בס״ד. ש״פ עקב, כ׳ מנחם-אב ה׳תשט״ז
הנחה בלתי מוגה
והי׳ עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו׳1. וידוע הדיוק בזה2, דתשמעון הוא תשמעון ודאי, דהנה עקב קאי על הזמן דעקבתא דמשיחא, ומאחר שהוא דור היותר אחרון לזאת הנה תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון ואי אפשר לחכות יותר, אין למתי להניח את הבירורים (ס׳איז ניטאָ אויף ווען צו אָפּלייגן די בירורים), ולזאת תשמעון ודאי.
ובתיבת תשמעון יש ג׳ פירושים. תשמעון הוא מלשון הבנה כמ״ש3 דבר כי שומע עבדך. ותשמעון הוא מלשון אסיפה כמ״ש4 וישמע שאול את העם. ותשמעון כפשוטו מלשון שמיעה. דשמיעה שייך להמחשבה, שהרי האוזן הוא רק הכלי שעל ידו שומעים אבל השמיעה גופא היא בהמחשבה, וגם השמיעה שייך לדיבור, שהרי מה שמדברים הוא מה ששומעים. דפירושים אלו בתשמעון הו״ע המחשבה דיבור ומעשה. וזהו ג״כ שאומר תשמעון ושמרתם ועשיתם, דתשמעון הוא מחשבה וכנ״ל שהשמיעה הוא במחשבה, ושמרתם הוא דיבור כמאמר5 שמור זה משנה, והוא הפסק הלכה כמו שבא בדיבור, דכאשר השכל הוא במחשבה אזי הוא בהעלם עדיין, דישנו פנים להיתר וטהור ויש פנים להיפך, משא״כ כאשר בא השכל בגילוי בדיבור אזי ישנו הפסק הלכה. ואז לא יהי׳ יניקה לחיצוניים, דכאשר הוא בהעלם עדיין אפשר להיות יניקה, אבל כאשר בא בגילוי אזי לא יש להם יניקה, דזהו שמור זה משנה, שהמשנה היינו גילוי השכל בדיבור הוא שמירה שלא יהי׳ יניקה כו׳. ועשיתם הוא מעשה. דזהו תשמעון ושמרתם ועשיתם, שהוא מחשבה דיבור ומעשה. וההתחלה מבחי׳ מחשבה דיבור ומעשה שבמחשבה גופא, שזהו ג׳ הפירושים שבתשמעון, דשמיעה מלשון הבנה הוא מחשבה שבמחשבה, ושמיעה מלשון אסיפה הוא מעשה שבמחשבה, ושמיעה כפשוטו הוא דיבור שבמחשבה, דשומע מה שמדברים. וזהו והי׳ עקב תשמעון גו׳, דכאשר תשמעון בבחי׳ מחשבה דיבור ומעשה שבמחשבה, ואח״כ תשמעון ושמרתם ועשיתם במחשבה דיבור ומעשה ממש, הנה עי״ז ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע, דג׳ ענינים אלו (ברית חסד ושבועה) הוא ההמשכה שמלמעלה. דברית הוא מעשה, דענין הכריתת ברית6 הוא שכורתין דבר שלם לשנים ועוברים ביניהם, דזהו כריתת ברית שיהי׳ האהבה בתמידות, גם במצב שלא יהי׳ טעם על האהבה, לא מצד בחי׳ הדיבור ואפילו לא מצד בחי׳ המחשבה, מ״מ תהי׳ האהבה מצד הכריתת ברית שהוא מעשה בפועל. וחסד הוא מחשבה, שהרי החסד הוא הרגש הלב והמוח, ולכן הוא בכלל מחשבה. ובפרט כאן שכתוב ושמר את החסד, כמבואר7 החילוק בין עושה חסד8 לנוצר חסד9, דעושה חסד הוא עשיית החסד ונוצר חסד הוא מה ששומר את החסד בלבבו ובמחשבתו. ושבועה הוא דיבור. וזהו והי׳ עקב גו׳, דכאשר יהי׳ העבודה במחשבה דיבור ומעשה מלמטה למעלה, אזי יהי׳ המשכת המחשבה דיבור ומעשה מלמעלה למטה.
