בס״ד, ש״פ מטות ומסעי, ה׳תשי״ג.
הנחה בלתי מוגה
אלה1 מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גו׳ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם גו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם2. וידוע הדיוקיםא שבזה, שאומר אלה מסעי שהוא לשון רבים ומסיים אשר יצאו מארץ מצרים אשר מארמ״צ הוא רק יציאה ונסיעה הראשונה. גם אינו מובן, אומרו ויכתוב משה שהרי כל התורה כולה כתבה משה רבינו ומה משמיענו בזה, גם מהו הכפל דמוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם, והיפך הסדר מרישא לסיפא. ובכללות הדברים צריך להבין, מה נוגע הספור והידיעה דסדר המסעות. ואף דבשביל דור ההוא מפרש במדרשב משל למלך ובנו שהלכו כו׳ כשחזרו היו מונין כל המסעות והמאורעות שבהם, אבל הרי התורה היא נצחית, וע״כ אשר ספור זה נוגע בכל הזמנים ובכל המקומות. ולהבין כ״ז צריך להקדים תחלה ביאור בקשת כנס״י זכור הוי׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו3. ופי׳ הבעש״טג געדענק גט וואָס עס איז געוואָרען פון אונזער מ״ה שבנשמה קוק זיך צו און מאַך אונז זעענדיק אונזער אייגענע שאַנדע4. דזהו בקשת כנס״י מהקב״ה, וכמו כן יש בקשת זכירה מהקב״ה לישראל, וכדאיתא בזהר ר״פ בחוקותי ע״פ זה שהבקשה מלמעלה5 מכנסת ישראל ג״כ בלשון זכור וכמ״ש6 עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור גו׳, עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך7, וכתיב8 זכור את בוראך בימי בחרותיך גו׳ עד אשר לא תחשך השמש, דתחשך השמש הוא החורבן וטרם שתחשך הוא זמן הבית, דזהו אומרו בימי בחרותיך, דבית המקדשד הוא בית הבחירה וברית כהונה קיימת שבחר הקב״ה בכהונה, וכמו״כ ברית לוי׳ שבחר בו להיות לו לשרתו, ומצד זה שבזמן הבית לא הי׳ הזכירה דעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, הנה זהו סיבת החורבן, ומצד זה אנו מבקשים זכור הוי׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו.
וצריך להבין מהו ענין הזכרון למעלה, מה שמבקשים זכור הוי׳ מה הי׳ לנו. דהנה ענין הזכרון והשכחה הו״ע בלי גבול וגבול, דענין השכחה הוא מצד הגבלה, דלהיות שהאדם הוא מוגבל, דמצד זה הנה כל עניניו הם בהגבלה, לכן הנה הרושם שעשה עליו הדבר שראה או ששמע נפסק אח״כ להיותו בהגבלה, משא״כ ענין הזכרון הוא בלי גבול, כמו שאנו רואים שהדבר מה שהאדם זוכר אותו תמיד הוא דבר כזה אשר נוגע לו תוך תוכו ופנימיות נפשו (שהוא למעלה מהגבלותיו), הנה דבר כזה הוא זוכר אותו תמיד, דלפי זה אינו מובן למה צריך לבקש למעלה ענין הזכרון, והרי למעלה הוא בלי גבול, ומהו תוכן הבקשה זכור גו׳.
