בס״ד. אור ליום ה׳ פ׳ נשא, י״ב סיון ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר1, ומדייק בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר [בד״ה זה (דשנת תרצ״ט)2 שבא בהמשך למאמרי ד״ה ועבדי דוד מלך עליהם, בלה״ק ובאידית3], מדוע נאמר כאן שם אלקים שהוא מדת הדין והצמצום4. ובפרט שבמתן תורה נכללו כל הענינים שבתורה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש5, ויתר על כן, דבמתן תורה ניתנה גם תורתו של משיח שעלי׳ נאמר6 ישקני מנשיקות פיהו כפרש״י סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳, דאף שנאמר בה7 כי תורה חדשה מאתי תצא, ואיתא במדרש8 תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא, מ״מ, הרי ידוע פתגם רבותינו נשיאינו שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם9, וכל הענינים שבתורה ניתנו במתן תורה, דמכל זה מובן גודל העילוי שבגילויים דמתן תורה, ולפי זה צריך ביאור ביותר מדוע נאמר כאן שם אלקים, מדת הדין והצמצום. ועוד זאת, דע״פ מאמר רז״ל10 אסתכל באורייתא וברא עלמא, היינו שכל עניני העולם נשתלשלו מעניני התורה, מובן, דכשם שהי׳ אז גילוי הכי נעלה בתורה, הי׳ עד״ז גם בעולם, שכל עניני העולם היו בתכלית ההתרחבות והשלימות הכי גדולה, ומדוע נאמר כאן שם אלקים שמורה על ענין הצמצום. גם ידוע הדיוק בפסוק זה בלקו״ת לרבינו הזקן11 (ובדרושי רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו) מה שנאמר כאן הדברים האלה, דאלה מורה על גילוי הדבר, ולכאורה מאי קא משמע לן שהם הדברים האלה, ולפי פשוטו של מקרא, גם אם לא הי׳ נאמר, לכאורה, תיבת האלה, גם אז הי׳ מובן לאיזה דברים הכוונה, וא״כ הי׳ לו לומר וידבר אלקים את כל הדברים לאמר אנכי ה׳ אלקיך גו׳ עד וכל אשר לרעך. גם12 מדוע נאמרה כאן תיבת לאמר, דבכל מקום13 פירוש תיבת לאמר הוא לאמר לאחרים, היינו שהדבר נאמר לאחד על מנת שיאמר לזולתו, משא״כ כאן בשעת מתן תורה הרי היו כאן כל ישראל, וגם כל הנשמות העתידות לבוא ושהיו לפני זה כולם עמדו במעמד הר סיני ושמעו מפי הקב״ה את הדברים האלה14, וא״כ מדוע כתיב לאמר. והנה מתן תורה הרי הי׳ בקולות וברקים גו׳ והר סיני עשן וגו׳15, ומדייקים בזה רבותינו נשיאינו16, מהו כל הרעש הגדול (שהי׳ צ״ל קולות וברקים כו׳), והרי לכאורה הענינים שבעשרת הדברות הם ענינים פשוטים, וא״כ מדוע הי׳ צ״ל בקולות וברקים ובאימה וביראה וברתת ובזיע17 כדי שהדברים יתקבלו ויתקיימו בישראל. והגם שנת״ל שבעשרת הדברות נכללו כל הענינים שבתורה עד מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ועד לתורתו של משיח, ואפשר לומר שמשום זה היו קולות וברקים כו׳, מ״מ, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו18, ובפשוטו של מקרא היו הקולות והלפידים וכו׳ בפשוטם קשורים עם הדברים שנאמרו בפשוטם, שהם עשרת הדברות לפירוש הפשוט, דברים פשוטים לכאורה (כנ״ל). והנה לכאורה אפשר להסביר זה באופן אחר, דמכיון שבעשרת הדברות נכללו כל הענינים העתידים שבתורה, הרי כדי שלימוד התורה בדורות הבאים יהי׳ באימה ביראה ברתת ובזיע, לפיכך הוצרך להיות גם אז ענינים שלמעלה מן הטבע לגמרי, קולות וברקים כו׳, ושיומשכו בטבע, כדי לנטוע (אַיינפּלאַנצן) בישראל את ענין האימה והיראה כו׳. אמנם מפשוטם של כתובים משמע, שטעם הקולות והברקים כו׳ לא הי׳ בשביל העתיד, אלא בשביל הזמן ההוא והמצב ההוא, היינו דנוסף על פעולתם לתת עוז ותוקף ואור וחיות לדורות הבאים, הרי לכל לראש עיקרם הי׳ בשביל הזמן ההוא, וא״כ אינו מובן, והרי היו דברים פשוטים לכאורה כנ״ל.
