בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ז שבט, מבה״ח אדר ה׳תשי״ב
הנחה בלתי מוגה
לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא1. הנה בתיבות לא יהי׳2 יש בזה ב׳ פירושים, לשון ציווי ולשון הבטחה3. דכמו״כ הוא במה שאומר לא תהי׳ משכלה ועקרה גו׳, שיש בזה ב׳ פירושים, לשון ציווי, דאסור שיהי׳ (עס טאָר ניט זיין קיין) משכלה ועקרה, ולשון הבטחה, שלא יהי׳ (עס וועט ניט זיין קיין) משכלה ועקרה. דזה קאי על מ״ש לפני זה4, ועבדתם את הוי׳ אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, הנה ע״ז הוא אומר אח״כ לא תהי׳ גו׳, דבכללות הוא ההבטחה על ג׳ הענינים דבני חיי ומזונא רויחא. דוברך את לחמך ואת מימיך הוא ההבטחה על מזונא רויחא, והסירותי מחלה מקרבך את מספר ימיך אמלא הוא ההבטחה על חיי, ולא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך הו״ע בני. ובכל אחד מהם הוא מוסיף ברכה שיהי׳ בהצלחה בריבוי ובהפלגה ביותר. דזהו אומרו וברך את לחמך ואת מימיך, דאת לחמך ואת מימיך הו״ע מזונא רויחא, הנה ע״ז הוא מוסיף בזה תיבת וברך, היינו שיהי׳ בהפלגה ביותר. וכמו״כ בהענין דחיי, והסירותי מחלה מקרבך, הוא מוסיף את מספר ימיך אמלא. וכמו״כ בהענין דבני, לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך, הוא מוסיף אשר לא רק שלא תהי׳ עקרה, כי אם גם שלא תהי׳ משכלה. דהנה יעקב אבינו, אף שהי׳ זקן, מ״מ כשחשב שחסר א׳ מבניו אמר5 כאשר שכולתי שכלתי. וע״ז הוא אומר לא תהי׳ משכלה, היינו שיהי׳ ברכה בענין דבני, והוא אשר לא תהי׳ משכלה, שיהיו באריכות ימים בדרך הראוי׳ להיות.
והנה כללות הענינים דבני חיי ומזונא רויחא, תלוי במ״ש לפני זה ועבדתם את הוי׳ אלקיכם. והיינו שהוא תנאי בדבר, דכאשר יהי׳ ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, הנה אז וברך גו׳. דאף שאמרו רז״ל6 בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, דמזלא הוא מדריגה כזו שאין ענין הזכות נוגע שם, מ״מ הוא תלוי ג״כ בענין העבודה דוקא. וצריך להבין כללות ענין העבודה. דהנה למטה מובן ענין עבודת העבד לאדונו, דאף שהוא אדון, ואדון באמת, מ״מ הרי יש גם מה שחסר להאדון, וע״ז הו״ע עבודת העבד, דכאשר העבד עובד את אדונו למלאות מחסורו או להשלים את רצונו, הנה ע״י עבודתו יש שלימות להאדון, ובמילא יש שלימות גם להעבד העובד. אבל למעלה דאיהו שלימותא דכולא7, אינו מובן מה שייך שם ענין העבודה. וביותר אינו מובן, שהרי אמרו רז״ל במדרש8 וכי מה איכפת לי׳ להקב״ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות. דמזה מובן, שכל ענין המצוות הוא רק בשביל לצרף בהן את הבריות, אבל אין זה שהענין נוגע לו. וכמו״כ מצינו כמה וכמה פסוקים שכללות ענין קיום המצוות אין זה נוגע לו, כמ״ש9 אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו, הרי שאין זה נוגע למעלה. ואם כן אינו מובן מהו ענין העבודה שאומר ועבדתם את הוי׳ אלקיכם. ובכל אופן אינו מובן מה שמצינו סתירות בדברי רז״ל10, דלפעמים איתא מה איכפת לי׳ כו׳, ולפעמים איתא11 על פסוק12 ועתה יגדל נא כח אדנ-י, דע״י קיום התורה ומצוות נעשה הגדלה בשם אדנ-י, וכמו״כ מצינו שע״י העדר העבודה נעשה [העדר כביכול למעלה], וכדאיתא במדרש13 עה״פ14 צור ילדך תשי, דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום (היינו העדר קיום התורה ומצוות) כביכול מתישין כח גדול של מעלה, הרי שהעבודה שלמטה נוגע.
