בס״ד. ש״פ נשא, י״ד סיון ה׳תשל״ב

הנחה בלתי מוגה

ביום¹ השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר הקריב את קרבנו גו׳², ופירש״י מהו הקריב הקריב ב׳ פעמים, שבשביל שני דברים זכה להקריב שני לשבטים, אחת שהיו יודעים בתורה שנאמר³ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ואחת שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו, וצריך להבין, דאם כן הי׳ צריך להקריב ראשון לשבטים, ולמה הי׳ הוא שני לשבטים (ויהודה ראשון). וגם צריך להבין ע״פ הידוע⁴ דשמו אשר יקראו לו בלה״ק מהוה ומחי׳ ומקיים אותו, מהו הקשר דשני ענינים אלו שביששכר (שהוא נתן עצה והיו יודעים תורה) עם השם נתנאל בן צוער.

ולהבין זה יש להקדים תחילה משנת״ל⁵ בענין כאשר יהי׳ האופן בתוך האופן⁶, שזהו כמשל אופן קטן בתוך אופן גדול, שהאופן הגדול הרי למעלה הוא גבוה מן האופן הקטן ומלמטה בתחתית האופן הקטן הוא למעלה מן הגדול, דיש לומר שבזה נרמז ענין סוף מעשה עלה במחשבה תחלה⁷, וכמשנת״ל⁸ דענין סוף מעשה במחשבה תחלה הוא למעלה יותר מענין נעוץ⁹ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. דהנה תכלית הכוונה בבריאת העולם הוא מה שעלה לפניו ית׳ התענוג שיתענג בעבודת הצדיקים¹⁰, דזהו ענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים¹¹, שמצד זה היתה התעוררות הרצון דבריאת העולם, דתכלית התעוררות הרצון היא שיהי׳ ענין עבודת הצדיקים, דזהו נעוץ סופן בתחלתן. והדוגמא לזה היא מנתינת הצדקה, שבתחילה ישנה התעוררות להיטיב לעני, ואח״כ נמשך זה דרך השכל והמדות עד שישנה הנתינה לעני בפועל, ואם לא היתה נתינה הרי לא נתקיים הרצון, ודוקא כשישנה הנתינה (הסוף) אז נתקיים הרצון (התחילה). והגם דארז״ל¹² הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך בי״א, דענין הפיוס הוא התגלות הרצון והטוב שבלבו שזה מרומם את העני משפלותו, מ״מ כל זה הוא דוקא כשישנו הפיוס יחד עם הנתינה בפועל. וענין תחלתן בסופן הוא מה שבעת עשיית המעשה בפועל ניכר ששרשו הוא מההתעוררות להיטיב שהיא בעצם הנפש. אמנם ענין סוף מעשה עלה במחשבה תחלה הוא למעלה מזה, ששורש סוף המעשה הוא למעלה גם מתחילת המחשבה, היינו כמו במשל נתינת הצדקה, שדוקא קבלת הצדקה ע״י העני גורמת לתענוג גדול יותר שלא בערך, יותר גם מעצם מעשה הנתינה הבאה מהתעוררות הרצון להיטיב. דתענוג זה הוא למעלה מבחי׳ מחשבה, עלה במחשבה, כי אינו מקור אל הקבלה, שהרי הנותן אינו יודע אם יתקבל מה שנותן, ולכן הנתינה גורמת תענוג זה שהוא תענוג נעלה ביותר. וכן הוא גם ברב ותלמיד, שקבלת ההשפעה ע״י התלמיד גורמת לתענוג גדול יותר אצל הרב. וזהו מ״ש¹³ וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שדוקא בגמר מעשה בראשית, לאחרי שנגמר המעשה, סוף מעשה, אז הי׳ גילוי התענוג העצמי, והנה טוב מאד.

והנה שני ענינים אלו (נעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה) ישנם גם בתורה. דענין נעוץ סופן בתחלתן הוא מה שארז״ל¹⁴ גדול לימוד שמביא לידי מעשה, וכל הלומד ע״מ שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו¹⁵, כי תכלית הלימוד הוא בשביל המעשה. אמנם ענין סוף מעשה עלה במחשבה תחלה הוא ענין הקדמת נעשה לנשמע, היינו מה שהמעשה וסוף המעשה שרשו הוא למעלה מהענין דנשמע, הרצון הגלוי.

