בס״ד. מוצאי ש״פ וארא, כ״ח טבת, מבה״ח שבט
– בחדרו – ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם1 [משא״כ אל משה ויאמר אליו אני הוי׳ (כמ״ש לפני זה2)]. והנה בתו״א ריש פרשתנו3 מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן דוארא יש בו ב׳ פירושים, א׳ לשון עבר, שנתגלה כבר לאבות, והב׳ לשון עתיד, שהוא לשון הוה, שתמיד יש בחינה זו בכל זמן בכל אדם. והיינו שהענין דוארא גו׳ הי׳ (לא רק אצל האבות, כי אם גם) בזמן משה רבינו וגם ישנו עתה בזמן הזה. דהתורה היא נצחית4, ומזה שוארא גו׳ נאמר במענה על טענת משה רבינו5 למה הרעותה לעם הזה גו׳6, מובן שתוכן פסוקים אלו הוא הוראה לכאו״א בעבודתו, עד לזמן הזה בהחושך כפול ומכופל שבעקבתא דמשיחא, סיום זמן הגלות.
והענין הוא, דהנה שאלת משה (שעלי׳ נאמר המענה דוארא כנ״ל) היתה למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו׳7, דאף שדיבר בשם הוי׳, שאמר כה אמר הוי׳ אלקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר8, מ״מ טען פרעה ע״ז מי הוי׳ אשר אשמע בקולו9 [כי פרעה מקבל (והשגתו היא) רק משם אלקים, ולכן אלקים (דוקא) יענה את שלום פרעה10, וכמבואר ענין זה בארוכה באור תורה להרב המגיד ריש פרשתנו11. ובפרטיות, מקבל רק משתי אותיות האחרונות דשם אלקים, שהם האותיות י״ם. ובזה גופא רק מהמ״ח צירופים (דשם אלקים) המתחילים באותיות מ״י12, וכידוע13 שכללות ענינו של חם (בן נח) הוא שיונק ממ״ח צירופים אחרונים דשם אלקים (חם גימטריא מ״ח), שהם הצירופים המתחילים באותיות מ״י הנ״ל. ובפרטיות, בבני חם גופא, ענין זה הוא בעיקר במצרים, מצר י״ם14, דצירופים י״ם הנ״ל. ולכן טען מי הוי׳ גו׳, כי הוא מקבל רק מבחי׳ מ״י דשם אלקים ואין לו שייכות לשם הוי׳, שישמע בקולו בארץ מצרים, היינו במיצרים וגבולים בכלל, ובפרט במיצרים וגבולים שבארץ מצרים, ששם הי׳ הוא (פרעה) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, כמבואר בהפטרת פ׳ זו15], ו(דוקא) אז הרע לעם הזה גו׳. ועד״ז הוא בעבודת כאו״א מישראל, שטענתו היא, שגם אחרי שישנו אצלו הענין דבאתי לדבר בשמך, היינו שהוא במצב של התעלות בעבודת ה׳ [וע״ד העילוי שבהעבודה דשבת לגבי ימות החול16], עד לבחי׳ בשמך, שהוא שם הוי׳17, ומ״מ (דוקא אז) ישנו חושך כפול ומכופל הפועל חלישות בהעבודה, הרע לעם הזה גו׳. דטענה זו ישנה גם בגלות הזה האחרון, בהזמן דעקבתא דמשיחא. כי אף שנשארו רק רגעים ספורים לגאולה האמיתית והשלימה, מ״מ דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר מכפי שהי׳ לפני זה (כי אף שבגשמיות הנה בחמלת ה׳ עלינו נמצא עתה רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל במצב טוב יותר מכפי שהי׳ לפני זה, מ״מ, ברוחניות נהי׳ החושך כפול ומכופל גדול יותר). שהרי, לכאורה, מכיון שנמצאים כעת ברגעי הגלות האחרונים, הי׳ צ״ל התעוררות גדולה (מיט אַ שטורעם) בלימוד התורה והפצת המצוות באופן דמהדרין מן המהדרין18, ולנצל (אַריינכאַפּן) הרגעים שנשארו עדיין באופן דחטוף ואכול חטוף ושתי19. ומ״מ החושך הוא גדול ביותר, שאין ההתעוררות (השטורעם) כדבעי למיעבד (כלשון הגמרא בכתובות20 גבי נתינת סכום גדול לצדקה, דאעפ״כ לא הי׳ כדבעי לי׳ למיעבד). ובפרט לאחרי כל ההתעוררות מלמעלה שהי׳ בדורנו זה דוקא, ע״י הנסים הגלויים וההשגחה פרטית שכאו״א רואה בחייו הפרטיים, ועד״ז בחיים הכלליים של כללות בני ישראל. שזה כולל (ואדרבה, מכיון שאצל ישראל כל ענין מתחיל מהתורה, הרי זה ענין עיקרי) ההוספה שנהי׳ עתה בהפצת התורה, הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות, ע״י גילוי כתבי יד של ראשונים שלא היו בנמצא בדורות הקודמים. וכן ניתוספה הפצה באופן הלימוד עצמו (הן בנגלה והן בחסידות). [דאף שאם הראשונים כמלאכים אנו בני אנשים ואם הראשונים כבני אנשים אנו כו׳21, הנה ידוע22 המשל לזה מננס העומד על גבי ענק, דאף שהננס אינו בערך כלל לגבי הענק (שהרי אפילו אדם בינוני אינו מגיע לענק), מ״מ ע״י שעומד על גבי הענק הננס רואה רחוק יותר מהענק עצמו. ועד״ז יובן