וצריך להבין טעם שינוי הסדר, דבהעבודה שמלמטה למעלה חושב הסדר דמחשבה דיבור ומעשה, תחילה מחשבה אח״כ דיבור ומעשה, ובההמשכה שמלמעלה למטה חושב תחילה המעשה ואח״כ מחשבה ודיבור. דמאחר שההמשכה שמלמעלה באה ע״י עבודת האדם, א״כ הי׳ צ״ל סדר ההמשכה מלמעלה כפי סדר העבודה, ומפני מה בהעבודה הסדר הוא שמעשה בא אחרי מחשבה ודיבור, ובההמשכה מלמעלה הנה המעשה הוא קודם למחשבה ודיבור.
והענין הוא, דהנה כללות עבודת האדם באה ע״י ההתבוננות, דנקודת העבודה היא כמארז״ל10 איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, וקודם לזה ההתבוננות, קריאת שמע וברכות קריאת שמע וכו׳, וכתוב11 שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד. דאחד הנה הא׳ הוא א״ס אלופו של עולם, והח׳ הוא ז׳ רקיעים וארץ, והד׳ הוא ד׳ סטרין12. והנה הד׳ הוא ד׳ רבתי13, והוא בחי׳ גדלות הדיבור14. דד׳ הוא בחי׳ הדיבור, וד׳ רבתי הוא גדלות הדיבור, והוא בחי׳ הדיבור כמו שהוא במחשבה. והענין הוא עד״מ מה שאנו רואים באדם למטה, דכל פרטי הדיבורים הנה מקודם הם כלולים במחשבתו, במחשבה אחת, דהמחשבה אחת הוא מקור כל הדיבורים הפרטיים, ולא זו בלבד שהוא מקורם אלא שהמחשבה כוללת בתוכה כל פרטי הדיבורים גם לאחר שנמשכו ממנה. דעד״ז יובן גם למעלה, שכל פרטי העשרה מאמרות כלולים קודם בבחי׳ מחשבה אחת הכוללת אותם15, והוא בחי׳ מאמר דבראשית16, דבראשית נמי מאמר הוא17. דמלשון זה שאמרו בראשית נמי מאמר הוא מובן ב׳ הפכים. דמצד האחד מובן אשר גם המאמר דבראשית הוא בכלל המאמרות, ולאידך גיסא מובן שהוא למעלה מהם, שהרי צריך להודיע דנמי מאמר הוא, לפי שהמאמר דבראשית הוא למעלה משאר המאמרות, והוא בחי׳ המאמרות כמו שהם כלולים בהמחשבה. דזהו שאמרו18 והלא במאמר אחד יכול להבראות, דמאמר אחד קאי על המאמר דבראשית שהוא כולל בתוכו כל שאר המאמרות, ולזאת הנה ממאמר אחד דבראשית יכול להבראות כל הבריאה. וזהו בחי׳ ד׳ רבתי, שהוא פרטי המאמרות כמו שהם כלולים בהמחשבה אחת הכוללת אותם, שהוא גדלות הדיבור, שהרי אין זה אמיתית ענין המחשבה כי אם הו״ע הדיבור, אלא שהוא הדיבור כמו שהוא כלול עדיין בהמחשבה, דזהו בחי׳ גדלות הדיבור. וזהו ענין הוי׳ אחד, שהוא הביטול כמו שהוא מצד בחי׳ ד׳ רבתי, גדלות הדיבור.
