בס״ד. ש״פ בלק, י״ז תמוז (נדחה) ה׳תשכ״ה
הנחה בלתי מוגה
שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳1, ומקשה כ״ק מו״ח אדמו״ר בהמאמר ד״ה זה שאמר בשבת שלאחרי הגאולה די״ב וי״ג תמוז הראשון (בשנת תרפ״ז) בזמן דרעוא דרעוין2, דבכל המקומות ההמשכה היא משם הוי׳ וכל הברכות באות משם הוי׳, ומהו שאומר כאן וברכו את הוי׳, שימשיכו ברכה בהוי׳. ומבאר, שע״י העבודה דשאו ידיכם קודש (ענין העלאה), ובפרט שזהו קודש, היינו שמעלים את הידים במדריגת קודש, פועלים וברכו את הוי׳, שממשיכים בשם הוי׳. ואח״כ אומר שם, שהענין בעבודה הוא שע״י שאו ידיכם קודש מגיעים ליחידה (דערלאַנגט מען אין יחידה), שיחידה היא למעלה מהוי׳, ומשם ממשיכים בשם הוי׳.
והנה זה שמדגיש בהמאמר הענין דיחידה, אע״פ שברוב המקומות מבואר שקדש מלה בגרמי׳3 הוא בחי׳ חכמה4, יש לומר שזהו משום שד׳ אותיות דשם הוי׳ הן כנגד העשר ספירות, והיו״ד דשם הוי׳ הוא חכמה5, חי׳, ומכיון שמדובר כאן בענין וברכו את הוי׳, שממשיכים בהוי׳, הרי צריכים לדבר בענין שלמעלה משם הוי׳, גם מהיו״ד, שבנפש האדם זהו בחי׳ יחידה, ולמעלה זהו כתר שלמעלה מהחכמה6. ואע״פ שבהיו״ד ישנו גם הקוצו של יו״ד, שזה רומז לבחי׳ רצון העליון ב״ה כמ״ש בתניא5, ובמילא זהו למעלה מחכמה, וא״כ זהו הענין דכתר, שזהו גם המדריגה דיחידה, דלכאורה יוצא שבשם הוי׳ נכלל גם כתר ויחידה, וא״כ מהי ההמשכה מיחידה לשם הוי׳, הלא בשם הוי׳ ישנו גם הענין של יחידה שזהו הקוצו של יו״ד. ויש לומר דהחילוק הוא שבקוצו של יו״ד הענין דכתר הוא רק ברמז, וכלשון התניא5 והקוץ שעל היו״ד רומז לבחי׳ רצון העליון ב״ה, כי קוצו של יו״ד הרי אינו אות בפני עצמו, אלא הוא בכלל האות יו״ד, היינו דמה שנמצא בגלוי הוא היו״ד, חכמה, והקוצו של יו״ד, כתר, נכלל בהיו״ד ברמז ובהעלם, משא״כ ביחידה ישנו שם בגילוי כל הענין דיחידה, אלא שיש בו גם שאר הענינים. ויש לומר שזהו קישור הענינים בהמאמר, שהחידוש דשאו ידיכם קודש הוא שעי״ז מגיעים ליחידה, כתר כמו שהוא בפני עצמו ובגילוי, ומשם יוצא הוברכו את הוי׳.
ויש לקשר זה עם מה שדובר בהמאמר די״ב תמוז7 בענין מ״ש באידרא8 שישנם שני בחינות עדן, עדן עילאה ועדן תתאה, שמזה יוצאים שני בחינות גן עדן, גן עדן העליון וגן עדן התחתון. דגן עדן הוא בחי׳ בינה, יושבין ונהנין9, דגילוי התענוג (עתיק) הוא בבינה10, שזהו החילוק בין חכמה לבינה, דחכמה היא בחי׳ נקודה, ושם היא התחלת גילוי התענוג11, בחי׳ עצם התענוג, שלכן נקרא חכמה עדן, שעדן פירושו תענוג, אמנם גילוי והתרחבות התענוג הוא בבינה דוקא, גן עדן. ובזה ישנם שתי קצוות, עדן עילאה וגן עדן העליון, שעדן עילאה הוא חכמה סתימאה, ולמטה יותר זהו חכמה עילאה, ומשם נמשך בגן עדן העליון, בינה, ואח״כ נמשך למטה יותר, בעדן תתאה וגן עדן התחתון, שעדן תתאה הוא בחי׳ ז״א, מוחין דז״א, ומשם נמשך בהתרחבות בהבנה והשגה בגן עדן התחתון, מלכות.
