בס״ד. ש״פ משפטים, כ״ז שבט, מבה״ח אדר-ראשון ה׳תשי״א
הנחה בלתי מוגה
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם1, ומקשים בזה2 דתשים לפניהם הוא לשון רבים ומסיים כי תקנה בלשון יחיד. אך הענין הוא3 דכי תקנה קאי על מ״ש אשר תשים, דאינו קאי על מ״ש לפניהם כי אם על אשר תשים שהוא משה, ועליו אומר כי תקנה עבד עברי, היינו שהוא ממשיך דעת בנשמות ישראל.
והענין בקצרה הוא, דכתיב4 וזרעתי את בית ישראל גו׳ זרע אדם וזרע בהמה, דבכללות הנשמות ישנם ב׳ סוגים זרע אדם וזרע בהמה, דזרע אדם קאי על נשמות דאצילות שגם בדורות הראשונים היו מועטים, ורוב הנשמות בדורותינו אלה הם זרע בהמה5, היינו נשמות דבי״ע שאין בהם דעת. וזהו כי תקנה דקאי על משה, שמשה הוא רועה ישראל, אחד השבעה רועים6, ומשה הוא כללות השבעה רועים, והוא במדריגת דעת עליון, והנה הוא ממשיך הדעת בזרע בהמה. והכרח ענין הדעת הוא, אף שהדעת הוא אחד הג׳ מוחין ובא אחריהם, מכל מקום מוכרח ענין הדעת דוקא, לפי שזהו מעלת הדעת שעל ידה הוא הולדת המדות כמ״ש רבינו הזקן בתניא7 דבמוחין חכמה ובינה לבד לא יהי׳ כי אם דמיונות שוא וע״י הדעת דוקא הוא אמיתית קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳. ולכן8 הקטן אף שהוא בר שכל ויכול להיות ששכלו חריף, מכל מקום כיון דקטן לאו בר דעת הוא לכן אין עליו חיוב האחריות דתורה ומצוות, לא בקיום מצוות עשה ולא בשמירת מצוות לא תעשה, כי אף שהוא יודע, מכל מקום אין זה נוגע לו שיהי׳ כך (ער זאָל ווערן אַזוי), כי אם זה בא ע״י הדעת דוקא. כי חכמה שהוא התחלת השכל, ולמעלה יותר הוא מקור השכל, אך מה שנוגע בעבודה הוא רק נקודת השכל שהוא ההנחה, שבנקודה זו כבר ישנם הפרטים אלא שהם נכללים בהנקודה, וגם הנטיות לחסד או לגבורה כבר ישנם בהנקודה, אלא שהם בהעלם, וכאשר בינה מקבלת (און אַז בינה נעמט דאָס איבער) את נקודת החכמה, הנה היא מפרטת הפרטים שבהנקודה, וגם הנטיות באים בגילוי, שיש נטי׳ לחסד ונטי׳ לגבורה, ואז הוא כו׳9 אך אחר כל זה הרי יכול להיות שבקל יכול להשתנות מצד זה לצד אחר או להיפך, ודוקא ע״י הדעת שהוא הכרה והרגשה, אז יודעים במה אוחז ואיפה נעמד (באַ וואָס ער האַלט און וואו ער האָט זיך אָפּגעשטעלט), שהמעלות שישנם בדעת מלמטה למעלה הנה תחילה הוא התקשרות, שמתקשר בהענין, ועי״ז הוא בא להכרה, ולא רק הכרה כי אם הרגשה, היינו שכל כך הוא מכיר בהענין עד שאין זה רק הכרה במוח כי אם הרגשה בלב, שזהו ענין הדעת. וזהו כללות ההפרש בין נשמות דאצילות שנקראים זרע אדם לנשמות דבי״ע שנקראים זרע בהמה, דבעולמות בי״ע, גם בעולם הבריאה הנה ביטולם הוא רק ביטול היש, דאף שמשיגים אלקות ויודעים שצריך להיות כך (אַז עס דאַרף זיין אַזוי), אך מכל מקום בנוגע לפועל הנה ביטולם הוא רק ביטול היש, היינו שידיעתם אינה