אך הענין הוא, דהנה ענין הזכרון והשכחה הו״ע פנים ואחורה, דכמו שהוא באדם למטה הנה דבר שנוגע לו בפנימיות הוא זוכר אותו תמיד, משא״כ דבר שנוגע לו רק בחיצוניות (שהו״ע אחור) שייך שם ענין השכחה, הנה כמו״כ למעלה יש בחינות פנים ימין שמאל ואחור, ופירש הרמ״ז10 שהן כנגד ד׳ עולמות אבי״ע, דאצילות נקרא פנים, דכמו שהוא בהאדם הנה בהפנים ישנו פנימיות החיות11, כמו״כ באצילות הוא פנימיות אוא״ס, דבאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד12, דאף שאצילות הוא לאחר הצמצום, וכללות האור שאחר הצמצום הוא קו קצר ומצומצם, מ״מ הוא אותו האור, דזהו ההפרש בין בי״ע ואצילות, דהתהוות בי״ע הוא ע״י הפרסא, משא״כ התהוות האצילות הוא רק ע״י הצמצוםו ולא ע״י הפרסא כמ״ש בעץ חיים14, דההפרש בין צמצום ופרסא הוא כמשל ההפרש שאנו רואים למטה כאשר האור מאיר דרך חלון או נקבז, הנה אף שהאור הוא במיעוט וצמצום, שמאיר רק כמה שהחלון או הנקב יכולים לקבל (וויפל דער חלון או הנקב קאָן צונעמען), מ״מ הוא אותו המהות, משא״כ כאשר האור מאיר דרך מסך, אז האור הוא בשינוי המהות עד שהאור שבא אחרי המסך נקרא אור של תולדה, דכמו״כ הוא למעלה שהתהוות בי״ע שע״י הפרסא הוא בשינוי המהות, משא״כ התהוות האצילות שע״י צמצום הנה אף שהאור שם הוא בצמצום, מ״מ הוא אותו מהות אור מה שקודם הצמצום. ואף שגם באצילות יש פרסאות, בין כתר לחכמה בין בינה לז״א ובין ז״א למלכות, מ״מ אינו דומה הפרסא שבאצילות להפרסא דבי״ע, שהפרסאות דבי״ע הם מעלימים על האור וענינם הוא להעלים, משא״כ הפרסאות שבאצילות הם מגלים את האור. דהנה פרסא הוא עור, ובעורות אמרו רז״לח ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם כו׳, דכמו״כ למעלה ישנם פרסאות שמגלים את האור, דזהו ההפרש בין אותיות דמ״ה לאותיות דב״ןט, וכמו״כ בעבודה יש הפרש בין אותיות התורה לאותיות התפילה, דאותיות דמ״ה פועלים ביטול בנבראים לפי שהם מגלים את האור, ואותיות דב״ן הם מעלימים על האור שמצד זה בא ישות, משא״כ אותיות דמ״ה אינם מעלימים על האור, דאדם שהוא בגימטריא מ״ה הנה עורו כבשרו, דכמו״כ הוא הפרסאות שבאצילות שהם מגלים את האור. ולכן נקרא אצילות בשם מ״ה, כמ״ש בפתח אלי׳16 שם מ״ה דאיהו אורח אצילות, לפי שבאצילות מאיר האור כמו שהוא, דאבא עילאה מקננא באצילות17, וכתב רבינו הזקן בתניא18 בשם מורו הרב המגיד דענין החכמה הוא מה שהוא לבדו הוא ואין זולתו, ולמעלה יותר הנה שם מ״ה במילוי אלפין, דאל״ף הוא ספירת הכתר19, היינו שבאצילות מאיר אור הכתר, דזהו הטעם מה שאצילות נקרא פנים לפי שבאצילות מאיר פנימיות האור, דכמו שלמטה הנה חכמת אדם תאיר פניו20, כמו״כ הנה אבא עילאה מקננא באצילות. הנה באצילות שהוא פנים לא שייך שם ענין השכחה, משא״כ בבי״ע שהוא בחי׳ אחור שייך שם ענין השכחה. דכל זה הוא ההפרש בעולמות, אמנם נשמות ישראל הנה גם כמו שהם למטה הם בבחי׳ פנימיות, דנשמות ישראל עלו במחשבה21, היינו במדריגה היותר עליונה שבמחשבה, וכתיב22 פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם, דעי״ז שדיבר עמכם הנה הפנימיות דישראל הוא הפנימיות שלמעלה, דכל זה הוא מצד הנשמה עצמה, אבל מצד ירידתה למטה והתלבשותה בגוף ונפש הבהמית, ובפרט בזמן הגלות דעל זמן הגלות כתיב23 ואנכי הסתר אסתיר פני, דעי״ז אשר פנו אלי עורף ולא פנים24, שהעבודה הי׳ בבחי׳ אחור, עי״ז הנה גם למעלה הסתר אסתיר פני, הנה מצד זה צריך לבקש ענין הזכרון זכור ה׳ מה הי׳ לנו.
