בס״ד. ש״פ ראה, כ״ז מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשמ״ג
הנחה בלתי מוגה
ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו׳1, ומדייק בזה כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת2 למה מדגיש כאן דוקא לומר הענין דהיום, שעליו אמרו רז״ל3 כל מקום שנאמר היום הוא נצחי ולעולם גם היום הזה. גם מדייק בלקו״ת מה שנאמר כאן לפניכם, דלכאורה הוה לי׳ לומר לכם. והנה ידועה שיחת כ״ק מו״ח אדמו״ר4 אשר המאמרים דפרשת ראה הם כבר בתוכן של חודש אלול, ולכן יש לקשר כל הנ״ל עם הענין דחודש אלול. וכדמוכח ענין זה גם בלקו״ת גופא, אשר בקיצור למאמר זה5 מביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ שהפסוק6 את לבבך ואת לבב הוא ר״ת אלול7 [שהקיצורים הם מכ״ק אדמו״ר הצ״צ, וראי׳ לדבר, שהרי בתורה אור לא מצינו קיצורים (לבד ממקום א׳8), מכיון שהתו״א נדפס לפני שכתב הצ״צ קיצורים כו׳9. בנוגע לביאורי המאמרים, הנה רובם של הביאורים הם מאדמו״ר הזקן בעצמו כפי שרואים זה בכתבי היד, ובנוגע לשאר הביאורים (שלא מצינו בכתבי היד) יש להסתפק אם הם מכ״ק אדמו״ר הזקן או מכ״ק אדמו״ר הצ״צ. אבל בנוגע לקיצורים הרי מוכח שהם מכ״ק אדמו״ר הצ״צ, כנ״ל]. היינו, שבלקו״ת גופא מקשר זה עם חודש אלול.
ולהבין כל זה מקדים בלקו״ת שם דבשעת קבלת התורה נמשך לכאו״א מישראל בחי׳ הוי׳ בבחי׳ פנים שלהם בכל ניצוץ נשמותיהם, פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם10, וזהו ענין קבלת הדיבור אנכי ה׳ אלקיך11, פירוש שיהי׳ שם הוי׳ מאיר ומתגלה בך כל כך עד שיהי׳ נקרא על שמך להיות אלקיך, כחך וחיותך12. והיינו, דמקור הנשמה הוא לא רק בשם אלקים, חלק אלוקה ממעל13 ממש14, אלא גם בשם הוי׳, כי חלק הוי׳ עמו15, כמו שנת״ל16 ע״פ המבואר באגה״ת17. ובשם הוי׳ גופא, הנה אף שכנסת ישראל נמשכה מבחי׳ ה׳ תתאה18, בכל זאת מכיון שהיא נמשכת משם הוי׳, יש בה גם כל הד׳ אותיות דהוי׳.
וביאור ענין ד׳ אותיות שבשם הוי׳ בכאו״א, הנה בחי׳ היו״ד הוא בחי׳ חכמה שבנפש. ומבאר בזה בלקו״ת, דזהו מה שאמרו רז״ל19 אפילו רשעים מלאים חרטות, שנופלים להם הרהורי תשובה מחמת שאינם רוצים להיות נפרדים מהקב״ה. והיינו, דאף שהרהורי תשובה אלו אינם באים למעשה בפועל, בכל זאת מכיון שאינם רוצים להיות נפרדים מהקב״ה הרי הם באים עכ״פ לידי הרהור תשובה, ועד שאמרו שהרהורי תשובה שלהם הוא באופן שהם מלאים חרטות. שכל זה הוא בלי טעם ודעת מפני כי בחינה זו היא באה מבחי׳ חכמה שבנפש שהוא בבחי׳ ביטול שלמעלה מהשגה, ובחינה זו נקראת איתן שבנפש. ועד״ז ישנם בנפש האדם גם שאר הג׳ אותיות שבשם הוי׳, ה׳ ו׳ ה׳, וכדלקמן.