פועלת שיהיו כך (זיי זאָלן ווערן אַזוי), לפי שחסר בהם ענין הדעת. ולכן10 הנה המלאכים נקראים בשם חיות ובהמות, לפי שחסר בהם ענין הדעת, ולכן הנה ביטולם הוא רק ביטול היש, ועל זה מגיע אצילות ואומר (קומט צו גיין אצילות און זאָגט), דלא רק מובן שזה כך, לא רק מושג שזה כך, אלא נעשה כך באמת (ניט נאָר מ׳פאַרשטייט אַז עס איז אַזוי, ניט נאָר מ׳איז משיג אַז עס איז אַזוי, נאָר מ׳ווערט טאַקע אַזוי), שהביטול הוא ביטול במציאות. ולכן הנה נשמות דאצילות נקראים זרע אדם, אדם בגימטריא מ״ה11, לפי שיש בהם ענין הביטול, שזה בא ע״י הדעת, משא״כ בנשמות דבי״ע שנקראים זרע בהמה. וזהו ענין כי תקנה עבד עברי, דקאי על משה, שמשה הוא הממשיך בחי׳ הדעת בהנשמות דזרע בהמה.
ולהבין12 איך אפשר להמשיך בחי׳ הדעת בהנשמות דזרע בהמה, שהרי בחי׳ הדעת הו״ע ששייך לנשמות דזרע אדם דוקא, ואיך יומשך לנשמות דזרע בהמה ענין כזה ששייך לנשמות דזרע אדם. הנה על זה הוא אומר עבד עברי, דעברי הוא מלשון13 בעבר הנהר ישבו אבותיכם, דנהר הוא כמ״ש14 ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שזהו למעלה מבחי׳ ומשם יפרד14, ומכל מקום הנה אינו מסתפק במדריגה זו דנהר, ואומר מעבר הנהר שזהו למעלה מבחי׳ נהר, ולהיות שכל הנשמות, גם הנשמות דזרע בהמה, הרי בשרשם הם בני אברהם יצחק ויעקב שזהו מעבר הנהר, וכמו שהם בשרשם הרי יש בהם בחי׳ הדעת, לכן אפשר להמשיך בהם בחי׳ הדעת גם עכשיו. וזהו פירוש כי תקנה, דתקנה הוא מלשון קנין, וענין קנין הוא שאינו נעשה שינוי בעצם הדבר כי אם שבא מרשות לרשות, דכמו״כ הוא בהמשכת בחי׳ הדעת שאין זה שינוי בעצם הדבר כי אם הוא ע״ד קנין, היינו שזהו גילוי ההעלם, והממשיך הוא משה דוקא לפי שמשה הוא ממדריגה זו ולכן כתיב בי׳15 כי מן המים משיתיהו, והדיוק בזה הוא שאינו נקרא על שם המים שהוא בחי׳ חכמה, כי אם על שם משיתיהו שהוא למעלה מהחכמה, ומשה הוא משמיטה ראשונה16, דמשה הוא למעלה מענין זרע אדם וזרע בהמה, שאין בו ההגבלות דאדם ובהמה, ולכן בכחו להמשיך בחי׳ הדעת שהו״ע דזרע אדם גם בהנשמות דזרע בהמה, לפי שהוא למעלה מהגבלות אלו17.
אך צריך להבין, דהנה כל זה הוא מצד הנשמה, דלפי ששרשה הוא מבחי׳ עבר הנהר כנ״ל, לכן אפשר להמשיך בה בחי׳ הדעת, אבל ענין מתן תורה הרי הי׳ לנשמות בגופים דוקא, והכוונה בהמשכת בחי׳ הדעת הוא בהנשמה כמו שהיא בגוף, הנה זה צריך להבין, דאיך יומשך מצד הגוף בחי׳ הדעת. והענין הוא, דהנה גם הגוף שרשו מבחינה זו18, דהגוף הוא מהרפ״ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, ושרשו מעולם התהו, שמיטה ראשונה, אלא שע״י שבירת הכלים נפל למטה יותר, ולהיות ששרשו הוא מעולם התהו, שמיטה ראשונה, שהו״ע עבר הנהר, לכן אפשר להמשיך בו בחי׳ הדעת, והממשיך הוא משה לפי שהוא במדריגה זו כנ״ל.
