בס״ד. י״ב תמוז ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
אראנו1 ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל גו׳ וישראל עושה חיל2. והנה הגם שאלה הם דברי בלעם, מ״מ הרי קבעו דברים אלה בתורה בתור נבואת בלעם שהוא יודע דעת עליון3, וכדאיתא בספרי עה״פ4 ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל הוא דלא קם אבל באוה״ע קם ומנו בלעם, ועד שאמרו רז״ל במסכת ברכות5 בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כו׳ (והטעם שלא קבעוה הוא מסיבה צדדית), ועוד זאת, שתחילת התפילה (לפני הודו לה׳ קראו בשמו, ולפני פסוקי תושב״כ ומאמרי תושבע״פ שאומרים קודם התפילה) הרי היא בפסוק שבפרשה זו6, מה טובו אוהליך יעקב גו׳. ומכל זה מובן, שכל הענינים שבפרשה זו הם דברים אמיתיים, באמת לאמיתו, ועוד זאת, שיש בהם מעלה יתירה משום שמדברים בשבחם של ישראל. וכן הוא גם בפסוק דידן, אראנו ולא עתה גו׳. וכן מובן גם מהמבואר בדרושי חסידות7 בביאור פסוק קודם בנבואה זו, שגם שם הובאו ב׳ הלשונות, אראנו ואשורנו, והוא הפסוק8 כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, דקאי על ג׳ האבות וד׳ האמהות (כפרש״י), וכמבואר שם דקאי על הספירות העליונות ועל כחות הנפש האלקית וכו׳.
וביאור הענין יובן בהקדם הפירוש הפשוט בפסוק זה. דהנה הרמב״ן פירש דפסוק זה קאי על משיח צדקנו, וז״ש דרך כוכב מיעקב, בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ [וכמ״ש הרמב״ם בסוף הלכות מלכים9 שהמלך המשיח מקבץ נדחי ישראל כו׳ ואם יעמוד מלך מבית דוד כו׳ וילחם מלחמות ה׳ כו׳ והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי], לכן ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים10. ויש לפרש כוונתו, דהנה רש״י פירש על דרך כוכב שהוא כמו הכוכב העובר כחץ, כדאיתא בגמרא ברכות11 אודות כוכבא דשביט שהוא יורה כחץ, ולכן נמשל משיח לכוכב, שכמו כוכב השביט יורה מקצה הארץ ועד קצהו, כך משיח יקבץ את נדחי ישראל מקצה העולם ועד קצהו, ויחזירם לארצנו הקדושה, בגאולה האמיתית והשלימה. והגם שהרמב״ם בהלכות מלכים שם לא פירש כן, אלא כתב12 שפסוק זה קאי בשני המשיחים, דוד ומשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה משיח כו׳, מ״מ הרי פירוש זה (דדרך כוכב מיעקב קאי על משיח) יש לו מקור בירושלמי תענית13, דאיתא התם שר׳ עקיבא דרש פסוק זה על בר כוכבא, כי דימה שהוא מלך המשיח [ויש לבאר טעם הדבר בפנימיות הענין, כי מצד עבודת ר׳ עקיבא כבר הגיע אז זמן הגאולה האמיתית והשלימה], ומוכח מזה שלפי דעת ר׳ עקיבא פסוק זה קאי על משיח צדקנו. וגם בדברי הרמב״ם עצמו יש לדייק, שלא כתב סתם דדרך כוכב מיעקב קאי על דוד, אלא הקדים וכתב שבנבואה זו ניבא בלעם על שני המשיחים14, המשיח הראשון שהוא דוד והמשיח האחרון שהוא משיח צדקנו, ומוכח מזה, שגם דוד כאן הוא בתור משיח. וכמבואר במקום אחר (בדרושים15 על הפסוק16 ועבדי דוד מלך עליהם גו׳) שגם דוד הוא בחי׳ משיח, שלכן נקרא בכמה מקומות בשם דוד מלכא משיחא.
והנה ע״פ הקדמה זו שפסוק זה קאי בענין ביאת משיח צדקנו, יש לבאר מ״ש אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳. והענין הוא, דהנה אראנו (וכן אשורנו) הו״ע של ראי׳, ולכאורה צריך ביאור, דכיון שהוא לא עתה ולא קרוב, א״כ איך מתאים ע״ז ענין הראי׳, ובפשטות הי׳ מתאים ע״ז יותר ענין של שמיעה. דראי׳ היא ממרחק מסויים, ויותר ממרחק זה אי אפשר לראות, וכדמוכח מכמה הלכות בדיני ראי׳, כמו בהלכות מעשר, שצריך לראות פני הבית17, וכן בדיני היזק ראי׳18, וכן בדיני עין בלתי טובה וכו׳19. גם צריך להבין כפל הלשון אראנו ואשורנו.
