בס״ד. ש״פ ואתחנן, שבת נחמו, ט״ז מנחם-אב ה׳תשכ״ה

הנחה בלתי מוגה

ואתחנן אל ה׳ גו׳¹, ומביא בלקו״ת² את פרש״י עה״פ אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם, ומפרש שם³ שמשה רבינו רצה ליכנס לארץ ישראל, בגלל שידע שהוא יכול להמשיך את ענין הראי׳ בכל בני ישראל. ומקשה שם⁴, דהתורה הוא ענין הראי׳, והיא ישנה בארץ ישראל בזמן הגלות, בחו״ל וכו׳, וא״כ לכאורה הרי משה רבינו המשיך את ענין הראי׳. ומבאר שם⁴, שכעת צריך להיות תפילתו סמוכה למטתו⁵. והיינו, דאע״פ שיש הלימוד שקודם התפילה, אבל אין זה ממשיך כמו הלימוד שלאחר התפילה. דבלימוד שקודם התפילה, הנה אע״פ שע״י הלימוד הקב״ה יושב ושונה כנגדו⁶, וכן ישנם המשכות באצילות, אבל זה אינו יורד למטה, ובכדי שיירד למטה, צריך קודם לכן לזכך את גופו וחלקו בעולם, ולכן צריך להיות קודם לכן ענין התפילה.

והנה, נתבאר לעיל⁷ שפרש״י כאן הוא אפילו לפי השיטה שלאחר הגזירה אין מתפללים, שאז הדין הוא שזהו תפילת שוא. ומכיון שהדין שזהו תפילת שוא מובא בהבית יוסף⁸, מוכרחים לומר שזה נוגע להלכה. [דהנה, הרמב״ם מביא גם דברים שהיו נוגעים רק בזמן בית המקדש⁹, משא״כ הבית יוסף מביא רק דברים שנוגעים בזמן הזה, ואפילו הטעמים שמביא זהו רק אם נוגעים להלכה שעלי׳ מובא הטעם (וזהו החילוק בין הבית יוסף לשולחן ערוך אדמו״ר הזקן, שמביא טעמים גם אם הם לא נוגעים להלכה שעלי׳ מובא הטעם). וא״כ, היות והבית יוסף מביא ההלכה של תפילת שוא, מוכרחים לומר שזהו נוגע בזמן הזה]. והנפקא מינה להלכה הוא, האם מותר להכניס את זה בין הברכות, או אם מותר לברך בשם ומלכות וכו׳, על דבר כזה שעליו נאמר שהוא תפילת שוא (ומזה יכולים לראות איך שרש״י מרמז על עוד ענינים).

והנה איתא בגמרא ברכות¹⁰, שאין מתפללים על הולד לאחר ארבעים היום כי אז הוי תפילת שוא. ומקשה בגמרא¹¹, שהרי מצינו לגבי דינה שהתפללו וזה הצליח שהוחלף מזכר לנקבה. ומתרצת הגמרא, אין מזכירין מעשה ניסים, ואיבעית אימא מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה. ולכאורה צריך להבין מהו התירוץ אין מזכירין מעשה ניסים, דהלא כמו שלאה התפללה, כך גם אנו נתפלל שיהי׳ נס. וכן צריך להבין מהי הפלוגתא בין שני התירוצים, אם זה הי׳ לפני ארבעים או לאחרי.

והענין הוא, דאע״פ שלאחר ארבעים כל המתפלל הרי זה תפילת שוא, אמנם מי שרגיל בניסים יכול להתפלל גם אז, היות ויודע בניסים ורגיל בזה וכו׳, וכמו ר׳ חנינא שהי׳ רגיל בניסים¹², וכמו שהי׳ באמת שהתפלל שיהי׳ נס וזהו מחמת שרגיל בניסים הי׳ ולכן יכול לבקש גם אז, משא״כ מי שאינו רגיל הנה לאחר ארבעים יום הרי זה תפילת שוא. וזהו ב׳ התירוצים לגבי לאה, שאין מזכירין מעשה ניסים היינו שהיא היתה רגילה בניסים ולכן היתה יכולה להתפלל גם לאחר ארבעים, משא״כ אצלנו שאין הענין הזה הרי זה תפילת שוא, ואפילו אם נאמר שאין לאה רגילה בניסים, הנה התירוץ הוא ששם הי׳ קודם ארבעים.

ובזה יובן גם החילוק בין הבבלי והירושלמי, שבבבלי מובא (כנ״ל) שלאחר ארבעים הרי זה תפילת שוא, משא״כ בירושלמי¹³ מובא שמותר להתפלל גם עד חודש השביעי, ולדעה אחת אפילו יושבת על המשבר ג״כ מותר להתפלל ואינה תפילת שוא. והענין הוא, כמבואר בשערי אורה¹⁴ דהחילוק בין תלמוד ירושלמי לבבלי, דהירושלמי הוא מתנת חינם לגבי הבבלי, ולכן אפשר להתפלל אפילו יושבת על המשבר כי מתנת חינם אפשר לבקש תמיד, והבבלי זהו כפי שבא מלמטה למעלה, במחשכים הושיבני, והעבודה היא מלמטה למעלה, ולכן לאחר ארבעים לא מועיל תפילה.

__________

1) ריש פרשתנו (ואתחנן ג, כג).
2) פרשתנו ג, א. שם, סע״ג.
3) ראה שם ב, סע״ד ואילך. ג, ג.
4) ד, א.
5) ראה ברכות ה, ב.
6) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
7) בשיחה שלפני המאמר (שיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 320).
8) ראה לקו״ש חל״ב ע׳ 272.
9) או״ח סר״ל. וראה שו״ע שם ס״א.
10) נד, א (במשנה).
11) ס, א.
12) ראה תענית כה, א.
13) ברכות פ״ט ה״ג.
14) שער החנוכה כב, ב ואילך. וראה גם המשך תרס״ו ע׳ צ ואילך. סה״מ תש״ח ע׳ 121 ואילך. ועוד.

[סה"מ דברים ח"א (הוצאה שני' בהשלמות) ע' שע ואילך]

כעין שיחה. י״ל בשיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 322, ונדפס כאן בתוספת מ״מ וכו׳.
חלק מהמאמר (בשילוב שיחות ההתוועדות) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקוטי שיחות חכ״ד ע׳ 33 ואילך.