בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו1, ואיתא במדרש2 (הובא בדרושי רבותינו נשיאינו3, עד לד״ה צאינה וראינה תש״ח4 לנשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר) אמר ר׳ יוחנן שאל רשב״י את ר׳ אלעזר ב״ר יוסי אמר לו אפשר שמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו הן, אמר לו האיך, אמר לו למלך שהיתה לו בת יחידה והי׳ מחבבה יותר מדאי והי׳ קורא אותה בתי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, כן הי׳ מחבב יותר מדאי הקב״ה לישראל וקראן בתי וכו׳ ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי וכו׳ ולא זז מחבבן עד שקראן אמי כו׳, הרי שנקראת כנסת ישראל בשם אמי. וזהו צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, מלך שהשלום שלו שהוא הקב״ה5, בעטרה שעטרה לו אמו היינו כנסת ישראל, שהם מעטרים להקב״ה עטרה. ומדייקים בזה6, דצריך להבין שהרי אמרו רז״ל7 (ונת״ל8) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו להם שני כתרים, דמזה משמע שבשעת מתן תורה (ביום חתונתו זה מתן תורה9) הוכתרו ישראל בב׳ כתרים, וכאן (במדרש הנ״ל) משמע שבשעת מתן תורה הכתירו ישראל להקב״ה בעטרה. ומבאר בזה דשניהם אמת, דישראל עטרו והכתירו להקב״ה במתן תורה בעטרה וגם זכו לשני כתרים, וכדאיתא במדרש רבה10 עה״פ11 קדושים תהיו גו׳ כי קדוש אני, משל לבני המדינה שעשו ג׳ עטרות למלך, מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים להקב״ה ג׳ קדושות, מה הקב״ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשו של בניו, הדא הוא דכתיב דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו11 והתקדישתם והייתם קדושים12. העליונים מכתירין להקב״ה ג׳ קדושות, קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות גו׳13, מה הקב״ה עושה נוטל קדוש אחד לעצמו שנאמר כי קדוש אני ושתים נותן בראשם של בניו אלו ישראל שנאמר והתקדישתם והייתם קדושים. אך עדיין צריך להבין, שהרי במדרש זה משמע שהכתרת הכתר (הקדושה) של הקב״ה היא ע״י המלאכים, העליונים מכתירים, משא״כ במדרש הנ״ל (עה״פ צאינה וראינה) משמע שההכתרה דהקב״ה היא ע״י כנסת ישראל (אמו) דוקא. גם אינו מובן, מהו אומרו בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו דוקא, דיום חתונתו זה מתן תורה, למה מייחס זאת למתן תורה דוקא, הלא בכל יום ויום העליונים מכתירים להקב״ה בג׳ קדושות, קדוש קדוש קדוש. וגם ענין והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני הוא ציווי ומצוה וחובה14 על כל אחד בכל יום ויום ולאו דוקא במתן תורה, וא״כ למה תולה זה ביום חתונתו שהוא מתן תורה.
אך נקודת הביאור בכל זה15, דהנה אמרו רז״ל16 אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר17 ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים, דכוכבי בוקר הם ישראל, וע״י שירתם בתחילה (ברן יחד) אז ויריעו כל בני אלקים שהם המלאכים. ונמצא מובן ומבואר דגם מה שהעליונים שהם המלאכים מכתירים להקב״ה הוא ג״כ תלוי בישראל דוקא. וטעם הדבר יובן ע״פ מה שאמרו רז״ל16 חביבין ישראל לפני הקב״ה יותר ממלאכי השרת כו׳ וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שמע ישראל ה׳ גו׳18 ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר שלוש תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה׳ וגו׳. והיינו דכשם שמלאכי השרת אומרים שירה והשירה שלהם היא קדוש קדוש קדוש, הנה כן ישראל אומרים שירה והשירה שלהם היא שמע ישראל. וההפרש בין מלאכי השרת וישראל הוא דמלאכי השרת מזכירין את השם אחר ג׳ תיבות וישראל מזכירין את השם אחר ב׳ תיבות. ולכן אמרו ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו כל בני אלקים, מכיון שיש מעלה בעבודת ישראל על עבודת המלאכים, דלכן בכח המלאכים לומר שירה רק אחרי אמירת שירה דישראל שהיא קריאת שמע. ובזה יובן הטעם מה שההכתרה דהעליונים (בני המדינה) של ג״פ קדוש להקב״ה נקראת בעטרה שעטרה לו אמו כנסת ישראל, משום שאין מלאכי השרת אומרים שירה עד שיאמרו ישראל שירה, ונמצא שההכתרה היא ע״י כנסת ישראל, אמו.