ולהבין בעומק יותר מה שנשמות ישראל הם בבחי׳ פנימיות, הנה כתיב25 ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואמרו רז״לי אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והנה מ״ש כי אם ליראה הכוונה הוא יראה תתאה26, דזהו אומרו כי אם היינו שהיא יראה היותר פחותה, ולכן לגבי משה מילתא זוטרתי היא. דהנה כתיב27 כי א-ל דעות הוי׳, דעת עליון ודעת תחתון, דעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, שרואים בראי׳ חושית אשר למעלה הוא היש האמיתי ולמטה אין, ודעת תחתון הוא שהבריאה היא יש מאין שלמטה יש ולמעלה אין, דמה שהוא רואה הוא רק יש הנברא ולמעלה אין. ומצד ההפרש בין ב׳ דעות אלו יש הפרש גם בביטולם, שהביטול שמצד דעת תחתון הוא ביטול היש, דמאחר מה שהוא רואה הוא היש, הוא במציאות, אלא שמ״מ הוא בביטול, משא״כ הביטול שמצד דעת עליון הוא ביטול במציאות, דמאחר אשר הוא רואה שלמטה אין, הנה הביטול הוא ביטול במציאות28. ולכן לגבי משה מילתא זוטרתי היא, דהנה משה הוא בבחי׳ דעת עליון כמו שאמרו רז״ליא דכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, דזה הוא בחי׳ דעת עליון, הנה לגבי משה שהוא דעת עליון, יראה תתאה שהוא ביטול היש מילתא זוטתי היא. ואף שיראה תתאה היא מדריגה תחתונה, כמו שאמרו מילתא זוטרתי היא, וכמ״ש כי אם, מ״מ תובעים (מאָנט מען) יראה תתאה דוקא, לפי שתכלית המכוון ועיקר התענוג הוא ביראה תתאה דוקא יותר מביראה עילאהיב, כמ״ש29 צחוק עשה לי אלקים, דע״י הדברים שבאים משם אלקים דוקא שהם בבחי׳ יש ופועלים בהם הביטול לאין, עי״ז דוקא הוא הצחוק שהוא עיקר התענוג, וכמו״כ כתיב30 לויתן זה יצרת לשחק בו, דלויתן הוא מלשון חיבור כמ״ש31 ילוה אישי32, דענין החיבור שייך דוקא כאשר יש ב׳ דברים נבדלים זה מזה, אז שייך ענין החיבור, דענין זה הוא בהעבודה דביטול היש דוקא, שהיש והאין הם ב׳ דברים נבדלים זה מזה ומ״מ פועלים ביטול היש לאין, עי״ז דוקא הוא הצחוק. דאף שהעבודה דאתהפכא הוא למעלה יותר מהעבודה דאתכפיא, הנה זהו בענין הגילויים דוקא, אבל עיקר התענוג הוא באתכפיא דוקא33.