והנה בתניא פרק י״א (המורה על בחי׳ אחד עשר, כידוע בענין עשר ולא אחד עשר20) מבואר דזה שאמרו רז״ל רשעים מלאים חרטות הכוונה לרוב הרשעים שיש בחי׳ טוב בנפשם עדיין, אך מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים לו הרהורי תשובה כלל נקרא רשע ורע לו, שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחי׳ מקיף עליו מלמעלה, ולכן אמרו רז״ל21 אכל בי עשרה שכינתא שריא. והנה בגוף הענין המבואר בתניא, דגם מי שאינו מתחרט לעולם, בכל זאת שכינתא שריא עליו בבחי׳ מקיף, מובן שאין מזה סתירה להמבואר בלקו״ת דבחי׳ החכמה שבנפש הוא דוקא במי שמתחרט, רשעים מלאים חרטות. כי המדובר בתניא ולקו״ת הוא בדרגות שונות. בתניא מדובר בענין המשכת אלקות באופן מקיף (שריא), וענין זה ישנו גם במי שאינו מתחרט לעולם. ובלקו״ת מדובר בענין המשכת אלקות באופן פנימי (לפניכם), וענין זה ישנו דוקא במי שמתחרט. אמנם לכאורה דרוש ביאור, דלפי הנ״ל נמצא דהמשכת אלקות באופן פנימי הוא דוקא באלו שהם עכ״פ מלאים חרטות, ואלו שאין מתחרטים לעולם, לא נמשך אלקות באופן פנימי, והרי גם עליהם אמרו22 לא ידח ממנו נדח, וגם הם היו במתן תורה23 שנמשך אלקות לכאו״א באופן פנימי, ואיך יתכן לומר שאצלם חסר ענין המשכת אלקות באופן פנימי.
ויש לומר הביאור בזה, דהנה מבואר באגה״ת17 דהיו״ד הוא בחי׳ חכמה והקוץ שעל היו״ד רומז לבחי׳ רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה ממדריגת בחי׳ חכמה עילאה. ועפ״ז יש לומר דבחי׳ אלקות הנמשכת באופן של שריא גם כשאינו מתחרט (המבואר בתניא) הוא בחי׳ קוץ שעל היו״ד. שזהו החילוק בין היו״ד לקוץ העליון שעל היו״ד, היו״ד הוא עכ״פ ציור של נקודה, לכן נמשך הוא באופן פנימי להיות רשעים מלאים חרטות. משא״כ הקוץ (היינו, קוץ העליון. כי קוץ התחתון של היו״ד שייך לבינה, מקור הה׳ וכו׳) אין בו ציור, לכן נמשך הוא באופן מקיף גם כשאין מתחרטים לעולם. אבל מכיון שגם הקוץ שעל היו״ד הוא חלק מהיו״ד דשם הוי׳ אשר בשעת מתן תורה נעשה הוי׳, אלקיך וחיותך, של כאו״א מישראל, לכן הנה סוף סוף לא ידח ממנו נידח אשר זה פועל בכל הכחות. ואף שצריך ע״ז שהיית זמן כו׳, הרי גם מי שהוא במדריגה נעלית ביותר, הנה כדי שבחי׳ הוי׳ יבוא אצלו בפנימיות צריך ע״ז שהיית זמן. ורק שאצל הפחות שבפחותים צריך ע״ז זמן רב, אבל סוף סוף הרי לא ידח ממנו נידח.
ובחי׳ ה׳ עילאה היא בחי׳ בינה. ומבאר בזה בלקו״ת שם, שאינו מספיק היו״ד, שהוא בחי׳ חכמה, אלא צריך להיות ה׳ עילאה, שהוא בחי׳ בינה, דמכיון שעל ב׳ הבחינות דחכמה ובינה למעלה, איתא בזהר24 שהם תרין ריעין דלא מתפרשין, לכן צריך להיות גם באדם כך, שבחי׳ חכמה ובינה יהיו ביחד. ומוסיף ע״ז בלקו״ת עוד חידוש נפלא (ולכאורה שלא למעליותא), אשר מכיון שחכמה ובינה נקראים נקודה בהיכלא25, לכן, אם אין נקודה אין ההיכל משמש כלום. וגם אם יהי׳ לו בחי׳ נקודה זו, אם אין היכל, אין הנקודה כלום.