אמנם מי הם המתבוננים והעובדים בביטול הלזה, על זה הוא אומר שמע ישראל, דישראל עלו במחשבה19. ופירוש ישראל עלו במחשבה, מחשבה עילאה20, שלמעלה מבחי׳ המחשבה כמו שהיא באה בציור מוגבל. והיינו דלא זו בלבד שהוא למעלה במדריגה מבחי׳ מחשבה שבדיבור ובחי׳ דיבור שבמחשבה21, דמחשבה שבדיבור הוא מה שחושב איך לדבר, היינו איך לבאר בפרטי אופני הדיבור, דאין זה אמיתית ענין המחשבה, שהרי זהו המחשבה כמו שמתלבש איך לדבר. ודיבור שבמחשבה הוא המחשבה עצמה שלמעלה מענין הדיבור, אבל מ״מ הוא כולל את הדיבור, וכנ״ל בענין גדלות הדיבור שהוא המחשבה אחת שכוללת את פרטי הדיבור. ואמיתית ענין המחשבה הוא בחי׳ מחשבה שבמחשבה, והוא כמו שהוא חושב את עצם השכל טרם שמתלבש בהאותיות, שהוא למעלה במדריגה מבחי׳ מחשבת השכל לאחר שמתלבש בהאותיות. ומעלת השכל טרם שמתלבש באותיות על בחי׳ השכל לאחר שמתלבש בהאותיות הוא בב׳ ענינים. הא׳ הוא שהשכל שמתלבש בהאותיות הרי הוא מצוייר בפרטי אופני הביאור, שהוא האותיות המתלבש בהם, שהאותיות הוא פרטי האופנים דביאור השכל, משא״כ קודם שמתלבש בהאותיות הרי אינו מצוייר עדיין בפרטי אופני הביאור, ולכן הרי אפשר לבארו בכמה אופנים שונים. ועוד זאת הנה השכל טרם שמתלבש בהאותיות, הנה לא זו בלבד שאינו מצוייר בפרטי אופני הביאור, אלא עוד זאת שגם השכל עצמו הוא בפשיטות, שהוא מופשט עדיין מפרטי השכל עצמו (לא רק מאופני הביאור). אמנם בחי׳ ישראל עלו במחשבה הוא בחי׳ מחשבה עילאה שלמעלה גם מבחי׳ מחשבה שבמחשבה, דבחי׳ מחשבה שבמחשבה הרי הוא בבחי׳ ציור, דאף שהוא מושלל מהאופנים והפרטים, אבל מ״מ הוא בציור השכל עכ״פ, משא״כ מחשבה עילאה הוא בפשיטות לגמרי.
וצריך להבין, דלפי זה למה ירדה הנשמה למטה, שהוא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא22 ממש, דמאחר ששרש הנשמות הוא במחשבה עילאה, א״כ לאיזה תועלת ירדה למטה. אך הענין הוא, דירידה זו צורך עלי׳, והעלי׳ הוא למעלה גם מבחי׳ מחשבה עילאה.