ויובן כל זה בהקדם החילוק בין ראי׳ לשמיעה. דהנה נת״ל שפסוק זה קאי במשיח צדקנו, אשר אחד החידושים שיהי׳ בביאת משיח צדקנו הוא שלימוד התורה יהי׳ בבחי׳ ראי׳. וכמבואר בהדרושים20 על הכתוב21 הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד, שמשיח ילמד תורה את העם כולו. ומבואר שם, דלפי זה צריך להבין איך אפשר שמשיח ילמד תורה את העם כולו, והביאור הוא שהלימוד יהי׳ באופן של ראי׳, שאז אפשר שכל העם כולו יקבלו את התורה מפי משיח בבת אחת. וכמו שהוא בנוגע ללימוד התורה, שישנו לימוד התורה בבחי׳ ראי׳, עד״ז מבואר במ״א בענין עבודת האדם. דהנה כתיב22 ואתחנן אל הוי׳ בעת ההיא לאמר גו׳ אעברה נא ואראה גו׳, ומבואר בזה בלקו״ת ואתחנן23, שמה שביקש משה אעברה נא ואראה הוא משום שרצה לפעול בישראל שתהי׳ עבודתם בבחי׳ ראי׳ באלקות, ואח״כ אמר24 ועתה ישראל שמע גו׳, כי לעת עתה לא פעל שתהי׳ עבודת כל ישראל באופן של ראי׳, אלא עבודתם היא בבחי׳ שמיעה בלבד25, ועתה ישראל שמע, מלבד יחידי סגולה דהיינו צדיקי ונשיאי הדורות, ועל ידם נמשך ענין עבודת הראי׳ גם בכאו״א מישראל מזמן לזמן, וכפי שיתבאר לקמן.
וביאור הענין הוא25, דהנה ענינם של חוש הראי׳ וחוש השמיעה (כמו שאר חושי האדם) הוא לחבר בין הנפש והדברים שמחוץ להאדם, שלכאורה הם דברים נפרדים ורחוקים מהנפש. דהנפש מצד עצמה היא מציאות רוחנית, ואעפ״כ הרי ע״י חוש הראי׳ יש בכוחה לראות ולתפוס דבר גשמי שמחוץ הימנה, ובאופן שע״י הראי׳ הנפש פועלת בדבר הנראה והדבר הנראה פועל בהנפש (כדלקמן). וכן הוא גם בחוש השמיעה, שהדבר הנשמע שהם הקולות ואותיות הדיבור, הרי הם מחוץ להאדם, כמו השומע דבר מפי חבירו הרי הדבר הנשמע שייך לחבירו, וכן השומע ענינים שמחוץ הימנו בכלל, ואעפ״כ הרי ע״י השמיעה הרי השומע מתאחד עם הדבר הנשמע, וגם בזה ישנם ב׳ האופנים הנ״ל, שהנשמע פועל בשומע והשומע פועל בהנשמע. דהנה ראי׳ יכולה להיות רק במקום שיש אור, שמהאור שמאיר על הדבר הנראה יכול הרואה לראות אותו. דמזה מוכח שענין הראי׳ הוא מה שהדבר הנראה פועל על הרואה26. וכדאיתא במדרש27 על הפסוק28 וירא בלק גו׳ שמראות עיניהם של צדיקים פועלים עלי׳ בצדיקים, משא״כ הראי׳ דבלק וכיו״ב. וכן רואים להיפך, שהרואה משפיע על הנראה, מזה שישנו ענין של עין טובה והפכה. ויתרה מזו מבואר29 על הפסוק30 עיניך יונים, שהעיניים גורמים לתענוג וכו׳. וכן הוא גם בשמיעה. ובעבודת האדם יש לומר שהם שני אופני הבירורים26, בירור ראשון ובירור שני. דבירור ראשון היינו שהדבר המתברר נשאר במקומו אלא ששם מבררים ומזככים אותו, ובירור שני היינו שנכלל בקדושה ועולה לדרגת המברר. וכן הוא בב׳ אופנים הנ״ל בראי׳, שבתחילה הראי׳ היא באופן דמלמעלה למטה, שהרואה ממשיך עצמו אל הנראה, ואח״כ הרואה מעלה את הנראה אליו, עד שנעשה חלק ממנו. ועד״ז הוא גם בשמיעה. וכשם שהוא באדם התחתון, כן הוא גם באדם העליון, וכמ״ש31 מבשרי אחזה אלוקה, שגם למעלה ישנם הענינים דראי׳ ושמיעה. וזהו מ״ש32 הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט גו׳, שגם למעלה כביכול ישנו ענין זה בראי׳ ושמיעה מה שהרואה והשומע מתפעל כביכול מהדברים הנשמעים והנראים. דזהו מ״ש33 למעשה ידיך תכסוף, שהקב״ה מתאוה כביכול להעבודה של מעשה ידיו, הנבראים. ועד דאיתא בזהר34 עה״פ35 ועשיתם אותם, אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשיתוני. והיינו דע״י עבודת האדם נעשה החיבור עם האדם העליון, כמו חיבור הדבר הנראה והנשמע עם השומע והרואה, ועד שנעשים דבר אחד ממש עם האדם העליון שעל הכסא, ולמעלה מזה.