אך עדיין צריך להבין מ״ש אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, דלכאורה אינו מובן והא שואל מעמך כתיב. אך הענין הוא כמ״ש בתניא34 אשר בכל אחד מישראל יש בו ניצוץ מנשמת משה, דניצוץ זה הוא בחי׳ מ״ה שיש בכל אחד מישראל, ביטול במציאות, והוא לפי דנשמות ישראל עלו במחשבה, כמ״ש35 בנים אתה להוי׳ אלקיכם, וכתיב36 בני בכורי ישראל, וכמו הבן שנמשך מעצמות מוח האב, כמו״כ הנשמות הם בבחי׳ הפנימיות שלמעלה37, דמשום זה הם בבחי׳ מ״ה, ביטול במציאות, וכמ״ש38 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו דזה קאי על כל הנשמות, ולהיות שכל ישראל הם בבחי׳ מ״ה, דזהו בחי׳ הניצוץ משה שבכל אחד, הנה לגבי הניצוץ משה שבכ״א מישראל מילתא זוטרתי היא, וזהו ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך, דלהיותם בבחי׳ מ״ה, הנה מ״ה גו׳ כי אם ליראה. ובכדי לגלות בחי׳ מ״ה שבנפש, הנה אמרו רז״ל39 אל תקרי מה אלא מאה, דמזה למדו שצריך לברך מאה ברכות בכל יום, דמאה ברכות הוא כמ״ש40 ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא גו׳ מאה שערים ויברכהו ה׳, דע״י עבודת הצדקה, זורע צדקות41, עי״ז הוא הברכה וההמשכה מלמעלה, שנתגלה בחי׳ מ״ה שבנפש. אך בזמן הגלות, שאין העבודה בבחי׳ מ״ה שהוא פנימיות הנפש, ורק בבחי׳ חיצוניות ואחוריים בלבד, דעי״ז הנה הסתר אסתיר פני, לכן אנו מבקשים זכור ה׳ מה הי׳ לנו, מה נעשה עם המ״ה שלנו (וואָס איז געוואָרן מיט אונזער מ״ה), שהמ״ה הוא בהעלם והסתר, ואף שהוא בהעלם מ״מ שייך ענין הזכירה, להיות שסוף כל סוף הנה הנשמה בעיקרה שרשה ועצמותה היא בבחי׳ מ״ה, לכן הביטה, דההפרש בין ראי׳ והבטה42 הוא דראי׳ הוא בקירוב כמ״ש43 וירא כי לא יכול לו, והבטה הוא בריחוק כמ״ש44 הבט משמים וראה, הנה ענין הראי׳ בקירוב אי אפשר להיות בזמן הגלות, ורק אנו מבקשים הבטה שהוא בחי׳ מקיף, ואף שהוא בחי׳ מקיף, מ״מ זה פועל גם בפנימיות, ובפרט מה שנוגע לקליפות, דאור מקיף מסמא עיני החיצונים45.
והנה כמו שיש בחי׳ מ״ה בקדושה, כמו״כ יש בחי׳ מ״ה בלעו״ז, והו״ע ופלגשו ושמה ראומה46, וזה שאפשר להיות בחי׳ מ״ה בלעו״ז הוא לפי שיש על זה נתינת מקום בקדושה. ויובן47 זה כמו שאנו רואים בעבודה בנפש, דכאשר הוא עובד את עבודתו בביטול, אבל הוא מרגיש את הביטול, הנה זהו נתינת מקום אשר אח״כ יהי׳ בבחי׳ ישות, בתחילה שהביטול יהי׳ בישות שהוא הקליפה דראו מהיג, ואח״כ בישות לגמרי שהוא רע גמור, דכמו״כ הוא גם בהשתלשלות העולמות, דע״י קליפת ראו מה שהוא כנגד עולם האצילות, הנה בריבוי השתלשלות מסתעף מזה רע גמור, בחי׳ מ״ה דלעו״ז, והוא כמ״ש48 שופךיד דם האדם באדם, דאדם בגימטריא מ״ה50, הנה ע״י העוונות הוא שופך דם האדם דקדושה, בחי׳ מ״ה דקדושה, באדם בליעל שהוא בחי׳ מ״ה דלעו״ז. דהנה רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת הוא רמ״ח אברים ושס״ה גידים51, דענין האברים הוא שהם ממשיכים את החיות ומגבילים את החיות שלא יומשך לחוץ, וכאשר חותכים את האברים נמשך החיות לחוץ, דכמו״כ הוא כשעובר על מצות עשה נמשך חיות הקדושה לחוץ, וענין הגידים הוא שעל ידם הוא הילוך הדם, דכמו״כ הוא מצוות ל״ת, דהנה כל המצוות הם תלויים בשם הוי׳52, וכשחטא ופגם והעביר את הדרך, הנה עי״ז שעובר על א׳ ממצוות ל״ת הוא נוקב את שם הוי׳, דעי״ז הוא שופך דם האדם דקדושה באדם בליעל. וזהו ג״כ מה דכאשר טיטוס רצה לידע איך אפשר להיות החורבן, הראו לו איך שלקחו הדם, פנימיות החיות דקדושה, לאדם בליעל53.
