנה בפרשה זו¹ מבואר ענין העבודה במשכן ובמקדש דאקרי משכן², ענין מעשה הקטרת, שזה הי׳ מהעבודות העקריות במשכן, ואע״פ שגם בפרשה הקודמת, פ׳ תצוה³, מדובר מענין הקטרת, וכן בפ׳ הבאה, פ׳ ויקהל⁴, אבל שם מדובר רק בכללות, ובפ׳ זו מבואר הענין בפרטות, דהיינו ההכנות לזה, וממה שהיתה הקטרת נעשית, וכן גודל הענין שבזה, והלאוים הקשורים בזה וחומר הענין שבהם ועד לענין של היפך החיים להעובר עליהם, אשר גם ענין זה דהיפך החיים מבואר דוקא בפרשה זו מאחר שכאן מבואר חומר הענין, והגם שגם בקרבנות ישנם כו״כ לאוים כמו חולין בעזרה ושחוטי חוץ וכו׳, אך אין זה מגיע לקטרת שחמורה כ״כ עד לענין של היפך החיים להעושה במתכונתה.

והנה ענין הקרבנות ומעשה הקטרת ה״ז עבודת המשכן, וכמשנ״ת במאמר דיום ההילולא שעיקר העבודה במשכן ומקדש הו״ע עבודת הקרבנות (שכולל גם מעשה הקטרת), ולכן הי׳ המשכן מעצי שטים דוקא וכו׳ (כמבואר שם) ועיכ״ז נעשה הושכנתי בתוכם, דהנה כללות ענין הקרבנות הו״ע קירוב כל הכחות⁵, ועד להקירוב אשר רזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס⁶ אך ישנו חילוק בין קרבנות סתם למעשה הקטרת, דקרבנות נקראים אכילה וכמ״ש⁷ את קרבני לחמי לאשי גו׳, ולכן נקראים ישראל רעיתי⁸, דפי׳ רעיתי פרנסתי בשני תמידין כו׳, וכדאיתא במדרש⁹ ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, משא״כ מעשה הקטרת הו״ע הריח, ואע״פ שמצד ענין ההתכללות שבקדושה הנה גם בקרבנות ישנו ענין הריח, וכמ״ש ריח ניחוח לה׳¹⁰, אך בעיקר הקרבנות הם ענין האכילה, וע״כ היכן מחלקים בין נוקבא דפרדשקא הימנית לפרדשקא השמאלית, גבי קטרת דוקא, כיון שדוקא בקטרת הנה עיקר ענינה הוא הריח, וע״כ הנה בכח הקטרת דוקא הוא להפך הלעו״ז, דהנה הקרבנות צ״ל מן המותר בפיך דוקא, משא״כ בקטרת ישנו גם ענין המור שזהו״ע הלעו״ז וכמו שמבאר אדמוה״ז¹¹ בענין ששה חדשים בשמן המור ומרדכי מירא דכיא, ולא רק שהמור הוא מלעו״ז, אלא שכל אחד ואחד מסממני הקטרת קשור עם ענין הלעו״ז, שהרי בקטרת דוקא י״א סממנים (ואם חיסר א׳ כו׳), היינו שכל אחד מסממני הקטרת הוא אחד מן י״א, שי״א הוא ענין הלעו״ז שאינו (כמו בקדושה ששם הוא) עשר ולא אחד עשר, ועוד שהרי י״א סממנים אלו הם כנגד י״א אלופי עשיו, דהיינו שכל אחד מסממני הקטרת הוא כנגד אחד מאלופי עשיו, וא״כ כ״א מן הי״א סממנים קשור עם ענין הלעו״ז, שענין הקטרת הוא להפך את הלעו״ז לקדושה, והכח לזה הוא מאחר שקטרת הו״ע הריח שמגיע למעלה יותר מקרבנות.

