בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשד״מ

הנחה בלתי מוגה

קרוב הוי׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת¹, ומדייק בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו על פסוק זה (ש״פ נשא תרפ״ז²), דהנה כל קריאה היא בתפילה, וכמ״ש³ כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראינו אליו, וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו בתפילה, ומ״ש לכל אשר יקראוהו באמת קאי על הקריאה בתורה דאין אמת אלא תורה⁴, והיינו דהם ב׳ עניני קריאה, קריאה בתפילה וקריאה בתורה. ולכאורה צריך להבין מה שנקרא כאן לימוד התורה בשם קריאה דוקא. ועוד, דמהמשך הכתוב משמע דבקריאה ע״י תורה הוא קרוב יותר מבקריאה ע״י תפילה, וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו, דהגם שקרוב לכל קוראיו, מ״מ הנה לכל אשר יקראוהו באמת הוא קרוב יותר. וצריך להבין, דהרי בפשטות הענין דקרוב ה׳ הוא יותר ע״י תפילה, דבתפילה האדם עומד כעבדא קמי מרי׳⁵, דענין העבד הוא בביטול אל האדון, ועד שהוא בטל לגמרי ממציאותו וכל מציאותו היא מציאות האדון⁶, וא״כ מדוע כאן משמע שהוא יותר ע״י התורה.

ולהבין כל זה צריך להקדים תחילה ביאור הענין מה שאמרו רז״ל אין אמת אלא תורה, שהתורה נקראת בשם אמת דוקא. ויובן זה ע״פ מ״ש⁷ גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר, ומביא בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר (בד״ה הנ״ל) מה שמדייק בזה אביו כ״ק אדמו״ר (מוהרש״ב) נ״ע בד״ה זה שנאמר ביום ב׳ דחג השבועות בסעודה⁸, דצריך להבין מהו ולתבונתו אין מספר. דהנה ענין המספר נופל לומר על דבר הנחלק לחלקים, והיינו דבר גשמי שיש בו חלקים נופל בו ענין המספר, ואז שייך לומר בו אין מספר, שהוא ההפלאה והריבוי דמספר⁹, אבל בתבונה והשגה שהוא ענין רוחני הרי אינו נופל ע״ז לשון מספר שיהי׳ שייך לומר אין מספר. דענין זה הוא בכל דבר של תבונה והשגה, וכל שכן וקל וחומר בתבונתו של הקב״ה שאינו בגדר מספר. וא״כ קשה ביותר מה שנקט כאן ענין המספר. וממשיך בהמאמר, דעוד צריך להבין דלכאורה זה סותר לרישא דקרא שאומר גדול אדוננו ורב כח, דענין הגדלות מורה שהוא גדול במדידה והגבלה ומספר, וכדאיתא בפרקי היכלות¹⁰ שיעור קומה של יוצר בראשית רל״ו אלפים רבבות פרסאות כמספר ורב כח כו׳ (ורב כח בגימטריא רל״ו), דאף שזהו ריבוי מופלג, מ״מ הוא בגדר המספר, וא״כ מהו שמסיים ולתבונתו אין מספר. וביותר אינו מובן, דמשמע שאותה הדרגא שנאמר בה גדול (אדוננו) ורב כח (רל״ו אלפים רבבות פרסאות) הנה לתבונתו (תבונה שלו) אין מספר.