אמנם צריך להבין בפירוש הפסוק שאומר אשר תשים לפניהם, דלפניהם קאי על כללות ישראל, גם על הנשמות דזרע אדם, ולכאורה בשלמא בהנשמות דזרע בהמה שאין בהם בחי׳ הדעת הנה משה הוא הממשיך להם בחי׳ הדעת, אבל הנשמות דזרע אדם שיש בהם בחי׳ הדעת, הנה צריך להבין מהו ענין ההמשכה שנמשך להם ע״י משה שעל זה הוא אומר אשר תשים לפניהם. והענין בזה הוא, דהנה בדעת הרי יש בחי׳ הדעת שבא לאחר ההשגה או לאחר ההשכלה עכ״פ, דזהו ההכרה במה שמשיג דוקא, אבל יש דעת שלמעלה מהשגה19, והוא הכרת העצם שאינו בא לא בהשגת החיוב ולא בהשגת השלילה וגם לא בהשכלה כי אם הוא בא בהכרה דוקא, וזהו19 תכלית הידיעה שלא נדעך20 שזהו הכרת העצם. ובחינה זו דדעת שלמעלה מהשכל צריך להמשיך גם בהנשמות דאצילות, זרע אדם, כי גם נשמות דאצילות, אף שיש בהם בחי׳ הדעת, הנה כל זה הוא הדעת שע״פ השגה, שהרי אצילות הו״ע גילוי, היינו ששייך שם בחי׳ ההעלם ובחי׳ הגילוי, וצריך להמשיך בהם בחי׳ הכרת העצם, בחי׳ הדעת דתכלית הידיעה שלא נדעך, וההמשכה היא ע״י משה ששרשו מבחי׳ כי מן המים משיתיהו, שזהו למעלה מבחי׳ העלם וגילוי, ולכן בכחו להמשיך בחי׳ הדעת שלמעלה מהשגה. והנה כשם שהמשכת בחי׳ הדעת בהנשמות דזרע בהמה הוא מפני ששרשם הן מצד הנשמה והן מצד הגוף הוא מבחי׳ עבר הנהר כנ״ל, כמו״כ הוא בענין המשכת בחי׳ הדעת דתכלית הידיעה שלא נדעך בכללות הנשמות, גם בהנשמות דזרע אדם, הוא מפני שנשמות ישראל עלו במחשבה21, במדריגה היותר נעלית שיש במחשבה22, ומצד ששרש הנשמות כולם, גם הנשמות דזרע בהמה, הוא במדריגה זו, לכן אפשר להמשיך בהם בחי׳ הדעת דתכלית הידיעה שלא נדעך, וההמשכה היא ע״י משה דוקא, כי משה הוא משמיטה ראשונה שלמעלה מהעלם וגילוי, לכן הוא הממשיך בחינה זו דדעת שלמעלה מהשגה. וזהו שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו23, דהמשכת בחי׳ אנכי בקרבו הוא ע״י אשר שש מאות אלף רגלי העם, היינו השרש דנשמות ישראל, שזה נותן כח במשה להמשיך בחי׳ אנכי בקרבו24. וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דמשה הוא המקשר פנימיות הנשמות בבחי׳ פנימיות עצמות ומהות אין סוף ב״ה.
