בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, ר״ח מנחם-אב ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
ויסעו ממרה ויבואו אלימה1, ומביא ע״ז הצ״צ באור התורה2 מ״ש באור תורה (רמזי תורה) להרב המגיד נ״ע3 (על פסוק זה) דאלימה הוא אותיות אלקים רק הצירוף הוא אל״י מ״ה, ומרה הוא השכל שבמדריגות התחתונות. והנה מכיון שבאים בהמשך זה לזה, מובן שיש שייכות ביניהם. ויובן בהקדים סיפור הדברים שהי׳ במרה, דויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם גו׳4, ואח״כ ויורהו הוי׳ עץ וישלך אל המים וימתקו המים גו׳5, שזהו ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא6, דהנה בענין ויורהו הוי׳ עץ ישנם ב׳ פירושים במדרש7, הא׳ דעץ הוא עץ החיים שהוא עץ מתוק, והב׳ שהי׳ עץ מר וע״י שהשליך העץ מר לתוך המים וימתקו המים, שזהו ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא. וזהו והפכתי אבלם לששון גו׳8, דלעתיד לבוא יתהפך תשעה באב ליו״ט גדול9, ולא רק תשעה באב אלא גם כל התשעה ימים וכללות ימי בין המצרים, כמובן ממה שאומרים בהפיוטים יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה שקאי על כל ימי בין המצרים. וכן משמע בזהר10 שאומר שלע״ל יקחו הט׳ ימים מהקליפה ויתנו אותם לקדושה, שמזה מובן שהו״ע אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. ומקשה ע״ז באוה״ת11 דיש להבין למה צ״ל והפכתי אבלם לששון, שתשעה באב יהפך ליו״ט גדול, הרי גם אם יבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן לא יהי׳ אבל בתשעה באב, מדוע יהי׳ יו״ט ושמחה בתשעה באב, הלא אין כאן אלא היציאה מן היגון, ויהי׳ א״כ כאילו לא נחרב שלא יהי׳ יום מר, ואיך יהי׳ יום טוב.
ומבאר זה בהקדם ביאור ענין המדות, דכל עיקר ההשתלשלות הוא במדת החסד כמ״ש12 כי אמרתי עולם חסד יבנה, שהו״ע יומא דאזיל עם כולהו יומין13, ואפילו מדת הגבורה קשורה ג״כ במדת החסד, כי מצד עצמו הוא שלא בערך כלל. ובפרט בחי׳ גבורות דקדושה היא דוקא ע״י חסד, שהרי כוונת הגבורות דקדושה הוא בשביל החסד, וכמבואר באגה״ק14 המשל ממלך גדול ונורא שרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו או בתו בכדי שיהיו במצב הראוי לבן או בת מלך, שזהו ענין רחץ הוי׳ את צואת בנות ציון15, דגבורה זו באה מצד החסד דוקא, שהרי מי שאינו בנו אינו נוגע לו כלל, ורק מצד זה שהוא בנו נוגע לו כשאינו בתכלית השלימות, ולכן מצד אהבתו אליו רוחץ כו׳. וזהו ענין דמרה, וכמו שמפרט בהמאמר כמה דרגות בזה בסדר מלמעלה למטה, דמרה הוא ספירת המלכות הנקראת מרה דלית לה מגרמה כלום16, ולמטה יותר הוא מה שספירת המלכות רגלי׳ יורדות כו׳17, ובלשון התניא18 שעובר מקדושה ללעו״ז שהוא קליפת נוגה שנקראת מרה וכמבואר בקונטרס עץ החיים19. והנה אף דמרה התחלתו ושרשו הוא במדריגות דקדושה, מה שספירת המלכות לית לה מגרמה כלום, וכן בקליפת נוגה נאמר ע״ז ואשר הרעותי20 שהקב״ה מתחרט עליהם בכל יום21, בכל זאת כשנמשך למטה נעשה מזה ענין של מרה כפשוטו, שזהו ענין היסורים.