והענין הוא, דהנה איתא בגמרא23, כתוב אחד אומר24 ואספת דגנך וכתוב אחר אומר25 ועמדו זרים ורעו צאנכם, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. וידוע הקושיא בזה26, והרי פסוק ואספת דגנך נאמר בפרשת והי׳ אם שמוע, ואיך אומר על זה שהוא בזמן שאין עושין רצונו של מקום, והרי כתיב27 והי׳ אם שמוע תשמעו גו׳ בכל לבבכם ובכל נפשכם. ותירץ הרב המגיד28, דמכיון שהעבודה הוא רק בכל לבבכם ובכל נפשכם אבל חסר העבודה דבכל מאדך29, לזאת הוא אין עושין רצונו של מקום. והענין הוא, דהנה פירוש עושין רצונו של מקום הוא שצריך לעשות (מען דאַרף אויפמאַכן) הרצון במקום30. דמקום קאי על ההשתלשלות, ואוא״ס עצמו הוא למעלה מבחי׳ מקום כדאיתא במדרש31 עה״פ32 הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ולכן צריך לעשות את הרצון במקום, ולא רק אשר הרצון בבחי׳ מקום הוא התחדשות אלא שגוף ענין הרצון הוא התחדשות, דאוא״ס הוא למעלה מבחי׳ רצון, שהרי כל הספירות וגם רצון בתוכם הנה אוא״ס לאו מכל אילין מדות איהו כלל33, ובכדי שיהי׳ רצון הוא חידוש, וכמו שאומרים יהי רצון, שיתחדש בחי׳ הרצון, ובכדי שיהי׳ בחי׳ הרצון הוא ע״י קיום התורה ומצוות, כמאמר34 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, דע״י שגורמים נחת רוח לפניו ית׳ בקיום התורה ומצוות, עי״ז נעשה רצוני, נתחדש בחי׳ הרצון. דכל זה הוא חידוש הרצון בכלל, שזה נעשה ע״י קיום התורה ומצוות בכלל. אמנם בכדי לעשות רצונו של מקום, היינו לחדש את הרצון במקום, אינו מספיק קיום התורה ומצוות בלבד, כי אם שצריך לזה האהבה דבכל מאדך, דבכדי לעשות את הרצון בכלל מספיק לזה גם העבודה כמו שהוא מצד בחי׳ בכל לבבך ובכל נפשך29, אך בכדי לחדש את הרצון במקום, צריך לזה העבודה כמו שהוא מצד בכל מאדך דוקא. וזהו דפרשה שני׳ דקריאת שמע הוא בחי׳ אין עושין רצונו של מקום, לפי שחסר בזה העבודה דבכל מאדך, וע״י העבודה דבכל מאדך דוקא עושין רצונו של מקום.
והענין הוא, דהנה ברצון יש ב׳ מדרגות, רצון התחתון ורצון העליון35. וב׳ בחינות רצון אלו ישנם בנפש הבהמית, ומזה יובן גם בנפש האלקית, ועד״ז יובן גם למעלה. דבנפש הבהמית הנה רצון התחתון הוא ע״ד מה שרוצה במסחר, דרצון זה נולד מהשכל, דכאשר מבין איך שענין המסחר טוב לפניו, אזי הוא רוצה בזה, ומצד הרצון הוא חושב בהמסחר, מדבר ועושה בזה, דרצון זה הוא רצון התחתון מאחר שהוא נולד מהשכל. ורצון העליון הוא רצון שלמעלה מהשכל, וכמו מה שרוצה לחיות, רוצה בקיומו, דרצון זה אינו מצד השכל והטעם. ומבחי׳ רצון זה שרוצה לחיות, מזה נמצא גם הרצון שרוצה במסחר, והיינו דהרצון מה שרוצה לחיות הוא מצטייר ע״י השכל ברצונות פרטיים כפי אופני השכל שהשכיל מה שטוב לפניו, דכל הרצונות פרטיים הוא הרצון שרוצה לחיות כמו שהצטייר ע״י השכל. והנה ההפרש בין רצון התחתון לרצון העליון הוא, דרצון התחתון הוא בהגבלה, דמאחר שנולד מהשכל הרי הוא בהגבלה כפי הגבלת השכל. וגם רצון זה הוא רק בחיצוניות בהנפש, מאחר שהוא רק מצד ההתבוננות, וא״כ הוא מגיע בהנפש רק באותו מקום שהשכל מגיע, משא״כ רצון העליון שלמעלה מהשכל הרי הוא בלי גבול, והוא הרצון שמצד פנימיות הנפש. והנה מזה יובן גם בנפש האלקית, דבנפש האלקית ישנו רצון התחתון ורצון העליון, דרצון התחתון הוא מה שרוצה באלקות מצד ההתבוננות, ורצון העליון הוא בחי׳ לאהבה את הוי׳ אלקיך כי הוא חייך36, שאין זה מצד הטעם כי אם שזהו חיותו, וכמו (בנפש הבהמית) הרצון שרוצה לחיות. והוא בחי׳ רצון העליון, רעוא דכל רעוין.