והנה מבואר ע״ז בחסידות15 שזה תלוי באיזה מדריגה שמדברים, דהנה במדריגת אדון יחיד שרש השרשים16, שהוא למעלה מהשתלשלות, הנה שם אין נוגע העבודה שלמטה. אבל בבחינה שצריך לייחד שם הראש והסוף שבה, הנה שם נוגע ענין העבודה. וכמבואר בעבודת הקודש17 דבסדר ההשתלשלות נוגע ענין העבודה. דראשית ההשתלשלות הוא מחכמה, דחכמה היא ראשית18, הנה שם נוגע ענין העבודה. וכמו״כ בכתר, בבחי׳ אריך שבה. דהנה בכתר יש ב׳ בחינות, בחי׳ עתיק ובחי׳ אריך. ובבחי׳ אריך שהוא שרש הנאצלים, הנה שם נוגע ענין העבודה. דהנה בכלים שם נוגע ענין עבודת הנבראים, דענין הכלים הו״ע מציאות דזולת, דכלים הם העלם האור, היינו שהוא מציאות זולת, דכאשר מאיר האור אז ישנו רק להמקור, ואין שום מציאות דזולת, אבל כלים שהם העלם האור, הם מציאות דזולת, ובריבוי השתלשלות נתהוה מהם בחי׳ נבראים. ולהיות שהכלים הם ענין של זולת, וסוף סוף הנה ע״י ריבוי השתלשלות נעשה מהם בחי׳ נבראים, לכן בבחי׳ הכלים נוגע שם ענין עבודת הנבראים, והיינו דע״י העדר העבודה נעשה פגם בהכלים. אמנם גם בהאור, הנה גם בו נוגע ענין העבודה, דע״י העדר העבודה מסתלק האור מהכלי19. דאף שבהאור אין בו פגם, אבל מ״מ ע״י פגם הכלים מסתלק האור מהכלי, ויש בו ענין הסילוק. והיינו שזה מה שהאור מסתלק מהכלי, הרי זה נוגע בהאור, דכוונת האור הוא שיהי׳ בהכלים ויאיר בהם, וכאשר מסתלק מהכלי, הנה אז אינו ממלא את תפקידו. וזהו שענין העבודה נוגע גם בהאור, דע״י העדר העבודה נעשה סילוק האור שמסתלק מהכלי, דבמילא לא נשלם הכוונה שבו. והנה גם בהאור שלמעלה מהתלבשות בכלים, הנה גם שם נוגע ענין העבודה, להיות דהאור גם טרם שמתלבש בכלים הוא שרש עכ״פ להאור המתלבש, לכן גם בו נוגע ענין העבודה. וזהו ג״כ מה שבבחי׳ הכתר, היינו בבחי׳ אריך, נוגע שם ענין העבודה, להיות דבחי׳ אריך הוא שרש לנאצלים, ולהיותו שרש לנאצלים שבהם (בנאצלים) נוגע ענין העבודה כנ״ל, לכן גם בו (בבחי׳ אריך) נוגע שם ענין העבודה. אמנם בבחי׳ עתיק, שהוא בחי׳ אדון יחיד שרש השרשים, שהוא למעלה מלהיות שרש לנאצלים [דזהו דיוק הלשון שרש השרשים, ולא שרש הנאצלים. ובאמת הוא נבדל גם מזה, היינו שאינו שרש גם לבחי׳ שרשים, היינו לבחי׳ אריך. דמה שנאמר שרש השרשים, אין הכוונה שהוא שרש להם, שהרי עתיק הוא מלשון ויעתק20, והיינו שהוא מובדל גם מבחי׳ אריך, ומה שנקרא שרש השרשים הוא רק בשם המושאל], הנה שם אינו נוגע ענין העבודה. וע״ז אומרים אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו וגו׳.
אמנם באמת אין זה מספיק עדיין לבאר מ״ש ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דמ״ש ועבדתם גו׳ קאי על מדריגות דסדר השתלשלות. דהנה מבואר בחסידות21 דבפסוק זה דועבדתם גו׳ יש סתירה מרישא דקרא לסיפא. דבתחילה הוא אומר ועבדתם את הוי׳ אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך – לשון נסתר, ואח״כ הוא אומר והסירותי מחלה מקרבך – לשון נוכח, כמדבר בעדו. והענין בזה הוא, על פי מה שכתב הרמב״ן בהקדמתו לפירושו על התורה22, שלא כתב משה רבינו התורה כמדבר בעד עצמו כו׳ אבל משה רבינו כתב כו׳ כשלישי המדבר. היינו ארבעת הספרים הראשונים של התורה, כתבם כשלישי המדבר. דאין זה כמו שמשה מדבר בעד עצמו, שאז הי׳ צריך לומר וידבר הוי׳ אלי, ואין זה כמו שהוי׳ מדבר, דאז הי׳ צריך לומר ואדבר אל משה, כי אם שהוא כשלישי המדבר, דאין זה בחי׳ הוי׳ ואין זה בחי׳ משה, כי אם שלישי המדבר, שהוא מספר (וואָס ער דערציילט) שוידבר הוי׳ אל משה. דשלישי המדבר הוא בחי׳ עצמות ומהות א״ס ב״ה, שלמעלה מבחינות דשם הוי׳ ומשה. דשם הוי׳, אף שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד23, מ״מ הוא שייך להתהוות24 (להשתלשלות), ובחי׳ עצמות ומהות הוא למעלה מזה, ומכל שכן שהוא למעלה מבחי׳ משה, היינו שהוא למעלה משניהם, אלא שהוא מספר מה אירע (נאָר ער דערציילט וואָס איז פאָרגעקומען) בסדר השתלשלות, שוידבר הוי׳ אל משה, דזהו ענין שלישי שהוא בחי׳ העצמות. דהנה כללות ההשתלשלות נחלק לב׳ ענינים, בחי׳ ממלא כל עלמין ובחי׳ סובב