אך נת״ל דגם ענין הגבורות באים מצד החסד דוקא, שהוא יומא דאזיל עם כולהו יומין, ואדרבה ענין הגבורות באים מצד פנימיות החסד דוקא, כי פנימיות החסד באה בענינים של גבורות והיפך כו׳. וכמו שמביא בהמאמר22 מה שאמרו המקובלים23 שחיצוניות שבעליון נעשה פנימי לתחתון, דמה שיורד מעליון לתחתון הוא רק בחי׳ חיצוניות שבעליון אבל פנימיות שבעליון אינו נמשך ויורד לתחתון. וזהו ענין יו״ט דפסח שנמשך מצד החסד דלמעלה, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם24, אבל בכל זאת כדי שחסד זה יוכל להתקבל אצל התחתונים הי׳ רק התגלות דחיצוניות החסד. אמנם כדי שתהי׳ התגלות הפנימיות שבעליון להתחתון, התגלות דפנימיות החסד, הרי זה דוקא בענין של גבורות, דבכדי שתהי׳ השפעה של חסד מספיק ע״ז חיצוניות האהבה, אבל כדי שתהי׳ השפעה דגבורה, נמשך מפנימיות האהבה דוקא, וכמו שנראה במוחש באב ובנו, דבשביל השפעה של חסד מספיק ע״ז חיצוניות האהבה שלו לבנו, אבל כדי שהאב יעניש את בנו אינו מספיק חיצוניות האהבה, ובאה רק מצד התגלות פנימיות האהבה דאב הרחמן לבנו, שנוגע לו מה שאינו במצב של תכלית השלימות, ולכן מעניש את בנו, וכמשל דמלך גדול שרוחץ צואת בנו שבאה דוקא מצד גודל אהבתו אליו. וזהו ענין תשעה באב, דרחץ הוי׳ את צואת בנות ציון, שבאה מצד פנימיות החסד דוקא. וכמו שמביא25 הסימן של הגאונים26 דא״ת ב״ש, דביום שחל בו יו״ט ראשון של פסח (שאז הי׳ הנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם) חל בו תשעה באב, דכשם שפסח בא מצד התגלות החסד דלמעלה, עד״ז תשעה באב הו״ע התגלות חסד דלמעלה, ואדרבה הו״ע של פנימיות החסד, ולכן נתגלה בענין של גבורות דוקא. וזהו מ״ש והפכתי אבלם לששון גו׳, דלכאורה אינו מובן איך יהפוך מן הקצה אל הקצה, והרי זה שהוא יום אבל כו׳ הרי זה ע״פ תורה ואיך יכולים להפכו. אך הענין הוא, דמה שתשעה באב הוא אבל ויגון שהוא ענין של גבורות הוא רק בחיצוניות, אבל סיבת הגבורות הו״ע החסד, היינו שגבורות אלו פנימיותם חסד, ואדרבה פנימיות החסד כנ״ל, ולכן ע״י היסורים מתגלים החסדים, וכמו שמבאר באגה״ק14 שע״י שמקבל היסורים מתהפכים החסדים המכוסים לחסדים מגולים, וזהו ענין המים דמרה, דאף שבחיצוניותם היו ענין של מרה וגבורות, אבל פנימיותם הם מים וחסד, וכענין הנזכר בפרדס27 בשם ספר הבהיר28 מים הרו וילדו אפילה, דלכאורה אינו מובן הלא מים ענינם חסד וכו׳ איך ילדו אפילה שהוא ענין של חושך כו׳. וכותב הצ״צ באוה״ת29 דהוא ז״ל (הפרדס) כתב וכמה קשה ענין זה להולמו כו׳, אבל לפי מה שכתוב כאן אתי שפיר. והיינו כנ״ל, דדוקא מצד זה שהוא מים וחסד, פנימיות החסד, לכן כשמתגלה בחיצוניותו הוא אפילה וגבורה, שענין פנימיות החסד מתגלה דוקא בגבורה כנ״ל.