בלימוד התורה, דאף שדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הם בבחי׳ ננס לגבי דורות הראשונים שהם בבחי׳ ענק, מ״מ כאשר לימוד התורה שלהם הוא באופן שאינם בונים ענינים בתורה ע״י כחם ועוצם ידם, אלא מודים שכל משענתם היא על גבי ה״ענק״ (דורות הראשונים), הנה אז מצליחים ורואים רחוק יותר מהענק, שאופן הלימוד הוא נעלה יותר (כביכול) גם מכמו בדורות הראשונים. וזהו ג״כ אחד הביאורים בהענין דתלמיד ותיק עתיד לחדש23, שזה קאי גם על השנים הכי אחרונות, שאז יכול להיות חידוש שלא חידשוהו אפילו אלו שהם כמלאכים וכו׳, שזה מובן ממשל הנ״ל, כננס העומד על גבי ענק]. ומ״מ עם כל גילויים אלו, דוקא עתה נהי׳ החושך כפול ומכופל כל כך שאין התעוררות כדבעי למהוי. ומזה יכול להיות חלישות גדולה והטענה למה עשה ה׳ ככה, ע״ד שאלת משה למה הרעותה לעם הזה גו׳.
ועל זה בא המענה וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם (לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי24) וגו׳. דבזה מרומז הסדר ופרטי העבודה שבזמן הגלות והחושך. שלאחרי (ובמענה על) שהי׳ המצב דהרעותה, צ״ל העבודה דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב [כי אף שבפועל הי׳ הענין דוארא גו׳ כמה דורות לפני שהי׳ המצב דהרעותה (ועד״ז הוא ברוחניות הענינים, ע״פ הביאור שבדרוש השני שבתו״א (ד״ה זה25)), מ״מ מכיון דוארא וגו׳ בא (לאחרי ו)במענה על הרעותה (ועד״ז מהמבואר בתו״א (בדרוש הראשון)26 שענין הגלות (הרעותה) נמשל לעיבור והענין דוארא גו׳ הוא ענין הלידה) מובן ד(בעבודה) ישנו הענין דוארא וגו׳ גם לאחרי הענין דהרעותה], ולאחרי זה באמת למדריגה נעלית יותר, ויאמר אליו אני הוי׳, גילוי שם הוי׳ שהי׳ אצל משה.
והענין הוא, כמבואר בארוכה בתו״א27 ובתורת חיים28 שענין הגלות נמשל לעיבור. דכשם שבעיבור כפשוטו הנה הולד הוא בשלימותו (ברמ״ח אברים ושס״ה גידים), עד שבסיום העיבור נגמרו גם שערותיו וצפרניו כו׳, אלא שענין העיבור הוא שהעובר אינו בגילוי לפעול פעולתו בעולם, וכן לגבי עצמו הנה כחותיו אינם פועלים, וכמאמר29 ראשו מונח לו בין ברכיו, היינו שראשו מקופל ומונח בין ברכיו ואינו משמש כלום, שאינו מחשב כו׳, וגם המאכל שלו אינו הולך לו דרך הפה רק דרך הטבור כו׳, הנה עד״ז הוא בבנ״י בזמן הגלות, דאף שגם אז נמצאים אצלם כל הכחות בשלימות (כמו שהולד הוא בשלימות) [ועד שכעת בסוף זמן הגלות, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, כבר נשלמו כל הענינים ע״ד הנ״ל בגמר העיבור], שהרי כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים30, ובמילא אפילו בדרגא הכי פחותה שבהם הרי הם מלאים מצוות כרימון31, דברשיעי לא עסקינן32, ורובם ככולם הם לומדי תורה ומקיימי מצוות, הנה אעפ״כ כל העבודה היא באופן דמצות אנשים מלומדה33. דכמו בהמשל, הנה המוח והלב אינם פועלים פעולתם בגוף העובר, ורק אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה29, הנה כן הוא גם בנמשל, שכל עבודתו היא רק באופן דמצות אנשים מלומדה, לפי מה שחינכוהו ומצד זה שבהעלם יש לו האהבה המסותרת שקיבל בירושה מאברהם יצחק ויעקב34. ולפי ערך גודל מעלתו של בן ישראל, הרי זה לגמרי שלא כדבעי לי׳ למיעבד, כי אצל כ״א מישראל צריכים להיות כחותיו, מדות האהבה והיראה והרחמים, בגלוי. דזהו ענין וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, שענין העבודה דאברהם יצחק ויעקב, אהבה יראה ורחמים35, היתה אצלם בגילוי (שאפשר לראותם, וארא), ע״י שהי׳ אצלם הראי׳ באלקות (וארא גו׳). ופירש״י1 וארא אל האבות36, דהיינו שג׳ בחינות אלו באים בירושה (ענין האבות) לכאו״א מבנ״י, וכמבואר37 במארז״ל38 אין קורין אבות אלא לשלשה שבחי׳ האבות ישנה בכ״א מישראל, ומזה מובן דכמו שאצל האבות הי׳ זה בגילוי באופן דוארא, כן צ״ל גם אצל כאו״א מישראל, שהמדות דאהבה, יראה ורחמים יהיו בגילוי. והתעוררות וגילוי המדות (החל מגילוי האהבה המסותרת כו׳) בא ע״י ההתבוננות בהעבודה דקריאת שמע ותפילה, כמבואר בארוכה בדרושים אלו39 פרטי ההתבוננות שבזה.