כל עלמין, בחי׳ אורות ובחי׳ כלים, בחי׳ האור כמו שהוא לעצמו והגילוי כמו שהוא לזולתו. דב׳ ענינים אלו הו״ע סדר ההשתלשלות. דזהו ענין בחי׳ יחיינו מיומיים25, אבל ביום השלישי25 הו״ע הגילוי דעצמות ומהות א״ס ב״ה. וזהו ענין שלישי המדבר, דזה קאי על בחי׳ העצמות. וזהו אומרו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דשלישי המדבר אומר דכאשר ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, הנה אז וברך את לחמך ואת מימיך, דזה קאי על הוי׳ שהוא יברך את לחמך ואת מימיך. ועוד זאת דוהסירותי מחלה מקרבך, והסירותי לשון נוכח, היינו ששלישי המדבר אומר לשון נוכח, שהוא בעצמו יסיר מחלה מקרבך. דכל זה הוא ע״י ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דע״י העבודה, הנה לא זו בלבד אשר וברך את לחמך ואת מימיך, דוברך קאי על הוי׳, אלא עוד זאת דוהסירותי מחלה, שע״י העבודה הנה גם שלישי המדבר בעצמו יסיר מחלה מקרבך. ואם כן מובן מזה, שענין העבודה נוגע גם לבחי׳ שלישי המדבר, שהו״ע העצמות. וצריך להבין איך בחי׳ העבודה מגעת לשם, והרי אם צדקת מה תתן לו. ויש לומר בזה, דאף שמה איכפת לי׳ להקב״ה כו׳, הנה זהו דוקא ענין העבודה עצמה, היינו פרטי העבודה עצמה, זה אין נוגע לו ית׳. אבל ענין האתהפכא שע״י העבודה, היינו מה שע״י העבודה נעשה צירוף הבריות26, דבריות הוא בריות בעלמא27, ברי׳ פחותה, ומ״מ נעשה גם בהם צירוף, שהו״ע האתהפכא מיש לאין, הנה זה נוגע גם לבחי׳ העצמות. וע״ז הוא אומר ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דע״י העבודה הנה לא זו בלבד אשר וברך את לחמך ואת מימיך, שהוא הברכה משם הוי׳, אלא עוד זאת, דלהיות שבעבודתו פעל ענין צירוף הבריות, שהו״ע אתהפכא, לזאת הנה והסירותי מחלה מקרבך, מבחי׳ העצמות. ובזה יובן מה שאומר והסירותי מחלה מקרבך, דלפעמים איתא כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך גו׳28, והיינו שהיא מחלה כזו שיכולה להיות ויכולה שלא להיות (וואָס עס קען יע זיין און עס קען ניט זיין), וע״ז הוא אומר לא אשים עליך, שלא תהי׳ המחלה. וכאן הוא אומר והסירותי מחלה מקרבך, היינו דהמחלה ישנה, אלא שמ״מ והסירותי. דלהיות שוהסירותי לשון נוכח קאי על שלישי המדבר, בחי׳ העצמות, הנה בכחו להסיר גם מחלה זו. דכל זה הוא ע״י הקדמת העבודה דועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דעי״ז נמשך מבחי׳ שלישי המדבר להיות והסירותי מחלה מקרבך.
והנה מ״ש ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, הנה התחלת העבודה ועיקרה היא העבודה ביראה וקבלת עול29, שהיא עבודת עבד, דהעבד אינו תופס מקום לעצמו, ועוד יותר שאינו שום מציאות לעצמו30, והוא בביטול אל האדון. דעבדא בהפקירא ניחא לי׳31, והיינו שהוא עומד ברצונותיו (אַז ער שטייט אין זיינע רצונות) דבהפקירא ניחא לי׳, אלא שהוא בכיווץ וביטול אל האדון, דמשום זה הוא עושה ומקיים את רצונו32. וזהו ראשית העבודה ועיקרה ושרשה, שהיא העבודה דקבלת עול, והיינו שאף שלא שינה את עצמו (אַז ער האָט זיך ניט איבער געמאַכט), מ״מ בהנוגע לפועל בקיום המצות בסור מרע ועשה טוב33, הוא עושה את עבודתו בדרך קבלת עול, דזוהי ראשית העבודה. דהנה במה שנוגע לקיום המצוות בפועל, בסור מרע ועשה טוב, הרי אי אפשר לחכות עד שישנה עצמו (ביז ער וועט זיך איבער מאַכן), כי אם גם כמו שהוא נמצא במצבו, אשר לא שינה את רצונו, שכלו, מדותיו ולבושיו, מ״מ הוא עובד עבודתו בקבלת עול. וזוהי התחלת העבודה ושרשה ועיקרה כמבואר בתניא29. וכמו שהוא בכל יום ויום, שהתחלת העבודה היא מודה אני, וכמו״כ הוא בהתחלת התפילה, הנה הדבר הראשון (איז די ערשטע זאַך) הוא הודו להוי׳, שעוד לפני ההתבוננות דפסוקי דזמרה, ולפני הענינים דברכות קריאת שמע, קריאת שמע ושמונה עשרה, הוא אומר הודו להוי׳, בחי׳ הודאה. וכמו שהוא בכל יום, כמו״כ הוא גם בהעבודה בכללות, דאף שלא שינה את עצמו, והוא עומד ברצונותיו (און ער שטייט אין זיינע רצונות), דעבדא בהפקירא ניחא לי׳, מ״מ הוא בכיווץ וביטול אל האדון, ועובד עבודתו בקבלת עול.