ובחי׳ ו׳ של שם הוי׳ הוא בחי׳ נחל איתן, שמבחי׳ איתן הנ״ל יורד בחי׳ נחל, בחי׳ המשכה למטה למקום מדות שבלב שנחלקים לשש בחינות, והוא בחי׳ ו׳. ואח״כ נמשך בחי׳ ה׳ אחרונה, בחי׳ מחשבה דיבור ומעשה, שהם כנגד ג׳ קוין שבה׳ אחרונה. דזהו26 ג״כ מה שקו הג׳ של הה׳ אינו מחובר עם הב׳ קוין הראשונים, כי הקו הג׳ רומז לעשי׳ כנ״ל, והרי עשי׳ הוא בהפסק ממחשבה ודיבור, שלכן נאמר27 בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, אף הפסיק, כי הקו דעשי׳ בא ע״י הפסק. ואף שגם הדיבור הוא בשביל הזולת, בכל זאת הרי הדיבור עצמו קשור עם המחשבה, היינו שהוא קשור עם האדם המדבר את הדיבורים, שלכן הב׳ קוין של הה׳ (שהם כנגד מחשבה ודיבור) הם מחוברים. משא״כ קו הג׳ (עשי׳) הוא בהפסק.
אמנם כל זה הוא כאשר עבודתו היא כדבעי, כשעושין רצונו של מקום28, הנה אז נמשך מבחי׳ י״ה לבחי׳ ו״ה, אבל בזמן הגלות הרי אמרו רז״ל29 שאין השם שלם כו׳, היינו, שחסרים האותיות ו״ה או שגם אז ישנם האותיות ו״ה, אבל הם מופרדים מהאותיות י״ה, הנה ע״ז נאמר30 ובקשתם משם את הוי׳ אלקיך, שע״י עבודה זו יכול להמשיך את הי״ה בו״ה. וביאור הענין הוא, דהנה כתיב31 ומלתם את ערלת לבבכם, וצריך להבין, דהנה כתיב32 ומל הוי׳ אלקיך את לבבך, דמשמע שבחי׳ מילה זו תהי׳ מאת ה׳ לבדו. אך הענין הוא (כמבואר גם באגה״ק33), כי בחי׳ הערלה החופפת על הלב המונעת ומפסקת בין שם י״ה לו״ה שלא תהי׳ התגלות האהבה, אין הדבר תלוי אלא בתשובה, ועז״נ ומלתם את ערלת לבבכם. אך בענין התגלות עצמיות האהבה, בחי׳ פנימיות נקודת הלב, הנה דבר זה אינו תלוי בעבודת האדם, ועז״נ ומל הוי׳ אלקיך את לבבך גו׳. וזהו ג״כ מה שבכתוב ומלתם נאמר את ערלת לבבכם משא״כ בכתוב ומל נאמר את לבבך, כי עבודת האדם היא להסיר את הערלה, משא״כ המשכה מלמעלה היא בשביל התגלות הלב. וע״י כל זה נעשה השם שלם, שבחי׳ י״ה נמשך בבחי׳ ו״ה.