והנה ע״י עבודה הנ״ל (הענין דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב) נעשה אצלו ענין הלידה, דהיינו שיוצא ממצב של עיבור [שאז כחותיו הם בהעלם, שראשו מונח לו בין ברכיו ואינו פועל פעולתו להיות בבחי׳ ראש שלמעלה מהגוף, המנהיג עם הגוף, ועד״ז בנוגע להלב (וכמבואר החילוק שביניהם בשיחתו הידועה של כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ד״ה תלת שליטין אינון40)], כיון שמוחו פועל פעולתו בפרטי ההתבוננות, בההתבוננות המביאה לידי אהבה, ונעשה גילוי האהבה המסותרת, בחי׳ אברהם אוהבי41, וכן בההתבוננות המביאה לידי יראה, שעי״ז נעשה גילוי היראה, בחי׳ פחד יצחק42, וזה פועל אצלו זעזוע (אַז ער גיט זיך אַ טרייסל) ורואה גודל הרחמנות שעל עצמו, כי רואה שהקב״ה נתן לו כחות הכי נעלים, שעם היות שניצל אותם בלימוד התורה וקיום המצוות, מ״מ אין זה מגיע כלל (דאָס קומט ניט) למה שהי׳ ביכלתו לפעול בכחות אלו, שלימוד התורה וקיום המצוות יגיעו עד לפינה הכי רחוקה במקום ולנקודה הכי רחוקה בזמן. ואז הוא תופס (כאַפּט ער זיך) את גודל הרחמנות שעליו, ועי״ז גם מדת הרחמים (בחי׳ יעקב) שלו באה לידי גילוי ופועלת פעולתה. ועי״ז שמדת הרחמים (בחי׳ יעקב) היא אצלו בגלוי, הנה נעשה מטתו שלימה43, דפירותיהם של צדיקים הם המצוות (כדאיתא במסכת סוטה44), והיינו שקיום המצוות שלו הוא בשלימות, וכן כללות עבודתו היא כדבעי למהוי. וזהו מ״ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳, דלאחר שישנו מצב דהרעותה, ענין הגלות, בחי׳ עיבור, הנה צ״ל העבודה דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳, גילוי האהבה היראה והרחמים (ע״י ההתבוננות שבזה), ואז הו״ע הלידה.
ויש לומר בדרך אפשר, שבעבודת בעל תשובה [ועד״ז בהעבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, שבכללות, ענינה הוא עבודת התשובה, כמאמר45 משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא], הנה נוסף להתבוננות הנ״ל (התבוננות המביאה לידי אהבה ויראה ורחמים), נפעל גילוי כחותיו של האדם (גם) ע״י ההתבוננות בהענין המבלבל, ועכ״פ מונע ומעלים ומסתיר מעבודת ה׳, שע״י ההתבוננות בענין זה גופא הרי הוא מקבל עידוד וכח לעבוד עבודתו ביתר שאת ויתר עוז, וכמ״ש46 מאויבי תחכמני. ועד שעי״ז יהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא47, הן בעבודתו עם עצמו והן בעבודתו על פתח ביתו מבחוץ בחלקו בעולם, עד שיפעול כן בכל העולם כולו, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ48. ועד״ז הוא בהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא (כנ״ל), דעם היות שנמצאים כעת (בעקבתא דמשיחא) בחושך כפול ומכופל כנ״ל בארוכה, מ״מ הנה לא רק שאין מתרשמים (ועאכו״כ שאין מתפעלים) מזה, אלא עוד זאת שגודל החושך גופא מעורר ומעודד לעבודת ה׳ ביתר שאת. כי מכיון שהחושך נתגדל כל כך, הרי זה גופא הוכחה שהנה זה עומד אחר כתלנו49, היינו שביאת המשיח קרובה במאוד, כמבואר בסוף מסכת סוטה, ובמילא צ״ל