בס״ד.
בזה הננו מוציאים לאור מאמר ד״ה ואברהם זקן ושיחת כ״ק אדמו״ר שליט״א, שאמרם במוצאי שבת פרשת חיי שרה, מבה״ח כסלו שנה זו.*
מערכת ״אוצר החסידים״
ג׳ כסלו ה׳תשל״ח. ברוקלין, נ.י.
שנת השבעים וחמש להולדת כ״ק אדמו״ר שליט״א
__________
*) השיחה נדפסה בלקו״ש ח״כ ע׳ 323.
בס״ד. מוצאי ש״פ חיי שרה, מבה״ח כסלו – בחדרו – ה׳תשל״ח
ואברהם זקן בא בימים גו׳1, ומביא רבינו הזקן בתו״א בפרשתנו ד״ה2 להבין ענין משארז״ל3 יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב (ולפני הדרוש – שהוא ״שייך לפסוק ואברהם זקן בא בימים״) מאמר הזהר4 עה״פ באינון יומין עילאין כו׳, שהם הלבושים דתומ״צ5 (תשובה ומעשים טובים) שעל ידם תוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה בעוה״ב. וענין זה שייך גם לימים כפשוטם6, שצריכים להיות כל הימים שלמים, היינו שכל יום יהי׳ מלא בעשיית מצוה (יומין עילאין). וידוע מאמר הבעש״ט7 ״לא יניח שום יום מעשיית מצוה כו׳״. וזהו בא בימים, שאברהם אבינו עבד את עבודתו בכל יום ויום8, שכל ימיו היו יומין שלימין (ולא חסרין ח״ו), ועי״ז ״בא בימים – באינון יומין עילאין״9. וידוע הדיוק בזה10, הרי העיקר הוא לבושי המצוות (יומין עילאין), ומה נוגע בזה ענין הימים (כפשוטם) שלא יניח שום יום מעשיית מצוה כו׳, הלא יוכל לעשות למחר שתי מצוות. דלכאורה גם כשעושה כמה מצוות במשך יום אחד יש לו אותו מספר המצוות כמו כשהי׳ מקיימם במשך כמה ימים11, וא״כ, מה נוגע שיקיים מצוה בכל יום דוקא, ועד שכאשר חסר לו יום אחד חסר לו לבוש12.
ב) והנה מזה שמעלה זו דאברהם (בא בימים) בא בקרא לאחרי כו״כ מעלות שלו שבפסוקים שלפנ״ז, ועד שבכתוב זה גופא בתחילה הוא אומר ואברהם זקן ואח״כ מוסיף בא בימים, מובן שענין בא בימים הוא מעלה גדולה יותר גם מהמעלה דזקן. דהגם שואברהם זקן פי׳ שהי׳ בעילוי נפלא ביותר, וכמרז״ל13 שאמר לו הקב״ה לאברהם בא לבוש לבושי (דהקב״ה שנקרא14 עתיק יומין15) שנאמר ואברהם זקן, היינו שואברהם זקן היא מעלת אברהם מה שלובש לבוש הקב״ה כמו שהקב״ה הוא בבחי׳ עתיק יומין, הנה בא בימים נעלה עוד יותר. וצריך להבין מהו גודל העילוי דבא בימים, לבושי המצוות [ובפרט בהענין דעשיית מצוה בכל יום דוקא, הגם שאינו מתוסף עי״ז במספר המצוות], ועד שזה נעלה יותר מענין (ואברהם) זקן שהוא בחי׳ (הלבוש ד)עתיק יומין16.
ג) ויובן זה בהקדים ביאור הידוע17 בזה שהנשמה צריכה להלבושים דתורה ומצוות בכדי שתוכל ליהנות מזיו השכינה, כי להיות שהנשמה היא נברא [וכמבואר בכ״מ שהנשמה היא כמו שאלקות נעשה בבחי׳ נברא18, ועד שהדביקות שלה באלקות היא דביקות בלתי ניכרת19] וא״א לנברא להשיג שום השגה באוא״ס ב״ה, לכן בכדי שתוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה שהוא הארה מאוא״ס ב״ה [ובפרט לחזות בנועם הוי׳20], צריכה היא ללבושים. וכמשל אור גדול [ביותר, וכמו אור השמש, בחי׳ שמש הוי׳] שאין יכולים להביט בו, וע״י המסך (שהוא כמו לבוש) יכולים לקבל [ולקלוט] את האור.