וזהו מ״ש זכור הוי׳ מ״ה הי׳ לנו, שהמ״ה שלנו הוא מ״ה דלעו״ז (אַז אונזער מ״ה איז מ״ה דלעו״ז), דזה בא ע״י פירוש הא׳ במה הי׳ לנו, שהמ״ה דקדושה הוא בהעלם והסתר, הנה עי״ז נעשה המ״ה דלעו״ז כנ״ל בענין שופך דם האדם באדם, ולזאת אנו מבקשים הביטה וראה את חרפתינו, דחרפה הוא חרפת אלמנותיך54, וכמ״ש55 היתה כאלמנה, ואמרו רז״ל56 כאלמנה ולא אלמנה ממש, כאשה שהלך בעלה למדינת הים, דאשה הוא כנסת ישראל ובעלה זה הקב״ה, שחסר היחוד דכנסת ישראל עם הקב״ה, דבענין הספירות הוא יחוד זו״נ, דאשה הוא מלכות ובעלה הוא ז״א, ובעלה הלך למדינת הים שאינו נמשך ז״א במלכות כי אם הלך למדינת הים, ים בחי׳ חכמה, דבזמן הגלות הנה קוב״ה סליק לעילא ולעילא57, קוב״ה הוא בחי׳ ז״א סליק לעילא ולעילא, היינו לעילא בחי׳ בינה ולעילא בחי׳ חכמה, דזהו ענין אלמנה כמ״ש הפרדס58 דאלמנה הוא א-ל מנה, מנה הוא מאה זוזי, ב״פ נו״ן, נו״ן שערי בינה, דנו״ן שערי בינה על ידם הוא ההעלאה וההמשכה לז״א, דזהו ב״פ נו״ן. דזהו ג״כ ענין המסעות ויסעו ויחנו59, הנה בזמן הגלות חסר הנו״ן שערים דלכן אין היחוד דזו״ן, דזהו ענין אלמנה. וזהו ג״כ פירוש הב׳ באלמנה, כמ״ש בספר השרשיםטו דאלמנה הוא מלשון אלם, דלפי הפירוש דאלמנה הוא מלשון א-ל מנה אינו מובן למה גם לזכר קוראים אלמן, ומתרצים דלפי שאשה נקראת אלמנה לכן גם זכר נקרא אלמן, אך יובן ביותר לפי הפירוש דאלמנה הוא מלשון אלם, שחסר השמחה דיחוד בעל עם אשתו, שהענין בזה הוא דענין הדיבור הוא כאשר יש המשכת הקול בדיבור דאז הנה ידבר עמים61, דע״י ידבר מלשון דיבור, עי״ז הוא ידבר מלשון הנהגה62, אבל כאשר אין המשכת הקול בדיבור אז הוא אלמנה מלשון אלם. ועל זה אנו מבקשים הביטה וראה את חרפתינו, דאף שהבטה הוא בחי׳ מקיף, מ״מ זה מועיל גם בפנימיות כמ״ש להצילך63, דצל64 הוא בחי׳ מקיף ומ״מ ע״י המקיף הוא להצילך כפשוטו מלשון הצלה65, ובפרט מה שנוגע לקליפות הנה אור מקיף מסמא עיני החיצונים. וזהו מ״ש זכור הוי׳ מה הי׳ לנו, דהנה הקב״ה תובע לישראל, זכור את בוראך בימי בחרותיך, שהוא זמן הבית, דביהמ״ק הוא בית הבחירה וברית כהונה קיימת שבחר בו וכמו״כ ברית לוי׳ שבחר בו להיות לו לשרתו, והתביעה הוא עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך, הנה עי״ז שחסר העבודה דהצנע לכת שזה ההיפך דראו מה, עי״ז נעשה מ״ה דלעו״ז, דלזאת אנו מבקשים זכור ה׳ מה הי׳ לנו, שהמ״ה דקדושה הוא בהעלם והסתר, ועי״ז נעשה המ״ה דלעו״ז, הביטה וראה את חרפתינו, אשר וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.