זירוז גדול ביותר בהעבודה דתורה ומצוות [וזירוז זה גופא ימהר עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה]. ויובן זה ע״פ המבואר באגה״ק50 שכשאדם מתפלל בכוונה ועומד לנגדו נכרי המדבר ומבלבלו [ובלבול הנכרי נוגע לו (רירט אים אָן), שזהו היפך מענין התפילה שענינה הוא להיות כעבדא קמי׳ מרי׳51, ובמילא אין צ״ל אז שום ממשות לכל המציאות שמסביבו], הנה לו זו בלבד שאינו מתפעל ואינו מתרשם כלל (כמבואר בתניא52), אלא עוד זאת, שענין זה גופא פועל בו שיתעורר להתפלל בכוונה מעומקא דלבא יותר. שכשיתבונן שזה גופא שהנכרי מבלבלו הוא לפי שרצה הקב״ה שהיהודי המתפלל יוציא כחותיו הנעלים מן הכח אל הפועל [ובכחו של כאו״א מישראל לעשות כן גם בשעת החושך הכפול והמכופל], הנה התבוננות זו פועלת בו התגברות יתירה בתפלתו ועבודתו. דהנה מה שהנכרי העובד עבודה זרה מבלבלו מעבודת ה׳ בכלל ומעבודת התפילה [התחברות וביטול כעבדא קמי׳ מרי׳] בפרט, אין זה מצד עצמו, כי אם ע״ד שהי׳ אצל פרעה, דאני הכבדתי את לבו גו׳53, שזהו ברצונו של הקב״ה שהסכים שתהי׳ גלות השכינה ע״י השתלשלות וצמצומים ומסכים וכו׳ עד שתרד ללעו״ז (כמבואר בארוכה באגה״ק שם). וכיון שזהו מצד רצונו של הקב״ה, מובן שהגלות והבלבול של הנכרי העובד עבודה זרה הוא רק בכדי שיתגלו כחותיו של היהודי. ועוד זאת, שע״י בלבול זה ניתן לו זכות מיוחד, כי עי״ז ש(לא רק שאינו מתפעל מהבלבול וההעלם והסתר ומתגבר עליו, כי אם עוד זאת ש)ההעלם והסתר גופא מעורר ומעודד אותו לעבודת ה׳ [ע״י שמתבונן בזה שהבלבול הוא רק בכדי שיגלה כחותיו (וכיון שאינו מבקש לפי כחו אלא לפי כחן54 מובן שניתנו לו מלמעלה הכחות על זה) כנ״ל], הנה פועל שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא (ובלשון ההלכה55 שיהי׳ זדונות נעשו לו כזכיות). כי עי״ז שההעלם והחושך הוא שעורר ועודד אותו להתגברות יתירה בעבודתו, הנה החושך עצמו מתהפך לאור. [וע״ד המבואר בתניא56 שהטעם לזה שע״י תשובה מאהבה רבה פועל שיהי׳ זדונות נעשו לו כזכיות הוא מפני שזה שנמצא בארץ צי׳ ועיף בלי מים57 (הזדונות) הוא שהביא אותו לידי צמאון גדול ביותר שאינו שייך אצל צדיק]. ועד״ז יובן בענין ההתבוננות דבעל תשובה58. ואף שהאומר אחטא (ח״ו) ואשוב הרי זה היפך הרצון59, וכן אסור להעמיד את עצמו בנסיון60, זהו מה שהאדם עושה כן ברצונו ובבחירתו, אבל בנדו״ד כיון שהקב״ה העמיד את בנו יחידו (היינו כאו״א מישראל) בחושך הכפול ומכופל של הגלות שבדורנו זה, הרי זה גופא הוכחה, ש(דוקא) אז נמצא בו כחו של הקב״ה [המתגלה בבחי׳ יחידה שבנפש, שענינה הוא מסירות נפש] שלא להיות מושפע מהלעו״ז ח״ו, ואדרבה, לעבוד עבודתו בתכלית השלימות, באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא (וחושך הגלות הוא רק בכדי שיתגלה כח המסירות נפש שבהם ויזכו להפוך את החושך לאור). וזהו הכנה להענין דלילה כיום יאיר61 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיהי׳ בקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה.
