בס״ד. אור ליום ג׳, ערב חג השבועות ה׳תשמ״ג

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע¹. וידוע הדיוק בזה², מהו שמדייק בגמרא שהכתרת הכתרים היתה ע״י הקדמת נעשה לנשמע, וא״כ מדוע קשרו להם ב׳ כתרים בלבד, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ולא קשרו להם ג׳ כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ואחד כנגד הקדמת נעשה לנשמע. גם צריך להבין בכללות הענין דהכתרת הכתרים, דבשעה שעמדו ישראל לקבל את התורה מהקב״ה, שהיא חמודה גנוזה, וכמאמר מלאכי השרת³ חמודה גנוזה יש לך בבית גנזך כו׳, היינו שהתורה יש בה ג׳ מעלות, א׳ חמודה ב׳ גנוזה ג׳ לך, וכמ״ש⁴ ואהי׳ אצלו אמון ואהי׳ שעשועים לפניו גו׳ וכתיב⁵ נעלמה מעין כל חי, וא״כ איזו תפיסת מקום יש לנתינת ב׳ כתרים בשעה שעומדים הכן לקבל את התורה. והנה בהמשך הגמרא איתא אמר ר׳ אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להם מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב⁶ ברכו ה׳ מלאכיו עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע. פירוש הדברים, דהקדמת ענין העשי׳ לענין השמיעה בכלל אינו הסדר הרגיל, אלא הוא רז ודבר מיוחד שדוקא מלאכי השרת משתמשים בו, ורז זה הוא שנתגלה לישראל עד שגם הם הקדימו נעשה לנשמע. ולכאורה זהו חידוש גדול, שהרי כללות הענין דמתן תורה הוא דבר שניתן לישראל דוקא ולא למלאכים, שהרי המלאכים ביקשו את התורה לעצמם ואמרו תנה⁷ הודך על השמים³, והקב״ה אמר שתורה לא בשמים היא⁸ וניתנה למטה לישראל דוקא. וכאן מובן, שהמעלה דמתן תורה קשורה עם ענין מיוחד השייך למלאכים דוקא, רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו, ועד שע״י הקדמת נעשה לנשמע קיבלו ישראל את ב׳ הכתרים, ואח״כ קיבלו את התורה כו׳, היינו קבלת עשרת הדברות שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן³, ועשרת הדברות כוללים את כל התורה כדאיתא במדרש⁹ על הפסוק¹⁰ וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שכל התורה כולה (ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש) הכל נכלל בדברים האלה. גם צריך להבין בכללות הענין דמתן תורה, דלכאורה יש כאן פלא גדול¹¹, דאנו רואים שמתן תורה הי׳ ברעש גדול וקשור עם גילוי הרז המיוחד דהקדמת נעשה לנשמע, ואח״כ הי׳ ענן ולפידים וההר בוער באש וכו׳¹², ולכאורה כל הענינים שבמתן תורה הם דברים פשוטים ביותר, החל מאנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים¹³, דעל מנת כן הוצאתיך¹⁴, שלכאורה זהו דבר פשוט שהמוציא את האדם מעבדות לחירות מובן שההוצאה היא על מנת שיהי׳ אנכי ה׳ אלקיך וכן השלילה לא יהי׳ לך אלקים אחרים על פני, דב׳ דברות אלו כוללים את כל רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת¹⁵, ועד״ז הוא ברוב עשרת הדברות שהם ענינים פשוטים ביותר, ולכאורה הם מתקבלים על הדעת גם בלי כל הרעש וכו׳ שהי׳ במתן תורה.