ועד״ז יובן גם למעלה, דרצון התחתון הוא הרצון כמו שבא בהשתלשלות ע״י החכמה, ורצון העליון הוא הרצון שלמעלה מהטעם, שממנו נמשכים כל הרצונות (וכנ״ל בנפש הבהמית שכל הרצונות נמשכים מהרצון שרוצה לחיות), רעוא דכל רעוין. וזהו ענין עושין רצונו של מקום, והוא עשיית הרצון שלמעלה מהשתלשלות, רצון העליון, במקום, בהשתלשלות, דע״י המשכת הרצון שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות, עי״ז יהי׳ למטה הנהגה דבלי גבול, לפי שגם בהגבול דהשתלשלות מאיר הבלי גבול. ולכן הנה בזמן שעושין רצונו של מקום אזי ועמדו זרים ורעו צאנכם, לפי שגם למטה יהי׳ הנהגה דבלי גבול. והוא ע״ד דאיתא37 דעכשיו לא כמו שאני נכתב אני נקרא, היינו דעכשיו הנה הוי׳ הוא בהעלם, משא״כ לעתיד הנה הוי׳ יהי׳ בגילוי למטה. והמשכה זו הוא ע״י האהבה דבכל מאדך, דבכדי להגיע לבחי׳ הבלי גבול שלמעלה הוא ע״י העבודה בהבלי גבול שבנפש, דהגם שאין זה אמיתית הבלי גבול שהרי זה מאד שלך38, מ״מ להיות שבאדם עכ״פ הוא בלי גבול, והוא רצון העליון שבאדם, עי״ז הוא ממשיך גם את רצון העליון שלמעלה, והוא עושין רצונו של מקום.
וזהו שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, דהוי׳ אלקינו הוא הוי׳ שלמעלה מהשתלשלות, כחנו וחיותינו39, שהוא בחי׳ הוי׳ עילאה, והוי׳ אחד הוא הוי׳ תתאה, דהוי׳ הוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות, שעי״ז (הוי׳ תתאה) אפשר להיות אחד, היינו התהוות ז׳ רקיעים וארץ וד׳ סטרין. וזהו שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד, דשמע ישראל הוא ההתבוננות, הוי׳ אלקינו, דהוי׳ עילאה כחנו וחיותינו, דעי״ז הנה הוי׳ (תתאה) אחד, היינו הביטול. וזהו ענין ירידת הנשמה למטה, לפי שע״י ההתבוננות למטה דוקא נעשה בו העבודה דתשובה, והוא העבודה דבכל מאדך, שעי״ז עושין רצונו של מקום, והוא המשכת רצון העליון שלמעלה גם מבחי׳ מחשבה עילאה, שרש הנשמות.