והנה ידוע21 שכל ממוצע המחבר ב׳ דברים, צ״ל כלול משניהם. ומזה מובן גם בענין הלבושים דתומ״צ [שהם כמו ממוצע המחבר בחי׳ זיו השכינה (שהוא הארה מאוא״ס הבל״ג) עם הנשמה (שהיא נברא ובע״ג)], שיש בהם מב׳ הענינים. דשרשם (של התומ״צ) הוא מרצה״ע וחכמתו ית׳ שהם מיוחדים בו ית׳ (שהוא22 וחכמתו ורצונו אחד) – ענין הבל״ג [ועד שרצה״ע וחכמתו ית׳ (שרש התומ״צ) הם למעלה גם מבחי׳ זיו השכינה23], וע״י שירדו למטה בעוה״ז הגשמי ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי וכן בכל המצוות [ועד״ז הוא גם בתורה שנתלבשה בשכל אנושי, ועד בטענות של שקר, ונתלבשה בדיו על הספר24] הם בבחי׳ מדידה והגבלה ועד להמדידה והגבלה דעוה״ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו25, הנה ע״י ב׳ ענינים אלו שבתומ״צ [ענין הבל״ג שבהם מצד שרשם, וענין הגבול שבהם מצד ירידתן למטה] הם נעשים לבוש וממוצע המחבר את הנשמה שהיא נברא ובע״ג (וכמו שהיא מלובשת בגוף גשמי) עם בחי׳ זיו השכינה ועד עם בחי׳ נועם הוי׳ שלמעלה מכל מדידה והגבלה26.
ד) והנה מצד ההתלבשות דתומ״צ בעניני עוה״ז הגשמי שהוא רובו ככולו רע27, צריך לנקותן מכל פסולת הנופל בהן28, וכמו בלימוד התורה, שמצד זה שהתורה נתלבשה בשכל אנושי ובענינים גשמיים הרי אפשר29 שהלימוד שלו יהי׳ שלא לשמה ועד לדרגא הכי תחתונה בשלא לשמה, ועד״ז במצוות30. וזהו מה שהלבושים דתומ״צ צריכים לרחיצה וכיבוס, שיהי׳ לבושים נקיים וכו׳ (ואפילו לא יהיו באופן דמלבושי אגאלתי31), בדוגמת לבוש הגשמי שבכדי שיהי׳ זך ונקי צריך לרחוץ ולכבס אותו28. [וגם לאחרי שהאדם מכבס את הלבושים דתומ״צ שיהיו נקיים מכל פסולת כו׳, בכדי שיעלו למעלה, צריכים הם להזדכך ע״י המלאכים, דגפיף להון ונשיק להון32. והענין הוא דהנה כתיב33 אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שמפני שהאדם נמצא בארץ בעוה״ז הגשמי לכן יש בו חטא, חטא מל׳ חסרון34 (עכ״פ). והגם שהחטא (החסרון) הוא לא באשמתו ח״ו, שהרי ועמך כולם צדיקים35, כי אם כמ״ש36 נורא עלילה על בני אדם שרצון הקב״ה הוא שבנ״א נמצא בעולם כזה [ובדוגמת37 מלך ששלח את בנו למדינה רחוקה בכדי להראות את חכמת בנו שגם במדינה הרחוקה יכיר את האמת, בחי׳ ואמת הוי׳ לעולם38], אעפ״כ, מכיון שבפועל יש בו (חטא מל׳) חסרון, וגם התומ״צ שלו אינם בשלימות, וכמ״ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שהחסרון (יחטא) הוא גם בהתומ״צ (ביעשה טוב) שלו, לכן בכדי שהתומ״צ שלו יעלו למעלה, צריך הוא לסיוע המלאכים].