אמנם בזה גופא יש הפרש גדול בין ראי׳ לשמיעה, דבראי׳ הרי הוא רואה את הדבר הנראה כולו בבת אחת, היינו שרואה את כל פרטי הדבר במבט הראשון, בשעתא חדא וברגעא חדא, משא״כ בשמיעה הרי השמיעה היא על כל פרט ופרט בפני עצמו, שזה לוקח זמן רב, ורק לאחרי ששומע את כל הפרטים אז תופס את כללות הדבר. ומזה בא חילוק נוסף, דבראי׳ הרי הוא רואה את עצם הדבר הנראה, משא״כ בשמיעה הרי התפיסא שלו היא רק במציאות הדבר אבל לא במהותו ועצמותו. ובעבודת האדם, הרי עבודת ה׳ באופן של שמיעה ענינה הוא העבודה ע״י התבוננות ארוכה במשך זמן רב, כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳, עד שע״י התבוננות זו בא לידי ידיעה באלקות, וידיעה זו עצמה היא באופן דידיעת המציאות ולא הכרת המהות. משא״כ העבודה בבחי׳ ראי׳ היא כאשר הוא בתכלית ההתאחדות עם הקב״ה, וכמאמר רז״ל36 מה יונה אינה מזדווגת אלא לבן זוגה כך ישראל אין מזדווגים אלא לאביהם שבשמים, שזה שייך לענין הראי׳37, כמ״ש עיניך יונים.
וזהו גם מ״ש38 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, היינו העבודה בבחי׳ ראי׳ דוקא (וראו). דהנה לכאורה כתוב זה לפי פשוטו דורש ביאור, למה צריך להיות ענין שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, למה צריך לראי׳ והסתכלות, הרי מספיק לכאורה עצם הידיעה מי ברא אלה. אך הפירוש בזה הוא, דכשם שהוא בראי׳ כפשוטה כנ״ל, שרואה את עצם ומהות הדבר בשעתא חדא וברגעא חדא, כן הוא בעבודת ה׳, שהעבודה שבפסוק זה היא עבודת הראי׳ שענינה תפיסא בעצם שלמעלה. דזהו מ״ש כאן שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, כמבואר במ״א בארוכה39 דהיינו הראי׳ איך שצבא השמים קיימים באיש, כמ״ש40 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו רז״ל41 חזקים כיום הבראם. דהגם שיש שינויים בצבא השמים, מ״מ שינויים אלה אינם מצד הזיקנה, אלא שינויים שישנם בהם מזמן לזמן מצד תפקידם, אבל מצד תוקפם וחוזקם הרי הם חזקים כיום הבראם. ועד דאיתא בספרי חקירה (והובא בחסידות42) שאילו רצה הקב״ה שקיום העולם יהי׳ לא רק שית אלפי שנין43 אלא קיום נצחי, היו אז צבא השמים קיימים בקיום נצחי באופן דהעדר השינוי. וההתבוננות בזה שצבא השמים קיימים באיש מביאה את האדם לעבודה בבחי׳ ראי׳, וראו מי ברא אלה. וטעם הדבר הוא, ע״פ מ״ש44 אין ערוך לך ה׳ אלקינו בעולם הזה, דאמיתית ענין אין ערוך לך הוא בעוה״ז דוקא. ולכן ע״י שהאדם רואה בעיניו איך שהנבראים שבארץ יש בהם שינויים, משא״כ צבא השמים חזקים כיום הבראם, הרי הראי׳ בזה מביאה את האדם להכרה בעצמותו ית׳ שהוא באין ערוך לגמרי. כי הגם שגם בעולמות העליונים ישנו ענין אין ערוך, דעצם התהוות כל סדר ההשתלשלות היא באופן דאין ערוך, כי נברא ובורא אינם בערך זל״ז, מ״מ הרי הגילויים שלמעלה לאחרי התהוותם אפשר שלא יהי׳ באופן דאין ערוך. ודוגמא לדבר מענין האור שלמעלה, שהתהוות האור היא באופן דאין ערוך לגמרי, כי העצמות הוא למעלה מגדר אור לגמרי, ומ״מ לאחרי שנתהוה האור הרי האור אינו באופן דאין ערוך להעצם אלא הוא