בס״ד. ש״פ תצא, י״ד אלול ה׳תשל״א

הנחה בלתי מוגה

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו¹, וידועים הדיוקים בזה במפרשי המקרא² ובדרושי רבותינו נשיאנו³, א׳ מהו שנאמר כי תצא למלחמה לשון יחיד, והרי מדבר לכלל ישראל. ב׳ מהו שנאמר על אויביך, לשון רבים, דלכאורה הוה לי׳ לומר בלשון יחיד. גם מהו על אויביך ולא עם אויביך. ובכלל צריך ביאור מאי קא משמע לן בזה, דפשיטא שמלחמה היא עם האויב. גם מהו שמסיים הכתוב ונתנו ה׳ אלקיך בידך, ונתנו לשון יחיד. גם צריך ביאור כפל הלשון ושבית שביו.

אך הענין הוא, דהנה התורה כולה היא הוראה נצחית⁴ לכאו״א מישראל בעבודתו בכל זמן ובכל מקום, וזהו מה שנקראת⁵ תורת חיים, היינו שהיא הוראה⁶ בחיי האדם. ומזה מובן, שכל הענינים שבתורה שייכים בכל מקום ובכל זמן, לא רק בשנים כתיקונן, אלא גם כשאין בית המקדש קיים. וכן הוא גם בפרשה זו דכי תצא למלחמה, שהיא הוראה בעבודת כאו״א מישראל.

והענין הוא, דהנה על הפסוק כי תצא למלחמה אמרו רז״ל⁷ במלחמת רשות הכתוב מדבר, דההפרש בין מלחמת מצוה ומלחמת רשות מבואר ברמב״ם הלכות מלכים⁸, דמלחמת מצוה יש בכללה גם מלחמה שהיא לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ומלחמת רשות היא כדי להרחיב גבול ישראל וכו׳. ומזה מובן לענין ההוראה בעבודת האדם, שהכוונה במלחמת הרשות היא לעבודת האדם שענינה להרחיב גבול ישראל, היינו לא מלחמת הגנה בלבד אלא מלחמת תנופה. וזהו מה שמבאר בלקו״ת⁹ שענין מלחמה זו בעבודת האדם הו״ע עבודת התפילה, כמאמר הזהר¹⁰ שעת צלותא שעת קרבא, וכמ״ש¹¹ אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ותרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי, דענין מלחמה זו הוא לעלות ממדריגה למדריגה, ולא רק מלחמת הגנה. וזהו מ״ש כי תצא גו׳, שזהו ענין של יציאה, כי כדי שעבודת התפילה תהי׳ בשלימות צריך לצאת מהגבלות ומדידות שלו, עד שיוצא למעלה מההגבלות דטעם ודעת, שזהו כללות ענין תפילת שמונה עשרה, ביטול שלמעלה מטעם ודעת. והגם שעבודת התפילה היא בסדר והדרגה, וכדאיתא במדרש¹² שהתפילה היא סולם, שהסולם כתיב בו¹³ מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, היינו שמתחיל בארצה ורק אח״כ מגיע השמימה, מ״מ עוד בהיותו בארץ צ״ל אצלו התוקף דהנה ה׳ נצב עליו גו׳¹⁴, היינו שמכיר שצריך לצאת ממדידות והגבלות שלו. [וזהו גם מה שאמרו רז״ל¹⁵ עה״פ¹⁶ חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה וכו׳, דקודם התפילה, היינו קודם שנתקשר לאלקות, נחשב כמו במה, ולכן¹⁷ אסור לאכול קודם התפילה, כמארז״ל¹⁸ עה״פ¹⁹ לא תאכלו על הדם].