והנה מעלת הריח הוא שמגיע בעצם הנפש, וע״כ בכח הריח, ודוקא ריח חזק לעורר מהשינה, שזה בכח הריח דוקא ואי״ז בכח האכילה, ואדרבה, שאכילה גורמת לשינה, וע״כ איתא במס׳ יומא¹² שהכה״ג צריך למעט באכילתו בערב יוה״כ, מפני שהמאכל מביא את השינה, משא״כ ריח מעורר מהשינה, מאחר שמגיע בעצם הנפש, וזהו מה שעבודת הכה״ג ביוה״כ אחת בשנה היתה בקטרת דוקא שהו״ע הריח, דכמו באדם למטה הנה הריח בכחו לעורר את עצם הנפש, כמו״כ הוא במקדש שעבודה בריח היא בקה״ק, ואע״פ שהי׳ נכנס לשם גם עם דם הקרבנות, אך עיקר העבודה בקה״ק היתה בקטרת, וחידוש מעשה הקטרת ביוה״כ הוא בקה״ק, ומצד מעלת ענין הקטרת ע״כ וכל אדם לא יהי׳ באהל מועד וגו׳¹³, וגם בכל השנה (שבחסידות מבואר ענין זה לגבי יוה״כ¹⁴ – אבל כן הוא בכל השנה¹⁵ מצד מעלת הקטרת), שהו״ע הריח שמגיע בעצם הנפש, והנה כשם שבגשמיות בכח הריח דוקא לעורר מהשינה כמו״כ הוא ברוחניות שבכדי לעורר מהשינה הוא ע״י הריח דוקא, והנה ענין השינה ברוחניות נתבאר במאמר דימי הפורים (ד״ה בלילה ההוא) בענין מש״כ¹⁶ אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו׳, והיינו שהגם דכנ״י ישנה בגלותא, אך מאחר שלבי ער, דהיינו שהיחידה שבנפש היא בשלימות וער אצל כאו״א, ע״כ קול דודי דופק פתחי לי, בכדי שיהי׳ אחותי רעיתי יונתי תמתי (והנה במאמר הנ״ל נתבאר פסוק זה דאני ישנה וגו׳ והמשך הפסוקים פשטתי את כתנתי וגו׳, אשר הביאור בהם הוא דלאחר הקול דודי דופק) הנה ע״ז עונה כנס״י פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, ומביא אדמו״ר מהר״ש ואדמו״ר הצ״צ ברשימותיו לשה״ש (עה״פ¹⁷ דודי שלח ידו וגו׳) דבמד״ר שה״ש עה״פ פשטתי את כתנתי וגו׳ איתא, דקאי על בגדי כהונה ובגדי מלכות שפשטו ממנו בגלות, דלכאורה אינו מובן השייכות דבגדי כהונה וכו׳ לכאן, ומבארים דמאחר שאני ישנה בגלותא וקול דודי דופק לעורר מהשינה ע״כ התשובה ע״ז היא דפשטתי את כתנתי, שחסרים לה הבגדי כהונה כו׳, ולכן א״א עבודת הקרבנות שנק׳ ריח נחוח לה׳, ובפרט מעשה הקטרת שהו״ע הריח, והריח מעורר מהשינה, ומאחר דפשטתי בגדי כהונה ואין ריח הקרבנות והקטרת, א״כ איככה אלבשנה להתעורר בבחי׳ אחותי רעיתי כו׳, וע״ז משיבה רוח הקדש בשם הקב״ה רחצתי את רגלי איככה אטנפם, דהנה ביהמ״ק נק׳¹⁸ הדום רגליו של הקב״ה, ובביהמ״ק הי׳ השראת השכינה, כמ״ש¹⁹ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה, שזו היא תמיהה קיימת, אך לאחר שרחצתי את רגלי, אז איך האב זיך אפגיוואשן מלהיות מתלבש בבית המקדש, א״כ איככה כו׳.

ואע״פ שגם בזמן הגלות ישנו ענין הקרבנות דתפלות במקום קרבנות תקנום²⁰ וכמו״כ ישנו גם ענין הקטרת עכשיו, שזהו״ע תפלת המנחה, שנק׳ מנחת קטרת, וכמבואר בהדרושים המבארים מעלת תפלת המנחה על שאר התפלות, ואף אלי׳ לא נענה אלא בתפלת המנחה²¹, כמ״ש בהפטרה דשבת זו, אך ההמשכה שע״י התפלה היא רק בפנימיות העולמות, וידוע שההמשכה צ״ל גם בחיצוניות העולמות כמבואר בענין התורה שצ״ל למוצאיהם בפה²² דוקא, וכמו שמאריך אדה״ז בתניא²³, וכן במצוות צ״ל מעשה המצוות דוקא, ועד שכללות ענין התומ״צ הוא דוקא למטה בעוה״ז דלמצרים ירדתם²⁴, ובקרבנות אמנם כן הוא שעל ידם הוא גילוי ההמשכה גם בחיצוניות העולמות, משא״כ ע״י התפלות דבמקום קרבנות תקנום ההמשכה היא רק בפנימיות העולמות, ולהיות שע״י המצוות ההמשכה היא בחיצוניות העולמות, הנה ע״ז עונה כנס״י פשטתי את כתנתי וגו׳.