אך נקודת הביאור בכל זה, דהנה מתן תורה הי׳ אחרי העבודה דספירת העומר, ולפני זה, אחרי היציאה ממצרים, ולפני זה הגלות במצרים שהיתה בעבודה קשה בחומר ובלבנים גו׳19. וכשם שהי׳ בזמן, שמתן תורה הי׳ אחרי הקדמת עבודת פרך דגלות מצרים, כן הוא גם בפעולת התורה, דבכדי שדברי התורה יתקבלו ויפעלו פעולתם כדרוש, צ״ל בהקדמת העבודה דאתכפיא ואתהפכא. דעבודה זו קשורה עם מדת הגבורה והצמצום, דצריך לצמצם טבעו ורגילותו ולהתגבר על טבעו ורגילותו וכו׳, עד שבא לאתכפיא ויתירה מזו לאתהפכא. וזהו הטעם על מ״ש20 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, לפי שקבלת התורה היא דוקא ע״י הקדמת היציאה ממיצרים וגבולים בפשטות, וגם ממיצרי נפשו הבהמית, וגם ממיצרי נפשו האלקית, וגם ממיצרי הנפש האלקית כפי שהיא בשרשה ומקורה, ודוקא אז אפשר להיות תעבדון את האלקים על ההר הזה בתכלית השלימות.
והנה מכיון שכן הי׳ ביוצאי מצרים כפשוטו, שקבלת התורה שלהם היתה אחרי הקדמת גלות מצרים והיציאה ממצרים, כן הי׳ צריך לפעול אצלם שיהי׳ ענין האימה ויראה כו׳ במשך כל ימי חייהם. ומטעם זה הי׳ מתן התורה ע״י שם אלקים דוקא21, כדי שבנ״י בעבודתם יהיו בבחי׳ עובד אלקים22, להפך את הצמצומים וגבולים, עד שמזה גופא נעשה וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, שמדת הגבורה נעשית בבחי׳ גילוי כו׳. וכמ״ש לעתיד לבוא23 ולילה כיום יאיר, שהלילה עצמו מאיר. שזהו נוסף על ענין יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות24, הרי נוסף לזה ישנו ענין נעלה יותר שהלילה עצמו מאיר, ע״ד מה שזדונות עצמם נעשין זכיות ממש25. וזהו ענין וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דאף שהוא ע״י שם אלקים ובאופן של דיבור שהוא לשון קשה26, הרי אח״כ נעשה לאמר, אמירה לשון רכה26, עד שהוא גילוי שלם ובתכלית השלימות, ובאופן דוירד הוי׳ על הר סיני27, בכבודו ובעצמו (עם כל הדרגות המכוונים בתוארים אלו28) עד לעצמותו ומהותו ממש. וכמו שאומרים בשיעור תהילים של יום י״ב בסיון, במזמור הידוע המדבר על מתן תורה וקבלת התורה (מזמור סח29), רכב אלקים רבותיים אלפי שנאן אדנ-י בם סיני בקודש, ואיתא בגמרא30 שבמתן תורה ירד הקב״ה בעצמו (עצמות ומהות) עם פמליא של מעלה (אלפי שנאן). וכן הוא בלימוד התורה של כל אחד מישראל, שהקב״ה קורא ושונה כנגדו, ומה להלן כו׳ אף כאן כו׳.