והנה בעדן וגן עדן, ישנם בכללות שלוש מדריגות. א׳ גן, שזהו בינה כנ״ל, ב׳ בחי׳ עדן כפי שזה נמשך בגן, המשכת החכמה בבינה, שזהו כמבואר בלקו״ת פ׳ ראה12 בענין נקודה בהיכלא13, שמצד בינה לבד אפשר ללכת (אַוועקגיין) בדרך עקלתון, אבל כאשר ישנה הנקודה, הנה הנקודה שומרת ההשגה, ג׳ בחי׳ עדן עצמו, חכמה. ועד״ז ישנן שלוש מדריגות אלו בעדן תתאה וגן עדן התחתון, א׳ מלכות, ב׳ חכמה דז״א איך שהיא נמשכת במלכות, ג׳ חכמה דז״א בפני עצמה. דמזה מובן, שבעדן וגן עדן ישנן כל העשר ספירות, שהן כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳, וכמדובר בהמאמר די״ב תמוז14 שגן עדן העליון הוא יחוד י-ה, וגן עדן התחתון הוא יחוד ו-ה.
אמנם, כל זה הוא כאשר מדובר בהענין דהנשמות יושבין ונהנין מזיו השכינה9, שכשהנשמות מקבלות מגן עדן ועדן, בכל בחינות הנ״ל, הן מקבלות מד׳ אותיות דשם הוי׳, אבל ישנו ענין נעלה יותר, בדוגמת וברכו את הוי׳, שממשיכים בהוי׳, שזהו הענין דלעבדה ולשמרה15, שמוסיפים וממשיכים אור בגן עדן, דזהו ענין שהנשמות נהנין מזיו תורתן ועבודתן16, שהאור שבגן עדן יוצא ונמשך (נעמט זיך) מתורתן ועבודתן. ואין זה רק בנוגע לגן עדן התחתון, בחי׳ ו-ה, אלא הם פועלים אפילו בגן עדן העליון, בחי׳ י-ה, כדאיתא בתניא17 שהאור שבגן עדן העליון נמשך ע״י כוונת המצוות, שממעשה המצוות נמשך אור בגן עדן התחתון ומכוונת המצוות נמשך בגן עדן העליון. ומזה מובן, שתורתן ועבודתן הוא למעלה יותר מד׳ אותיות דשם הוי׳, בחי׳ יחידה וכתר, שלכן הנה מזה נמשך אור בעדן וגן עדן, והאור שבעדן וגן עדן הוא רק זיו תורתן ועבודתן.