ובכל זה יובן ענין ביום השני הקריב נתנאל בן צוער גו׳, דאף שהיתה בבני יששכר המעלה שהיו יודעים בתורה, מ״מ הקריב נתנאל בן צוער ביום השני דוקא, וביום הראשון הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה, דענין יהודה הוא ההודאה והביטול, וכמ״ש בטעם קריאת השם דיהודה הפעם אודה את הוי׳¹⁶. ולכן בא יהודה שענינו ביטול לפני יששכר שענינו תורה, כי צ״ל קבלת עול מלכות שמים לפני התורה, הקדמת נעשה לנשמע. ובספירות¹⁷ הנה יהודה מורה על ספירת הכתר שלמעלה מסדר ההשתלשלות, ויששכר מורה על ספירת החכמה, שהרי אורייתא מחכמה נפקת¹⁸, התחלת סדר ההשתלשלות.

וזהו¹⁹ גם מה ששמו של נשיא יששכר הי׳ נתנאל בן צוער, נתנאל אותיות נתן א-ל²⁰, דנתן מורה על נתינת התורה. וענין א-ל בגימטריא ל״א מורה על ל״א נתיבות חכמה שבסדר ההשתלשלות (משא״כ הנתיב הל״ב שבחכמה הוא למעלה מסדר ההשתלשלות, כמו השער הנו״ן דבינה), וכיון שנתנאל הוא ענין נתינת התורה בסדר ההשתלשלות, לכן הי׳ ביום השני דוקא. וזהו גם מה שנקרא בן צוער, דצוער יש בו ב׳ פירושים, פירוש אחד שהוא לשון צער היינו שמצער עצמו, דזהו מה שלימוד התורה צ״ל ע״י הקדמת הביטול, שפתותיו²¹ נוטפות מור²², וכמאמר²³ ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ועי״ז) פתח לבי בתורתך, והפירוש הב׳ הוא מלשון מצער דהיינו ענין הקטנות, שגם זה מורה על הביטול. וזהו נתנאל בן צוער, שענין נתנאל הוא תוצאה (בן) ובא לאחרי ענין הביטול²⁴.

__________

1) מאמר זה הוא המשך למאמרים שלפניו ד״ה מראיהם ומעשיהם וד״ה בשעה שהקדימו דיום ב׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ע׳ שיא-ב. שם ע׳ שיג ואילך). לכמה ענינים בהמאמר – ראה ד״ה אחת שאלתי העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קיז ואילך).
2) פרשתנו (נשא) ז, יח.
3) דברי הימים-א יב, לג.
4) ראה שעהיוה״א פ״א. לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סרמ״ד (נח, ג ואילך).
5) בד״ה מראיהם ומעשיהם שבהערה 1.
6) יחזקאל א, טז.
7) ע״פ פיוט ״לכה דודי״.
8) בד״ה בשעה שהקדימו שבהערה 1. וראה בכ״ז המשך תער״ב שם.
9) ספר יצירה פ״א מ״ז.
10) ראה סה״מ תש״ג ריש ע׳ 9. ובכ״מ. וראה לקו״א ואו״ת להה״מ בתחילתן.
11) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
12) ב״ב ט, ב.
13) בראשית א, לא.
14) ב״ק יז, א. וש״נ.
15) ירושלמי ברכות פ״א ה״ב. שבת פ״א ה״ב.
16) ויצא כט, לה. ראה תו״א ר״פ ויחי (מה, א).
17) בכ״ז – ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ רפ.
18) זהר ח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ח״ג פא, א. קפב, א. רסא, א.
19) בכ״ז – ראה אוה״ת פרשתנו שם ואילך.
20) ראה גם ד״ה ביום השני הקריב דש״פ נשא תשל״ה (לעיל ע׳ ק ואילך). וש״נ.
21) שה״ש ה, יג.
22) ראה פסחים קיז, א.
23) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
24) חסר הסיום. המו״ל.

[סה"מ במדבר ח"א (הוספות) ע' שנא ואילך]