גילוי העצם, ועד שהאור הוא מעין המאור. משא״כ בעולם הזה הגשמי הרי התהוות כל הדברים הגשמיים היא באופן דאין ערוך, שלא זו בלבד שהדברים הגשמיים אינם גילוי העצם, אלא שהם מציאות באופן כזה שאפשר לטעות בהם שהם מציאות בפני עצמם. ולכן דוקא ע״י שאו מרום עיניכם, היינו הכרת האלקות הבאה ע״י התבוננות בדברים גשמיים, באים לעבודה בבחי׳ ראי׳, שתופסים בעצם שלמעלה כביכול שהוא באין ערוך לגמרי. ועד שהראי׳ היא בתכלית ההתאמתות, שאין זה כמו דבר ששמע עליו והבינו בשכלו, שאפשר שכשבא מישהו ומקשה ע״ז בראיות והוכחות שכליות, יכול להחליש אותו, ועד שיכול לבטל אצלו את ההכרה במציאות הדבר הנשמע, אלא הוא דבר של ראי׳, שהוא בתכלית ההתאמתות ואי אפשר להפריכו בשום אופן. ובכללות הוא ההפרש בין העבודה דיחודא תתאה ויחודא עילאה, דיחו״ת היינו ביטול היש, שכיון שהעבודה בזה היא באופן שנשאר מציאות ורק שמבטל ישותו, ע״ד ענין השמיעה, הרי אפשר לפעול אצלו חלישות בביטול היש, ועד שיתבטל לגמרי ביטול היש שלו, משא״כ ענין יחו״ע הוא ביטול במציאות, ע״ד ענין הראי׳, הרי אי אפשר שיהי׳ שינוי בזה, דכיון שנתבטלה מציאותו, אין שום מציאות שיכול לחול עלי׳ שינוי או חלישות. וזהו גם משנת״ל שמשה רבינו רצה לפעול בישראל העבודה בבחי׳ ראי׳, דזהו מה שאמר45 אעברה נא ואראה, ולבסוף לא פעל אלא בחי׳ שמיעה כמ״ש ועתה ישראל שמע, ומ״מ פעל שיהי׳ אצל יחידי סגולה גם ענין הראי׳, דזהו גם מה שמבואר בקונטרס עץ החיים46 בנוגע לענין העבודה דיחודא עילאה ויחודא תתאה, שגם אלה שאינם שייכים לעבודה דיחודא עילאה (מאיזו סיבה שתהי׳), ועבודתם היא בבחי׳ יחודא תתאה, הרי מזמן לזמן צ״ל אצלם העבודה בבחי׳ יחודא עילאה, כדי לתת קיום וחיזוק בעבודה דיחודא תתאה.
והנה כשם שיש חילוק זה בין ראי׳ ושמיעה בכללות עבודת האדם, עד״ז הוא גם בלימוד התורה. דלימוד התורה בבחי׳ שמיעה הוא כשמבאר ומסביר את הענין הנלמד בכמה פרטים והסברות, ומזה מסתעף כלל ההלכה ופסק הדין. משא״כ לימוד התורה בבחי׳ ראי׳ הוא כשמונח בשכלו באופן של קבלה מלמעלה למטה שכן הוא פסק הדין, בלי ההסברות בפרטי השכל. וכמבואר בכ״מ בענין מה שמצינו בש״ס47 שכאשר אמר רב פסק הלכה ושאלו אותו שאלה שכלית, הרי שתק רב ואעפ״כ לא הדר בי׳ כמבואר בפוסקים48, וטעם הדבר הוא כי ראה בעין השכל שלו שכן הוא פסק ההלכה, הגם שלא נמשך זה באופן של הבנה והשגה שיוכל להסביר זה לתלמידיו מיד אלא לאחר זמן. ובזה יש לבאר גם מה שמצינו בש״ס49 ששאלו לאמורא אחד שאלה אחת בערב ואח״כ בצפרא, וגם מצינו שהי׳ ענין ששקלו וטרו בו שלוש פעמים עד שהגיעו לפסק ההלכה, כי היינו משום שבתחילה היתה ראיית הדבר, ואח״כ לקח זמן עד שנמשך בשמיעה והבנה והשגה. וענין זה רואים גם במוחש, דלפעמים כשעוסקים בדבר שכל ושקלא וטריא, הרי בתחילה יש סברות בדבר לכאן ולכאן, ואח״כ לפתע בא ענין של הברקה בשכלו שהענין לאמיתתו הוא באופן מסויים, אף שעדיין אין לזה הסברה בהבנה והשגה, ורק לאחרי משך זמן יכולים להמשיך הדבר בהבנה והשגה, באופן של שמיעה מלשון דבר כי שומע עבדך50, היינו באותיות השכל.