וזהו והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם, שהוא העבודה דמחשבה דיבור ומעשה כמו שהוא מצד האהבה דבכל מאדך, הנה ע״י עבודה זו, ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה, דברית חסד ושבועה הוא ההמשכות שלמעלה מהשתלשלות, והוא עושין רצונו של מקום. דזהו מ״ש ושמר גו׳ את החסד, שהכוונה הוא ע״ד מה דאיתא בזהר40 עה״פ41 ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, דאיש הוא הקב״ה ואחותו הוא כנסת ישראל, ואיש כי יקח את אחותו הוא יחוד הקב״ה וכנסת ישראל, יחוד קוב״ה ושכינתי׳, חסד הוא, ואיתא בזהר שם ודאי חסד, ובכדי שיהי׳ ההמשכה למטה הוא ע״י החסד ממנו ית׳42, וכמ״ש43 זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, דענין הזכירה שייך לומר רק על דבר שנופל בו ענין השכחה, והיינו דלהיות שכללות ההשתלשלות אינו תופס מקום לפניו ית׳, על זה אנו מבקשים זכור רחמיך וחסדיך, דרחמיך הוא י״ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות כמ״ש44 ויעבור הוי׳ על פניו ויקרא הוי׳, דמ״ש ויעבור הוי׳ הוא הוי׳ עילאה שלמעלה מהשתלשלות, וחסדיך הוא בחי׳ רב חסד שלמעלה מהשתלשלות, כי מעולם המה, דעולם הוא לשון העלם45 והיינו המשכת עשר ספירות הגנוזות, עשר ספירות דעקודים, שצריך להמשיך בחינה זו בעולם כפשוטו, היינו שגם למטה יהי׳ ההמשכה דבלי גבול, דעי״ז הנה ועמדו זרים ורעו צאנכם. והמשכה זו הוא ע״י האהבה דבכל מאדך דוקא, דע״י קיום התורה ומצוות במחשבה דיבור ומעשה בלבד, אין זה מספיק, שהרי מחשבה דיבור ומעשה הוא רק לבושים בלבד שבאין ערוך לכחות הנפש ובמכל שכן לבחי׳ הרצון, כידוע דמחשבה ודיבור הוא כעין עילה ועלול, שהמחשבה הוא עילה לגבי הדיבור, וכמו״כ הדיבור לגבי המעשה, משא״כ המחשבה דיבור ומעשה לגבי כחות הנפש ובפרט לגבי הרצון הוא באין ערוך, ולכן צריך העבודה דבכל מאדך דוקא, שעי״ז יהי׳ המשכת רצון העליון. אמנם בכדי שהאהבה דבכל מאדך יפעל המשכת רצון העליון דלמעלה, צריך לזה כריתת ברית, דמאחר שאין הנבראים תופסים מקום כלל, איך ימשיכו ע״י עבודתם, אלא שהוא מצד הכריתת ברית אשר העבודה שלמטה ימשיך הגילויים שמלמעלה. ולכן הוא מקדים את הברית לחסד ושבועה, לפי שכללות ההמשכה הוא מצד הברית. וזהו והי׳ עקב תשמעון גו׳, דבהזמן דעקבתא דמשיחא תשמעון ודאי, לפי שהוא דור היותר אחרון ולא ידח ממנו נדח46, ולכן תשמעון ודאי בבחי׳ בכל מאדך, ועי״ז ושמר גו׳ את הברית גו׳, שיהי׳ הגאולה מהגלות ביד רמה47 ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו.
__________
1) ריש פרשתנו (עקב ז, יב). – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה להצ״צ (נדפס בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשט״ז), ואח״כ באוה״ת ריש פרשתנו). וראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרעז ואילך. שערי תשובה (לאדהאמ״צ) חינוך פל״ה, ופל״ח ואילך. מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז ע׳ רפב ואילך. וראה גם המאמרים שלאחרי זה (ד״ה ושמתי כדכד – לקמן ע׳ רנב ואילך, וד״ה שופטים ושוטרים – לקמן ע׳ שיז ואילך).
2) ראה (נוסף לדרושים שבהערה הקודמת) אוה״ת שם ע׳ תצא. ריש ע׳ תקד.
3) שמואל-א ג, י. וראה זח״ג קלח, ב (אד״ר). לקו״ת פינחס פ, א. לקו״ש חי״ז ע׳ 112. ועוד.
4) שמואל-א טו, ד. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ס״ע א׳קעד-ה.
5) ראה קידושין לז, א. סה״מ תש״ד ע׳ 133. וש״נ.
6) ראה לקו״ת נצבים מד, ב. מאמרי אדה״ז שם ע׳ תרפג. שערי תשובה שם פמ״ט (נח, ב ואילך). מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז שם ע׳ רפח. אוה״ת שם ס״ע תפו ואילך.