ונקודת הביאור בזה, דהנה מה שנתבאר לעיל שגדר המספר שייך בדבר המתחלק דוקא, הוא (חל) בכללות גם על סדר ההשתלשלות בכללותו. וכמובא במאמר שם¹¹, דאף שלגדודיו אין מספר¹² (עולמות אין מספר), מ״מ הרי זה בגדר מספר, היינו¹³ שכל עולם נחלק מהעולם האחר בתור דבר בפני עצמו. ובכללות נחלקים העולמות לד׳, אצילות בריאה יצירה ועשי׳. והנה התורה באה בבחי׳ השתלשלות בד׳ עולמות אבי״ע, דבכל עולם יש בחי׳ התורה שבאותו עולם, וכמ״ש בכתבי האריז״ל¹⁴ בפירוש ועל תורתך שלמדתנו¹⁵, תורתך תורת האצילות שלמדתנו בבריאה, וירדה ונשתלשלה מעולם לעולם עד שירדה למטה, ובפרט אחר מתן תורה, שאז ירדה התורה מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי׳ הרוחנית ומעשי׳ הרוחנית לעשי׳ הגשמית, ומשם ירדה ונסעה כו׳ עד שנתלבשה בדיו על הספר, כדאיתא בתניא קדישא בתחילתו¹⁶. ובכל עניני סדר ההשתלשלות הנה ההשתלשלות מהעילה אל העלול מורה על הירידה מדרגא לדרגא, וכנודע שכל עילה היא רוחנית לגבי העלול שלה, דכן הוא בעולמות, שהעולמות הן זה למטה מזה עד לעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו, שזהו בעיקר ברוחניות ומעלה ומדריגה.

אמנם מה שהתורה נשתלשלה מעולם לעולם, מתורת האצילות לתורת הבריאה כו׳ אין זה ירידה בתורה שהיא אותה התורה כפי שהיא למעלה כך היא למטה, היינו דמה שהיא חמדה גנוזה¹⁷, שלימות מעלת התורה, הנה ענין זה שבתורה נמצא למטה כמו למעלה דהגם שבפועל נסעה וירדה בדרך השתלשלות עילה ועלול, מ״מ בכל מקום שהיא הרי היא דבר הוי׳. ובזה יובן מ״ש לתבונתו אין מספר. דהחידוש בפסוק זה הוא, דאף דקאי בסדר ההשתלשלות, כמ״ש לפני זה גדול אדוננו ורב כח דקאי על שיעור קומת יוצר בראשית שהוא רל״ו אלפים רבבות פרסאות, היינו שהוא במדידה והגבלה, ועד״ז הוא התואר של תבונה על התורה, שהוא ג״כ מורה על דבר שבגדר מספר, שלכן ענין התבונה דקאי על עולם הבריאה או ספירת בינה דאצילות אעפ״כ אמר שלתבונתו, היינו בבחי׳ התורה גם כפי שהיא בסדר השתלשלות, הנה גם שם אין מספר, משום שהתורה אין בה שינוי ע״י ההשתלשלות והיא למטה כמו למעלה כו׳.

וזהו ג״כ מה שאמרו רז״ל אין אמת אלא תורה, שהתורה נקראת בשם אמת דוקא, כדאיתא בירושלמי¹⁸ דתיבת אמת ענינה הוא שאין בה שינויים, מא׳ שהוא ראש האותיות ועד מ׳ שהוא אמצע האותיות ועד ת׳ שהוא סוף האותיות, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים¹⁹. והיינו שענין התורה הוא באופן כזה שנמצאת למטה כמו למעלה ממש בלי שינויים, דבזה מתגלה ענין אני ה׳ לא שניתי²⁰, העדר השינוי דלמעלה.

והנה אדרבה, עיקר גילוי התורה הוא למטה דוקא. וזהו ביאור טענת המלאכים בשעת מתן תורה²¹ תנה הודך על השמים²², היינו שביקשו שתינתן להם התורה במקום שבו הם מגיעים, דהיינו בעשי׳ רוחנית ויצירה ובריאה²³, וע״ז ענה להם משה בשליחותו של הקב״ה (כדמוכח בסוגיא דמתן תורה שהקב״ה אמר לו החזר להן תשובה) אב ואם יש לכם כו׳ יצר הרע יש ביניכם כו׳ קנאה יש ביניכם, דמזה משמע שעיקר התורה הוא דוקא במקום זה שיש בו יצר הרע כו׳. כי אי לאו הכי לכאורה מהי תשובתו של משה, והרי המלאכים מלכתחילה לא דיברו אלא על התורה כפי שהיא למעלה על השמים, ומה ענה להם כלום יצר הרע יש ביניכם. אלא בהכרח לומר, שעיקר התורה ואמיתתה הוא דוקא כפי שנשתלשלה מאצילות ובי״ע לעולם העשי׳ הגשמי והחומרי בהר סיני שהוא מכיך מכל טוריא²⁴, ובמדבר סיני שהוא מקום מדבר ואינו מקום ישוב²⁵. שדוקא למטה בארץ, בעולם התחתון שאין למטה ממנו, הוא עיקר החמדה גנוזה. וטעם הדבר הוא משום דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים²⁶ דוקא.