והנה מהנ״ל מובן, שכוונת הירידה למצרים לכתחילה היתה בשביל העלי׳ שעל ידה, כדי שבהוציאך את העם גו׳ תעבדון את האלקים על ההר הזה, דזהו מה שירוד ירדנו31 כדי שיהי׳ ואנכי אעלך גם עלה32, עד להגילוי דאנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים33. ומזה מובן גם בעבודת האדם, שהעבודה צ״ל באופן שיורד ממדריגתו ודוקא על ידי זה הוא עולה מעלה מעלה. וזהו הטעם על מה שעשרת הדברות היו דברים פשוטים דוקא, היינו הירידה בדברים פשוטים34, דהמקיים דברים פשוטים אלה (עשרת הדברות) הוא משום שכך נצטוה ע״י עצמותו ומהותו ית׳ שהי׳ בגילוי בשעת מתן תורה (כפי ששייך ענין הגילוי בעצמות ומהות), ועד שאנא נפשי כתבית יהבית35, שהכניס עצמותו ומהותו בתורה לכל ישראל בכל מקום ובכל זמן, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו36, ולא רק הקדוש ברוך הוא שהם דרגות ושמות, קדוש וברוך37, אלא עצמות ומהות ממש קורא ושונה כנגדו, ולפיכך מה להלן (בשעת מתן תורה) באימה וביראה כו׳ אף כאן כו׳.
והנה מטעם זה נאמרה כאן תיבת לאמר38, לומר לך שניתנה לכל אחד מישראל הרשות והיכולת וכל המצטרך שיהי׳ אצלו תען לשוני אמרתך39, שילמד את כל דברי התורה שנאמרו מסיני. דכשם שבפעם הראשונה הי׳ וידבר אלקים את כל הדברים האלה, כך יש בכחו של כל אחד מישראל, שיומשך בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ואדרבה, דוקא בעולם זה כי לא בשמים היא40 וניתנה דוקא במקום שלמצרים ירדתם כו׳41, הרי שם פועל שיהי׳ הוצאתיך מארץ מצרים. ועי״ז נמשך בחי׳ אנכי ובאופן דהוי׳, ועד שנמשך באופן דאלקיך, כחך וחיותך, היינו שהוא בעל כל הכחות כולם (כדפירש בשולחן ערוך42), כולל הכח הכי תחתון, כח המעשה. ואדרבה, המעשה הוא העיקר43, כמבואר בהדרושים שלפני זה44. ומטעם זה היו עשרת הדברות דברים פשוטים דוקא, ואעפ״כ הי׳ ברעש גדול עד שציפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה וכו׳45, ביטול בתכלית השלימות, ומכל ד׳ הרוחות הי׳ הקול יוצא אנכי ולא יהי׳ לך46. וענין זה נמשך, כנ״ל, בעבודת כל אחד, שמשום זה נאמר לאמר, ועד שזהו בגילוי אצלו, ומשום זה נאמר כאן הדברים האלה, דאף שלעת עתה אינו רואה זה בעיני בשר, מ״מ כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה47, ויהי׳ לעתיד לבוא שאז יהי׳ עיקר השכר48, ובפרט לאחרי זה כשיהי׳ תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה, דאף שכל התורה כולה כבר ניתנה, מ״מ יהיו פירושים וגילויים ואורות והמשכות חדשות בתורה48.