והנה זמן המסוגל להענין דומלתם את ערלת לבבכם ולהענין דומל הוי׳ אלקיך את לבבך, הוא בחודש אלול, וכנ״ל דאת לבבך ואת לבב הוא ר״ת אלול. והענין הוא, דהנה מבואר בלקו״ת ד״ה אני לדודי34 (ובארוכה יותר בביאור מאמר זה – באוה״ת להצ״צ35) דבחודש אלול מתחילה בחי׳ אני לדודי, דהיינו בחי׳ אתערותא דלתתא, והכח לעבודה זו הם י״ג מדות הרחמים המאירים בחודש אלול, שהם עד״מ מלך בשדה שקודם בואו העירה יוצאים אנשי העיר ומקבלים פניו בשדה, וכך עד״מ הענין דחודש אלול שיוצאים להקביל אור פניו ית׳ בשדה (שזהו ג״כ הטעם מה שחודש אלול הם ימות החול, ולא שבתות וימים טובים, כמבואר שם), שזהו בחי׳ י״ג מדות הרחמים המאירים בחודש אלול ליתן כח על העבודה דאני לדודי, דוגמת העבודה דומלתם את ערלת לבבכם. וענין ודודי לי הוא בחודש תשרי, דבראש השנה נעשה הענין דתמליכוני עליכם36, וענין זה מתגלה אח״כ בחג הסוכות, כמ״ש37 בכסה ליום חגינו, שהענינים שהם בראש השנה באופן של בכסה (בהעלם) מתגלים בחג הסוכות37, ואח״כ בשמיני עצרת (דכתיב38 וביום השמיני עצרת תהי׳ לכם) נפעל הענין דלכם, דיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך40. והיינו, דבכללות הרי הענין דיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך כבר נעשה בתפילת נעילה שביום הכיפורים, ולאחרי זה בהושענא רבה. אבל בפרטיות הרי זה שייך לשמיני עצרת שאז נאמר לכם, דיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.
אמנם הענין דדודי לי כבר מתחיל בחודש אלול, שהרי זה שיוצאים להקביל פניו בשדה, הכוונה בזה היא להיות בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, היינו העבודה בחודש תשרי, שההכנה לזה כבר נעשתה בחודש אלול. וכידוע שיחת כ״ק מו״ח אדמו״ר41 דחודש אלול הנה מלבד זה שהוא חודש החשבון לשנה העברה, הוא גם חודש ההכנה לשנה הבאה עלינו לטובה, הרי שההכנה להענין דדודי לי כבר נעשתה בחודש אלול, ויתירה מזו, דהנה ידועה תורת (ופסק) הבעש״ט42 דבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא. ומכיון שבמחשבתו נמצא הוא בהשמחה גדולה דשמיני עצרת דיהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ועד שבמחשבתו נמצא הוא גם בהשמחה דלעתיד לבוא שאז יהי׳ ישקני מנשיקות פיהו43, טעמי תורה שיתחדשו לע״ל44, שמחה זו היא כמו (וגדולה יותר מ)השמחה דשמיני עצרת ושמחת תורה השייכת ג״כ לתורה. היינו שכבר בר״ח אלול, ולפני זה גם בשבת מברכים החודש אלול, נמצא הוא במחשבתו בהשמחה דשמיני עצרת ושמחת תורה, וכיון שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, הרי נמצא שם כבר משבת מברכים אלול. שמכל זה מובן שגם בחודש אלול כבר ישנו הענין דודודי לי, דוגמת הענין דומל הוי׳ אלקיך את לבבך גו׳.
וכללות הענין הוא, דבשעת מתן תורה נהי׳ הוי׳ כחך וחיותך של כאו״א מישראל, וגם כאשר אין השם שלם כו׳, הנה ע״י העבודה דומלתם את ערלת לבבכם (אני לדודי), ואח״כ ומל הוי׳ אלקיך את לבבך (ודודי לי), נעשה השם שלם, שנמשך בחי׳ י״ה בבחי׳ ו״ה.
וזהו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. אנכי היינו אנכי ה׳ אלקיך שהוא הדיבור הראשון של קבלת התורה. נותן הוא כמארז״ל45 כל הנותן בעין יפה נותן. לפניכם, בחי׳ פנים שלכם. היום, באופן נצחי. ברכה, שניתן בבחי׳ פנים שלכם ברכה, שבשביל שיש בבחי׳ פנים שלכם בחי׳ הוי׳, תוכלו להמשיך עליכם בחי׳ ברכה כו׳.