וזהו חידושו של משיח צדקנו שילמד תורה את העם כולו, שלימוד התורה שלו יהי׳ בבחי׳ ראי׳ כנ״ל. דהנה בביאת משיח צדקנו כתיב51 כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, וכתיב52 ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ומשמע מזה, דהגם שיהיו אז קטנים וגדולים, מ״מ כולם ידעו אותי בשוה. והענין הוא, דהחילוק בין קטנים וגדולים הוא בהבנה והשגה, וכמו ההפרש בין גדול וקטן בפשטות שהוא הפרש בשטח, ששטח אחד גדול מחבירו, וכן הוא בעניני שכל, שבהתפשטות השכל שייך לומר ששטח שכלי אחד הוא גדול מחבירו. משא״כ כשמדובר אודות ענין של ראיית עיני השכל שלמעלה משטח, הרי זהו בריגעא חדא ובנקודה אחת, ולכן בזה הקטן והגדול שוה. וזהו גם מה שמבואר בכ״מ53 מ״ש בכתבי האריז״ל54 שהאריז״ל הי׳ מנענע בשפתיו בשינת הצהריים בשבת, וכששאלוהו מדוע נענע בשפתיו, אמר שגילו לו בחלום בפרשת בלק ובלעם ענינים נעלים שיקח לו ס׳ או פ׳ שנה55 לבארם בדיבור. ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר האמצעי בשער האמונה בסופו, דלכאורה צריך להבין איך הי׳ האריז״ל יכול להשיג בב׳ או ג׳ שעות מה שהי׳ לוקח לו ס׳ או פ׳ שנה ללמד את תלמידיו בדיבור. דלכאורה אין לתרץ שזהו כמו כלל ופרט, שראה את הכלל וצריך לבאר את הפרטים, כי כלל ופרט צריכים להיות בערך זה לזה, דאין בכלל אלא מה שבפרט, משא״כ כאן אין זה בערך כלל. ומבואר בזה, שזהו ההפרש בין חכמה ובינה שהם כלל ופרט שאינם בערך זה לזה. דהגם שחכמה ובינה הם בדוגמת מעיין ונהר56, שהנהר מתפשט מן המעיין, וכל מה שיש בנהר הוא מהמעיין, מ״מ לא זהו עיקר ענין החכמה להיות הנקודה שממנה מתפשט רוחב דבינה, אלא חכמה לאמיתתה אינה בערך כלל אל הפרטים שבבינה, לפי שחכמה הו״ע של ראי׳ שלמעלה מהבנה והשגה. דהגם שחכמה היא האין של היש דבינה, מ״מ לא זהו עיקר ענין החכמה. והגם שהחכמה אינה כמו הכתר, כידוע הביאור בזה57 דהגם שחכמה וכתר שניהם הם בבחי׳ נקודה, מ״מ כתר הוא נקודה שאין בה ציור משא״כ חכמה הוא נקודה שיש בה ציור (בדוגמת אות יו״ד), מ״מ הרי היא למעלה לגמרי מהבנה והשגה, ורק שלאח״ז נמשך ענין זה בהבנה והשגה. וכן הוא גם אצל האריז״ל, שהראי׳ שלו בב׳ או ג׳ שעות הרי זה למעלה מהכלל שאין בו אלא מה שבפרט, אלא הו״ע הראי׳ דחכמה שלמעלה מהפרטים, ולכן יקח לו ס׳ או פ׳ שנה כדי לאומרו בדיבור. וכן הוא גם בלימוד התורה ע״י משיח צדקנו, שילמד תורה את העם כולו, דבתחילה יהי׳ הלימוד באופן של ראי׳, שהלימוד יהי׳ לכולם בשוה באופן של ראי׳, דזהו גם מ״ש הנה ישכיל עבדי, ישכיל דייקא, ולא ילמד, כי לימודו יהי׳ באופן שיעשה שכל חדש אצל התלמיד (ער וועט אויפמאַכן דעם שכל), שזהו ע״י בחי׳ ראי׳ דוקא, ורק אח״כ יומשך בפרטי הכחות, למקטנם ועד גדולם.