אמנם מ״ש ועבדתם, וכמו״כ מ״ש34 ולעבדו בכל לבבכם, אמרו רז״ל35 איזו היא עבודה שהיא בלב כו׳ זו תפילה, וכמו״כ מ״ש ועבדתם את הוי׳ אלקיכם איתא ברמב״ם36 שהיא העבודה דתפילה. דמזה מובן דמ״ש ועבדתם, אין הכוונה בהעבודה מיראה לבד, כי אם גם העבודה מאהבה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא37. דהנה ענין התפילה הוא בין בנפש האלקית בין בנפש הבהמית. בנפש האלקית ענין התפילה הוא, דתפילה הוא מלשון תופל38, והיינו התחברות נפש האלקית עם מקור (הכל). ובנפש הבהמית ענין התפילה הוא מה שפועל בירור וזיכוך הנפש הבהמית, והעלאת הניצוצות דגופו וחלקו בעולם. הנה ב׳ ענינים אלו, הם בהעבודה דאהבה דוקא. דבהעבודה דיראה וקבלת עול, הרי לא שינה את עצמו, ולא פעל בירור וזיכוך נפש הבהמית, ובמילא לא פעל גם התחברות הנפש האלקית. דהנה התחברות נפש האלקית היא ע״י מילוי רצונו ית׳, ורצונו ית׳ הוא שהנשמה תברר את הגוף ונפש הבהמית, דלזה היתה ירידת הנשמה למטה, דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וכוונת ירידתה הוא לפעול הבירור בגוף ונפש הבהמית39, ולהיות שהוא לא פעל בירור נפש הבהמית, הרי לא מילא את רצונו ית׳, אם כן לא פעל התחברות בנפשו האלקית. ודוקא ע״י העבודה דאהבה, הנה אז הוא פועל בירור וזיכוך נפש הבהמית, ובמילא הוא פועל גם התחברות נפש האלקית. אבל בהעבודה דיראה אינו פועל מאומה, שהרי לא שינה את עצמו, דנפש הבהמית היא בתקפה. וכמו שאנו רואים שישנם כאלו שהם ביראת שמים טבעית ובהתבוננות קלה הם יכולים לעורר את היראה, שעל ידה יהי׳ סור מרע ועשה טוב, אך מ״מ אף שהוא שלם (אַז ער איז גאַנץ) בסור מרע ועשה טוב, הרי מ״מ נפש הבהמית נשארה בתקפה, ואדרבה, נתחזקה במשך הזמן ע״י ריבוי ההשתמשות בה40, דזהו ג״כ ראי׳ נוספת על ההכרח בענין העבודה דאהבה דוקא. דהנה עבודה היא מלשון עורות עבודים41, וכמו עורות העבודים, שצריך להיות בזה כמה וכמה טרחות, לקחת עור ולעשות ממנה (אַז מען זאָל נעמען אַ פעל און מאַכן פון איר) שתהי׳ ראוי׳ לכתיבת פרשה, שזה בא בעבודה ויגיעה גדולה. וכמו״כ ענין העבודה, מ״ש ועבדתם, הוא בעבודה ויגיעה גדולה. וא״כ מובן דהעבודה דיראה אין זה אמיתית ענין העבודה, שהרי אפשר להיות יראת שמים טבעית כנ״ל, שאין זה בא בעבודה ויגיעה, וצריך להיות העבודה דאהבה דוקא, שהיא באה בעבודה ויגיעה גדולה, שהיא אמיתית ענין העבודה, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא. וזהו ענין ועבדתם, שהוא העבודה דיראה (שהיא התחלת העבודה), והעבודה דאהבה, שצריך להיות שניהם, כמבואר בקונטרס העבודה42. דזהו ועבדתם, שהוא כולל העבודה דיראה ואהבה.
אמנם צריך עוד להבהיר (מען דאַרף נאָך באַוואָרענען), דאף שיש אצלו יראה ואהבה, וישנו באמת, דלא שחושב שיש לו (אַז ניט ער מיינט אַז ער האָט) אהבה ויראה, כי אם שבאמת יש לו אהבה ויראה, מ״מ אפשר להיות שיהיו לו אהבה ויראה, ויעצור בזה, ולא ירצה להמשיך (ער זאָל האָבן אהבה ויראה, און זאָל זיך אָפּשטעלן דערביי, און וויל ניט גיין ווייטער), והיינו שיש לו שביעות רצון (אַז ער האָט אַ זעטיקייט) מהאהבה ויראה שלו, דאז הנה לא זו בלבד אשר אפשר להיות שלאהבה ויראה שלו לא יהי׳ קיום (אַז זיין אהבה ויראה זאָל קיין קיום ניט האָבן), כי אם אשר גם פעולת קיום התורה ומצוות, מה שנפעל מהאהבה ויראה שלו, יהי׳ רק כמה שנדרש (אויף וויפל עס פאָדערט זיך) מהשביעות הרצון.
וזהו מה שאומר לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך. דהנה בענין עקרה יש ב׳ ענינים43, ענין א׳ בעקרה הוא שאין לה בית מטרון, דהיינו שאין לה בית קיבול כלל להולדה44. דכמו״כ הוא ברוחניות, דלא זו בלבד שאין לו מדות בהתגלות, כי אם שאין לו גם התפעלות שכלית. דלא זו בלבד שיש לו טמטום הלב, כי אם שיש לו גם טמטום המוח, שאינו מתפעל כלל גם בשכלו45. והסיבה לזה הוא מפני שהוא כלי מלא, דמדת בשר ודם כלי מלא אינו מחזיק46, ולהיות שהוא מלא מרצונות, אפילו מרצונות דקדושה, שזה הוא רוצה ללמוד, וזה אינו רוצה ללמוד, וכמו״כ בעבודה, שעבודה זו שיש לו בה חוש (אַז די עבודה וואָס ער האָט אין איר אַ חוש) הוא רוצה, ועבודה זו אינו רוצה, והוא לפי שהוא מלא מרצונותיו, דזה הוא רוצה וזה אינו רוצה, הנה אז אינו כלי קיבול לההולדה, להיות דכלי מלא אינו מחזיק. דלא מיבעי כאשר הוא מלא מרצונות נפש הבהמית, ולמטה מזה (און נאָך נידעריקער) – דיצר הרע, שהם הרצונות דדברים האסורים, או אפילו רצונות דדברים המותרים, דאף שהם דברים מותרים בעצם, אבל להיותו מתאוה אליהם, הרי הם בחי׳ שד משדין יהודאין על כל פנים47, והרי הוא מלא מרצונות נפש הבהמית, דלהיותו כלי מלא, אינו מחזיק, אלא גם אם הוא מלא מרצונות נפש האלקית, היינו בקדושה, דעבודה זו הוא רוצה ועבודה זו אינו רוצה, הנה הוא כלי מלא שאינו מחזיק, ואינו כלי קיבול כלל לההולדה, שאינו מתפעל גם בשכלו.