והנה מה שנוגע לפועל בעבודה בדורותינו אלה, הנה בכל אחד ואחד יש בו בחי׳ זרע אדם וזרע בהמה, דבשעת עסק התורה והתפילה הוא בבחי׳ אדם, ובעסקו בכל היום בבחי׳ עובדין דחול, אף שהוא בהיתר, מ״מ הוא בבחי׳ בהמה, וזהו העבודה להמשיך בחי׳ הדעת בבחי׳ זרע בהמה בעסקו כל היום בעובדין דחול, ובבחי׳ זרע אדם, עסק התורה והתפילה, להמשיך בחי׳ הדעת דתכלית הידיעה שלא נדעך, היינו שלא יסתפק בעבודתו בעסק התורה והתפילה שבבחי׳ השגה, כי אם בהתקשרות דאמונה, שבהתקשרות הזאת הנה הקושיא אינה חלישות וראי׳ אינה חיזוק25. וההמשכה היא ע״י משה דוקא, דאתפשטותא דמשה בכל דרא26. ואף שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה גו׳ פן נמות27 שזהו ירידה, מ״מ הנה ע״י זה דוקא הוא המשכת בחי׳ הדעת שלמעלה מהשגה גם בזרע בהמה, שזהו מ״ש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דמשפטים הם מצוות שמחוייבים על פי השכל28, היינו שגם בענינים שע״פ שכל יומשך בחי׳ הדעת. וזהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דמשה הוא הממשיך בחי׳ הדעת דתכלית הידיעה שלא נדעך גם בהנשמות דזרע בהמה. וכן הוא במשה בדורנו, שכל אלה שהיו מקושרים אליו, מקושרים עכשיו או לכל הפחות שיתקשרו להבא, הנה משה הוא המקשר בחי׳ עצם הנשמה שלהם, בחי׳ היחידה שלהם, בבחי׳ יחידה שלו29, שעי״ז היא חבוקה ודבוקה בך30, יחידה ליחדך30, שלא ע״פ טעם ודעת כלל.
וע״י השלמת העבודה דעכשיו בבחי׳ שית אלפי שנין דהוי עלמא31, אף שזהו זמן מוגבל, מ״מ הנה גם בזמן המוגבל הלזה ישלימו כל העבודה, הנה לעתיד יהי׳ ומלאה הארץ דעה את הוי׳32, למקטנם ועד גדולם33, שאף שהוא קטן וגם לעתיד יהי׳ קטן, מ״מ ומלאה הארץ דעה, שיהי׳ בבחי׳ הדעת, כמים לים מכסים32, שהאור והגילוי יהי׳ בכולם בשוה, שכל זה הוא ע״י השלמת העבודה בהזמן המוגבל. וזהו ענין צבא, פירוש זמן מוגבל34, ומ״מ יהי׳ בו העבודה דצבא בפירושו יופי34, היינו שיהי׳ עבודתו בכל הכחות הפנימיים כחות מקיפים ולמעלה מכחות מקיפים, והעבודה תהי׳ באופן דקבלת עול דוקא, שזהו פירוש הג׳ דצבא, קבלת עול34, שזהו ג״כ ענין עבד עברי. וע״י עבודה זו וע״י שיהפכו משקר וקשר לקרש35, הנה עי״ז משה שבדורנו שהוא כ״ק אדמו״ר יקשר את היחידה שלהם בבחי׳ היחידה שלו, שזהו טוענת עולך יחידה ליחדך30, ועי״ז הנה ובשביעית יצא לחפשי חינם36, שהוא הגילוי דלעתיד, משה שהוא גואל ראשון וגואל אחרון37 הנה במהרה בימינו ובעגלא דידן יגאלנו מגלות האחרון המר אשר בו חושך כפול ומכופל, ויגאלנו כו׳38.
__________
1) ריש פרשתנו (משפטים כא, א).
2) תו״א ריש פרשתנו (עד, ג). תו״ח פרשתנו תט, א. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ רמז ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות דין עבד עברי פ״א (פ, א). ועוד.
3) בכל הבא לקמן – ראה דרושים שבהערה הקודמת.
4) ירמי׳ לא, כו.
5) תו״א שם (ע״פ זח״ב ריש פרשתנו (צד, סע״ב), וראה רמ״ז שם). וראה סה״מ מלוקט ח״א ע׳ לז. וש״נ.