והנה ידוע שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות58. וכן הוא בענין גילוי תורתו של משיח שיהי׳ בבחי׳ ראי׳, שגם זה תלוי במעשינו ועבודתינו עתה. וזהו מ״ש אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, שגם בזמן הזה צ״ל מזמן לזמן העבודה באופן דאראנו ואשורנו, ועי״ז באים ללימוד התורה מפי משיח ג״כ בבחי׳ ראי׳. והיינו, שהגם שיודע שענין זה הוא לא עתה ולא קרוב, מ״מ צ״ל אצלו ההתאמתות שכן יהי׳ באופן של ראי׳, ולא באופן של שמיעה שאפשר להיות בזה חלישות וכיו״ב, ועד שהראי׳ היא באופן שעצם נפשו אינו יכול לזוז מזה. וכמשל האדם הרואה ציור נפלא שאינו יכול להעתיק מחשבתו מן הציור ואינו יודע כלל מה נעשה סביבו, כי מתאחד לגמרי בכל חושיו עם הציור הנפלא57. ועוד יש לומר בזה, דהנה נת״ל שיש ב׳ אופנים בראי׳, הא׳ שהדבר הנראה פועל על הרואה, והב׳ שהרואה משפיע על הנראה, וכמו עין טובה או הפכה, וכן מ״ש59 ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו׳, שגם ע״ז נאמר לשון של ראי׳, היינו שפועל ומשפיע בדבר הנראה. ולפי זה יש לומר שמ״ש אראנו ולא עתה גו׳ קאי על ביאת משיח צדקנו, היינו שהראי׳ של האדם בעבודתו עתה פועלת ומשפיעה על הדבר הנראה, ביאת משיח צדקנו, וכנ״ל שכל הגילויים דלע״ל, כולל תכלית שלימות השכר שיהי׳ לע״ל בביאת המשיח ותחיית המתים, הכל תלוי במעשינו ועבודתינו, וזהו ענין אראנו גו׳ אשורנו, שהראי׳ פועלת בדבר הנראה. שע״י העבודה עתה בשלימותה פועלים שיהי׳ דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל גו׳ וישראל עושה חיל, היינו שלא בערך לגמרי, באופן של זכו ובעתה וכו׳ (כמפורש בגמרא סנהדרין60 מעלת הגאולה באופן של זכו). והנה אופן הגאולה של זכו בכללותו הרי הוא ע״י עבודת התשובה דישראל, וכמבואר במ״א פתגם רבותינו נשיאינו שאנחה של יהודי היא תשובה עילאה61, שזהו ענין התשובה השייך למשיח, אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא62, דהיינו תשובה עילאה, וכשישראל עושין תשובה הרי נגאלין מיד63, בעתה.