ובזה יובן גם מה שנאמר בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מתן תורה, דהנה ההכתרה שלמעלה היא ע״י שירת ישראל למטה באמירת שמע ישראל. ואמרו רז״ל19 מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע כו׳ ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע כיצד את מוצא לא פתח הקב״ה בסיני תחילה אלא בדבר זה. אמר להם שמע ישראל אנכי ה׳ אלקיך נענו כולם ואמרו ה׳ אלקינו ה׳ אחד. והיינו, דה׳ אלקינו הוא המענה וקיבול על הדיבור אנכי ה׳ אלקיך, וה׳ אחד הוא המענה וקיבול על הדיבור לא יהי׳ לך (שהרי ה׳ אחד, אחדות השם, הוא ענין לא יהי׳ לך אלקים אחרים גו׳20). דאנכי ולא יהי׳ לך הוא כללות ענין מתן תורה, וכדאיתא בגמרא21 דאנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום (ועד שבדיבור אחד נאמרו22) משום שהם כללות כל התורה כולה23. דמזה מובן הטעם שענין ההכתרה (בעטרה שעטרה לו אמו) הוא ביום חתונתו זה מתן תורה דוקא, כי ענין ההכתרה הרי הוא ע״י אמירת שמע ישראל (שירת ישראל) שזה מביא לשירת המלאכים המכתירים את הקב״ה בשלש קדושות, ומהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, בשעת מתן תורה דוקא.
אמנם לפי כל זה עדיין אינו מובן, למה צריכים ישראל אל המלאכים, ואין הם יכולים להכתיר העטרה לבדם ע״י אמירת ג״פ קדוש דידהו. אך הענין הוא24, דהנה עבודת ישראל (שירתם) היא בהיותם נשמות בגופים דוקא בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו, דזהו תכלית הכוונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים25, שזה נפעל ע״י ישראל בהיותם נשמות בגופים למטה, וכמ״ש26 למעשה ידיך תכסוף. ולכן צ״ל הממוצע של המלאכים, כי בהיות שהעבודה דישראל היא למטה, ודיבור וקול האדם הם גשמיים וצריכים בירור וזיכוך, לזה צריכים לפעולת המלאכים, כמאמר27 גפיף להון ומנשק להון (שהמלאכים מחבקים ומנשקים את תיבות התפילה וכו׳), שזהו ענין הצחצוח כמו הכלי שצריכה צחצוח כדי שתהי׳ כלי זכה ובהירה. וזהו גם מה שאמרו רז״ל28 מט״ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל, דהכתר עצמו הוא מתפילותיהן של ישראל, ופעולת מט״ט בזה היא רק מה שהוא הקושר את הכתרים, היינו משום שהמלאכים מצחצחים את תיבות התפילה וכו׳, שהכתרים יאירו ויהיו זכים ובהירים עד שיהיו מספרין ומנצצין כמו אבן ספיר. ויש לומר, דבפרטיות גם ענין זה (הזיכוך והצחצוח) נעשה ע״י עבודת נשמות ישראל, וכמ״ש29 וספרתם לכם ממחרת השבת גו׳ שבעה שבתות גו׳, דההקדמה וההכנה וההכשרה ליום חתונתו זה מתן תורה היא ספירת העומר30, ונתבאר לעיל31 ובכמה מקומות32, שענין הספירה הוא מלשון אבן ספיר, היינו שעבודת הספירה היא הצחצוח שתהי׳ עבודת האדם באופן של כלי זכה ובהירה ומאירה (אלא שאעפ״כ, מכיון שגם עבודה זו היא בנשמות בגופים, צריך למלאכים). ולכן בשלימות עבודה זו (דספירת העומר) אז עטרו ישראל להקב״ה בג׳ כתרים (ע״י המלאכים), ואח״כ נתן הקב״ה כתר אחד בראשו, ושתים נתן בראש בניו כמאמר באו מלאכי השרת וקשרו לישראל ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ויש לומר, דגם בענין זה מה שההכנה למתן תורה היא בענין הזיכוך והצחצוח של התחתונים ובירור החושך, מודגש הקשר לענין מצות קריאת שמע (שממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע), דהחיוב דקריאת שמע הוא בכל יום ויום, ופעמיים בכל יום, עד שהוא גם בלילה33, היינו שלימות העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא34, שזה קשור עם העבודה למטה דוקא, בירור החושך, וספרתם לכם מלשון אבן ספיר כו׳.