וענין הב׳ בעקרה הוא, דבית מטרון יש לה, והיינו שיש לו כלי קיבול להולדת המדה, ומתפעל בשכלו, אלא שאין זה בא בהתגלות בלב. דהנה אהבה נקראת בשם בן ויראה בשם בת48, וכמו שהוא בהולדה בגשמיות, שצריך להיות סדר דימי העיבור, שהוולד צריך להתגדל, עד שבא בהתגלות, כמו״כ הוא בההולדה דאהבה ויראה, שיש בזה סדר דימי העיבור, עד שהמדה באה בהתגלות. וכמו שהוא בגשמיות בהולדה, הנה הלידה, היינו התגלות הוולד, הוא בכח האין סוף49, כמו״כ הוא בהלידה דאהבה ויראה, דבכדי שתהי׳ המדות בהתגלות, מבחי׳ אור זרוע לצדיק50, שנזרע ע״י תורה ומצוות, הנה צריך להיות בזה כח עליון, והוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת. והיינו שצריך להיות הזזה עצמית למעלה מטעם ודעת, לכל הפחות פעם אחת בשנה (איין מאָל אין יאָר), בהתחלת העבודה, דאז הוא התגלות האהבה ויראה. וכשחסרה ההזזה, הנה זוהי הסיבה לבחינה הב׳ דעקרה.
וענין משכלה הוא, שאין קיום להאהבה ויראה שלו, והוא מצד שביעות הרצון שלו, שהוא שבע (אַז ער האָט אַ זעטיקייט) מהאהבה ויראה שלו, דעי״ז אין לזה קיום, ואין זה שפת אמת תכון לעד51. וזהו לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך, דאחרי שאומר ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, שהוא העבודה דאהבה ויראה, הוא אומר עוד לא תהי׳ משכלה ועקרה (עס זאָל ניט זיין קיין משכלה ועקרה), הבאה בסיבת בארצך. וזהו לא תהי׳ גו׳ בארצך, שלא יהי׳ לו שביעות רצון52.
ובכדי לפעול בעצמו העדר שביעות הרצון, לזה הוא אומר את מספר ימיך אמלא53. דכאשר מתבונן שניתנו לו ימים קצובים, לא פחות ולא יותר, ובכל יום ויום הוא צריך לעבוד עבודתו54, שבכל יום, שעה ורגע, צריך לעבוד עבודתו בשליחותו בעלמא דין, והוא כל כך טרוד בזה, שאין לו בכלל זמן לחשוב אודות המדריגות שלו (איז ער אַזוי פיל פאַריאָגט אין דעם, אַז ער האָט גאָר ניט קיין צייט צו טראַכטן וועגן זיינע מדריגות). דזהו מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי55 ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי. ואחד הביאורים שמבואר בזה בחסידות הוא, דרבן יוחנן בן זכאי הנה מצד גודל טרדתו במילוי שליחותו, לא הי׳ לו פנאי לשים לב למדריגות שלו (צו צוהערן זיך צו זיינע מדריגות). והיינו שהוא כל כך טרוד ושקוע (אַז ער איז אַזוי פיל פאַריאָגט און פאַרטרונקען) למלאות שליחותו בכל יום ובכל שעה ורגע, שהוא לא יודע מה קורה עם השכל שלו, עם המדות שלו, וכל שכן עם ההעלם שבנפש (אַז ער ווייס ניט וואָס איז מיט זיין שכל, מיט זיינע מדות, און ווער רעדט מיט דעם העלם שבנפש). דכאשר מתבונן אשר ימים יוצרו56, ובכל רגע ורגע צריך למלאות שליחותו (דאַרף ער אויספירן זיין שליחות), ויכול לעבור אצלו (און באַ אים קען דורכגיין) רגע, שעה, יום שאינו עובד עבודתו, דאז הנה אין זה רק מה שהי׳ יכול להתעלות (מער ניט וואָס ער האָט געקענט שטייגן), כי אם שבכל רגע ורגע שאינו ממלא את שליחותו, הרי הוא מורד במלך מלכי המלכים57 הקב״ה, בזה שאינו עושה את שליחות המשלח, הנה במילא כאשר ישאלו אותו מה קורה אצלך עם הבארצך, צועק במר נפשו, מה לי רצון, מה לי תענוג, מה לי אהבה, מה לי יראה (ווען מען פרעגט אים וואָס איז באַ דיר מיט דעם בארצך, שרייט ער אויס במר נפשו, וואָס מיר רצון, וואָס מיר תענוג, וואָס מיר אהבה, וואָס מיר יראה). דבשעה אשר ימים יוצרו, והוא צריך לעמוד על המשמר, שלא ילך אצלו לאיבוד אף רגע, שברגע זה לא יעשה שליחותו (אַז באַ אים זאָל ניט אַוועקגיין קיין רגע, וואָס אין דער רגע זאָל ער ניט טאָן זיין שליחות), דאז הוא מורד בהשליחות, הנה בשעה זו, כיצד ילך לחשוב אודות מדריגות (וואָס זאָל ער גיין טראַכטן וועגן מדריגות), דכל כך הוא טרוד, לחוץ ושקוע (פאַריאָגט, פאַראיינגט, און פאַרטרונקען) במילוי שליחותו, אשר אינו חושב כלל אודות מדריגתו.