6) סוכה נב, ב.
7) פ״ג.
8) ראה קונטרס התפלה פ״ה. סה״מ עת״ר ע׳ קטו. ד״ה באתי לגני תשי״ג פ״ז (סה״מ מלוקט שם ע׳ לה). ועוד.
9) חסר קצת. המו״ל.
10) תו״א שם עה, ב. תו״ח שם תי, א. מאמרי אדה״ז שם ע׳ רנא.
11) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אדם. ועוד.
12) בהבא לקמן – ראה תו״א שם עה, ד ואילך. תו״ח שם תיא, א ואילך. מאמרי אדה״ז שם ע׳ רנז ואילך. סהמ״צ להצ״צ שם פב, ב.
13) יהושע כד, ב.
14) בראשית ב, י.
15) שמות ב, י. וראה בכ״ז מקומות שבהערה 12. הנסמן בהערה הבאה.
16) תו״א שם עו, סע״ב-ג. תו״ח שם תיב, א. מאמרי אדה״ז שם ע׳ רסב ואילך. וראה תו״א שמות נא, ד. תו״ח שמות נט, א ואילך.
17) בזכרון אחדים: שיש בו בחי׳ הדעת ולכן בכחו להמשיך בחי׳ הדעת להנשמות דזרע בהמה.
18) ראה גם תו״א שם עו, ריש ע״ג. תו״ח שם תי, ב. מאמרי אדה״ז שם ע׳ רנה.
19) בכ״ז ראה גם סה״מ עת״ר ע׳ קכט ואילך.
20) ראה בחינות עולם ח״ח פ״ב. עיקרים מ״ב ספ״ל. של״ה קצא, ב.
21) ב״ר פ״א, ד.
22) ראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17.
23) בהעלותך יא, כא.
24) ראה גם סה״מ תרפ״ז ע׳ קטו. תש״ה ע׳ 134. וראה תו״א בראשית א, ב.
25) ראה עד״ז שיחת ש״פ ראה תשי״ז (שיחות קודש תשי״ז (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 476). וראה ד״ה פדה בשלום (הא׳) תשמ״א פ״ה (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ נז). ובכ״מ.
26) תקו״ז תיקון סט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז. זח״ג רעג, א.
27) שמות כ, טז.
28) ראה רמב״ן עה״פ ואתחנן ו, כ. ובכ״מ.
29) ראה גם מאמרי אדה״ז שם ע׳ רצ.
30) נוסח הושענות דיום ג׳.
31) ר״ה לא, א. וראה גם תו״א שם עו, ג.
32) ישעי׳ יא, ט.
33) ירמי׳ לא, לג.
34) המשך באתי לגני ה׳שי״ת פ״י (סה״מ תש״י ע׳ 125).
35) ראה המשך הנ״ל פ״ו (סה״מ שם ע׳ 119) ואילך.
36) פרשתנו כא, כ. וראה תו״א שבהערה 31.
37) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א שם עה, ב.
38) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ שמות ח"ב ע' קכ ואילך]
״בתחילת ההתוועדות הורה כ״ק אדמו״ר שליט״א לומר לחיים ולנגן. ואח״כ אמר כמה מילים אודות תחילת הפרשה ״ואלה המשפטים״ וסיים שבהדרושים דפ׳ משפטים – אלה שבדפוס – בכתב, או מאלה שיודעים בע״פ – מבואר הענין ד״ואלה המשפטים״, ובהמשך לזה החל לומר בניגון של מאמר, את המאמר דא״ח ד״ה ״ואלה המשפטים״. מאמר זה הוא המאמר השלישי שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בתקופת נשיאותו, וכולם נאמרו רק בעת ההתוועדות״ (מיומני התמימים – ״ימי בראשית״ ע׳ 403).
נדפס בסה״מ תשי״א (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 13 ואילך. וראה גם (בשינויים) ס׳ ״תורת מנחם – התוועדויות״ ח״ב (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ 231 ואילך.