וזהו מ״ש49 לעתיד לבוא ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי׳ לכולם גו׳, דמשיח ילמד דרכים חדשות בעבודת ה׳ ובלימוד התורה. והחידוש הוא משום שעד אז הי׳ זה בהעלם והסתר. וע״י מעשינו ועבודתינו בדוגמת העבודת פרך דגלות מצרים, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא (כמבואר בתו״א בתחילת ספר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה50), הרי זה הכנה קרובה ללימוד התורה ע״י משיח צדקנו שילמד תורה את העם כולו. ומדייק בזה (בד״ה זה תרצ״ט51) איך יהי׳ יכול ללמד ריבוי גדול כזה שהרי אז יהיו אלפי אלפים וריבוא רבבות והיאך יוכל ללמוד עמהם. ומבאר בזה, שהוא משום שהלימוד יהי׳ בבחי׳ ראי׳, דכח הראי׳ ענינו שתופס את כל הפרטים בבת אחת, ועוד זאת שתופס את עצם הדבר. ועוד מעלה בראי׳ שאפשר לתפוס על ידה דבר גשמי הכי תחתון ולא ענין הקול (אף דכתיב52 רואין את הקולות, מ״מ עיקר ענין הראי׳ הוא בדבר גשמי), וכן הוא כללות ענין עשרת הדברות שהם דברים פשוטים דוקא, וקשורים עם קולות וברקים וההר עשן וכו׳, שהם דברים כפשוטם (דאין מקרא יוצא מידי פשוטו), דברים גשמיים. וזהו מה שלעתיד לבוא יהי׳ לילה כיום יאיר, שהחושך עצמו יאיר. ועד שיהיו אז ב׳ הענינים שבמשיח, מה שהוא מלך עליהם ומה שהוא רועה לכולם, דענין הרועה הוא שהוא זן ומפרנס צאן מרעיתו, וב׳ ענינים אלו יהיו במשיח53, ענין המלך שהכל בטלים אליו, ולימוד התורה שלו שהו״ע הרועה שבו, דהרי התורה היא מזון כמ״ש54 ותורתך בתוך מעי. וכל הענינים האלה יהיו לכולם, משום שבמשיח יהי׳ גילוי עצמותו ומהותו ית׳ שנמשך ע״י נשמת היחידה הכללית, נשמתו של משיח המלובשת בגופו דוקא, דזהו ענין הגאולה האמיתית והשלימה שיהיו נשמות בגופים דוקא, ובהם יומשכו כל הגילויים והענינים שלמעלה מכל גילוי לגמרי, עד שצריך ביאור כיצד שייך בהם ענין הגילוי ובמה ענינו. אבל הענין הרי הוא כך (איז דאָך אַזוי), משום שכן נאמר בתורת אמת בדיוק ובפירוש ובגילוי.
וכן תהי׳ לנו ע״י מעשינו ועבודתינו במשך שיתא אלפי שנין דהוי עלמא55, ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, שאז צריכים להפך את החושך הכפול והמכופל, הרי אז לכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם56, ותורה אור57, וגדול לימוד שמביא לידי מעשה58, נר מצוה57, ע״י המאור שבתורה שהיא פנימיות התורה59, ובפרט שבמעשינו ועבודתינו ישנה הנקודה הפנימית דהפצת המעיינות חוצה, הרי עי״ז קאתי מר דא מלכא משיחא60, בגאולה האמיתית והשלימה באופן דאחישנה61, וארו עם ענני שמיא62, בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו63, קהל גדול64, יחד עם ההכנה לחידוש תורה מאתי תצא ע״י שלימות התורה בימי הגלות האחרונים, לארץ טובה ורחבה65, ארץ ישראל בשלימותה, וגם רחבה, כי ירחיב ה׳ את גבולך66, גם ארץ קיני קניזי וקדמוני67. וזה קשור עם עבודת האדם, כביאור כ״ק אדמו״ר האמצעי68 דנוסף על כיבוש ז׳ המדות ברוחניות יחד עם כיבוש ארץ ז׳ האומות כפשוטה, ישנו גם ענין ג׳ המוחין, ארץ קיני קניזי וקדמוני, ואז הוא מספר שלם של עשר אומות, שהוא הכנה קרובה למנין העשירי שיהי׳ לעתיד לבוא ע״י משיח צדקנו69, עם השיר העשירי70, דאז יהי׳ שירו לה׳ שיר חדש71, שעז״נ72 אז ישיר גו׳ שר לא נאמר אלא ישיר73, ומשה עמהם74, במהרה בימינו ממש, ע״י משיח צדקנו.
__________
1) יתרו כ, א.
2) סה״מ תרצ״ט ע׳ 202 ואילך.
3) שם ע׳ 191 ואילך (לה״ק). ע׳ 195 ואילך (אידית. נדפס גם בסה״מ תש״ח ע׳ 225 ואילך).
4) ראה ב״ר פי״ד, א. זח״א סד, ב. ובכ״מ.
5) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
6) שה״ש א, ב.
7) ע״פ ישעי׳ נא, ד.
8) ראה ויק״ר פי״ג, ג.
9) ראה סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
10) זח״א קסא, א. וראה ב״ר פ״א, א.