ועד״ז ישנו הענין גם בבחי׳ התשובה, כמבואר בלקו״ת סוף פרשתנו18, שבכללות איתא בספרים19 שישנם שני בחינות תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה, דאע״פ שבפרטיות ישנן מדריגות רבות בתשובה, אבל בכללות מתחלקות בשתי מדריגות, תשובה תתאה ותשובה עילאה (שזהו בדוגמת מה שנתבאר (בהמאמר די״ב תמוז20) בענין גן עדן, דאע״פ שבפרטיות ישנם בחינות בגן עדן בלי גבול כמו שאומרים21 וקדושים בכל יום יהללוך סלה, וכל בעלי השיר כו׳22, אבל כל המדריגות מתחלקות בכללות בשני סוגים, גן עדן התחתון וגן עדן העליון), שבכל אחת מהן (תשובה תתאה ותשובה עילאה) יש בכללות שתי מדריגות, תשובה ובעל תשובה (שזהו בדוגמת מה שבכל סוג שבגן עדן, גן עדן התחתון וגן עדן העליון, ישנו הגן והעדן), שתשובה תתאה היא במלכות, ובעל תשובה תתאה בז״א, תשובה עילאה בבינה, ובעל תשובה עילאה בחכמה. וכמרומז בלקו״ת שם, שד׳ מדריגות הנ״ל הם כנגד הד׳ אותיות דשם הוי׳. אמנם, ישנו עוד ענין בתשובה, והוא עצם בחי׳ התשובה מצד עצמה, שזהו נעלה יותר מכל ד׳ העולמות, אפילו מיו״ד. דהנה ענין התשובה הוא מה שהיא מועילה לתקן את כל הדברים שחסרו בתורה ומצוות, שהם (תורה ומצוות) הרי הם כנגד ד׳ אותיות דשם הוי׳23, ולכן צ״ל בתשובה שני הענינים, צ״ל בה הענינים שהיא מתקנת, שזהו ד׳ אותיות דשם הוי׳, אבל כיצד יכולה לתקן עליהם, הנה זהו משום שיש לה מעלה יותר עליונה מהם (וכידוע24 שזה שתשובה מתקנת הוא מכיון שהיא נעלית יותר מתורה ומצוות), שזהו הענין החמישי שבתשובה, שלמעלה מבחי׳ אותיות, למעלה גם מיו״ד (וזהו בדוגמת הענין שמוסיפים בגן עדן ע״י העבודה דלעבדה ולשמרה). אמנם, בזה ישנן בכללות שתי מדריגות, וכנ״ל, שישנו בחי׳ הכתר כפי שהוא נרמז בקוצו של יו״ד, דאע״פ שהוא באמת נעלה יותר מיו״ד, חכמה, אבל אינו ענין בפני עצמו, והוא נכלל ונרמז ביו״ד, וישנו בחי׳ הכתר כמו שהוא בפני עצמו ובגילוי.
ועפ״ז יובן החילוק בין עבודת התשובה שבכל ימי השנה, כמארז״ל25 שוב יום אחד כו׳ שזהו הרי בכל השנה26, לעבודת התשובה שבעשרת ימי תשובה. דבכל ימי השנה, בגילוי היא העבודה דד׳ האותיות, ובחי׳ הכתר נכלל בד׳ האותיות (בדוגמת העבודה דבכל מאדך27, שגם בכל השנה צ״ל הבכל מאדך, אבל בעיקר ובגלוי היא העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך27, העבודה בכחות פנימיים, שכל יומא ויומא עביד עבידתי׳3), משא״כ בעשרת ימי תשובה, הנה מה שעומד בגילוי הוא בחי׳ יחידה28, וד׳ האותיות (שעשרת ימי תשובה הם כנגד העשר ספירות, בחי׳ ד׳ אותיות, כנ״ל שד׳ האותיות הן כנגד העשר ספירות, שגם ד׳ האותיות במילואן הן עשר אותיות) כלולות ביחידה. ועד״ז בעשרת ימי תשובה עצמם הוא החילוק בין עשרת ימי תשובה לראש השנה ויום הכיפורים, וכלשון רז״ל29 עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, דמזה משמע שראש השנה ויום הכיפורים הם ענין בפני עצמו שלמעלה מעשרת ימי תשובה30, ויש לומר בזה שזהו גם החילוק איך שיחידה היא רק ברמז בקוצו של יו״ד, ואיך שהוא בגילוי, וזהו דעשרת ימי תשובה זהו בדוגמת קוצו של יו״ד, שהכתר הוא רק ברמז, אבל בראש השנה ויום הכיפורים זהו כתר בפני עצמו, יחידה בגלוי. וזהו גם מה שמצינו31 שיום הכיפורים נקרא ג״כ ראש השנה, היות והוא העבודה בדוגמת ראש השנה כנ״ל לגבי עשרת ימי תשובה.