ה) והנה זה מה שהתומ״צ שבעוה״ז הגשמי צריכים וזקוקים לסיוע המלאכים הוא לא רק מפני שעוה״ז הגשמי הוא רובו ככולו רע, אלא (גם39) מצד הגשמיות דעוה״ז40. שלהיותו גשמי הוא באין ערוך לעולמות העליונים (הרוחניים). וע״ד הידוע בנוגע לנשמת האדם, שאפילו צדיק גמור כשעולה לג״ע צריך טבילה בנהר דינור בכדי לשכוח על חיזו דהאי עלמא, כי מצד האי״ע דעוה״ז הגשמי לג״ע הרי אפילו מקצת מעניני עוה״ז מונע מלעלות לג״ע41 [ובדוגמת העליות שבדרגות דג״ע שמגעה״ת לגעה״ע וכו׳, שמכיון שהעליות הם באין ערוך, צריך להיות תחילה ביטול ההשגה דגעה״ת41. וכידוע המשל מענין השגת השכל, שבכדי לבוא להשגה עליונה שבאין ערוך להשגה הקודמת (אע״פ שגם השגה העליונה היא בעוה״ז הגשמי) צריך להיות תחילה ביטול השגה הקודמת. וכמו ר״ז כי סליק לארעא דישראל יתיב42 מאה תעניתא (או מ׳ תעניות43) לשכוח תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי44], עד״ז הוא גם בנוגע להתומ״צ של האדם, שמצד היותן מלובשות בענינים גשמיים, צ״ל תחלה שיזדככו ויתפשטו מגשמיותן ע״י המלאכים.
ו) וי״ל בדרך אפשר דהגם שהזדככות התומ״צ והעלאתן למעלה נעשה ע״י המלאכים, מ״מ, מכיון שתכלית השלימות דכל ענין הוא כאשר הוא נעשה ע״י עבודת האדם (ולכן אדם רוצה בקב שלו דוקא45), לכן גם ענין הזדככות התומ״צ, ההתחלה בזה הוא ע״י עבודת האדם. וזהו מה שאיתא בתו״א46 שכיבוס וזיכוך התומ״צ הוא ע״י עבודת התפלה, שהכוונה בזה היא (לא רק שע״י התפלה הוא מנקה את התומ״צ מכל פסולת, שלא יהיו באופן דשלא לשמה וכיו״ב, כי אם), שע״י התפלה נעשה גם (התחלת47 ה)זיכוך שלהם, מה שמזדככות מגשמיותן ועולות למעלה. דהנה תפלה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה48, היינו שהתפלה היא מקשרת את ב׳ הקצוות דארץ ושמים (מטה ומעלה49), ובפרט ע״פ הידוע50 שארצה (בתוס׳ ה׳) הוא מדריגה היותר תחתונה שבארץ הלזו הגשמית גופא, ושמימה (בתוס׳ ה׳) הוא מדריגה היותר נעלית שבשמים (שמי השמים), והשמימה (בתוס׳ ה׳ גם בתחילה) הוא למעלה גם משמימה. וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שע״י התפלה ״יוכל להיות עליית גם (האדם) הנמצא ארצה במדריגות היותר תחתונות שבארץ הלזו הגשמית להשמימה להמדריגות היותר נעלות ונפלאות״51. הנה כמו שהתפלה פועלת בהאדם, שגם כשהוא נמצא ארצה יכול הוא להתעלות להשמימה (אלא שצ״ל גם סיוע המלאכים דחביק לה כו׳), עד״ז פועלת היא גם בכל עניני האדם52 ובפרט בהתומ״צ53 שלו, שע״י ד׳ השליבות דתפלה (שהם כנגד ד׳ עולמות) עולות הן מעולם לעולם, ועד שהן עולות בבחי׳ השמימה שלמעלה מהעולמות, ועד שהן עולות למהותו ועצמותו ית׳ ממש.