והנה נקודת הביאור בזה, דענין אמירת נעשה ואמירת נשמע בפני עצמו, אינו מספיק שיהי׳ עי״ז ענין של כתרים, ודוקא ע״י הקדמת נעשה לנשמע אז אמירת נעשה ואמירת נשמע יש בה חשיבות כזו שמקבלים עבורה כתר. וביאור הענין הוא¹⁶, דהנה ידוע מאמר רז״ל¹⁷ לגבי מצות אמירת קריאת שמע שבכל יום, למה קדמה שמע לוהי׳ עם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות. דאף שגם בפרשה ראשונה יש קבלת עול מצוות, מצות מזוזה ותפילין, וגם בפרשה שני׳ יש קבלת עול מלכות שמים, אם שמוע תשמעו, מ״מ עיקר פרשה ראשונה הוא קבלת עול מלכות שמים ועיקר פרשה שני׳ הוא קבלת עול מצוות. ולכאורה יש להבין במאמר זה, מהו החילוק בין עול מלכות שמים לעול מצוות, דלכאורה בשניהם מקבל על עצמו לשמש את קונו ולמלא את רצונו, דגם קבלת עול מלכות שמים עיקרה הוא מעשה המצוות בפועל שהרי המעשה הוא העיקר¹⁸, והחלטה שבלב אינה מספיקה, אלא צריך שתומשך במחשבה דיבור ומעשה והמעשה הוא העיקר. וא״כ מהו ההפרש בין קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצוות.

אך הענין הוא, דבקבלת עול מצוות הרי הקבלת עול היא למצוה פרטית, רצון פרטי, משא״כ קבלת עול מלכות שמים ענינה קבלת עול לענין כללי. ובלשון הידוע, שזהו ההפרש בין ביטול לרצון לביטול לבעל הרצון. וההפרש ביניהם הוא, דכאשר הביטול הוא לרצון וציווי פרטי, הרי ביטול זה הוא רק בכח ואבר פרטי זה שבנפש האדם הקשור למצוה פרטית זו, משא״כ כשהביטול הוא לבעל הרצון הרי הביטול הוא בכל האדם המבטל את עצמו, היינו שכל מציאותו מתבטלת ואין כאן אלא מציאות של בעל הרצון.

ומזה מובן שהפרש זה מתבטא גם באופן קיום המצוה, בעשיית המצוה או בשמיעתה והבנתה. דכאשר הביטול הוא רק לרצון פרטי, אין זה ביטול במציאות לגמרי, וא״כ אין קיום המצוה והבנת המצוה חדורים בביטול מוחלט, ביטול במציאות לגמרי, כי אף שהוא בטל למצוה פרטית זו שהוא מקיים או מבין, עדיין נשאר מקום וענין אצלו לעוד איזו מציאות. משא״כ כאשר ישנו ביטול לבעל הרצון, הנה אז כל קיום ועשיית והבנת המצוות הם באופן של ביטול במציאות לגמרי.

והנה כתיב¹⁹ ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו׳, היינו שניתנה לאדם בחירה חפשית, שביכולתו לבחור את מעשיו לפי רצונו ובחירתו החפשית. וא״כ בכחו לקבל עליו עול מצוות, ולמעלה מזה לקבל עליו עול מלכות שמים, דכאשר קבלת עול מלכות שמים היא בתור ענין פרטי, אחר קבלת עול מצוות, אין זה שלימות הביטול. אמנם ענין הקדמת עול מלכות שמים לעול מצוות הוא הביטול לבעל הרצון שאז הוא בטל במציאות לגמרי.