וזהו לא תהי׳ גו׳ בארצך את מספר ימיך אמלא, דכאשר מתבונן בענין ימים יוצרו, אז נעשה אצלו העדר שביעות הרצון, דעי״ז הוא לא תהי׳ משכלה ועקרה. הנה כאשר הוא עושה כן, הנה אז לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך, לשון הבטחה. והיינו דכאשר ישנו פירוש הא׳ בלא תהי׳, שהוא לשון ציווי, דועבדתם את הוי׳ אלקיכם, שעובד עבודתו באהבה ויראה (דלימוד התורה שלו הוא בהשגה, והעבודה שלו היא באהבה ויראה. דלא רק שמקיים את המצוות בפועל ממש לבד, כי אם שיודע גם כוונת המצוות, ויודע גם ההמשכות הנמשכות ע״י קיום המצוות. דע״י עבודת הצדקה ההמשכה היא בקו החסד, וע״י עבודת הגבורה, היינו הענין דמשפט ביעקב58, נעשה ההמשכה בקו הגבורה, וע״י לימוד התורה, שהוא קו האמצעי, נעשה ההמשכה בקו האמצעי59), ומ״מ לא תהי׳ גו׳, שפועל אצלו העדר שביעות הרצון, הנה אז ישנו פירוש הב׳ בלא תהי׳, שהוא לשון הבטחה. דזהו ועבדתם את הוי׳ אלקיכם, דכאשר ועבדתם, הנה אז הוי׳ הוא אלקיכם, דהוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, ולמעלה יותר בחי׳ הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות, הוא כחכם וחיותכם60.
וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך61. דמחלה הנאמר כאן הוא מחלה סתם, והיא המחלה שהיא השרש לכל המחלות, דמחלה זו ישנה גם כאשר ישנו הענין דוברך את לחמך ואת מימיך. דלחמך ומימיך שנאמר כאן הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה62, או תורה ומצוות63, הנה מחלה זו ישנה גם כאשר יש הענין דוברך את לחמך ואת מימיך. וענין מחלה זו הוא מה שבא מסיבת חטא עץ הדעת. דחטא עץ הדעת פעל על כולם, גם על צדיקים וגם על צדיקים גמורים. דזהו מה דאיתא64 ד׳ מתו בעטיו של נחש, שהם צדיקים היותר גדולים, שלא הי׳ להם שום סיבה למיתה, כי אם הענין דחטא עץ הדעת, הרי שזה פעל גם עליהם. וענין חטא עץ הדעת הו״ע הרגש עצמו, כמ״ש65 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו׳, דקודם החטא, הנה גם כשראו ענינים נעלים בקדושה, לא הי׳ בזה ענין ההרגש, וענין החטא הו״ע המורגש. דלכן הנה קודם החטא, ויהיו שניהם גו׳ ולא יתבוששו66. וזהו ענין עטיו של נחש, מה שפעל על כולם, גם על צדיקים גמורים, דגם אם הוא עובד הוי׳ באהבה בתענוגים, מ״מ הוא יש מי שאוהב67 ולא יגיע למעלת דביקותו בה׳ כמו שהיתה נשמתו קודם ירידתה למטה. דזהו ג״כ ענין המחלה, שהו״ע ההרגש, בחי׳ יש מי שאוהב. דזהו גם בצדיקים, ומכל שכן בבינונים ולמטה מזה (און נידעריקער). וע״ז הוא אומר והסירותי מחלה מקרבך, ואח״כ הוא אומר לא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך, דאחרי שפעל בעצמו, עד כמה שיכול, שלא יהי׳ משכלה ועקרה, הנה אז מבטיחים לו מלמעלה, שלא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך68.
ואח״כ הוא אומר את מספר ימיך אמלא. והיינו דגם אם היו אצלו ימים, שבימים אלה (וואָס אין די טעג) לא עשה את שליחותו, ועוד יותר שבימים אלה עשה דברים שאין צריך לעשותם (אַז ער האָט אין די טעג געטאָן זאַכן וואָס מען דאַרף ניט טאָן), מ״מ את מספר ימיך אמלא. דאת מספר ימיך אמלא הוא ג״כ בלשון נוכח, היינו דשלישי המדבר, שהוא למעלה מהשתלשלות ולגבי׳ הרי אין שום פגם, הנה בכחו להשלים גם מה שהחסיר. וענין את מספר ימיך הוא69, דמספר הוא מלשון השמים מספרים70, ומלשון אבן ספיר, שהוא מלשון ספירות ובהירות, כדאיתא בתורה אור71. והכוונה בזה היא, דלא זו בלבד שישלימו לו מה שהחסיר, כי אם גם שהימים יאירו אצלו (אַז די טעג וועלן באַ אים לייכטן). ותהי׳ ההמשכה גם בגשמיות, דוברך את לחמך ואת מימיך הו״ע מזונא רויחא, והסירותי מחלה מקרבך הו״ע חיי. ומוסיף בזה את מספר ימיך אמלא, שיש בזה ב׳ דעות, דעה א׳ שממלאים לו כפי הקצוב בסדר השתלשלות, ודעה ב׳ שמוסיפים לו עוד. ולא תהי׳ משכלה ועקרה בארצך הו״ע בני. דכל ענינים אלו הם הכנה לענין כניסת הארץ, שמדבר בזה אח״כ, שיהי׳ במהרה בימינו ע״י משיח צדקנו72.
__________
1) פרשתנו (משפטים) כג, כו. – לכללות המאמר, ראה בארוכה ד״ה זה בתו״א פרשתנו עח, ד ואילך. ועם הגהות וכו׳ – אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רמח ואילך. שם (כרך ז) ע׳ ב׳תשכט ואילך. תו״ח פרשתנו תכט, ב ואילך. ד״ה ועבדתם את ה׳ אלקיכם גו׳ במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ תב ואילך. אוה״ת שם ע׳ א׳קצח ואילך. שם ע׳ א׳ריט ואילך (והגהות לד״ה זה – שם ע׳ א׳רלב ואילך). שם ע׳ א׳רלט ואילך. שם ע׳ א׳רמד ואילך. שם (כרך ח) ע׳ ג׳לא ואילך. ד״ה הנ״ל תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ ערב ואילך).