ויש לקשר כל זה עם מ״ש במזמור תהילים של בעל השמחה והגאולה שמתחילים לומר בשנה זו64, יושב בסתר עליון בצל שד-י יתלונן65. ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימותיו לתהלים על הפסוק66, דאיתא בזהר67 בסתר דא אימא עליון מינה דא חכמה, ומבאר דלפי זה פירוש בסתר עליון היינו יחוד או״א שנקרא הנסתרות לה׳ אלקינו68 וכמ״ש בד״ה אלה פקודי בענין משכן העדות69, וממשיך בזהר שם בצל שד-י יתלונן דא אימא תתאה צל דשד-י דאיהו אות ברית קודש, ומבאר בזה שם, דהמלכות היא בחי׳ בצל, ושד-י הוא היסוד והיינו יחוד זו״נ. והנה הגם שמפורש כאן יחוד חכמה ובינה, מ״מ מובן שאין הכוונה לבחינה התחתונה שבחכמה אלא גם לבחינה העליונה שבה שלמעלה מהכלל דפרט דבינה כנ״ל, ועד לבחינה זו שבחכמה שעלי׳ איתא בתניא70 שהוא לבדו הוא ואין זולתו זוהי מדריגת החכמה, והיינו בחינה זו שבחכמה הקשורה עם ספירת הכתר. וע״ז אומרים שענין זה נמשך בבינה, ואח״כ נמשך ביחוד זו״נ, בצל שד-י יתלונן. ובפרט ע״פ המבואר בהמשך רשימות הצ״צ שם, דאיתא במדרש71 על הפסוק לכך אמר משה יושב בסתר עליון, א״ר יהודא בר סימון יושב בסתר הוא עליון על כל בריותיו, מהו בצל שד-י בצל שעשה בצלאל, והיינו שבחינה זו שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות (עליון על כל בריותיו) שוכנת במשכן שעשה בצלאל. ומביא הצ״צ72 פירוש הידי משה73 דבצל שד-י לשון די פירוש צל קטן שאתה יכול לומר עליו די, וכתב הצ״צ72 ״ואפ״ל כי שד-י הוא ביסוד וזהו שורש בצלאל״. ומבאר זה, דא-ל הוא לשון כח, ולפי זה היינו מ״ש במדרש74 כשאני מבקש איני מבקש אלא לפי כחן. ויש להוסיף בזה, דא-ל הוא מדת החסד75, תחילת ההשתלשלות, אור שנברא ביום הראשון76, שזהו הכח שלמעלה, וזה נמשך ע״י בחי׳ הכח שלמטה. ומכל זה נמצא, שדוקא ע״י עבודת האדם אפשר להיות כל ענינים אלו דהמשכת בחינה הכי נעלית בחכמה, שתומשך בבינה ועד בזו״נ.
וזהו אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳, דמה שנאמר כאן לשון ראי׳ דוקא הוא משום דקאי על משיח צדקנו שחידושו יהי׳ בבחי׳ ראי׳ דוקא כנ״ל, ובשביל להביא גילוי זה לעתיד צ״ל העבודה עתה בזמן הגלות ג״כ בבחי׳ ראי׳. ועי״ז ממהרים את קיום היעוד זכו אחישנה, ויהי׳ לימוד התורה מפי משיח בבחי׳ ראי׳, וכמ״ש77 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳. ויתר על כן, דע״י שהעבודה בזמן הגלות היא בבחי׳ ראי׳ (אראנו ואשורנו), עי״ז פועלים שהזכו עצמו יהי׳ באופן דלמעלה מעלה, וישראל עושה חיל, עד באופן של אין קץ, ויקויים מ״ש77 וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר, ראיית כח הפועל בנפעל, וזה יהי׳ בעולם הזה הגשמי דוקא, כמעלת הראי׳ על השמיעה שהראי׳ תופסת בגשמיות הדבר משא״כ השמיעה היא רק ברוחניותו, ויקויים מ״ש כמים לים מכסים, בארץ הלזו התחתונה, ותהי׳ דירה לו ית׳78, בקרוב ממש ובגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, דרך כוכב מיעקב, ויקבץ נדחי ישראל, ולפנ״ז ילחם מלחמות ה׳ וינצח, ויבנה מקדש במקומו79, ויקיים מ״ש וישראל עושה חיל.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה וירא בלק עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקמא ואילך).
2) בלק כד, יז-יח.
3) שם, טז.
4) ברכה לד, י. וראה גם יל״ש עה״פ. במדב״ר פי״ד, כ. זח״ב כא, ב. ובכ״מ.
5) יב, ב.
6) כד, ה.
7) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקיא ואילך. וראה ד״ה כי מראש צורים תש״כ (לעיל ע׳ קנו ואילך). די״ב תמוז תשכ״ח (לעיל ע׳ ריא ואילך). דש״פ בלק תשכ״ח (לקמן בהוספות ע׳ תעט-פ). תשל״ב (לקמן ע׳ רלא ואילך). תשל״ד (ע׳ רמו ואילך). תשל״ח (ע׳ רנ ואילך).
8) בלק כג, ט.
9) פי״א בתחילתו ובסופו.
10) עכ״ל הרמב״ן.
11) נח, ב.
12) ה״א.
13) פ״ד ה״ה.
14) ראה בארוכה לקו״ש חי״ח ע׳ 274 ואילך.
15) ד״ה ועבדי דוד תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 191. שם ע׳ 195). תשמ״ב (הא׳ – סה״מ שבועות ע׳ תכא). תשמ״ו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רצ). תשמ״ז (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ רכא).
16) יחזקאל לז, כד.