וזהו66 מש״נ ואלה מסעי בנ״י אשר יצאו מארמ״צ, דהנה כל הגליותטז נקראו מצרים, מצרים לשון מיצר וגבול67, ועד שבאיםיז לירדן ירחו, ירחו לשון ריח, עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ה״ז עדיין בבחי׳ מיצר וגבול, ובגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו יתגלה בחי׳ זו, וכדכתיב68 עליו אשר למשמע אזניו יוכיח ואפילו לא למראה עיניו כ״א והריחו ביראת הוי׳ דמורח ודאין69, מקיפים שלמעלה מחו״ב, ועד שבאין לזה הו״ע המסעות. והעבודה שבהמסעות היינו בירידת הנשמה והתלבשותה במיצר הגוף בכלל, ובפרט בזמן המצרים ההעלמות וההסתרים שבהגליות הנה הנתינת כח ע״ז הוא מבחי׳ מוצאיהם, לשון וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו70, שרש ועצם הנשמה, מ״ה שבנשמה, וע״י המשכה ממוצאיהם למסעיהם, שנעשה זה ע״י בחי׳ משה שבכאו״א מישראל, ויכתוב משה, נתגלה בחי׳ מ״ה גם בהנשמה שבגוף ועי״ז עובד עבודתו. והעבודה היא הנסיעה והעלאה ממטה למעלה, מסעיהם למוצאיהם. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו71, המסעות של דור המדבר במדבר העמים72, כי מה שיש יכולת לאדם להמשיך מ״ה דבנשמה בגילוי ולהתגבר על גופו ונפשו הבהמית, ובפרט בזמן הגלות ודרא דעקבתא דמשיחא, חשך כפול ומכופל, זמן הנסיונות וכו׳ כנ״ל, הוא ע״י מעשה אבות שהכניעו מקור הקליפות ע״י שנסעו וחנו במדבר העמים נחש שרף ועקרב73, ויהי בנסוע גו׳ ויאמר משה גו׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך גו׳74, לכן גם הענפים יהיו נכנעים אח״כ ע״י האדם במשך כל הדורות, ע״י אשר ויכתוב משה שבכאו״א את מוצאיהם למסעיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, והיינו ע״ד כלל ופרט, עד אשר יבואו לירדן ירחו, מורח ודאין בעבודתו בפרטיח, ואח״כ לגאולה הכללית ביאת משיח צדקנו אשר לא למשמע אזניו יוכיח ולא למראה עיניו ישפוט כ״א והריחו ביראת הוי׳ דמורח ודאין, בגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו.
__________
א) ראה לקו״ת מסעי (פח, ג. צא, א).
ב) במדבר רבה פכ״ג, ג. תנחומא שם הובא בפרש״י.
ג) ס׳ המאמרים אידיש ע׳ ריב.
ד) במד״ר הסדר: כהונה, לוי׳, ביהמ״ק. וצ״ע טעם לשינוי הסדר כאן.
ה) והשכחה באה מבחי׳ אחוריים והזכירה משל אור הפנים (ראה רשימות לאיכה ע׳ לג9).
ו) עיין ד״ה וספרתם לכם (המשך תרס״ו)13.
ז) כנראה מרמז להא דהמשכת האור מבינה לז״א הוא בבחי׳ חלון ומז״א לנוקבא בבחי׳ נקב (ראה אמרי בינה שער הק״ש פל״ה ובכ״מ15. וצע״ק בע״ח שער דרושי אבי״ע פי״ג. שער סדר אבי״ע פ״א ועוד).
ח) חולין פ״ט מ״ב.
ט) ראה תורה אור פ׳ משפטים. ד״ה ותחת רגליו.
י) ברכות לג, ב. וראה חדא״ג שם ובמנחות (מג, ב). תניא פמ״ב.
יא) ספרי ר״פ מטות. וראה לקו״ת שם.