וממשיך בהמאמר30 דיש להוסיף עוד ענין בזה, דכאשר רואה האב שאין הבן יכול לקבל היסורים מאיזה טעם שיהי׳, בין אם הוא מצד שאינם לפי כחו לקבלם, בין אם הוא מצד זה שאינו מרגיש שיסורים אלו באים מצד אהבתו של האב אליו, דבאמת הי׳ צ״ל הנהגת הבן כמבואר באגה״ק שם14, שאין לך חכם כו׳ למצוא כו׳ אפילו מליץ יושר לפני אביו הרחמן, אבל מאחר שאין הבן מרגיש זאת, הנה כאשר רואה האב שאין הבן יכול לקבל היסורים הרי אז מתחרט על היסורים ומשפיע לו חסדים בגלוי, ואף שהבן צריך לעונש ותיקון, הרי הקב״ה הוא כל יכול ויכול לתקנו שלא ע״י יסורים. שזהו תוכן הבקשה31 מחוק ברחמיך הרבים אבל לא ע״י יסורים וחלים רעים, וכמ״ש32 כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, שאופן רפואת הקב״ה הוא שמלכתחילה לא אשים עליך, דלכאורה אינו מובן, הלא אין יסורים בלא עון33, ואם לא יהי׳ לו היסורים כו׳ הרי איך יהי׳ תיקון החטא כו׳. אך הענין הוא, דכיון שהקב״ה הוא כל יכול, הרי יכול לתקן החטא גם שלא ע״י יסורים. ולכן כשרואה שאין יכולים לקבל היסורים, וכנ״ל שאין שום נפק״מ הטעם לזה, אפילו אם הסיבה לזה הוא שחסר בעבודתו של הבן, וע״ד מ״ש ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, וכמו שמפרש במדרש34 דקאי על בנ״י שהי׳ מר במעשיו, בכל זאת מכיון שבפועל אין הבן יכול לקבל היסורים, משפיע האב החסדים בגלוי.
וזהו מש״נ ויבואו מרתה, דלפני מתן תורה רצה הקב״ה לפעול בבנ״י שישתו מים המרים, היינו להמשיך אליהם בחי׳ פנימיות החסד, שזה בא דוקא בענין של מרה וגבורות, וזהו ענין מים המרים שבפנימיותם הם מים וחסד ואדרבה פנימיות החסד כנ״ל. ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, שעבודת בנ״י לא היתה כדבעי ולא היו יכולים לקבל היסורים להרגיש בהמרה וגבורות שהם חסדים. וכשראה הקב״ה שלא יכלו לשתות מים ממרה, הנה אף שהטעם לזה הי׳ מפני שהי׳ חסר בעבודת בנ״י, בכל זאת מכיון שבפועל לא יכלו לשתות כו׳ מאיזה טעם שיהי׳, לכן ויורהו הוי׳ עץ, שהוא עץ החיים שקאי על התורה וכמ״ש35 עץ חיים היא למחזיקים בה, וכמו שנת״ל במאמר הקודם36 במעלת ענין התורה, דדוקא דברי תורה קולטין37, כי התורה ירדה למטה מטה עד שנתלבשה בטענות של שקר כו׳38, ולכן ביכולתה להמתיק המים המרים. וכמבואר בכ״מ39 ההפרש בין תורה למצוות, דמצוות אין יכולים להתלבש בדברים של היפך הקדושה, שהרי מצוה הבאה בעבירה הוא היפך הדין40, אבל התורה נתלבשה בטענות של שקר, שגם טענות אלו הם בהשקו״ט של הגמרא, היינו שנעשים חלק מתורה שבע״פ. ועפ״ז יש לבאר, בדרך אפשר עכ״פ, ענין תמוה בתניא38, כשמבאר היחוד נפלא שנעשה ע״י הלכות התורה שהם חכמתו ורצונו של הקב״ה, מביא דוגמא שעלה ברצונו של הקב״ה שכשיטעון ראובן כך וכך עד״מ ושמעון כך וכך יהי׳ הפסק ביניהם