והנה הענין דוארא אל אברהם וגו׳ (שבעבודה הו״ע פרטי ההתבוננות והתעוררות המדות שעי״ז) הי׳ הכנה שיהי׳ אח״כ אצל משה ויאמר אליו אני הוי׳. ד(ויאמר) אליו קאי על משה, שענינו הוא תורה [ועד שמסר נפשו עלי׳, וכדרשת חז״ל62 עה״כ63 זכרו תורת משה עבדי, שנקראת על שמו מפני שמסר נפשו עלי׳]. ולכן (גם) בדרגתו היא בחי׳ חכמה, ומשום זה זכה שמתן תורה יהי׳ על ידו דוקא. וכמבואר בהדרושים64 עה״כ65 משה ידבר גו׳, דאף שהי׳ ענין התורה גם לפני זה, דקיימו האבות כל התורה כולה עד שלא ניתנה66, וגם הי׳ לימוד התורה וכמאמר67 אברהם זקן ויושב בישיבה הי׳, וכן יצחק ויעקב, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם אפילו במצרים67, מ״מ בחי׳ התורה שנתגלתה ע״י משה היא בחינה נעלית באין ערוך מהתורה של האבות. והענין הוא (כמבואר בהדרושים), דהנה האבות היתה מדריגתם בחי׳ המדות אהבה ויראה ורחמים (כנ״ל), משא״כ משה הי׳ בחי׳ חכמה. ומשום זה חלוקים הם גם בדרגת הביטול שלהם. דאברהם אמר ואנכי עפר ואפר68, משא״כ משה אמר ונחנו מה69, שהתפלא ולא ידע כלל ממציאותו, שזהו ביטול נעלה יותר באין ערוך70. ועד שכמבואר בהדרושים, משה [שמדתו היתה מדת האמת71] אמר על עצמו ונחנו מה, שהוא רק מ״ה, דמ״ה פירושו היפך המציאות. ומצד גודל ביטולו הי׳ כלי שתינתן על ידו התורה כמו שהיא מצד הקב״ה. כי מצד עבודת האבות (בחי׳ מדות), ועד״ז לפני מתן תורה בכלל, הי׳ לימוד התורה רק מצד הנבראים, משא״כ ע״י גודל הביטול של משה (בחי׳ חכמה) הי׳ נתינת התורה כמו שהיא מצד הקב״ה. וכמאמר72 ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך, שע״י גודל הביטול דונפשי כעפר לכל תהי׳ דוקא מגיעים (לא רק לדרגת התורה שבערך הנבראים, כי אם) לבחי׳ תורתך, תורתו של הקב״ה. ועד״ז בקיום המצוות, דלימוד מביא לידי מעשה73, הנה המצוות שלאחרי מתן תורה הן בבחי׳ מצוותיו של הקב״ה [כי ע״י ביטול הגזירה שהי׳ בעת מתן תורה, דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה74, ניתנה היכולת שגם נשמה בגוף בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו תוכל ללמוד ולקיים תורתו ומצוותיו של הקב״ה].
והנה ענין התורה דמתן תורה (ויאמר אליו אני הוי׳, כנ״ל) בעבודת האדם הוא (בדקות דדקות) הענין דזדונות נעשו לו כזכיות (ועבודה הנ״ל דאתהפכא חשוכא לנהורא, ע״י שהחושך עצמו מעורר לעבודת ה׳). שהרי מתן תורה לא הי׳ באופן שמלכתחילה לא היתה גזירה המבדלת בין עליונים לתחתונים (שגם זה הוא ענין נעלה ביותר), כי אם שמתחילה היתה גזירה ואח״כ בטלה, שזהו (למטה מטה, בעבודה) ע״ד הענין דזדונות נעשו לו כזכיות. כי אופן העבודה שמלכתחילה היא בבחי׳ זכויות הוא ע״ד הענין שמלכתחילה אין גזירה, אמנם כשהקב״ה מזמין נסיון (כללות ההנהגה דזמן הגלות, ועד״ז כשישנו ענין של זדונות), ועומדים בהנסיון ופועלים שהנסיון והחושך גופא יעורר לעבודה, והזדונות יעשו כזכיות, ועד שאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא [שנעשים זכיות ממש75, בלי כ׳ הדמיון], הנה זהו ע״ד ענין התורה שניתנה במתן תורה לאחרי ביטול הגזירה. והיינו שענין התורה דמתן תורה הוא לפעול שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא76.
וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו׳ (כמובן מהדרושים בתו״א, תורת חיים וההערות שע״ז באור התורה), דאף שנמצאים בזמן חושך הגלות (הרעותה) שאז העבודה היא בבחי׳ עיבור (דאף שגם אז כל הכחות הם בשלימות, מ״מ אינם פועלים פעולתם כנ״ל), מ״מ ע״י השתדלות והתבוננות וכו׳ פועלים שהעבודה תהי׳ באופן דוארא אל אברהם גו׳, גילוי המדות אהבה ויראה ורחמים, ולאחרי הכנה זו באים לענין נעלה יותר, ויאמר אליו אני הוי׳, ענין מתן תורה (ואתהפכא חשוכא לנהורא). דהגילוי דאני הוי׳ הו״ע אנכי הוי׳ אלקיך77 שנאמר במתן תורה, וגם יש בזה השורש והכח להענין דאתהפכא חשוכא לנהורא. וכמבואר בהדרושים78 דויאמר אליו אני הוי׳ בא בהמשך למ״ש לפני זה וידבר אלקים, דהיינו שאלקים אומר אני הוי׳, דהוי׳ הוא האלקים79, עד שהוי׳ ואלקים כולא חד (וכמבואר בזהר80 שזהו פיקודא רביעאה). וגילוי זה דהוי׳ ואלקים כולא חד נמשך גם למטה, דהגם שאלקים יענה את שלום פרעה81, שפרעה מקבל ושייך רק לשם אלקים82, מ״מ נמשך בו גם הוי׳, תחילה באופן דכי אני הכבדתי את לבו, דקאי על הוי׳ (כפשטות הכתובים), עד שנהי׳ כה אמר הוי׳ אלקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר83, שההמשכה דשם הוי׳ פועלת בפרעה שהוא עצמו ישלח את ישראל, וכההבטחה שבסוף פ׳ שמות84 כי ביד חזקה גו׳ יגרשם גו׳. ועוד יותר, שהמצריים עצמם ביקשו לתת כליהם היקרים ביותר85, כלי כסף וכלי זהב, עד שהי׳ וינצלו את מצרים86, שזה (מה שהמצריים מצד עצמם נתנו יותר ממה שביקשו בנ״י) מרמז להעילוי שישנו בהעבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא דוקא, שאינו בעבודת הצדיקים (שהיא מלכתחילה באופן של זכיות).