ובזה יובן מ״ש כי תצא למלחמה לשון יחיד, שכל עם ישראל נקרא בלשון יחיד, כי כיון דקאי במלחמה דעבודת התפילה, הרי ידוע שענין עבודת התפילה צ״ל באופן של אחדות ישראל ואהבת ישראל, וכמ״ש בכ״מ²⁰ (והביאו אדמו״ר הזקן בסידורו²¹) שנכון לומר קודם התפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך²². וכן אמרו רז״ל בגמרא²³ לענין תפילה אל תפרוש מן הציבור. ועד״ז מבואר בכ״מ במעלת התפילה בציבור דוקא כמ״ש²⁴ הן א-ל כביר ולא ימאס, שאין הקב״ה מואס בתפילת הציבור, דמכל זה מובן שענין האחדות של ישראל הו״ע עיקרי בתפילה, ולכן נאמר כי תצא לשון יחיד.

ומה שנקראת בשם מלחמה יש לומר, כי הנה התפילה היא עבודה שבלב, כמארז״ל²⁵ איזוהי עבודה שבלב זו תפילה, ומבואר בתורה אור פ׳ משפטים²⁶ שענין העבודה הוא מלשון עיבוד עורות, היינו שצריך עיבוד וזיכוך ויגיעה עצומה. ולכן נקרא זה בשם מלחמה.

וממשיך על אויביך, ולא עם אויביך. כי כאשר היציאה למלחמה היא באופן המתאים עם כל הפרטים הנ״ל, הרי אז כבר בצאתו למלחמה הוא נמצא מעל אויביו, היינו למעלה ממנו, שאין המלחמה באופן שנלחם עם איש שהוא בערכו, אלא הוא למעלה ממנו. ומ״ש אויביך לשון רבים יש לבאר ע״פ מה שאמרו רז״ל²⁷ שעשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו²⁸ לפי שהן עובדין לאלקות הרבה, ויעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש (שבעים נפש²⁹) לפי שהן עובדין לא-ל אחד. אמנם לבסוף כתיב ונתנו ה׳ אלקיך לשון יחיד. והענין הוא, שהכוונה בזה היא שאופן הנצחון הוא בקלות כאילו נלחם עם אדם אחד בלבד, שכובש ומנצח את כולם בבת אחת. וכמו שהי׳ במלחמת סיחון, כמ״ש רש״י³⁰ שאמר הקב״ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו. [ועד״ז כתיב בנביאים³¹ לענין מלחמת גוג ומגוג (ואומרים זה בהפטרה בחודש תשרי), שכולם יתקבצו למקום אחד ושם יהי׳ נצחון מלחמת גוג ומגוג]. ועד״ז במלחמת מצרים כתיב³² וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ואמרו רז״ל³³ דמה שנאמר מת לשון יחיד הוא משום שראו את שרו של מצרים מת, שעי״ז חסכו לעצמם מלחמה עם כל פרט ופרט. ובעבודה רוחנית היינו ביטול המקיף דקליפה, בחי׳ הלבונה³⁴, שזהו הניצוץ קדושה שממנו יונקים הקליפות, שזהו ענין שרו של מצרים או מה שנתקבצו במקום אחד, וע״י ביטול ענין זה מתבטלים בדרך ממילא הפרטים. ובזה יובן גם מ״ש אח״כ ושבית שביו, כפל הלשון, כי כיון שכבר נתנו ה׳ אלקיך בידיך, הרי עוד לפני שהאדם עושה עבודתו כבר נמצא האויב באופן של שבי, אלא שכדי שלא תהי׳ נהמא דכיסופא³⁵ אלא לפום צערא אגרא³⁶, לכן צריך גם מעשה האדם שיהי׳ ושבית שביו.