ז) וזהו אחד הביאורים בהשייכות דלבושי המצוות לענין הימים (כפשוטם), כי עליית המצוות הוא ע״י התפלה, והתפלה הרי היא ״ענין עבודת היום״ [וכמובן גם ממרז״ל54 תפלות כנגד תמידין תקנום, עולת תמיד העשוי׳ בכל יום, שנים ליום55], שהתפלה בכל יום מבררת ומעלה את הניצוצות שנתחדשו ביום זה56, לכן המצוות [שעלייתן הוא ע״י התפלה] זקוקים ל״עבודת היום״57.
אמנם ביאור זה מבאר רק השייכות דמצוות לימים. אבל עדיין אינו מובן ההכרח לעשיית המצוות בכל יום דוקא, דלכאורה, גם כשיחסיר יום אחד ולמחר יעשה שתי מצוות, יזדככו המצוות ע״י התפלה דיום המחרת. ואין לומר שהתפלה יכולה לזכך ולהעלות רק המצוות השייכות ליום זה, דאין כל טעם לחילוק זה. ועוד דמכיון דיש ענין התשלומין (ביום שלאח״ז, בתפלה הסמוכה לה)58 ״ואין אומרים כיון שעבר יומו בטל קרבנו״59, ועד ש(בנוגע לכוונת התפלה) תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה מעלית את התפלות דכל השנה60, משמע מזה גם בנוגע לעליית המצוות שע״י התפלה, שהתפלה מעלית גם המצוות דיום הסמוך וכו׳. וסמוכין לדבר – התפלות דשבת שהם מעלים התפלות של כל ימי החול עם כל התורה ומע״ט שנכללו בהן61.
ח) אך הענין הוא, דהנה ידוע שהתכלית דתומ״צ הוא לפעול בירור וזיכוך בעוה״ז הגשמי. דזהו מה שתורה לא בשמים היא62, וכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם63, ועאכו״כ מצוות שלא ניתנו אלא לצרף בהן את הבריות64. ועד שמצות צדקה היא שקולה כנגד כל המצוות (ונקראת בשם מצוה סתם), כי התכלית דמצוות [וכן התכלית דירידת הנשמה למטה] שהוא [לא בשביל הנשמה כ״א] בכדי לתקן את הגוף ונפה״ב וחלקו בעולם, נשלם ע״י מצות הצדקה (יותר מאשר ע״י שאר כל המצוות), כמבואר בתניא65. וזהו66 שצריך להיות יומין שלימין דוקא, שבכל יום ויום צריך להיות קיום מצוה, כי מכיון שגדר העולם הוא מקום וזמן67, הרי מובן שהתומ״צ (שתכליתם הוא לתקן את העולם) צריכים לתקן גם את הזמן. ולכן מוכרח שבכל יום תהי׳ עשיית מצוה (הגם שגם כשחסר לו יומא חדא יכול הוא לעשות את הלבוש ע״י שיקיים מחר ב׳ מצוות), כי בכדי לתקן את הימים68 (הזמן) גופא צריך להיות כל69 יומא ויומא עביד עבידתי׳.