והנה כמו שנת״ל שבכדי שיהי׳ הגילוי דאני הוי׳ (במתן תורה) לא הספיק עבודת האבות והי׳ צ״ל גם הקדמת עבודת משה, כמו״כ יובן בעבודת כאו״א. שמצד העבודה דאהבה ויראה ורחמים בלבד [וארא אל אברהם וגו׳] עדיין הוא בבחי׳ יש מי שאוהב87, וכמבואר בתניא88 שאפי׳ צדיק גמור עובד ה׳ ביראה ואהבה בתענוגים אעפ״כ אינו בטל במציאות לגמרי כו׳ רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה׳ ואוהבו, ובכדי שיהי׳ הגילוי דאני הוי׳, פתח לבי בתורתך, תורתו של הקב״ה, לימוד התורה כדבעי למהוי, זהו דוקא ע״י הקדמת ביטול אמיתי, ונפשי כעפר לכל תהי׳. וביטול זה בא ע״י ההתבוננות בפירוש המילות דברכת התורה שמברכים לפני הלימוד שנתן לנו את תורתו, דהיינו שתורת ה׳ ניתנה לכאו״א מישראל ולכללות עם ישראל באופן דכל הנותן בעין יפה נותן89, ועתה הוא הולך ללמוד אותה. וכשיתבונן בזה, הנה ע״ד המבואר בשו״ע (והובא בשו״ע אדמו״ר הזקן90) בתחילתו דכשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב״ה עומד עליו ורואה במעשיו כו׳ יגיע אליו היראה והכנעה כו׳, שהתבוננות זו פועלת עליו שיהי׳ במעמד ומצב נעלה גם טרם שנטל ידיו, ועאכו״כ כשיתבונן בהנ״ל בברכת התורה, לאחרי הקדמת י״ח ברכות השחר, נטילה ידים ואמירת מודה אני, הנה יבוא לידי ביטול אמיתי. וע״י ביטול זה תהי׳ גם קליטת התורה שלומד אמיתית ושלימה, עד שכל מציאותו תהי׳ התורה. וזהו הביאור91 שכ״א מישראל הלומד תורה בביטול כדבעי נקרא בשם משה, כמאמר92 משה שפיר קאמרת, כי ע״י ביטול זה נמשך גילוי התורה ע״ד שהי׳ אצל משה. וזהו ג״כ מ״ש זכרו תורת משה עבדי, שבכדי להגיע לבחי׳ התורה דמתן תורה, צ״ל תחילה העבודה דמשה עבדי, הביטול דעבד, והעבודה באופן דאל תירא עבדי יעקב93. ועי״ז מגיע לבחי׳ תורתו של הקב״ה, ונעשה בבחי׳ מלך, מאן מלכי רבנן94, כי עבד מלך כמלך95, ולמעלה מזה – עבד מלך מלך (בלי כ׳ הדמיון), כמארז״ל הב׳ שבזה96 [שרש״י מביאו בפירושו על התורה97 שהוא בשביל בן חמש למקרא, שמזה מובן דגם אצל הקטן במדריגה בעבודת ה׳ שייך הענין דעבד מלך מלך].
והנה מכיון שלימוד מביא לידי מעשה, לכן ע״י שלומד תורה בביטול אמיתי, ומתאחד עם תורת הקב״ה, הנה גם בהמעשה שלו ממשיך את בחי׳ האלקות שלמעלה מהעולמות (תורתך). וכמאמר98 מבית הכנסת לבית המדרש, ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ99, דכשהלימוד הוא כדבעי (בביטול, כנ״ל), הנה כשעוסק אח״כ בעניני דרך ארץ הוא מנהיג וממשיך את בחי׳ דרך הוי׳ (כמ״ש100 ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט) בבחי׳ ארץ הלזו הגשמית, תחילה בכל עניניו הארציים, ועי״ז בכללות העולם כולו, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, לארץ כפשוטה. ומכיון שכל סדר ההשתלשלות תלוי (האַלט זיך אויף) בעולם הזה התחתון, היה ע״י עבודה זו ממשיך בחי׳ אלקות שלמעלה מהעולמות בכל סדר ההשתלשלות. וזהו מ״ש אח״כ (לאחרי וידבר אלקים וגו׳ אני הוי׳ וארא וגו׳) והבאתי אתכם אל הארץ101 [בה׳ הידיעה – הארץ], דהיינו אל ארץ טובה ורחבה102, שפועלים בבחי׳ הארץ שתהי׳ באופן של טובה ורחבה בתכלית השלימות, דאמיתית הענין דטובה ורחבה (היינו מה שתורת אמת קוראת לזה טובה ורחבה) הוא דוקא בדבר שאין בו הגבלה כלל, כי אם הוא מוגבל ויש דבר הרחב יותר ממנו הרי אין לו עדיין אמיתית ענין ההרחבה. ודבר זה שייך רק אם המרחב קשור ודבוק במרחב האמיתי, במרחב העצמי ובטוב העצמי, בעצמות א״ס, דאז דוקא שייך לקרוא זה (ע״פ תורה) טובה ורחבה103. ומרחב העצמי נמשך בהתורה, שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים104, ובפרט