וזהו הענין דשאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳, שע״י שאו ידיכם קודש מגיעים ביחידה, בחי׳ כתר, כמו שהוא בפני עצמו (בדוגמת כמו שזהו בעשרת ימי תשובה, ובעשרת ימי תשובה עצמם – בראש השנה ויום הכיפורים), שמשם יוצא שיהי׳ וברכו את הוי׳, המשכה בהוי׳. דאע״פ שבהמאמר2 מבאר התיווך דזה שתמיד אומרים שהברכות נמשכות משם הוי׳ עם מ״ש כאן וברכו את הוי׳, שההמשכה היא לשם הוי׳, שזה שכתוב שהברכות נמשכות משם הוי׳ זהו שם הוי׳ דלעילא, וכאן שמדובר בברכו את הוי׳, שההמשכה היא לשם הוי׳, זהו הוי׳ דלתתא. אבל באמת, כמבואר במקום אחר32, וברכו את הוי׳ זהו ההמשכה גם בשם הוי׳ דלעילא, ולכן מוכרחים לומר שכאן הברכות נמשכות ממקום יותר נעלה אפילו משם הוי׳ דלעילא, והוא בחי׳ הכתר, כנ״ל. וכיצד מגיעים לבחי׳ כתר שלמעלה גם מהוי׳ דלעילא, הנה זהו ע״י שאו ידיכם, בחי׳ המעשה, שכח המעשה הוא בידים. דאע״פ שגם ברגלים יש כח המעשה, אבל כח המעשה שברגלים יש גם בבהמה, אבל בזה לא ניכר (הערט זיך ניט אָן) האדם, והכוונה היא שצ״ל העבודה בפועל ממש בכח המעשה, אבל במעשה גופא צ״ל ניכר בחי׳ אדם, המשכת המוחין, וכמארז״ל33 בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, דהן אמת שצ״ל ומשימין עצמן כבהמה, אבל בזה גופא צ״ל ניכר הערומין בדעת כאדם.
וזהו גם מה שמבאר בלקו״ת פרשתנו34 עה״פ35 מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומקשה שם36 דמכיון שרוצה לומר מי מנה, שאי אפשר לספור, מדוע אומר ומספר וכו׳, דהי׳ מספיק שיאמר מי מנה עפר יעקב ורובע כו׳. ומדבר שם בענין בראתיו יצרתיו אף עשיתיו37, שבראתיו יצרתיו ועשיתיו הוא כללות סדר ההשתלשלות, ו״אף״ מרבה בחינה (רביעית) שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ואיפה נמצא ה״אף״, בעשיתיו דוקא, כנ״ל שדוקא ע״י העבודה במעשה, שאו ידיכם, מגיעים לדרגא שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ״אף״. והמדריגה הנרמזת ב״אף״ גדלה מעלתה על המדריגות דבראתיו יצרתיו ועשיתיו, עד שלא כתוב בפירוש שישנה עוד מדריגה, אלא זה רק נרמז ב״אף״, ש״אף״ הרי אינו פירוש של מדריגה מסויימת, אלא ״אף״ מורה על ריבוי, ובמילא לומדים מזה לרבות בחינה רביעית, אבל אינו כתוב בפירוש כמו שאר השלוש מדריגות, כי היא למעלה מהן באין ערוך, ואת זה לוקחים ע״י עשיתיו, מעשה בפועל, דדוקא ע״י עשיתיו לוקחים את ה״אף״, בחינה רביעית, ולמעלה מזה, בחי׳ הכתר שלמעלה מאצילות.
וזהו גם מה שכתוב ומספר את רובע ישראל, שמספר הוא מלשון ספירות ובהירות38, להאיר את הרובע ישראל, דרובע הוא מלשון ארבעה, כדאיתא בלקו״ת39, שזהו ד׳ הבחינות שבנפש, כנגד ד׳ עולמות אבי״ע וד׳ אותיות שם הוי׳ ועשר ספירות, וע״י העבודה דאף עשיתיו, בחי׳ מעשה, מאירים את הרובע, כי עבודה מגיעה במקום שלמעלה מרובע, בחי׳ הכתר, ובנפש האדם – בחי׳ יחידה, שזה פועל שיהי׳ וברכו את הוי׳, שזה ממשיך תוספת אור, ומאיר את ההוי׳.
__________
1) תהלים קלד, ב.
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ ריז (קונטרסים ח״א קפח, א).
3) זח״ג צד, ב.
4) ראה לקו״ת מסעי צג, א. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פמ״ח (עח, א). ובכ״מ. וראה זח״ב מג, ריש ע״ב. ועוד.