17) ברכות לה, ב. רמב״ם הל׳ מעשר פ״ד ה״א.
18) ב״ב ב, ב. רמב״ם הל׳ שכנים פ״ה הי״ד.
19) ראה ברכות כ, סע״א. סוטה לו, ב.
20) ראה לקו״ת צו יז, ב. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ רסד. שם ע׳ ער. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ ר-רא. תרצ״ט ע׳ 207. סה״מ פסח ח״ב ע׳ סב. שם ע׳ רא ואילך. ועוד.
21) ישעי׳ נב, יג. וראה תנחומא תולדות יד (ובהוצאת באָבער – כ). זח״א קפא, ב.
22) ר״פ ואתחנן (ג, כג).
23) ב, ד. ובארוכה – אוה״ת ד״ה ואתחנן (ע׳ מה ואילך).
24) ואתחנן ד, א. לקו״ת שם ג, ג.
25) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ תקמא ואילך).
26) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמג.
27) אסת״ר פ״ז, ט. הובא בהמשך תער״ב שם ע׳ תקמא. שם ע׳ תקמח-ט.
28) ר״פ בלק (כב, ב).
29) המשך תער״ב שם ע׳ תקמו. וראה לקו״ת שה״ש יד, ב. אוה״ת שה״ש ע׳ שיב ואילך. שם ע׳ של ואילך. ע׳ שלו ואילך. (כרך ג) ע׳ תתפו ואילך. סה״מ תרנ״ו ע׳ שצז ואילך.
30) שה״ש ד, א.
31) איוב יט, כו.
32) תהלים צד, ט. – ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמג.
33) איוב יד, טו.
34) ח״ג קיג, א. וראה ויק״ר פל״ה, ו.
35) בחוקותי כו, ג.
36) ראה שהש״ר פ״ד, א (ב).
37) ראה דרושים שבהערה 29.
38) ישעי׳ מ, כו. וראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמא ואילך.
39) ראה ספר החקירה להצ״צ ד, א. קד, א ואילך. ד״ה אין ערוך (הב׳) תרצ״ד פכ״ט-ל (סה״מ תשי״א ע׳ 141 ואילך). ועוד.
40) בראשית ב, ד.
41) ראה ירושלמי ריש ברכות.
42) ראה דרושים שבהערה 39.
43) ראה ר״ה לא, א. וש״נ.
44) ״הכל יודוך״ בברכת יוצר לשבת.
45) ואתחנן ג, כה.
46) פ״ז (ע׳ 31-2).
47) ראה ביצה ו, א.
48) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 102. וש״נ. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ בראשית ע׳ צד. וש״נ.
49) ראה ב״ק עא, סע״ב ואילך.
50) שמואל-א ג, י.
51) ישעי׳ יא, ט.
52) ירמי׳ לא, לג.
53) דרושים שבהערה 20.
54) ראה פע״ח שער (טו) ק״ש שעהמ״ט פ״א.
55) ראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״א ע׳ 133.
56) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמד ואילך. ועוד.
57) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמה.
58) ראה תניא רפל״ז.
59) נצבים ל, טו.
60) צח, א.
61) לקו״ד ח״ד תשכ, סע״א. ״היום יום״ ג תמוז.
62) ראה לקו״ת דרושים לר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. ועוד.
63) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
64) בי״ב תמוז שנה זו (תש״ל) החלה שנת הצ״א להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103 ואילך. ח״כ ע׳ 400 ואילך. המו״ל.
65) צא, א.
66) אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שכו.
67) תקו״ז תס״ב (צז, ב. – באוה״ת שם איתא צד, ב. וצ״ל כנ״ל).
68) נצבים כט, כח.
69) ראה לקו״ת פקודי ג, ב ואילך. שם ו, ב.
70) פל״ה בהגה״ה.
71) שמו״ר פל״ד, א.
72) אוה״ת שם ריש ע׳ שכז.
73) לשמו״ר שם.
74) תנחומא נשא יא. ועוד.
75) ראה ע״ח שער (מד) השמות פ״ג ופ״ו. וראה זח״ג רצו, א. פרדס שער (ב) השמות פ״ה-ח. שם פ״י-יא.
76) ל׳ חז״ל – חגיגה יב, א. ירושלמי ברכות פ״ח ה״ה. ב״ר פי״א, ב. פי״ב, ו. זהר ח״א לא, ב. מה, סע״ב. רג, ב. ח״ג פח, א.
77) ישעי׳ מ, ה.
78) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
79) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' רכא ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 254 ואילך.