כך וכך, דלכאורה אינו מובן למה נקט לדוגמא הלכה דיטעון ראובן כך וכו׳ הלכה בחושן משפט, שהוא חלק הרביעי משולחן ערוך, ולא נקט הלכה מחלק אורח חיים או מעשרת הדברות אנכי הוי׳ אלקיך41, שגם הלכות אלו הם דבר הוי׳. אך הענין הוא, דבא בהמשך להמבואר שם42 איך שהתורה נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה כו׳ בדיו על הקלף, וגם כמו שהיא למטה פועלת היחוד נפלא עם הקב״ה, ולכן מביא ע״ז הדוגמא דוקא מהלכה זו שיטעון ראובן כך ושמעון כך, שאחד מהם ודאי אומר שקר וגם בזה מתלבשת התורה ופועלת היחוד נפלא, שזה אינו נמצא בחלקים הקודמים של השו״ע43 כו׳. וזהו ויורהו הוי׳ עץ שקאי על התורה, וכמארז״ל44 דתלמיד חכם נקרא עץ השדה, ותורה היא עץ החיים וכמ״ש35 עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכי׳ מאושר, דקאי בין על אלו שהם בבחי׳ יששכר שבתורה, בין על תומכי׳ שהם בבחי׳ זבולון שבתורה, הנה ע״י ענין התורה, עץ החיים, פועלים וימתקו המים המרים, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא. וזהו לדיעה הא׳ שבמדרש שהי׳ עץ החיים עץ מתוק, ועאכו״כ לדיעה הב׳ שהי׳ עץ מר, שזהו אופן נעלה יותר באתהפכא חשוכא לנהורא, וכמו שנתבאר פעם בארוכה45 בשם כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע46 שיש ב׳ אופנים בהמתקת הגבורות, וענין דעץ מר הוא אתהפכא חשוכא לנהורא, מה שהחושך עצמו (ומצד עצמו) מתהפך לאור.
וזהו ויסעו ממרה ויבואו אלימה, שע״י וימתקו המים, אתהפכא חשוכא לנהורא, נעשה ויסעו ממרה, שבנ״י נסעו באופן של נסיעה הליכה ועלי׳ מענין דמרה וגבורות, ויבואו אלימה, שנכנסו (זיי גייען אַריין) בענין החסדים, שזהו ענין אלימה שהוא האותיות דשם אלקים שהוא מדת הדין והגבורה כו׳, אלא שהצירוף הוא אל״י מ״ה שהו״ע החסדים (היינו להפך הגבורות לחסדים), דא-לי הו״ע החסד47, וכמ״ש48 חסד א-ל כל היום, ובפרט בתוספת יו״ד, א-לי49, דיו״ד קאי על ספירת החכמה50, היינו החסד לא כמו שהוא בדרגא דמדות, אלא החסד כמו שהוא מצד המוחין, דחסד שמצד דרגת המדות הוא חסד דלבר והחסד שמצד המוחין הוא חסד דלגו51. ובזה גופא אומר אל״י מ״ה, היינו שבמוחין גופא אינו מצד ספירת הבינה, אלא מצד ספירת החכמה, מ״ה שאינו מובן ומושג, ובזה גופא לא בחי׳ כ״ח דחכמה אלא בחי׳ מ״ה דחכמה52. וזהו ויסעו ממרה, שנוסעים ויוצאים (אַז מ׳פאָרט אַרויס) מהגלות, וכבר יצאו ידי חובה בהיסורים שהיו עד עתה לכל הדעות, ונעשה הויסעו, שהולכים בהליכה ועלי׳ אחר עלי׳, שזהו אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים53, נסיעה אחרי נסיעה, עד שמגיעים לעבר הירדן מזרחה54, בביאת משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ובקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (מסעי) לג, ט.