5) אגה״ת פ״ד (צד, ב).
6) ראה גם לקו״ת שה״ש כא, סע״ב-ג. ובכ״מ. סה״מ פסח ח״א ע׳ ה. וש״נ.
7) ד״ה מי מנה (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קפט ואילך).
8) זוטא (זח״ג רצ, א) – הובא ונתבאר בהמשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נד ואילך. סה״מ תש״ה ע׳ 178.
9) ראה ברכות יז, א.
10) זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח לך לך פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
11) ראה לקו״ת מסעי שם, ב. סה״מ תרנ״ז ע׳ ל. שם ע׳ קנ. ובכ״מ.
12) יח, ב.
13) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). ועוד.
14) שבהערה 7 (סה״מ במדבר שם ע׳ קצ).
15) בראשית ב, טו. וראה יל״ר עה״פ. זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. תקו״ז תיקון כא (סב, א). נה (פח, ב). לקו״ת שה״ש מח, ד. מאמרי אדהאמ״צ בראשית ע׳ עג. וש״נ.
16) ראה זח״ב רי, ב. תניא פל״ט (נב, ב).
17) ראה תניא שם. אגה״ק סכ״ט.
18) בלק עג, ב ואילך. וראה בכ״ז סה״מ פסח ח״א ע׳ צב ואילך, ובהנסמן שם (ע׳ צא) הערה 1.
19) זח״ג קכב, א. קכג, א. אגה״ת רפ״ד. ובכ״מ.
20) שבהערה 7 (סה״מ במדבר שם ע׳ קפט).
21) ברכת אתה קדוש בתפלת העמידה. ראה לקו״ת ברכה צח, א. ובכ״מ.
22) שבת נא, ב (במשנה).
23) ראה זח״ג (רע״מ) קכג, ריש ע״ב. אגה״ת ספ״ד.
24) ראה לקו״ת אחרי כו, ג. סהמ״צ להצ״צ לט, ב. סה״מ קונטרסים ח״א קכו, א ואילך. ובכ״מ.
25) אבות פ״ב מ״י.
26) ראה שבת קנג, א.
27) ואתחנן ו, ה.
28) ראה לקו״ת תבוא מג, סע״ד. ספר חנה אריאל (לרי״א מהאָמיל) האזינו מד, ב (בשם אדה״ז).
29) ברכות יב, ריש ע״ב. ר״ה יח, א. יבמות מט, סע״ב. קה, סע״א.
30) ראה לקו״ש חכ״ט ע׳ 203 ואילך. וש״נ.
31) יחזקאל מ, א. ראה לקו״ת ר״ה סד, א. וש״נ.
32) ראה ״היום יום״ ו מנחם אב (מסה״מ תרפ״ז ס״ע רנ. סה״ש תרפ״ז ע׳ 174).
33) חולין ה, ב.
34) סז, א ואילך. סט, סע״ג-ד.
35) פרשתנו כג, י.
36) ראה לקו״ת שם סז, סע״ד. סח, סע״א. וראה גם רד״ה מי מנה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳נג).
37) ישעי׳ מג, ז.
38) סד״ה הנ״ל העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ א׳ס). וראה גם לקו״ת אמור לה, ב. ובכ״מ.
39) פרשתנו סז, א. ע, ב. וראה גם אוה״ת פרשתנו ע׳ תתקכא-ב. ובארוכה – ד״ה מי מנה להצ״צ (קה״ת, תשס״ד).
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קיז ואילך]
״בין המאמרים שאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר בשבת שלאחרי הגאולה די״ב וי״ג תמוז הראשון בשנת תרפ״ז, והיו אז ב׳ מאמרים ומאמר הב׳ הי׳ בזמן רעוא דרעוין, והמאמר הוא על פסוק שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳״ (משיחת ש״פ בלק תשכ״ה).
כעין שיחה. י״ל (באידית) בשיחות קודש תשכ״ה ח״ב ע׳ 256 ואילך (קופּיר), ונדפס כאן לראשונה בתרגום ללה״ק ובשילוב פרטים מהנחה פרטית ובתוספת מ״מ וכו׳.