ובזה יובן גם מה שאמרו רז״ל²⁷ שמכריזין בגן עדן אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. דלכאורה אינו מובן, והלא עיקר ענין גן עדן הוא לימוד התורה (וכנודע²⁸ שזהו החילוק בין תורה למצוות, דענין המצוות הוא בעולם הזה דוקא, משא״כ תורה לומדים גם בגן עדן, וזהו ענין מתיבתא דרקיע²⁹ ומתיבתא דקוב״ה וכו׳ כדאיתא בזהר³⁰). והלימוד בגן עדן הוא בסודות ורזין דאורייתא שהיא השגה אלקית ורוחניות כו׳, משא״כ בעולם הזה למטה הלימוד הוא בגשמיות ההלכות כפי שבאו בגשמיות וחומריות העולם, כמו ענין המחליף פרה בחמור המבואר בגמרא³¹ וראשונים ואחרונים (אשר רוח ה׳ נוססה בקרבם³² כו׳), הנה ענין המחליף פרה בחמור ישנו ברוחניות בעבודת האדם וכן למעלה ברוחניות במדות שלמעלה. דההפרש במדות שלמעלה הוא דפני שור מהשמאל³³, דקאי על בחי׳ גבורה ודין, משא״כ חמור שרשו ממדת החסד וכו׳³⁴. וכן בעבודת האדם הנה חמור ענינו חסד ואהבה משא״כ שור ענינו גבורה ודין. ובתורה הם מצוות ל״ת שענינם שמאל ומצוות עשה שענינם ימין³⁵. דענין מצוות ל״ת הוא ע״י דחי׳ דוקא, שאינו אוכל דבר זה וכיו״ב, ועי״ז מקיים את המצוה. משא״כ מצוות עשה ענינן הוא בקום ועשה דוקא. וגם בשור וחמור למטה הנה אף שבכללות שור קאי על העבודה דתורה ומצוות וכמ״ש³⁶ ורב תבואות בכח שור, לימוד התורה וקיום המצוות, הרי גם למטה לפעמים אפשר שיהי׳ שור נגח ומועד כו׳ שהוא היפך ענינו שנברא בשבילו, ואז אופן פעולת האדם בו הוא בדרך דחי׳. ועד״ז בחמור, הנה אף שחמור הוא אסור באכילה, שהוא בלעו״ז, הרי ישנו כמו שעושה בו דברים מותרים, וכמארז״ל³⁷ לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא, שנעשה בבחי׳ חמור למשא, היינו שלומד תורה ביגיעה, וכמ״ש³⁸ גבי יששכר שענינו הי׳ לימוד התורה, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים, היינו שיגיעתו בלימוד התורה היא כמו³⁹ החמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח הוא רובץ בין המשפתיים. וזהו מה שחמור ענינו מהימין, שפועל בדרך קירוב גם בבחי׳ חמור. וענין מחליף פרה בחמור בעבודת האדם הוא, שבזמנים כתיקונם הנה אז כל אחד פועל פעולתו, ולפעמים צריך להחליף עבודת הפרה בעבודת החמור וכן להיפך (כמבואר במ״א). והנה מובן, דלימוד סוגיא זו דהמחליף פרה בחמור בגן עדן הוא באופן נעלה שלא בערך מענין מחליף פרה בחמור כפשוטו כפי שנלמד בעולם הזה התחתון בהלכה לפועל. כי לימוד סוגיא זו דהמחליף פרה בחמור למטה, הרי ענין זה אינו יוצא מידי פשוטו וקאי בפרה וחמור בפשטות. וא״כ, מכיון שלמטה הענין נלמד כפי שהוא בגשמיות כפשוטו ואילו בגן עדן לומדים אותו ברוחניות הענינים, מהו שמכריזים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו תלמודו שלמד בעולם הזה דוקא. וביותר אינו מובן, דהנה בפשטות מארז״ל זה קאי על כל הדרגות שבגן עדן, עד לדרגא הכי עליונה שבגן עדן העליון (וכדאיתא באגה״ק⁴⁰ דאף שבכללות נחלק הגן עדן לב׳ דרגות, גן עדן התחתון וגן עדן העליון, הנה בפרטיות כל אחד מהם מתחלק לריבוי דרגות), ומזה שאדם זה בא לכאן, למקום זה בגן עדן העליון, מוכח כבר שזהו מקומו, ומ״מ אפשר שיבוא לשם ולא יהי׳ במצב של אשרי מי שבא כו׳, ומתי אשרי, דוקא כאשר תלמודו שלמד בעולם הזה בידו. גם יש לדייק במארז״ל זה, מה שנאמר כאן ותלמודו בידו דוקא, דלכאורה מה ענין תלמוד אצל יד. וע״ד השאלה דלעיל במ״ש ולתבונתו אין מספר, מה ענין מספר אצל תבונה שהוא דבר רוחני, הנה עד״ז אינו מובן מ״ש ותלמודו בידו, דלכאורה ענין התלמוד שייך לשכל שבמוח שבראש, וכמבואר בתניא⁴¹ דע״י הלימוד נעשה יחוד נפלא של שכל האדם הלומד עם הדבר הנלמד. והגם שאח״כ נמשך הלימוד מן הראש לכל הגוף ופועל בכל הגוף, מ״מ הרי מקומו של הלימוד גופא הוא במוח שבראש ורק שהראש משפיע על הגוף, וא״כ הי׳ צ״ל ותלמודו בראשו או בשכלו וכיו״ב, ולא בידו. וע״ד הדיוק הידוע⁴² במה שאמרו רז״ל⁴³ רפידים שרפו ידיהם מדברי תורה, מה ענין ידיהם אצל דברי תורה, הרי תורה עיקרה בראש.