והנה כשם שהי׳ גילוי זה במתן תורה בפעם הראשונה, עד״ז הוא בכל שנה ושנה כמאמר35 והימים האלה נזכרים ונעשים, דע״י שנזכרים הענינים שבימים אלו כדבעי בזכרון ע״פ תורה, תורת אמת, עי״ז נעשים ונמשכים כל ההמשכות וכו׳. ועד שענין נעשים הוא כפשוטו, שנמשך בבחי׳ העשי׳ ובעולם העשי׳ עד לעשי׳ שבעשי׳, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ששם צריך לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. וענין זה שייך במיוחד למתן תורה, כנודע36 (והובא בכמה דרושים37) שאחרי מתן תורה ידיעת רצון ה׳ שהוא פסק ההלכה שבתורה היא דוקא ע״י פסקי התחתונים למטה. דענין ההלכה הוא בחי׳ נעשה שלמעלה מענין נשמע, כי נשמע הוא מלשון הבנה38, ובזה אפשר להיות שקלא וטריא וחילוקי דעות דאין דעותיהן שוות39, משא״כ נעשה הוא פסק ההלכה וגילוי רצון העליון, שזהו ענין וה׳ עמו שהלכה כמותו40, גילוי שם הוי׳, שעי״ז מכוונים לרצון העליון ועד לבעל הרצון (וכמו שנת״ל8).
והנה לא זו בלבד שהימים האלה נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה, אלא עוד זאת שבכל שנה ההמשכה היא מלמעלה יותר ביתר שאת וביתר עוז, וכמבואר באגה״ק41 שבכל שנה יורד אור עליון חדש שלא הי׳ מאיר מעולם עדיין אור עליון כזה. דמטעם זה אמרו רז״ל42 שיהיו בעיניך חדשים, שמכיון שזהו ציווי בתורת אמת מובן שכן הוא האמת, שהמצוות הם חדשים ממש, וטעם הדבר הוא כי יורד אור עליון חדש שלא הי׳ מאיר מעולם. ולכן ענין זה הוא גם הכנה קרובה אל הגילוי דלעתיד, דגם אז יהי׳ חידוש ממש, כמאמר43 תורה חדשה מאתי תצא, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
והנה בנוגע לגילוי דלעתיד לבוא איתא בתניא44 שכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, אבל אז הי׳ זה רק מעין והתחלה, ואח״כ בימי הפורים קיימו מה שקיבלו כבר בשעת מתן תורה ונתבטלה המודעה רבא לאורייתא45, דזה הי׳ ע״י המסירות נפש שבזמן הנס דפורים46. ועד״ז הוא גם ע״י המסירות נפש בזמן הזה דאל יבוש מפני המלעיגים47 (שהיא עיקר המסירות נפש דזמן הזה48). דהגם שהעבודה היא מתוך הרחבה ועד שאומות העולם מסייעים בלימוד התורה וקיום המצוות, מ״מ ביחד עם זה האומות מלעיגים על ישראל, וכדאיתא בפיוט אקדמות49 שהאומות תמהין ושיילין לי׳ [לישראל] כו׳ מנן ומאן הוא רחימך כו׳ ארום בגיני׳ ספירת מדור אריותא כו׳, שזה מיוסד על מ״ש בשיר השירים50 מה דודך מדוד היפה בנשים, וכדאיתא במדרש שם51 שהאומות תמהים מה אלקיכם מכל האלקים שאתם נשרפים ונצלבים עליו כו׳. ומ״מ ישראל עומדים במסירות נפש דאל יבוש מפני המלעיגים, ומהפכים את הלעג דאומות העולם, ונעשה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך52, ועד שדוקא ע״י הלעג באים לשלימות העבודה ביתר שאת וביתר עוז, כמו דוד המלך שלא נתפעל מהלעג