והנה כשם שהוא בהקדמת פרשה ראשונה לפרשה שני׳ דקריאת שמע, עד״ז יובן גם בענין הקדמת נעשה לנשמע, כי קריאת שמע ענינה הוא כללות התורה, כמבואר בהלכה²⁰ שע״י ברכות קריאת שמע יוצאים ידי חובת ברכת התורה. דענין הקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול מוחלט, ביטול לבעל הרצון, וכמובן מהמסופר בגמרא¹ שאופן הנהגה זו דהקדמת נעשה לנשמע, הקדמת פומייכו לאודנייכו, הוא ענין של פזיזות. ומטעם זה פעלה הקדמת נעשה לנשמע שהנעשה והנשמע יהיו נעלים ביותר, עד שעי״ז נעשה באופן של כתר, שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. כי הקדמת נעשה לנשמע באה מצד ההנחה הכללית והביטול הכללי, שמבטל עצמו לגמרי אל בעל הרצון, עד שאינו שואל כלל מה הם הרצונות הפרטיים. ובלשון הידוע²¹, אילו נצטוה לחטוב עצים הי׳ עושה זאת באותו רעש כו׳, משום שהוא עושה זאת מחמת ביטולו אל בעל הרצון ולא איכפת לי׳ מה הוא הרצון.

והנה אח״כ צריך שביטול זה יומשך בעבודה פרטית לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים²², אבל עשיית הדירה באופן זה היא נעלית ביותר, כי עושה אותה למעלה ממדידה והגבלה שלו, אפילו למעלה מכחות פנימיים ומקיפים שלו. ומטעם זה גם השכר שמגיע לו עבור עבודה זו הוא בדוגמא לעבודתו, ענין של כתר המקיף את הראש ואת המוח שבתוך הראש. ומקיף אותו באופן של יופי, מלך ביופיו תחזינה עיניך²³, שזה קשור עם כתר המלכות שאי אפשר למסור אותו לאף אחד ובאיזה אופן שיהי׳ (כמבואר בדרושי פורים²⁴ שאפילו בשביל ענין הבירורים וכו׳ לא נמסר אלא הלבוש והסוס ולא כתר המלכות), משא״כ כאן נותנים לו את הכתר. והקשר לענין הכתר יובן גם ע״פ המבואר במ״א²⁵ שכתר הוא מלשון הכתוב²⁶ כתר לי זעיר ואחוך גו׳, ענין השתיקה והביטול. ולכן מגיע עבור הביטול דהקדמת נעשה לנשמע ענין של כתר. וזהו גם מה שהכתר הוא למעלה מהשכל ומקיף את השכל. דהכתר הוא דבר נפרד מהראש²⁷. דכאשר נותנים את כתר המלכות בראשו, אין זה נעשה חלק מן הראש אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו מן הראש, ואעפ״כ הוא פועל על האדם שיהי׳ באופן של מלכות כו׳.

והנה התורה לא בשמים היא וניתנה למטה דוקא, ולכן צריך לעזרת המלאכים כדי להעלות את המצוות של ישראל. וע״ד מארז״ל²⁸ מט״ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל, ובזהר²⁸ מבאר שכל תפילה (חוץ מתפילת ר׳ חייא דמנפשא קסליק²⁹) צריכה לעזרת המלאכים כדי לבררה ולזככה. דעצם מציאות המצוה היא ע״י ישראל דוקא, ורק ישראל בלבד ביכולתם לפעול זה, אבל כדי לזככה ולבררה, גפיף לון ונשיק לון, וכדי להעלותה למעלה, צריך לעזרת המלאכים. ועד״ז קודם העבודה צריך לעזרת המלאכים. וזהו מ״ש³⁰ והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, היינו שהם עוזרים לישראל להעלות את התפילה, עולים, וגם עוזרים בהמשכת השפע למטה, יורדים. וכשם שהוא בנוגע לתפילה, כן הוא גם בענין המצוות, דכדי להעלותן למקורן ושרשן צריך למלאך ומזל וכו׳, דאף שנשארים במציאות של תחתונים, מ״מ הרי הם באופן של דירה לו ית׳ בתחתונים.

והנה עד״ז הוא גם בכללות עבודת האדם, שצריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש³¹ ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ³², קיום המצוות. דעיקר ענין בית הכנסת הוא קריאת שמע, ושם אמירת ב׳ הפרשיות היא באופן של רז וסוד, שבתחילה מקבל עליו עול מלכות שמים ואח״כ מקבל עליו עול מצוות, ביטול לבעל הרצון ואח״כ הביטול לרצון, ורק לאחרי זה צריך להיות לימוד התורה בבית המדרש וקיום המצוות וכו׳ (הנהג בהם מנהג דרך ארץ), היינו שעבודתו בכל היום כולו מיוסדת על ביטול לבעל הרצון, הקדמת נעשה לנשמע.