אך ע״פ הנ״ל יובן הענין, דהגם שהתורה ישנה באצילות ואח״כ בבריאה ומשם נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה בקלף הנעשה מעור של בהמה (חי) ודיו הנעשה מעשבים (צומח) ומי עפצים⁴⁴, ועד״ז עיבוד הקלף הוא ע״י מלח⁴⁵ (דומם) בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, מ״מ אין זה ענין של ירידה בתורה, ואדרבה עיקר גילוי התורה הוא בהיותה למטה דוקא, תורה לא בשמים היא⁴⁶, אלא דוקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שבו עושין דירה לו ית׳ בתחתונים, וכמענה משה רבינו כלום יצר הרע יש ביניכם כו׳, וכנ״ל. ולכן אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כי הגם דקאי במי שראוי לענין גן עדן מצד עצמו, ולכן בא לכאן, מ״מ אפשר שהשגת התורה שלו תהי׳ כמו שהוא בגן עדן, היינו בגן עדן העליון או התחתון, אבל לא יהי׳ לו עיקר התורה דלא בשמים היא. משא״כ מי שבא עם תלמודו שלמד בעולם הזה, עליו אמרו אשרי כו׳, כי יש בו המעלה דעיקר התורה דלא בשמים היא. וזהו גם מה שאמרו ותלמודו בידו (ועד״ז מה שאמרו רז״ל רפידים שרפו ידיהם מדברי תורה), כי כשם שבכללות הנה עיקר התורה הוא למטה דוקא בעולם הזה התחתון, עד״ז בפרטיות יותר, בעולם הזה גופא, גילוי עיקר התורה הוא בענין המעשה שבתורה, בידו, כמארז״ל⁴⁷ גדול לימוד שמביא לידי מעשה, היינו ששלימות ואמיתית הלימוד היא כשמביא לידי מעשה. וכמבואר בהמשך תרס״ו⁴⁸, שהלומד תורה ויודע שלימודו נוגע למעשה, הנה דוקא אז הוא מתייגע ומתאמץ בלימודו באופן דיעשה למחכה לו⁴⁹ למאן דדחקין למלה דחוכמתא⁵⁰, וזה פועל עילוי בחכמה ושכל שלו. ומטעם זה יהי׳ לעתיד לבוא מעשה גדול⁵¹, משום שעיקר גדלות הלימוד הוא ע״י המעשה.