והי׳ מפזז ומכרכר בכל עוז53. וכן יהי׳ לעתיד לבוא, שתהי׳ שמחה גדולה ביותר באופן דמפזז ומכרכר בכל עוז. וזה נמשך בכללות ע״י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות54, ובפרטיות ע״י העבודה דעקבתא דמשיחא שאז יש מלעיגים, ומזה ממשיכים הגילוי הגדול למעלה כמ״ש55 וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, שבאים אל ההליכה מחיל אל חיל כמ״ש56 ילכו מחיל אל חיל, בתכלית השלימות, ועד לקיום סיום הפסוק יראה אל אלקים בציון, גילוי בחי׳ ציון שבנפש שהיא יחידה שבנפש57, עד לענין יראה אל אלקים בציון בפשטות שיהי׳ בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. ונלך בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו58 כמו שהי׳ במתן תורה שאז היו כל ישראל בשלימותם59, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך60. ולא עוד אלא שפועלים גם בכל העולם כולו כמו במתן תורה, וכדאיתא במדרש61 שבשעת מתן תורה הי׳ הקול יוצא מכל העולם כולו אנכי ה׳ אלקיך.
והנה הגילויים דמתן תורה היו ע״י הקדמת עבודת ישראל בכלל, ובפרט הענין דהקדמת נעשה לנשמע, דדוקא עי״ז נמשכו הכתרים. וזהו ענין מה שבני המדינה עושים כתרים אל המלך, דתכלית הכוונה היא שתהי׳ מדינה בשלימות, היינו דירה לו ית׳ בתחתונים, שבונים לו ית׳ בנין ובית62 ומדינה בנוי׳ (שלא תהא המדינה חריבה ח״ו). וכדאיתא במדרש63 עה״פ64 תפלה למשה איש האלקים משל לג׳ בני אדם שבאו ליטול דורון כו׳ מן המלך כו׳ בא השלישי אמר לו מה אתה מבקש אמר לו איני מבקש על עצמי כלום אלא מדינה פלונית שהיא חריבה והיא שלך גזור שתבנה אמר המלך זו עטרה גדולה היא לך כו׳ בא משה ואמר לו מה אתה מבקש אמר לו איני מבקש לעצמי אלא על ישראל אמר לו זו עטרה גדולה היא לך כו׳. וע״י עבודה זו פועלים שתהי׳ המדינה בנוי׳ בפשטות, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה65, ושם גופא בירושלים הבנוי׳66, ירושלים עיר הקודש קרית מלך רב67, ושם גופא בהר הקודש ובבית המקדש ובקודש הקדשים, דשם הי׳ תמיד הגילוי דונגלה כבוד ה׳, ולעתיד לבוא יתפשט בכל העולם כמאמר68 עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל העולם כולו ועתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר69, גילוי כח הפועל בנפעל, במהרה בימינו ממש.
__________
1) שה״ש ג, יא.
2) שהש״ר עה״פ (פ״ג, יא). וראה פרש״י עה״פ. שמו״ר פנ״ב, ב. זח״ב רסב, א. ועוד.
3) לקו״ת שה״ש כא, ב. רד״ה זה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קצג ואילך).
4) סה״מ תש״ח ע׳ 201 ואילך.
5) שהש״ר פ״א, א (יא). שמו״ר שם. ועוד.
6) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ שח. סה״מ עזר״ת שם. תש״ח שם. ועוד.
7) שבת פח, א.
8) ד״ה בשעה שהקדימו (לעיל ע׳ תנה ואילך).