ט) וזהו ואברהם זקן בא בימים, שלאחרי שואברהם זקן הוא גם בא בימים שהוא מעלה גדולה יותר גם מהמעלה דזקן. דהנה הכוונה האמיתית בהתהוות העולמות (בבחי׳ עצמות א״ס) היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא70. וכוונה זו נשלמת ע״י עבודת האדם, אתם קרויין אדם71, שהאדם דוקא יכול להשלים כוונה זו. וזהו שנקרא בשם אדם, ע״ש ב׳ הקצוות שהוא אדמה לעליון72 ושהוא נוצר מן האדמה73, שגופו נעשה מהאדמה עצמה74 ובאופן שהי׳ תחילה דומם בפ״ע (בלי שום נפש חיונית בתוכו) וכמ״ש75 גלמי ראו עיניך (ולא כגוף הצומח והחי)76, כי גם ענין זה שבתואר אדם (על שם האדמה) מורה על מעלתו77, שהוא מברר מתקן ומעלה גם את הדומם שהוא תחתון ביותר שאין תחתון למטה ממנו. ומעלה זו שבו באה בפועל ע״י העבודה דבא בימים דוקא. שע״י העבודה דזקן (עצמה), אף שגם עי״ז בירר ותיקן את חלקו בעולם (מקום), מ״מ, מכיון שלא תיקן עדיין את הזמן, הרי לא השלים עדיין הכוונה דדירה בתחתונים. ולכן הגם שעבודה זו מגעת בבחינת עתיק יומין, שהיא בהעתקה (והבדלה) מבחי׳ יומין, אין זה תכלית השלימות. משא״כ ע״י העבודה דבא בימים78, כשעובד לתקן את הימים, ועד דאת מספר ימיך אמלא79 מספר מלשון אבן ספיר (וכמ״ש בתו״א80 שמספר ימיך הוא כמו השמים מספרים81 שפירש בזהר82 מנהרין ומנצצין וספירין), היינו שהאדם מאיר את הימים (הזמן) באור התורה והמצוות, עי״ז הוא משלים הכוונה דדירה בתחתונים (בהתחתון שבעוה״ז גופא83), שזה (השלמת כוונה זו) הוא תכלית שלימות מעלת האדם, כנ״ל.
__________
1) פרשתנו כד, א.
2) טז, א. וראה תו״א משפטים עו, ג. עט, ב.
3) אבות פ״ד מי״ז.
4) ראה זח״א רכד, א. וראה שם קכט, א הלשון ״יומין עילאין״.
5) באגה״ק ובתו״א מקץ שבהערה 17 [וכן בתו״א ח״ש שם (בתחילת הענין)] שהמצוות הם לבושים. אבל בתו״א משפטים עט, ב (וראה גם תו״א ח״ש בהמשך הענין – נעתק לקמן ס״ג): לבושי התורה והמצוות – בפרטיות יותר. וראה תניא ספ״ה. אוה״ת משפטים ע׳ א׳רסו.
6) כ״ה בתו״א משפטים שם.
7) צוואת הריב״ש בתחלתה.
8) ראה זח״א קכט, א: ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא אלא עובדוי קריבו לי׳ בכל יומוי כו׳.
9) לשון הזהר שם.
10) אוה״ת שבועות ע׳ צא. בלק ע׳ תתקמח. פינחס ע׳ א׳קצט. וראה גם אוה״ת לתהלים ע׳ תקכז.
11) באוה״ת וארא ע׳ קכ: ״וצריך לסגל תורה ומצוות אפילו מצוה אחת כמה פעמים במספר הימים אשר נתנו לו מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכים לפי שרש נשמתו . . כי מאחר שיש לו פנאי כו׳״.
והשאלה שבפנים (ממקומות שבהערה הקודמת) ״הלא יוכל לעשות למחר שתי מצוות״ – כי מהלשון ״יומין שלימין״ מוכח דמה שצריך לעשות מצוה בכל יום (כתורת הבעש״ט המובאה בפנים) הוא גם כשאין לו פנאי (במשך ב׳ הימים) לעשות יותר מב׳ מצוות, שאין נפק״מ במספר המצוות.
12) ״ודוחק לומר דמיירי בביטול מ״ע התלויות בו ביום כמו ק״ש כו׳, (ועוד?) דא״כ מלבד מה שחסר הלבוש הרי פגם ג״כ בביטול המצוה וצריך תשובה״ (אוה״ת בלק שם).
13) ב״ר ספנ״ח.
14) דניאל ז, ט.
15) מ״כ לב״ר שם (הובא באוה״ת פרשתנו תשעט, א). וראה גם פרש״י לב״ר שם. ובהגהות הרד״ל שם מביא מילקוט ״דכתיב עתיק יומין יתיב״.
16) ובפרט לפי מ״ש בתו״א לג, ב, שעתיק יומין הוא ״נעתק ונבדל מבחי׳ היומין שהם הלבושים הנעשים מהמצוות״.
17) ראה בכ״ז אגה״ק סכ״ט. תו״א מקץ לב, ד ואילך. וראה גם תו״א פרשתנו שבהערה 2.