והנה כמו שעיקר גילוי התורה הוא למטה דוקא כנ״ל בארוכה, כמו״כ יובן שבזה עצמו הרי עיקר ענינו הוא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה, ולא בבחי׳ העלאה שמלמטה למעלה. והענין הוא, דהנה כללות ענין התורה הוא בב׳ קוין דהמשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה⁵², וכמו בעשרת הדברות, שהתחלתם היא אנכי ולא יהי׳ לך, אנכי כולל כל רמ״ח מצוות עשה, הוא בקו החסד, המשכה מלמעלה למטה, ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצוות ל״ת, קו הגבורה, הוא בחי׳ העלאה מלמטה למעלה⁵³ [ויש לומר שזהו ג״כ הטעם מה שבחסידות⁵⁴ הובא הדוגמא לענין לימוד התורה למעלה ולמטה מהסוגיא דהמחליף פרה בחמור דוקא, משום שזהו ענין כללי בכל עניני התורה ומצוות הנחלקים לב׳ הקוין דימין ושמאל, ורק שלמטה מכיון שחמור הוא דבר אסור צריכין להשתמש איתו רק למשא]. וזהו ג״כ החילוק בין העבודה דלימוד התורה להעבודה דבכל דרכיך דעהו⁵⁵ וכל מעשיך יהיו לשם שמים⁵⁶, דלימוד התורה צריך להיות באופן דלאפשה לה⁵⁷, שהתורה היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים⁵⁸, ריבוי בלי הגבלה, שענין זה הוא בקו החסד, המשכה מלמעלה למטה, משא״כ העבודה דבכל דרכיך דעהו היא שאינו משאיר את הדבר כמו שהוא למטה אלא מעלהו למעלה, לשם שמים, בבחי׳ קו הגבורה והעלאה שמלמטה למעלה. וזהו⁵⁹ ג״כ החילוק בין עבודת התפילה ולימוד התורה, דעבודת התפילה היא בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה, דהתפילה ענינה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה⁶⁰, בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה, משא״כ תורה היא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה. ומכיון שעיקר ענין התורה הוא למטה דוקא, דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, הרי מובן, שעיקר כוונת התורה הוא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה, שעושין דירה לו ית׳ בתוך המטה כפי שהוא במקומו.

וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דקאי על תפילה ותורה, ומכיון שתפילה היא בחי׳ העלאה מלמטה למעלה, משא״כ תורה היא המשכה מלמעלה למטה כנ״ל, לכן אומר שענין הקירוב שע״י התורה הוא יותר מהקירוב שע״י התפילה, כי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים שנעשה ע״י התורה שהיא בבחי׳ המשכה מלמעלה למטה. וזהו ג״כ מה שהתורה נקראת אמת, אין אמת אלא תורה, כי נוסף למה שנת״ל שזהו משום שהאותיות א׳ מ׳ ת׳ מורה על זה שאין בה שינויים, הנה עוד זאת שהסדר בזה הוא תחילה הא׳ ולבסוף הת׳, שמורה על בחי׳ המשכה מלמעלה למטה. אמנם הסדר בפסוק זה הוא ג״כ בדיוק. דתחילת העבודה צ״ל עבודת התפילה, וכנודע⁶¹ מעלת לימוד התורה שאחר עבודת התפילה דוקא, דע״י הקדמת עבודת התפילה באים לעיקר הקירוב אל הקב״ה הנעשה ע״י התורה, אשר יקראוהו באמת. וא״כ הרי תורה זו פועלת גם בהתפילה, עד שפועלת שלימות באדם ובעולם וכו׳. ועי״ז משלימים את ג׳ העמודים שעליהם העולם עומד⁶², תורה, עבודה זו תפילה⁶³, וגמילות חסדים ושלום הנעשה ע״י לימוד התורה⁶⁴, שהרי התורה ניתנה לעשות שלום בעולם⁶⁵.