9) ראה תענית כו, ב (במשנה). במדב״ר פי״ב, ח. לקו״ת ברכה צג, סע״ד ואילך. וש״נ.
10) ויק״ר פכ״ד, ח.
11) קדושים יט, ב.
12) שם כ, ז.
13) ישעי׳ ו, ג.
14) ראה גם תניא ספכ״ז.
15) ראה סה״מ עזר״ת שם ע׳ קצד. תש״ח שם.
16) חולין צא, סע״ב.
17) איוב לח, ז.
18) ואתחנן ו, ג.
19) דב״ר פ״ב, לא.
20) ראה ירושלמי ברכות פ״א ה״ה. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ח ע׳ 203.
21) מכות כד, רע״א.
22) פרש״י מכות שם.
23) תניא רפ״כ.
24) ראה סה״מ תש״ח שם ע׳ 202.
25) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
26) איוב יד, טו. וראה עבוה״ק ח״ב (חלק העבודה) פ״ב ואילך. של״ה שער הגדול כט, ב ואילך.
27) ראה זהר ח״א כג, ב. ח״ב רא, ב.
28) ראה זח״א קסז, ב. ובכ״מ. הערת כ״ק אדמו״ר
מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ח ע׳ 202.
29) אמור כג, טו.
30) ראה ר״ן סוף פסחים. לקו״ת אמור לה, ב ואילך. ובכ״מ.
31) ד״ה וספרתם לכם דש״פ במדבר (סה״מ ימי הספירה ע׳ לט ואילך).
32) לקו״ת אמור שם.
33) רמב״ם ריש הל׳ ק״ש. ובכ״מ. וראה לקו״ת פ׳ ראה כח, ג. ובכ״מ.
34) ראה זח״א ד, א.
35) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
36) ראה ב״מ נט, א. תמורה טז, א. דב״ר פ״ב, יד.
37) ראה אגה״ק סכ״ו (קמד, ב ואילך). ובכ״מ.
38) ראה סה״מ תש״ט ע׳ 147. וש״נ.
39) ראה ברכות נח, רע״א. סנהדרין לח, א. ובכ״מ.
40) סנהדרין צג, ב.
41) סי״ד.
42) פרש״י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.
43) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
44) פל״ו (מו, א).
45) שבת פח, א.
46) ראה תו״א מג״א צח, א. ובכ״מ.
47) ראה רמ״א או״ח בתחלתו.
48) ראה בארוכה ד״ה אין הקב״ה בא בטרוניא תרמ״ח (סה״מ תרמ״ח ע׳ קפז ואילך). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רנח ואילך). סה״מ תרפ״ד ע׳ רצב (תש״ט ע׳ 119) ואילך. ד״ה הנ״ל בסה״מ אידיש בתחלתו. ועוד.
49) חרוז ״תאין ומתכנשין״.
50) ה, ט.
51) הובא בפרש״י עה״פ.
52) ישעי׳ מט, כג. וראה זבחים יט, רע״א.
53) שמואל-ב ו, טז ואילך. וראה רמב״ם סוף הל׳ לולב. שיחה שלפני המאמר (התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2190 ואילך).
54) ראה תניא רפל״ז.
55) שמות א, יב.
56) תהלים פד, ח. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשמ״ה) אמירת מזמור זה. המו״ל.
57) ראה לקו״ת ר״פ דברים. ובכ״מ.
58) בא י, ט.
59) ראה דב״ר פ״ז, ח. מכילתא יתרו יט, א.
60) ל׳ הכתוב – נצבים כט, ט-י.
61) ראה שמו״ר פ״ח, ט.
62) ראה לקו״ת נצבים נב, א. ובכ״מ.
63) מדרש תהלים צ, א (באָבער – צ, ז). ועוד.
64) תהלים שם, א.
65) עקב יא, יב.
66) תהלים קכב, ג.
67) שם מח, ג.
68) ראה ספרי דברים בתחלתו. פס״ר פ׳ שבת ור״ח. יל״ש ישעי׳ רמז תקג. לקו״ת מסעי פט, ב.
69) ישעי׳ מ, ה.
[סה"מ שבועות ע' תסב ואילך]
נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ קפז ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2176 ואילך.