בפנימיות התורה105, בחי׳ נשמתא דאורייתא כדאיתא בזהר פ׳ בהעלותך את הנרות106. וע״י לימוד התורה בביטול כדבעי, הנה אז ממשיכים בחי׳ מרחב העצמי דתורה (תורתך), עד שנמשך בארץ הלזו הגשמית, שארץ ישראל היא טובה ורחבה, דעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות107, להיות שארץ ישראל היא ארץ אשר גו׳ עיני הוי׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה108, היינו ששם מאיר אלקות (מרחב האמיתי). ובשנים כתיקונם ראו בגלוי איך שהיא ארץ טובה ורחבה גם בגשמיות כפשוטו109, ובזמן הגלות ישנם כל הענינים בשלימותם ברוחניות, ומוכנים להתגלות גם בגשמיות, בשעתא חדא וברגעא חדא, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
והנה ההכנה לקיום יעודים אלו בביאת המשיח הוא ע״י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ע״י שלומדים יעודים ונבואות אלו ומתבוננים בהם110, ועובדים בזה, מתחיל מפרטי הענין דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כנ״ל בארוכה. והקב״ה מזכה שהעבודה תהי׳ באופן של הרחבה בלי בלבולים, ואדרבה מהפכים את הבלבולים לאור ולתוספות כח ע״י ההתבוננות הנ״ל, שאז הם בטלים בדרך ממילא, כיון שמילאו תפקידם (שיעוררו לעבודת ה׳) וניצלו אותם (און מ׳האָט זיי אויסגענוצט) במה שהי׳ צריך להשתמש בהם111. וכשעושים כן ברגעים האחרונים שבימי הגלות, פועלים שיקוימו יעודים אלו בפשטות ובגשמיות למטה מעשרה טפחים בביאת משיח צדקנו, דישראל נגאלין מיד112, ויוליכנו קוממיות לארצנו. ואז נראה בגלוי בעיני בשר כל הענינים המבוארים בנבואת הגאולה, החל מהענין דוארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כפשוטו כמו שיהי׳ בתכלית השלימות בתחיית המתים, שאז יקומו האבות וגם משה ואהרן עמהם113, וכמו״כ נראה בגלוי הענין דוארא אל אברהם וגו׳ אצל כאו״א מישראל (כנ״ל בהענין דאין קורין אבות אלא לשלשה), וגם יהי׳ הגילוי דוידבר אליו אני הוי׳ כמו שהי׳ אצל משה רבינו, שהוא הרעיא מהימנא וענינו ומדרגתו ישנה אצל כאו״א מישראל, כמבואר בתניא114. וכל זה נמשך בשמחה ובטוב לבב ובאופן של הרחבה, בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו.
__________
1) פרשתנו (וארא) ו, ג.
2) שם, ב.
3) וראה גם תו״ח פרשתנו צה, ב.
4) תניא רפי״ז.
5) שמות ה, כב.
6) תו״א פרשתנו נו, א. תו״ח שם פז, א.
7) שמות שם, כב-ג.
8) שם, א.
9) שם, ב.
10) מקץ מא, טז.
11) כה, ג ואילך. כו, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן עג).
12) ראה מגלה עמוקות עה״ת בא ד״ה גם אמר (יד, ג-ד).
13) ראה תו״א יתרו (הוספות) קט, ד.
14) פע״ח שער (כא) חג המצות פ״א (בהגהה). תו״א שמות נא, א. לקו״ת במדבר י, ג. ובכ״מ.
15) יחזקאל כט, ג.
16) ראה לעיל ע׳ קעב, ובהנסמן שם הערה 39. ובכ״מ.
17) ראה או״ת שם כו, ב.
18) ל׳ חז״ל – שבת כא, ב.
19) ל׳ חז״ל – עירובין נד, א.
20) סז, רע״א.
21) שבת קיב, ב. וראה לקו״ש חט״ו ס״ע
281-2 הערה 14. וש״נ.
22) ראה שבלי לקט בראש הספר. הקדמת החוות דעת לפירושו לשו״ע יו״ד. המשך תרס״ו ע׳ ת. וראה גם תו״ח בא קסג, סע״ב ואילך. ויקהל תרלד, ב. פיה״מ לאדהאמ״צ נט, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ רצד. ע׳ שלא. ח״ב ע׳ תשפד. דברים ח״א ס״ע רצז. ובכ״מ.
23) ראה שמו״ר פמ״ז, א. ויק״ר פכ״ב, א. ועוד – נסמן בלקו״ש ח״ד ע׳ 1088 הערה 11.
24) פרש״י עה״פ.
25) נו, סע״א ואילך.
26) ריש פרשתנו (נה, א ואילך).
27) שם. וראה גם שם נז, ג ואילך.
28) פרשתנו צו, ב ואילך.