והנה בזמני השנה נמשך ענין זה בזמן מתן תורתנו, וממנו ממשיכים לכל ימות השנה, דזהו מה שאומרים בכל יום בתחילתו בברכת התורה נותן התורה לשון הוה⁶⁶, שזה נמשך על כל היום ועל התפילה וכו׳. ויהי רצון שכל זה ימהר את גילוי בחי׳ ואמת ה׳ לעולם⁶⁷ (אשר יקראוהו באמת), עד שנעשה וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר⁶⁸, עד לגילוי בחי׳ אמת לאמיתו⁶⁹, בחי׳ אמיתת המצאו שממנו נמצאו כל הנמצאים (כבתחילת ספר הרמב״ם), שיהי׳ בגלוי בעולם הזה התחתון, שבו יהי׳ עיקר שכינה ודירה לו ית׳. ועד שגילוי האלקות יחדור לגמרי במציאות העולם, וכמ״ש⁷⁰ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים (כבסיום הרמב״ם), שיהי׳ כמו בברואים שבים הקשורים תמיד עם מקורם⁷¹, וכמבואר בגמרא⁷² שזהו משל על אופן הקשר דישראל ותורה. ובקרוב ממש יקויים מ״ש ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳, בעולם קטן זה האדם⁷³ ובעולם כפשוטו, והיתה לה׳ המלוכה⁷⁴ בקרב כל יושבי תבל, ויקויים מ״ש⁷⁵ אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.