18) ראה ביאוה״ז לאדהאמ״צ (קטו, ב) ולהצ״צ (ע׳ תקמח). המשך תרס״ו ע׳ תנט. ס״ע תע.
19) דנוסף לזה שהכלים דאצילות (שרש הנשמות) הם בדביקות בלתי ניכרת, הנה גם הדביקות דנשמות בהכלים היא בלתי ניכרת (ראה המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ קע).
20) אגה״ק שם.
21) ראה לקו״ת שה״ש ח, א. המשך תער״ב ח״א ע׳ שצו. סה״מ ה׳ש״ת ד״ה עוטה אור כשלמה. ובכ״מ.
22) שעהיוה״א פ״ח.
23) תו״א טז, סע״א. וראה הגהות הצ״צ לשם (אוה״ת פרשתנו שם תשפו, סע״ב).
24) ראה תניא פ״ד. וזהו ״התלבשות״ יותר מזה שמתלבשת בטענות של שקר, כי ההתלבשות דתורה בטענות של שקר היא רק מה שהתורה דנה בזה, ״ולשון התלבשות הוא רק שם המושאל בלבד״ (ד״ה ויאמר משה תש״ד ס״כ); משא״כ בהתלבשותה ״בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים״, הרי בתושב״כ נוגע דיני הדיו והקלף.
25) תניא פל״ו.
26) בכל הבא לעיל – ראה תו״א (פרשתנו ופ׳ מקץ) שבהערה 17.
27) תניא פ״ז (יא, ב).
28) תו״א עו, א.
29) ראה קונטרס עה״ח פי״א.
30) ראה אוה״ת לתהלים שם, שענין כיבוס הלבושים הוא ״דאל״כ י״ל הם מטונפים שיש מצוה שלא לשמה״.
31) ישעי׳ סג, ג. אוה״ת לתהלים שם.
32) ראה זח״א כג, ב. ח״ב רא, ב. תו״א מג, סע״א ואילך. סידור רעג, ב.
33) קהלת ז, כ.
34) לקו״ת מטות פב, א. נצבים נא, א. ד״ה על כן יאמרו המושלים תרצ״א (בסה״מ קונט׳ ח״א) בתחלתו. ובכ״מ.
35) ישעי׳ ס, כא.
36) תהלים סו, ה. תנחומא וישב ד. וראה תו״ח תולדות יג, א ואילך.
37) ראה המשך תרס״ו ס״ע שפ ואילך.
38) תהלים קיז, ב.
39) ראה תניא פ״מ (נד, ב), שעוה״ז הוא עולם השפל בב׳ בחינות: (א) ש״ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון ולכן הוא חומרי וגשמי״. (ב) שהארה זו גופא ״בלבושים ומסכים רבים כו׳״.
40) וע״ד המבואר בתניא שם בנוגע ל״אותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה״, ש״מאחר שהקול והדיבור הוא גשמי״ – העלאתן למעלה היא דוקא ע״י הכוונה המתלבשת בהם – אף ששתיהן (האותיות והכוונה) שוות בזה שאינן בבחי׳ הסתר.
41) תו״א לא, סע״א. המשך תרס״ו ע׳ טו. ובכ״מ.
42) ב״מ פה, א.
43) גירסת הרש״ל שם, ועוד – ראה דק״ס שם.
44) המשך תרס״ו שם. המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נ ואילך.
45) ב״מ לח, א.
46) עו, א. שם, ג. דרמ״צ פג, א.
47) שלכן, גם העלאת התפלה היא ע״י המלאכים (מקומות שבהערה 32).
48) ויצא כח, יב. זח״א רסו, ב. זח״ג שו, ב. תקו״ז תי׳ מה.
49) שהם לא רק רחוקים זמ״ז אלא גם הפכים (ד״ה זה היום תרצ״ד (בסה״מ קונט׳ ח״ב) ספ״א).
50) ד״ה זה היום שם.
51) לשון כ״ק מו״ח אדמו״ר בד״ה זה היום הנ״ל רפ״ב.