29) נדה ל, ב.
30) שבת צז, א.
31) עירובין יט, א. חגיגה בסופה.
32) יומא ו, א.
33) ישעי׳ כט, יג. וראה תניא פל״ט (נג, ב). ובכ״מ.
34) תניא פי״ח (כג, ב).
35) לקו״ת אמור לה, ג. שה״ש יד, א. ובכ״מ.
36) ראה לקו״ש וארא שנה זו ס״ו (חט״ז ע׳ 52) ואילך.
37) תו״א ריש פרשתנו. תו״ח שם צה, ב ואילך.
38) ברכות טז, ב.
39) תו״א שם נה, ב ואילך. תו״ח שם פז, א ואילך. וראה גם שם סט, א. אוה״ת פרשתנו ע׳ קלט ואילך.
40) סה״ש תורת שלום ע׳ 120 ואילך.
41) ישעי׳ מא, ח.
42) ויצא לא, מב. נג.
43) ויק״ר פל״ו, ה.
44) מו, סע״א.
45) לקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב (רע״מ).
46) תהלים קיט, צח.
47) ראה זח״א ד, א.
48) זכרי׳ יג, ב.
49) שה״ש ב, ט. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ה ע׳ שסז. סה״ש תש״א ע׳ 81. ועוד.
50) סכ״ה (קמא, א).
51) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
52) פרק כח.
53) ר״פ בא (י, א).
54) ראה במדב״ר פי״ג, ב.
55) יומא פו, ב.
56) פ״ז (יב, א).
57) ל׳ הכתוב – תהלים סג, ב.
58) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 67.
59) יומא פה, ב (במשנה).
60) סנהדרין קז, רע״א. ברכות ס, ב. וראה מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רו.
61) תהלים קלט, יב.
62) מכילתא בשלח טו, א. שמו״ר פ״ל, ד. תנחומא בשלח י. שופטים ה.
63) מלאכי ג, כב.
64) ראה תו״א יתרו סז, ד ואילך. סח, ג. שם, ד ואילך. וראה גם שם פרשתנו נו, א. תו״ח יתרו שעה, ב.
65) יתרו יט, יט.
66) קידושין פב, א (במשנה). לקו״ש שם ע׳ 266. וש״נ.
67) יומא כח, ב.
68) וירא יח, כז.
69) בשלח טז, ז-ח.
70) ראה גם או״ת להה״מ שם כז, א.
71) ראה שמו״ר פ״ה, י. וראה לקו״ש חל״ג ע׳ 83. וש״נ.
72) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
73) קידושין מ, ב.
74) שמו״ר פי״ב, ג. תנחומא וארא טו.
75) ראה סהמ״צ להצ״צ קצא, סע״א. ובכ״מ.
76) ראה תו״א יתרו סט, סע״א. קונטרס ענינה של תורת החסידות סי״ט (ע׳ טו). וש״נ.
77) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
78) תו״א פרשתנו נו, ג-ד. תו״ח פרשתנו פט, ב.
79) ואתחנן ד, לה. מלכים-א ח, ס. יח, לט. דברי הימים-ב לג, יג.
80) ח״א יב, א. וראה גם ח״ג כה, א.
81) מקץ מא, טז.
82) ראה תו״א יתרו עא, ד.
83) שמות ה, א.
84) ו, א.
85) פירש״י בא יב, לה.
86) שם, לו.
87) ראה תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד.
88) פל״ה (מד, סע״א-ב).
89) ראה ב״ב נג, א.
90) או״ח מהדו״ת ס״א ס״ד. מהדו״ק ס״א ס״א.
91) תו״א יתרו סח, ג.
92) שבת קא, ב. וש״נ.
93) ישעי׳ מד, ב. ירמי׳ ל, י.
94) ראה גיטין סב, א. זח״ג רנג, ב. וראה תו״א פרשתנו נו, א.
95) שבועות מז, ב. ועוד.
96) ספרי דברים א, ז. תנחומא צו יג. וראה ב״ר פט״ז, ג.
97) לך לך טו, יח. בהעלותך יב, ח. דברים שם.
98) ברכות בסופה.
99) שם לה, ב.
100) וירא יח, יט.
101) פרשתנו ו, ח.
102) שמות ג, ח.
103) ראה ד״ה מן המיצר תרצ״ה (סה״מ קונטרסים ח״ב שכב, א ואילך).
104) איוב יא, ט.
105) ראה ד״ה הבאים ישרש יעקב שנה זו (לעיל ע׳ נו ואילך).
106) ח״ג קנב, א.
107) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.
108) עקב יא, יב.
109) ראה גיטין נז, א.
110) ראה סה״מ ויקרא ע׳ קמג. במדבר ח״א ס״ע נו. סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 501-2. שם ע׳ 691 ואילך. תשנ״ב ח״א ע׳ 153. ועוד.
111) ראה תניא פכ״ט (לז, ב).
112) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
113) ראה יומא ה, ב. וראה תוד״ה אחד – פסחים קיד, ב.
114) פמ״ב.
[סה"מ שמות ח"א ע' קפד ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 159 ואילך.