2) יתרו כ, ג.
3) תו״א יתרו עא, ג. וראה לקו״ת במדבר יג, ג. ובכ״מ.
4) פרשתנו שם, כה.
5) מקץ מג, יד. וראה פרש״י תולדות כז, מה.
6) ראה מו״ק כח, א. זח״א רז, סע״ב. תקו״ז ת״ע (קכז, א). מקומות שנסמנו בשערי זהר (מרגליות) למו״ק שם (סא, א-ב). וראה לקו״ת עקב טו, ב-ג. ברכה צט, ריש ע״ד. אוה״ת וירא (כרך ד) תשנה, ב ואילך. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ מד ואילך. ח״ב ע׳ תרלז ואילך. ועוד.
7) ראה תקו״ז בהקדמה יז, ב. עבוה״ק ח״א (חלק היחוד) רפ״ח. הובא בלקו״ת עקב טז, סע״א. ובכ״מ.
8) ב״ר פמ״ד, א. תנחומא שמיני ז.
9) איוב לה, ו-ז.
10) ראה עבוה״ק ח״ב (חלק העבודה) פ״ג. הובא בשל״ה שער הגדול לא, ב. אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳ריט ואילך. ובכ״מ.
11) לקו״ת שלח ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ פ״ג (לט, ב ואילך) ובביאור על הנ״ל (מ, א). אוה״ת שלח ד״ה הנ״ל פ״ב (ע׳ תסט ואילך) – מבחיי עה״פ. וראה איכ״ר פ״א, לג. אוה״ת נ״ך ע׳ תרעט. ובכ״מ.
12) שלח יד, יז.
13) איכ״ר שם. וראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תעב. שם ע׳ תעט. נ״ך שם. ועוד.
14) האזינו לב, יח.
15) ראה (נוסף למקומות שבהערה 1) אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ ריד ואילך. ד״ה כי ישאלך תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ רכא). ד״ה צאינה וראינה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קצה ואילך). ד״ה בשעה שהקדימו שנה זו (סה״מ שבועות ע׳ לב). וראה גם רד״ה זאת תורת העולה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסב). תש״מ (סה״מ ויקרא ע׳ נ). ועוד.
16) עבוה״ק ושל״ה שבהערה 10.
17) שם.
18) ראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הקי״א״ (קה״ת, תשע״ב) ע׳ 75 ואילך. וש״נ.
19) ראה סה״מ תרס״ה ע׳ כו. תער״ב-תרע״ו ע׳ רצז. עזר״ת ע׳ כ. תש״ג ע׳ 92 ואילך. ובכ״מ.
20) ל׳ הכתוב – לך לך יב, ח. תולדות כו, ב. וראה לקו״ת חוקת סז, ב. ר״ה סא, ג. סה״מ אידיש ע׳ 84.
21) אוה״ת פרשתנו רד״ה ועבדתם הב׳ (ע׳ א׳ריט. וראה גם שם ע׳ א׳רלב) ורד״ה הנ״ל הג׳ (שם ע׳ א׳רלט). לקמן ע׳ קעד. וש״נ.
22) הובא ונת׳ באוה״ת שם ע׳ א׳ריט. ד״ה ועבדתם תרס״ב (סה״מ תרס״ב שם ס״ע ערב-ג). ד״ה בחודש השלישי תשל״ג (לעיל ע׳ צה).
23) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
24) ראה פרדס שם. שעהיוה״א רפ״ד. תו״ח פרשתנו שם תלג, ב ואילך. ועוד – נסמן בסה״מ דברים ח״ב ע׳ קפו הערה 18.
25) ל׳ הכתוב – הושע ו, ב. ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רנא. תו״ח שם תלח, ב ואילך. וראה אוה״ת דברים ע׳ ב. ואתחנן ע׳ רלו-ז. פ׳ ראה ע׳ תרסא. ועוד.
26) ראה הנסמן בהערה 8.
27) ראה תניא פל״ב.
28) בשלח טו, כו.
29) תניא רפמ״א.
30) ראה קידושין כג, ב וברשב״א שם.
31) גיטין יג, א. וש״נ.
32) ראה בארוכה ד״ה ואלה המשפטים תשל״ח פ״ג (לקמן ע׳ קפא) ואילך, ובהנסמן שם.
33) תהלים לד, טו. לז, כז.
34) עקב יא, יג.
35) תענית ב, סע״א.
36) ריש הל׳ תפלה.
37) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. קונטרס העבודה פ״א. פ״ג ואילך. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ ס״ט (ע׳ רצו ואילך). וש״נ.
38) ע״פ ל׳ חז״ל – כלים פ״ג מ״ה. ראה אוה״ת פרשתנו ד״ה ועבדתם גו׳ הב׳ פ״ג (ס״ע א׳רכב. וראה גם שם ע׳ א׳רלד). וראה גם תו״א תרומה עט, סע״ד. קונטרס העבודה בתחלתו. סה״מ תש״ט ע׳ 79 (השני) בהערה. וראה גם תו״א פרשתנו ד״ה זה (עט, ב. ובהגהות לשם באוה״ת שם ד״ה זה פ״ח – ע׳ א׳רנט). תו״ח פרשתנו ד״ה זה פי״א (תלד, ב). רד״ה ועבדתם גו׳ תקס״ח (מאמרי אדה״ז שם ע׳ תב). אוה״ת שם ע׳ א׳קצח (נוסחא שני׳).
39) תניא פל״ז (מח, ב) – מע״ח שער (כו) הצלם פ״א.
40) תניא פי״ג (יח, ריש ע״ב).
41) לקו״ת ויקרא ב, ד. וראה תו״א בראשית ה, ב. פרשתנו עו, א. ובכ״מ.