__________

1) תהלים קמה, יח.
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ קפג. וראה גם שם ע׳ צא.
3) ואתחנן ד, ז. וראה ר״ה יח, א. ובכ״מ.
4) ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח. ועוד.
5) ראה שבת י, א. זח״ג רכג, א.
6) ראה המשך תרס״ו ע׳ שכה ואילך.
7) תהלים קמז, ה.
8) תרע״ח (סה״מ תרע״ח (קה״ת, תשד״מ) ע׳ תלה).
9) ראה לקו״ש חי״ט ע׳ 17 ואילך. וש״נ.
10) ראה לקו״ת ויקרא (הוספות) נד, ב.
11) סה״מ תרע״ח שם. תרפ״ז שם ע׳ קפד.
12) ראה חגיגה יג, ב.
13) ראה גם סה״מ תרע״ח ע׳ תכ בהערה. ד״ה באתי לגני תשל״ד (סה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ צא).
14) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ בראשית. לקו״ת עקב יז, ב. סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68 בהערה. וש״נ.
15) ברכה שני׳ דבהמ״ז.
16) פ״ד (ח, ב).
17) ראה שבת פח, ב.
18) סנהדרין פ״א ה״א.
19) ישעי׳ מד, ו.
20) מלאכי ג, טו.
21) שבת שם.
22) ל׳ הכתוב – תהלים ח, ב.
23) ראה לקו״ש חי״ח ע׳ 31 ואילך. וש״נ.
24) ראה תיב״ע עה״פ שופטים ה, ה. תיב״ע ומדרש תהלים (באָבער) עה״פ סח, יז. וראה סוטה ה, א.
25) ראה עקב ח, טו.
26) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
27) פסחים נ, א. וראה תו״א שמות נד, א.
28) ראה סהמ״צ להצ״צ טו, ב. וראה אגה״ק סי״ז. לקו״ת ואתחנן ו, ב ואילך. לקו״ש חט״ו ע׳ 141. ובכ״מ.
29) ראה ב״מ פו, א. סהמ״צ להצ״צ שם.
30) ראה זח״ב צו, ב. זו״ח יתרו לו, ב. ועוד.
31) ב״מ מז, א. ק, רע״א (במשנה). וש״נ. בכ״ז – ראה גם הנסמן לקמן הערה 54.
32) ראה לקו״ש חכ״ג ע׳ 40. וש״נ.
33) יחזקאל א, י. וראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך שור. וש״נ. סה״מ תרס״ח ע׳ קה.
34) ראה אוה״ת ויחי (כרך ה) תתריא, ב. ובכ״מ.
35) ראה לקו״ת שה״ש מה, ג ואילך. ובכ״מ.
36) משלי יד, ד.
37) ע״ז ה, ב.
38) ויחי מט, יד.
39) פרש״י ויחי שם.
40) סי״ז. וראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פ״ה (ע׳ ה). ד״ה זה היום תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ י ואילך). ובכ״מ.
41) פ״ה.
42) ראה סה״מ תש״ט ע׳ 34 (השני). ד״ה ויבוא עמלק תשמ״ב (סה״מ שמות ח״ב ע׳ נז). ובכ״מ.
43) מכילתא בשלח יז, ח.
44) ראה רמב״ם הל׳ תפילין פ״א ה״ד.
45) ראה רמב״ם הל׳ שבת פי״א ה״ה (שיעור היומי דיום זה – ב׳ דחה״ש).
46) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ט ה״א.
47) קידושין מ, ב. וש״נ.
48) ד״ה וה׳ אמר המכסה תרס״ז (המשך תרס״ו ע׳ תה ואילך).
49) ישעי׳ סד, ג.
50) זח״א קל, ב.
51) מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ שט ואילך. אוה״ת בראשית מ, ב ואילך. ואתחנן ס״ע רמז ואילך. ובכ״מ – נסמן בסה״מ חנוכה ס״ע רנא-ב הערה 23.
52) ראה גם לקו״ת ר״פ חוקת. ועוד.
53) ראה תניא פ״ה.
54) ראה (נוסף לסה״מ תרע״ח שבהערה 8 וסה״מ תרפ״ז שבהערה 2) קו״א קנח, סע״א. המשך וככה הנ״ל פ״ז (ע׳ ז-ח). סה״מ תרס״ח ס״ע נה. שם ע׳ קה. המשך תער״ב ח״א פק״פ (ע׳ שסח-ט). סה״מ תרפ״ט ע׳ 157 ואילך, ובהנסמן שם הערה 86. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 75-6. תש״א ע׳ 38-9. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קס. לעיל ס״ע קד-ה. ועוד.
55) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
56) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם וטושו״ע שם. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
57) זח״א יב, ב. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ה״ב.
58) איוב יא, ט.
59) ראה גם סה״מ תרפ״ז ע׳ צא ואילך. ובכ״מ.
60) ל׳ הכתוב – ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
61) ראה לקו״ת ברכה צו, ב. ובכ״מ.
62) אבות פ״א מ״ב.
63) ראה תענית ב, א. ובכ״מ.
64) ראה פרש״י ד״ה פדה – ברכות ח, א.
65) רמב״ם סוף הל׳ חנוכה.
66) ראה לקו״ת נצבים מו, ב. ובכ״מ.
67) תהלים קיז, ב.
68) ישעי׳ מ, ה.
69) ראה שבת י, א. ועוד. וראה אוה״ת יתרו ע׳ תתצד ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רצא ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תלא ואילך. ועוד.
70) ישעי׳ יא, ט.
71) ראה שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ד ואילך. ד״ה ונחה תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ קסג ואילך). ובכ״מ.
72) ברכות סא, ב.
73) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
74) עובדי׳ א, כא.
75) צפני׳ ג, ט.

[סה"מ שבועות ע' תמז ואילך]

נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קסא ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ג ע׳ 1903 ואילך.