והנה עיקר העבודה הנ״ל הוא בחודש אלול, שאז עיקר העבודה הוא אני לדודי ודודי לי³⁷ [ויש לומר הרמז בזה, שתיכף לאחרי האני לדודי, העבודה מלמטה, בא ודודי לי, ההמשכה מלמעלה, בדרך עד מהרה ירוץ דברו³⁸]. וכמו שממשיך בכתוב³⁹ ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים גו׳, ומבואר ע״ז בספרים⁴⁰ דירח ימים זהו חודש אלול. ואח״כ באים לשלימות הענין, דשלימות הבכי׳ היא בראש השנה ויום הכיפורים, ועד שאח״כ באים להושענא רבא ושמיני עצרת, שע״ז כתיב³⁹ ואחרי כן תבוא אלי׳ ובעלתה, היינו היחוד דישראל וקוב״ה, שזהו בשמיני עצרת שאז ישראל ומלכא בלחודוהי⁴¹, עד שוהיו לבשר אחד⁴². ומזה נמשך אח״כ מ״ש בפרשה הבאה והי׳ כי תבוא אל הארץ⁴³ וקיום מצות ביכורים שמביאים משבעת המינים שהם טוב הארץ, היינו שמקבלים כל טוב הארץ בגשמיות וברוחניות, וגם מתקיים מ״ש בפרשה זו⁴⁴ ולא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלקיך, ועד לתכלית השלימות כפי שיהי׳ לעתיד לבוא. ויש לומר שגם זה שייך למ״ש כאן ובכתה את אבי׳ גו׳, שהרי לע״ל כתיב⁴⁵ בבכי יבואו גו׳, וכתיב⁴⁶ הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, וכתיב⁴⁷ הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברינה נושא אלומותיו, בעגלא דידן, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

__________

1) ריש פרשתנו (תצא כא, י).
2) ראה אלשיך עה״פ.
3) אוה״ת פרשתנו ע׳ תתע.
4) ראה תניא רפי״ז. מאמרי אדהאמ״צ פרשתנו (דברים ח״ב) ע׳ תפא. לקו״ש ח״ה ע׳ 241 הערה 14. ובכ״מ.
5) נוסח תפלת העמידה (ברכת שים שלום).
6) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
7) הובא בפרש״י עה״פ.
8) פ״ה ה״א.
9) פרשתנו לד, ג. לה, ג.
10) הובא בלקו״ת שם (ובכ״מ) בשם הזהר. וראה זהר ח״א רמ, ב. ח״ג רמג, א (ברע״מ). תקו״ז תי״ג (כט, ב).
11) ויחי מח, כב.
12) ב״ר פס״ח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
13) ויצא כח, יב. מקומות שבהערה הקודמת.
14) ויצא שם, יג.
15) ברכות יד, א. – בהבא לקמן, ראה לקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ס״ע 84-5. וש״נ.
16) ישעי׳ ב, כב.
17) לקו״ת שם. ועוד.
18) ברכות י, ב.
19) קדושים יט, כו.
20) ראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 374. וש״נ.
21) לפני ״מה טובו״.
22) קדושים יט, יח.
23) ברכות ל, רע״א. וראה גם סה״מ תרח״ץ ע׳ רב.
24) איוב לו, ה. ברכות ח, רע״א.
25) תענית ב, סע״א.
26) עו, א.
27) פרש״י ויגש מו, כו.
28) וישלח לו, ו.
29) ויגש שם (כו-ז). שמות א, ה.
30) חוקת כא, כג.
31) יחזקאל לח, יח ואילך.
32) בשלח יד, ל.
33) ראה זח״ב נב, ב. נד, ב.
34) ראה תו״א תולדות כ, רע״ג. אוה״ת וארא ע׳ ב׳תקסח. נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳קצט. סה״מ תרנ״ה ע׳ קג. ד״ה ועשו להם ציצית תש״ל (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רסח) ובהנסמן שם הערה 29.
35) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד.
36) אבות פ״ה מכ״א.
37) שה״ש ו, ג.
38) תהלים קמז, טו. וראה לקו״ת ס״פ קרח.
39) פרשתנו כא, יג.
40) ראה ל״ת להאריז״ל עה״פ. אוה״ת נ״ך ע׳ תסז. (כרך ב) ע׳ א׳נ. וראה לקו״ת פרשתנו לז, ד.
41) ראה זהר ח״ג לב, א. ח״א רח, ב.
42) ל׳ הכתוב – בראשית ב, כד.
43) ר״פ תבוא (כו, א).
44) כג, ו.
45) ירמי׳ לא, ח.
46) תהלים קכו, ה.
47) תהלים שם, ו.

[סה"מ דברים ח"א ע' שכז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 527 ואילך.