וע״ז ממשיך בהפסוק, דודי שלח ידו מן החור, והיינו שהגם דרוה״ק משיבה בשם הקב״ה רחצתי את רגלי איככה גו׳, אבל מצד הענין דדודי שלח ידו, אשר דודי הו״ע האהבה עצמית של הקב״ה לנשמות ישראל (וכמו שמבאר אדה״ז בהמאמר עה״פ קמתי אני לפתוח לדודי, ונתבאר בשיחת כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע²⁵) ומצד האהבה עצמית, הנה שלח ידו מן החור, דחור הוא גם מל׳ חור כרפס וכן מל׳ חרות²⁶, ועי״ז נעשה הפתחי לי, ולאחר הפתחי לי הד׳ דרגות דאחותי רעיתי יונתי תמתי, שאלו הן ד׳ מדריגות בין בעבודה בענין האהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא, ובין בעבודה דקיום המצוות, דד׳ מדריגות אלו הן כנגד ד׳ אותיות דשם הוי׳²⁷ ועי״ז הנה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר²⁸, אשר בד״א י״ל שהד׳ ענינים דאורה ושמחה וגו׳ הם ג״כ כנגד הד׳ אותיות דשם הוי׳, דאורה זו תורה²⁹ וכמ״ש³⁰ כי נר מצוה ותורה אור, שזהו״ע ספי׳ החכ׳, שמחה הו״ע מועדים²⁹ לשמחה, שהו״ע ספירת הבינה, וששון זו מילה²⁹ שזהו״ע ספי׳ היסוד שהוא עיקר הז״א, ויקר אלו תפלין²⁹ שהם בחי׳ המלכות וכמבואר בסוף דשערי אורה וכמו שהיא בשרשה בעצמות א״ס ב״ה, שזהו מש״כ בזהר חדש³¹ שהתפלין הם דיוקנאה דחותמי׳ דמלכא עילאה, דדיוקנא וחותם הו״ע ספי׳ המלכות, והיינו שעל ידי הפתחי לי נמשך הד׳ אותיות דשם הוי׳ בעבודה, וכן בהאורה ושמחה וגו׳.

וזהו גם כן מש״כ ליהודים היתה אורה וגו׳ וכמ״ש בגמרא³² דכל הכופר בע״ז נקרא יהודי, והיינו שקודם ישנו ענין המסי״נ שבזה עמדו אז בימי הפורים, וזהו״ע הפתחו לי פתח כחודה של מחט שהו״ע המסי״נ, ואח״כ הן הד׳ מדריגות דאורה ושמחה וששון ויקר, וזהו ג״כ מש״כ³³ איש יהודי הי׳ בשושן הבירה ושמו מרדכי, דמרדכי מן התורה מנין שנאמר³⁴ מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא³⁵, וכמבואר בתו״א³⁶, ויהודי הו״ע המסי״נ כנ״ל, דיהודי הוא מלשון הודאה שלמעלה מטו״ד, וזה פעל בכולם את ענין המסי״נ שכולם נק׳ יהודיים דוקא וכבמרז״ל שזהו היפך מצבם הקודם שהשתחוו לאנדרטי׳ כמסופר בגמרא³⁷, ואח״כ נמשך ממסי״נ זה בהד׳ אותיות דשם הוי׳, אורה ושמחה וגו׳ ועד לאורה ושמחה וששון ויקר למטה מעשרה טפחים, כפשוטו של מקרא.

__________

1) ל, לד ואילך.
2) עירובין ב, א. וש״נ.
3) ל, ז ואילך.
4) לז, כט.
5) ספר הבהיר סמ״ו.
6) זח״ב רלט, א. זח״ג כו, ב.
7) פנחס כח, ב.
8) שה״ש א, ט.
9) שהש״ר א׳ ע״פ לסוסתי. זח״ג ז, ב.
10) עטרת ראש לו, ב. ויבן נח רדע״ת [המשך תער״ב ח״א ע׳ תלו (ד״ה וירח)] ואילך. זח״ג קל, ב. רפט, א.
11) בתו״א דרושי פורים.
12) יח, א.
13) אחרי טז, יז.
14) אוה״ת יוה״כ ד״ה וכל אדם.
15) יומא מד, א.
16) שה״ש ה, ב.
17) שם, ד.
18) דה״י א כח, ב.
19) מ״א ח, כז. דה״י ב ו, יח.
20) ברכות כו, ב.
21) ברכות ו, ב.
22) עירובין נד, א.
23) פל״ז.
24) שבת פח, סע״ב.
25) בתורת שלום ליל שמח״ת תרס״ו – בהנחת כ״ק מו״ח אדמו״ר.
26) רשימות הצ״צ.
27) וכמבואר בלקו״ת שה״ש [לה, ד] ובמאמר דאדמו״ר מוהר״ש דשנת תרכ״ח.
28) מג״א ח, טז.
29) מגילה טז, ב.
30) משלי ו, כג.
31) שה״ש עט, ב.
32) מגילה יג, רע״א.
33) מג״א ב, ה.
34) תשא ל, כג.
35) חולין קלט ב.
36) מג״א צ, ד.
37) מגילה יב, א. תוד״ה שלא ע״ז ג, א.

[סה"מ שמות ח"ב ע' רמה ואילך]

כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס בפ״ע ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ עז ואילך.