יב) ראה לקו״ת מסעי צא, ג. קונטרס ע״ח פ״ט.
יג) ראה לקו״ת ויקרא (מג, א. כג, ד). ויל״ע בל״ת להאריז״ל ס״פ וירא.
יד) ראה בכ״ז לקו״ת במדבר (יג, ג. יד, ב). רשימות איכה ע׳ מח49.
טו) בס׳ שרש ישע – הובא ברשימות איכה ע׳ יט60. ראה ג״כ זח״ב כט, ב.
טז) ראה בראשית רבה פט״ז, ה.
יז) ראה בכ״ז לקו״ת שם. ד״ה ואלה מסעי בספר המאמרים תרכ״ז.
יח) ראה אגה״ק ס״ד.
__________
1) מאמר זה הוא מאמר ד״ה זכור הוי׳ עטר״ת עם איזה שינויים, ובהוספת התחלה וסיום. ד״ה זכור הנ״ל י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשי״ג), ואח״כ בסה״מ עטר״ת ע׳ תקנד ואילך, בהוספת התחלה וסיום ד״ה אלה מסעי שנאמר בש״פ מטו״מ תשי״ג, ושם בשולי הגיליון באו מ״מ מכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. כאן נדפסו ההתחלה והסיום של ד״ה אלה מסעי שהוגהו ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ופנים המאמר מהנחה בלתי מוגה. כדי להבדיל בין הערות המו״ל להערות כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (שבהתחלה וסוף הנ״ל, ושבמאמר ד״ה זכור הנ״ל), באו כאן הערות הנ״ל בנפרד, ומסומנות באותיות. המו״ל.
2) פרשתנו (מסעי) לג, א-ב.
3) איכה ה, א.
4) = זכור ה׳ מה הי׳ מהמ״ה שבנשמה שלנו הבט ועשה שאנו נראה את החרפה של עצמנו.
5) עד כאן הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. המו״ל.
6) מיכה ו, ה.
7) שם, ח.
8) קהלת יב, א.
9) נדפס אח״כ באוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳פה.
10) אמור דצ״ג עה״פ לך אמר לבי בקשו פני.
11) ראה לקו״ת שה״ש כו, ב. המשך תער״ב ח״א פרס״ד (ע׳ תקלו-ז).
12) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
13) ע׳ רטז.
14) שער (מב) דרושי אבי״ע פי״ג. שער (מז) סדר אבי״ע פ״א. ועוד. וראה הערה ז.
15) ראה גם מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ לה-ו. שם ע׳ מ-מא. אוה״ת ענינים ע׳ קפו ואילך. סידור (תפילה) ע׳ שס-שסא. סה״מ תרכ״ז ע׳ שכו-ז. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ שעב. ועוד.
16) תקו״ז שם (יז, א).
17) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער סדר אצילות פ״א. שער סדר אבי״ע פ״ב. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
18) פל״ה בהגה״ה.
19) ראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות אל״ף ס״ד (ע׳ קב ואילך). וש״נ.
20) קהלת ח, א.
21) ב״ר פ״א, ד. ועוד.
22) ואתחנן ה, ד.
23) וילך לא, יח.
24) ירמי׳ ב, כז.
25) עקב י, יב.
26) תניא שבהערה י (ס, סע״ב). לקו״ת ואתחנן ט, ג. ובכ״מ.
27) שמואל-א ב, ג.
28) ראה גם סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סז-ח. ובכ״מ.
29) וירא כא, ו.
30) תהלים קד, כו.
31) ויצא כט, לד.
32) לקו״ת שמיני יח, ב. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמד. סה״מ ויקרא ע׳ נט. קס. רלז.
33) ראה בארוכה סה״מ מלוקט ח״ו ס״ע צב ואילך.
34) רפמ״ב. וראה תו״א שבהערה ט.
35) פ׳ ראה יד, א.
36) שמות ד, כב.
37) ראה תניא פ״ב (ו, ב).