2) אוה״ת פרשתנו (מסעי) ע׳ א׳שעח ואילך.
3) נא, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סוף סימן קנב).
4) בשלח טו, כג.
5) שם, כה.
6) ראה זח״א ד, א.
7) מכילתא ויל״ש עה״פ.
8) ירמי׳ לא, יב.
9) ראה לקו״ש חי״ח ע׳ 313-4. וש״נ.
10) ראה זח״ב עח, ב.
11) שם ס״ע א׳שפד ואילך.
12) תהלים פט, ג.
13) ראה זח״ג קג, א-ב. קצא, ב. ועוד.
14) סכ״ב (קלד, ב).
15) ישעי׳ ד, ד.
16) ראה זהר ח״א רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
17) משלי ה, ה. וראה אוה״ת שם ע׳ א׳שפ ואילך.
18) ראה פ״ז (יא, ב).
19) ראה פ״ג (ס״ע 21 ואילך).
20) מיכה ד, ו.
21) סוכה נב, ב (ובדק״ס שם).
22) שם ע׳ א׳שפה. וראה לקו״ת שלח מא, ג ואילך. שה״ש לט, ד. ובכ״מ.
23) ע״ח סוף שער (יט) אנ״ך פ״י. ובשער (יד) או״א ספ״ט. ושם רפ״ו. ובשער (כ) המוחין רפ״ה. רפ״ו. ובשער (לא) פרצופי זו״נ ספ״ד (ע״פ הנסמן בלקו״ת ר״ה נו, א).
24) הגש״פ פיסקא ויוציאנו. שם פיסקא מצה זו.
25) שם ע׳ א׳שפז.
26) ראה טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ג.
27) שער (ה) סדר האצילות פ״ג.
28) ראה גם שמו״ר פט״ו, כב.
29) שם ע׳ א׳שפו.
30) שם ע׳ א׳שצא.
31) נוסח ק״ש שעל המטה. תפלת העמידה ליוהכ״פ.
32) בשלח טו, כו. וראה פרש״י שם.
33) שבת נה, סע״א.
34) שמו״ר פ״נ, ג.
35) משלי ג, יח.
36) ד״ה והקריתם לכם גו׳ (לעיל ע׳ תכג).
37) מכות י, א.
38) תניא פ״ה (ט, ב).
39) ראה לקו״ת פ׳ ראה כ, א. מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ שפה ואילך. סה״מ תש״ד ע׳ 132 ואילך. ובכ״מ.
40) ראה ברכות מז, ב. וש״נ.
41) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
42) פ״ד (ח, ב).
43) ראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 31 הערה 43.
44) תענית ז, א.
45) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ג ע׳ מז. ד״ה ויאמר לו יהונתן תשי״א (סה״מ ראש חודש ס״ע צו ואילך). ד״ה באתי לגני תשט״ו (סה״מ באתי לגני ח״א ס״ע ע).
46) המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳שו ואילך. ע׳ א׳שטו ואילך. ע׳ א׳שכא ואילך. וראה גם ד״ה להבין ענין הספירות וענין מ״ת במאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ס״ע תפג ואילך.
47) מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ רכט. תקס״ו ע׳ קצט.
48) תהלים נב, ג.
49) ראה אוה״ת שם ע׳ א׳שעט.
50) אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת פקודי ג, ד. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שסג.
51) ראה זח״ג קלג, ב. קמ, ב. אגה״ק ס״י. סי״ג. ובכ״מ.
52) ראה אוה״ת שם ס״ע א׳שצב ואילך. וראה תניא פ״ג (ז, ריש ע״ב). פי״ח (כד, א).
53) פרשתנו (מסעי) לג, א.
54) פרשתנו (מטות) לב, יט.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' תכח ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 184 ואילך.