7) ראה תו״א יתרו סט, סע״ב-ג. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ע׳ תלו ואילך. ובכ״מ.
8) יתרו כ, ו. ואתחנן ה, י.
9) תשא לד, ז.
10) תענית ב, א. ירושלמי ברכות פ״ד ה״א. ספרי פרשתנו יא, יג. רמב״ם ריש הל׳ תפלה.
11) ואתחנן ו, ד.
12) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. וראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). לקו״ש חי״ד ס״ע 22-3. ובכ״מ. וראה ברכות יג, ב.
13) מג״א או״ח סל״ב סק״א. שו״ע אדה״ז שם ס״ב.
14) ראה ספר הערכים – חב״ד ערך דל״ת רבתי ס״ב (ע׳ תקלב ואילך). וש״נ.
15) ראה זח״ב כ, א.
16) בראשית א, א.
17) ר״ה לב, א. ראה לקו״ת ר״פ בחוקותי. במדבר יב, ד. ועוד.
18) אבות פ״ה מ״א.
19) ב״ר פ״א, ד. ועוד.
20) ראה לקו״ת שלח מ, ב. בלק סט, ג. נצבים נ, ב. ובכ״מ.
21) ראה שער היחוד (לאדהאמ״צ) פמ״א (ל, ב) ואילך. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ תתקא. סה״מ תר״ן ע׳ רצו. המשך תער״ב ח״ב בתחלתו (ע׳ תרלז-ח). סה״מ תש״ג ע׳ 40. ובכ״מ.
22) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
23) ראה ברכות לה, ב.
24) פרשתנו יא, יד.
25) ישעי׳ סא, ה.
26) לקו״ת שלח מב, רע״ג. ובכ״מ.
27) פרשתנו שם, יג.
28) ראה או״ת פרשתנו נג, סע״ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). וראה גם חדא״ג מהרש״א לברכות שם. מאמרי אדה״ז שם ע׳ תרעט. ע׳ תרפב. תקס״ט ע׳ קלה. שערי תשובה שם פמ״ד (נא, ב). מאמרי אדהאמ״צ הנחות – תקע״ז שם ע׳ רפו (וש״נ). לקו״ש חי״ב ע׳ 98 ובהנסמן שם.
29) ואתחנן שם, ה.
30) בכ״ז – ראה לקו״ת ברכה צט, ג. אמרי בינה שער הק״ש פפ״ו (עב, ד).
31) ב״ר פס״ח, ט. ובכ״מ.
32) תשא לג, כא.
33) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
34) ספרי (הובא בפרש״י) פינחס כח, ח. וראה גם פרש״י תצוה כט, כה. ויקרא א, ט.
35) בהבא לקמן – ראה גם סה״מ תרס״ג ח״א ע׳ קסב ואילך. ח״ב ס״ע רסה ואילך. וראה גם סה״מ ה׳ש״ת ע׳ י-יא.
36) נצבים ל, כ.
37) פסחים נ, א.
38) ראה תו״א מקץ לט, ריש ע״ד. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
39) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
40) ח״ג ז, ב. וראה סה״מ ויקרא ס״ע רכח.
41) קדושים כ, יז.
42) ראה סה״מ תרפ״ט ע׳ 89. וש״נ.
43) תהלים כה, ו.
44) תשא לד, ו.
45) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד. וראה קה״ר פ״ג, יא.
46) ע״פ שמואל-ב יד, יד.
47) ל׳ הכתוב – בשלח יד, ח.
[סה"מ דברים ח"א ע' קכג ואילך]
״המאמרים שנאמרו בש״פ עקב (כ׳ מנ״א) ובש״פ ראה, ש״ק מבה״ח אלול ש.ז., הם המאמר והי׳ עקב תשמעון [מכ״ק אדמו״ר הצ״צ] עם איזה שינויים והוספות, ובהוספת התחלה וסיום למאמר השני״ (מהקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א להמאמר).
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 544 ואילך.