38) מלכים-א יז, א. ועוד. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
39) מנחות מג, ב ובפרש״י ותוס׳ שם. וראה תניא רבתי בתחלתו. ערוך ערך מאה. שו״ע אדה״ז או״ח רסמ״ו. ובכ״מ.
40) תולדות כו, יב.
41) נוסח ברכת יוצר.
42) ראה איכ״ר פ״ה, א. וראה גם אוה״ת בלק ע׳ תתקיד. לעיל ע׳ קנד. קנט.
43) וישלח לב, כו.
44) ישעי׳ סג, טו. תהלים פ, טו.
45) תו״א מקץ לד, א. משפטים עט, ב. לקו״ת נשא כד, ג. פ׳ ראה כא, ד. תצא לז, א. ועוד.
46) וירא כב, כד.
47) בהבא לקמן – ראה (נוסף ללקו״ת שבהערה יג) מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תנד. וש״נ.
48) נח ט, ו.
49) נדפס אח״כ בסה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רצ ואילך. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שח ואילך. שם ע׳ שיד ואילך. אמרי בינה שער הק״ש פצ״ג-ד (עז, א ואילך). אוה״ת ואתחנן ע׳ רמו-ז. שם ע׳ ערב ואילך. רפז-ח. שב ואילך. (כרך ה) ע׳ ב׳יד. שם ע׳ ב׳יז-ח. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רצז ואילך. וראה גם לעיל ע׳ שפ. לקמן ע׳ שצז-ח. ע׳ תכו.
50) ראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) בערכו. ועוד – נסמן בסה״מ ויקרא ע׳ ח הערה 29.
51) זח״א קע, ב. לקו״ת שה״ש יא, רע״ג. ועוד.
52) ראה תקו״ז תכ״ט (עג, א). ת״ע (קלא, ב). טעמי המצוות להאריז״ל פ׳ בראשית.
53) ראה גיטין נו, ב.
54) ישעי׳ נד, ד.
55) איכה א, א.
56) תענית כ, א. איכ״ר עה״פ. זח״ב קכב, א.
57) ראה זח״א רי, א. ח״ג כ, א. עה, א.
58) שער (כג) ערכי הכינויים ערך אלמנה. וראה כתובות י, ב.
59) פרשתנו (מסעי) לג, ג ואילך.
60) נדפס אח״כ באוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳מח.
61) תהלים מז, ד.
62) תו״א וארא נו, א. תצוה פב, ג. לקו״ת פרשתנו (מטות) פב, א. ואתחנן ט, ג. ר״ה סג, ד. האזינו עג, ב. שה״ש יז, א. ועוד.
63) תצא כג, טו.
64) ראה ויק״ר פכ״ד, ז.
65) ראה סה״מ תר״ל ע׳ יח. תרל״ד ע׳ קנו. תרל״ו ח״ב ע׳ שכג. תרנ״ד ע׳ קכח. תרס״ח ע׳ רעא. עת״ר ע׳ שי. תרפ״ו ע׳ פו. ועוד.
66) מכאן עד סוף המאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. המו״ל.
67) תו״א יתרו עא, ג. ובכ״מ.
68) ישעי׳ יא, ג.
69) סנהדרין צג, ב.
70) ישעי׳ נח, יא.
71) שבת סג, א. וש״נ.
72) ל׳ הכתוב – יחזקאל כ, לה.
73) עקב ח, טו.
74) בהעלותך י, לה.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' שפח ואילך]
״המאמר שנאמר בש״פ מטות מסעי, ש״ק מברכים חדש מנחם אב, שנה זו, הוא המאמר זכור הוי׳ עטר״ת הנדפס בזה – עם איזה שינוים, ובהוספת התחלה וסיום״ (מהקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א למאמר זכור הוי׳ הנ״ל (י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשי״ג) ואח״כ בסה״מ עטר״ת ע׳ תקנד ואילך)).
התחלת וסיום המאמר הוגהו ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, וי״ל בסוף קונטרס הנ״ל, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ תפג-ד. שאר המאמר (הנחה בלתי מוגה) נדפס בסה״מ תשי״ג (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 442 ואילך.