52) ראה ד״ה זה היום שם ספ״ב: דע״י אותיות התפלה הוא ההעלאה של כל הענינים דארצה שהם עפ״י התורה.
53) ראה לקו״ת יו״כ סח, ב (הובא באוה״ת לתהלים שם) ש״מלאכי אלקים״ (שעולים בהסולם דתפלה) הם המצוות.
54) ברכות כו, ב.
55) פינחס כח, ג.
56) תו״א לח, ג.
57) אוה״ת לתהלים שם.
58) או״ח סי׳ קח.
59) שו״ע אדה״ז שם ס״ב.
60) תניא בקו״א ד״ה להבין מ״ש בשער היחודים (קנד, ב).
61) לקו״ת בהר מא, א.
62) ב״מ נט, ב.
63) רמב״ם סוף הל׳ חנוכה.
64) ב״ר פמ״ד, א.
65) פל״ז (מח, ב).
66) אוה״ת משפטים ע׳ א׳קכב. שבועות ע׳ צא. בלק ס״ע תתקמח. פינחס ע׳ א׳קצט. וראה בארוכה לקו״ש כרך ד׳ ע׳ 1194.
67) שעהיוה״א פ״ז (פב, רע״א). וע״פ מ״ש בתולוי״צ למסכת מדות (ריש ע׳ רעג), שמקום הוא בז״א
וזמן הוא במלכות – עיקר הענין דדירה בתחתונים שאין תחתון למטה ממנו הוא בבירור ותיקון הזמן.
68) ומה שעיקר ההדגשה הוא על הימים (וראה תורת הבעש״ט שבתחילת המאמר) – הוא (כמבואר בלקו״ש שם) לפי שבהם הוא עיקר ההתחלקות דזמן, כמרז״ל (נזיר ז, א) ״יומי מפסקי מהדדי״. ולהעיר מאוה״ת בלק שם ואילך.
69) ע״פ לשון הזהר – ח״ג צד, ב.
70) המשך תרס״ו ע׳ תמו.
71) יבמות סא, א.
72) של״ה כ, ב. שא, ב. ובכ״מ.
73) ב״ר פי״ז, ד.
74) והיינו, שהצומח והחי נבראו ממאמר אלקי (תדשא הארץ, תוצא הארץ), משא״כ ״גופו של אדה״ר לא נברא ע״י מאמר אלקי . . כשאר כל הברואים . . אלא רק צבר עפרו . . ועשה בו צורה גשמית שלא ע״י מאמר כלל וכלל״. ומ״ש נעשה אדם – ״פשוטו מורה שלא ע״י מאמר זה נעשה אלא כמ״ש צבר עפרו ועשאו גולם תחילה בלי מאמר כלל״ (תו״ח בראשית יט, ב).
75) תהלים קלט, טז. וראה סנהדרין לח, סע״א ואילך.
76) תו״א ג, ד ואילך. תו״ח שם יח, ד ואילך. ובכ״מ.
77) ד״ה זה היום השי״ת פ״ב.
78) והא שמבואר בתו״א לג, ב (נעתק לעיל הערה 16) שעתיק יומין הוא נבדל מבחי׳ היומין שהם הלבושים הנעשים מהמצוות – יש לומר, שהכוונה שם היא לענין המצות (מצד עצמם), אבל לא לענין בירור הזמן שנעשה עי״ז. ולהעיר מזה שמסיים בתו״א שם: אך ע״י בירור נה״ב כו׳. ועצ״ע.
79) משפטים כג, כו.
80) עט, ריש ע״ג.
81) תהלים יט, ב.
82) ח״ב קלו, ב. ונתבאר בארוכה בסידור קעח, סע״א ואילך. פיה״מ לאדהאמ״צ פ״ט ואילך.
83) ראה לעיל הערה 67.
__________
*) כידוע הראי׳ לזה מ״שעטנז״ (נדה סא, ב) – ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
[סה"מ בראשית ח"א ע' שלז ואילך]
הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשל״ח), ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ רפט ואילך. הפתח דבר נדפס לקמן בהוספות.