והנה כן הוא בכל שנה ושנה דהימים האלו נזכרים ונעשים³³, שכאשר באים ימים אלו בחודש השלישי ובחמישי בחודש השלישי שאז בנה משה מזבח והקריב עליו קרבן³⁴ וענו נעשה ונשמע, דכן נפעל גם בכל שנה ושנה, דאז קבלת התורה היא באופן כזה שהתורה היא נצחית, והיא חיינו ואורך ימינו³⁵, שממשיכים את קבלת התורה בכל יום ויום, שלכן אומרים בברכת התורה בכל יום בהתחלתו ברוך אתה ה׳ נותן התורה לשון הוה. וע״י שיהודי יושב ושונה וקורא הקב״ה קורא ושונה כנגדו³⁶, ובאופן שהי׳ בפעם הראשונה, באימה וביראה וברתת ובזיע³⁷. ואז מובן שיוצאים מן הגלות, כי עומדים למעלה ממדידות והגבלות, ובאה הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו ומיד הן נגאלין³⁸.

__________

1) שבת פח, א.
2) המשך תרס״ו ע׳ תמז. המשך תער״ב בתחלתו. סה״מ תש״ט ע׳ 147.
3) שבת שם, ב.
4) משלי ח, ל.
5) איוב כח, כא.
6) תהלים קג, כ.
7) תהלים ח, ב.
8) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
9) ראה שמו״ר פכ״ח, ו. פמ״ז, א. וראה גם מקומות שנסמנו בלקו״ש חי״ט ע׳ 252 הערות 20-21. לקמן הערה 15.
10) יתרו כ, א.
11) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, ג. ובכ״מ.
12) ראה יתרו יט, טז. כ, יח.
13) שם כ, ב. ואתחנן ה, ו.
14) מכילתא ופרש״י עה״פ יתרו שם.
15) ראה תניא רפ״כ ובליקוט פירושים ומ״מ לשם ע׳ שעט. וש״נ.
16) בהבא לקמן – ראה לקו״ת בהעלותך לד, ד. אוה״ת שבועות ע׳ קלח. תרומה ע׳ א׳שסז ואילך. ר״ה ע׳ א׳שע. המשך תער״ב ח״א ע׳ קיד. ד״ה צאינה וראינה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). סה״מ תש״ט ע׳ 147. ועוד.
17) ברכות יג, א.
18) אבות פ״א מי״ז.
19) נצבים לט, טו ואילך.
20) שו״ע אדה״ז או״ח סמ״ז ס״ו. וש״נ.
21) לקו״ת שלח מ, א.
22) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
23) ישעי׳ לג, יז.
24) תו״א מג״א צב, א. ועוד.
25) תו״א ויצא כב, ד. ויחי מו, א. אוה״ת שבועות ע׳ קנו. המשך תער״ב בתחלתו.
26) איוב לו, ב.
27) ראה גם לקו״ת שה״ש כב, א.
28) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 202. וש״נ.
29) ב״מ פה, ב. וראה גם לקו״ת פ׳ ראה כז, ד.
30) ויצא כח, ב.
31) ברכות בסופה. וראה שו״ע או״ח סקנ״ה-ו.
32) שם לה, ב.
33) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
34) שבת פח, רע״א.
35) נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית (ע״פ ל׳ הכתוב נצבים ל, כ).
36) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
37) ברכות כב, א.
38) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.

[סה"מ שבועות ע' תלז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ג ע׳ קמח ואילך. התוועדויות תשמ״ג ח״ג ע׳ 1521 ואילך.