11) במדבר טו, ג.
12) תו״א יתרו סז, ב. לקו״ת שה״ש מ, ב. וראה לקו״ש ח״ו ע׳ 119.
13) ראה לקו״ש שם. וש״נ.
14) שמו״ר פכ״ח, ו. ובכ״מ (נסמן בלקו״ש שם).
15) יתרו יט, יח-יט.
16) לקו״ת שבהערה 11. ובכ״מ.
17) ברכות כב, א.
18) שבת סג, א. וש״נ.
19) שמות א, יד.
20) שם ג, יב.
21) ראה סה״מ תרצ״ט שם ע׳ 208. לקו״ת שבהערה 11.
22) ל׳ הכתוב – מלאכי ג, יח.
23) תהלים קלט, יב.
24) ע״פ קהלת ב, יג.
25) תניא פ״ז – ע״פ יומא פו, ב.
26) ראה מכות יא, א. זח״ג קלג, א.
27) יתרו יט, יט.
28) ראה סה״מ אעת״ר ע׳ עה. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ סז. המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקכד. סה״מ פסח ח״א ע׳ עג. וש״נ.
29) פסוק יח.
30) ראה שמו״ר פכ״ט, ב. ובכ״מ.
31) מקץ מג, כ.
32) ויגש מו, ד. וראה תו״א שמות מט, א.
33) יתרו כ, ב. ואתחנן ו, ה.
34) ראה לקו״ת שבהערה 11.
35) שבת קד, א.
36) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
37) ראה לקו״ת תזריע כב, ב ואילך.
38) ראה תו״א שבהערה 12.
39) תהלים קיט, קעב.
40) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
41) שבת פח, סע״ב ואילך.
42) או״ח סימן ה. וראה גם שו״ע אדה״ז שם.
43) אבות פ״א מי״ז.
44) ד״ה ועבדי דוד דאור לערב חה״ש ודיום ב׳ דחה״ש (לעיל ע׳ תיט ואילך. ע׳ תכג ואילך).
45) שמו״ר פכ״ט, ט.
46) שם פ״ה, ט. תנחומא שמות כה. וראה תניא פל״ו (מו, א).
47) תניא שם.
48) ראה סה״מ תרצ״ט שם ע׳ 208.
49) יחזקאל לז, כד.
50) מט, א (מזח״ג קנג, א).
51) שבהערה 2. וראה גם צו יז, א-ב. וראה גם שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
52) יתרו כ, טו.
53) ראה סהמ״צ להצ״צ קי, ב ואילך.
54) תהלים מ, ט.
55) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
56) ע״פ בא י, כג.
57) משלי ו, כג.
58) קידושין מ, ב. וש״נ.
59) ראה קה״ע – ירושלמי חגיגה פ״א סה״ז.
60) אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
61) ישעי׳ ס, כב. וראה סנהדרין צח, א.
62) דניאל ז, יג. וראה סנהדרין שם.
63) בא י, ט.
64) ירמי׳ לא, ח.
65) שמות ג, ח.
66) פ׳ שופטים יט, ח.
67) ספרי שם.
68) מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ד ואילך.
69) במדב״ר פ״ב, יא. תנחומא נשא ט.
70) מכילתא בשלח טו, א.
71) תהלים צו, א. צח, א. קמט, א. ועוד. וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תרצט ואילך. ובכ״מ.
72) בשלח שם.
73) מכילתא שם. סנהדרין צא, ב.
74) יומא ה, ב.
[סה"מ שבועות ע' תכו ואילך]
״בשעה 9:45 לערך ירד כ״ק אדמו״ר שליט״א להתוועדות, התיישב, והורה לנגן את הניגון ״שיבנה ביהמ״ק״. בזמן ששרו, כ״ק אדמו״ר שליט״א סגר את עיניו והרכין את הראש, וכשהרים את ראשו הפסיקו לנגן והתחיל לומר מאמר דא״ח ד״ה ״וידבר אלקים וגו׳״, ושוב כמו בכל מאמר הרכין ראשו ועצם את עיניו״ (מיומן א׳ התמימים).
מאמר שלישי מהמשך. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 190 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1600 ואילך.