והנה אמיתית הענין דראה אנכי נותן וגו׳ יהי׳ לעתיד לבוא, וכידוע46 שמשה ביקש שהעבודה תהי׳ באופן של ראי׳, ופעל זאת רק אצל יחידי סגולה, אבל עבודת רוב ישראל היא באופן של שמע, ועתה ישראל שמע גו׳47. משא״כ לעתיד לבוא תהי׳ עבודת כאו״א באופן של ראה, ראי׳ ובאופן נצחי, וגם הברכה תהי׳ באופן נצחי, הודאי שמו כן תהלתו48, שגם ענין הברכה קשור עם דוד מלכא משיחא, ויברך דוד גו׳49, בביאת משיח צדקנו בירושלים, קרית מלך רב50, ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל51, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות51, בבנין בית המקדש השלישי שהוא בית המקדש הנצחי, מקדש אדנ-י כוננו ידיך52, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ובעגלא דידן ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (ראה יא, כו).
2) ריש פרשתנו (יח, א).
3) ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ תרלה. ע׳ תרסו. לקו״ש חי״ט ע׳ 147. וש״נ.
4) לקו״ד ח״א קטז, א.
5) יט, א.
6) נצבים ל, ו.
7) בעה״ט עה״פ נצבים שם. אבודרהם סדר תפילת ר״ה. ב״ח או״ח סתקפ״א ד״ה והעבירו.
8) ויצא כא, ד.
9) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ס״ע תקס ואילך (נדפס גם בהוספות לתו״א ולקו״ת. ועוד).
10) ואתחנן ה, ד.
11) שם ה, ו. יתרו כ, ב.
12) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
13) איוב לא, ב.
14) תניא רפ״ב.
15) האזינו לב, ט.
16) בד״ה לא היו ימים טובים דט״ו מנ״א שנה זו (סה״מ אב-אלול ע׳ ס). וראה גם שיחת ט״ו מנ״א שנה זו (התוועדויות ח״ד ע׳ 1881).
17) פ״ד.
18) שם רפ״ה.
19) תניא פי״א ולקו״ת ריש פרשתנו בשם רז״ל. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בהמשך מים רבים תרל״ו ע׳ ח. וש״נ. וראה נדרים ט, סע״ב.
20) ספר יצירה פ״א מ״ד.
21) סנהדרין לט, א.
22) ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה שמו״ר פי״ד, יד. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ קמז. וש״נ.
23) ראה פדר״א פמ״א. ועוד.
24) ח״ב נו, א. ח״ג ד, א.
25) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). ועוד.
26) ראה תו״א מג״א צה, סע״ב. לקו״ת בלק סז, א. המשך באתי לגני ה׳שי״ת פ״ח (סה״מ תש״י ע׳ 122).
27) ישעי׳ מג, ז.
28) ל׳ חז״ל – ברכות לה, ב. ובכ״מ.
29) ראה תנחומא ס״פ תצא. פרש״י בשלח יז, טז.
30) ואתחנן ד, כט.
31) עקב י, טז.
32) נצבים ל, ו.
33) ס״ד. וראה גם ד״ה זה תשי״ג (לעיל ע׳ רמב). תש״מ (ע׳ שב).
34) פרשתנו לב, א ואילך.
35) פרשתנו ע׳ תתב ואילך.
36) ר״ה טז, א. לד, ב.
37) תהלים פא, ד.
38) ראה לקו״ת ר״ה נד, ד. ועוד.
39) פינחס כט, לה.
40) משלי ח, יז. וראה שמו״ר פט״ו, כג. רד״ה ביום השמיני עצרת ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 71).
41) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ שם ע׳ קלא. ובכ״מ.
42) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סל״ח (עט, ב). וש״נ.
43) שה״ש א, ב.
44) ראה פרש״י שם.
45) ראה ב״ב נג, א.
46) לקו״ת ואתחנן ג, ג ואילך. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב חינוך. אוה״ת ואתחנן ס״ע צט-ק. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ריש ע׳ רלא. וש״נ.
47) ואתחנן ד, א.
48) פיוט ״וכל מאמינים״ (דתפלת ימים נוראים).
49) דברי הימים-א כט, י.
50) תהלים מח, ג.
51) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.
52) בשלח טו, יז.
[סה"מ דברים ח"א ע' שה ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ג ע׳ קפח ואילך. התוועדויות תשמ״ג ח״ד ע׳ 1919 ואילך.