42) פ״ג ואילך.
43) בהבא לקמן – ראה תו״א פרשתנו ד״ה זה (עט, א ואילך), ובהגהות לשם באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רנו ואילך. תו״ח שם ד״ה זה פ״ה (תלא, ב) ואילך.
44) ראה יבמות סד, ריש ע״ב.
45) בכ״ז ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תפב. אוה״ת (כרך ב) ע׳ תעט ואילך. סה״מ תרכ״ו ע׳ סז ואילך. ד״ה לפיכך נקראו תשט״ז (סה״מ ויקרא ע׳ פג ואילך).
46) ברכות מ, א.
47) תניא פ״ח (יג, רע״א) – מזח״ג רנג, א. רעז, א.
48) ראה תניא פט״ז. לקו״ת שבת שובה סז, א. מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תס ואילך. ובכ״מ.
49) ראה גם לקו״ת שה״ש לט, ד ואילך. סה״מ תרנ״ב ע׳ קל. תרנ״ז ע׳ קעט. ובכ״מ.
50) ל׳ הכתוב – תהלים צז, יא.
51) משלי יב, יט. ראה תניא פי״ג (יט, א).
52) ראה ב״ר פ״ה, ח ובמ״כ שם.
53) בהבא לקמן – ראה תו״א פרשתנו ד״ה זה עט, סע״ב ואילך, ובהגהות לשם באוה״ת פרשתנו שם ע׳ א׳רסא ואילך. תו״ח פרשתנו ד״ה זה פט״ז (תלז, א) ואילך.
54) ראה זח״ג צד, ריש ע״ב.
55) ברכות כח, ב. וראה בכ״ז גם לקו״ש חט״ז ע׳ 271 ואילך.
56) תהלים קלט, טז. וראה זח״א רכד, א. תו״א שם. תו״ח שם פי״ז (תלז, ב) ואילך. אוה״ת שם. וראה גם ד״ה וידבר גו׳ וארא שנה זו (לעיל ח״א ע׳ צא ואילך). ד״ה ואברהם זקן תשל״ח (סה״מ בראשית ח״א ע׳ שלז ואילך) ובהנסמן שם.
57) כאן בכה כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בכי רב, ורק אחר כמה רגעים המשיך. המו״ל.
58) ע״פ תהלים צט, ד. וראה תו״א בשלח סג, ב. תו״ח בשלח רמד, א ואילך. סה״מ תרפ״ט ע׳ 90. וש״נ.
59) כן זוכרים שנאמר בהמאמר, וכנראה שייך לכאן. המו״ל.
60) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ועוד.
61) בהבא לקמן – ראה תו״א פרשתנו סד״ה זה (עט, ג-ד) ובהגהות לשם באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳רסב. תו״ח פרשתנו ד״ה זה פ״כ ואילך (תמ, א ואילך). ד״ה ועבדתם גו׳ תקס״ח (מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ס״ע ת ואילך). אוה״ת שם ד״ה הנ״ל ס״ע א׳ריא ואילך. ד״ה הנ״ל הב׳ שם ע׳ א׳רכה ואילך (ובהגהות לשם – שם ע׳ א׳רלה ואילך).
62) מאמרי אדה״ז שם. אוה״ת שם ע׳ א׳רכה. שם ע׳ א׳רכז (ובהגהות לשם – שם ע׳ א׳רלה).
63) תו״ח שם (תמ, סע״א-ב).
64) שבת נה, ב. ב״ב יז, א. הובא בדרושים שבהערה 61. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 132 ואילך.
65) בראשית ג, ו.
66) שם ב, כה. ראה בכ״ז גם תו״א בראשית ה, ריש ע״ד. תו״ח בראשית ל, ג-ד. לב, סע״ג. ד״ה וישב יעקב תשכ״ז (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קמא). וש״נ.
67) ראה גם תניא פל״ה (מד, סע״א-ב).
68) חסר קצת. המו״ל.
69) בהבא לקמן – ראה תו״א פרשתנו סד״ה זה (עט, ג), ובהגהות לשם באוה״ת שם ע׳ א׳רסב. תו״ח שם פי״ט (תמ, רע״א).
70) תהלים יט, ב. וראה זח״ב קלו, ב.
71) שבהערה 69.
72) הי׳ אריכות בסיום המאמר, וחסר. המו״ל.
[סה"מ שמות ח"ב ע' קכה ואילך]
״הי׳ מאמר ד״ה לא תהי׳ משכלה. המאמר הי׳ בלי הקדמות, ומיד כשנכנס ציוה לנגן ואח״כ אמר את המאמר. בהמאמר נתבאר ענין משכלה ועקרה ברוחניות, דיבר על שביעות הרצון מאהבה ויראה, והעדר שביעות הרצון הוא ע״י ההתבוננות בענין את מספר ימיך אמלא. בענין הזה בכה כ״ק שליט״א מאוד. כשדיבר על ימים יוצרו הי׳ מפחיד מאוד (זייער שרעקליך), כ״ק אדמו״ר שליט״א בכה הרבה מאוד, והניח ראשו על השולחן ובכה. במיוחד הי׳ זה בתיבות ״מורד במלך מלכי המלכים הקב״ה״, כאשר אמר תיבות במלך מלכי המלכים הפסיק בבכי׳, ועבר כמה רגעים והמשיך לומר תיבות הקב״ה. המאמר ארך חמישים וחמש דקות, עד עתה לא הי׳ עוד מאמר כזה ארוך. אמרו שכרך המטפחת על יד ימין, לא כמו בכל פעם על יד שמאל״ (מיומני התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 164 ואילך.
חלק ממאמר זה (בשילוב שיחת ש״פ משפטים תשט״ו) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש חט״ז ע׳ 269 ואילך.