בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשמ״ב
הנחה בלתי מוגה
ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי׳ לכולם גו׳ ודוד עבדי נשיא להם לעולם וכרתי להם ברית שלום גו׳1, ומציין ע״ז כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת2 על הפסוק לגמרא סנהדרין3 בסוגיא דביאת משיח צדקנו, דאיתא בגמרא שם אמר ר׳ יהודה אמר רב עתיד הקב״ה להעמיד להם דוד אחר שנאמר4 ועבדו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, הקים לא נאמר אלא אקים (לשון עתיד) כו׳, והכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם, כגון קיסר ופלגי קיסר. ומובן מזה, דלעתיד לבוא יהיו ב׳ ענינים, הא׳ הוא מה שאקים להם את דוד מלכם שהוא בבחי׳ קיסר, והב׳ מה שדוד עבדי נשיא להם לעולם שהוא בחי׳ פלגי קיסר בלבד, כדפרש״י שם דכתיב נשיא להם ולא כתיב מלך. ויש לומר, דהענין הא׳ נרמז ג״כ בפסוקים אלו (בנבואת יחזקאל), במ״ש בתחילת הענין ועבדי דוד מלך עליהם גו׳, בחי׳ מלך, ואח״כ כתיב נשיא להם לעולם, בחי׳ נשיא בלבד. וזהו גם הטעם למה שהתחלת המאמר (דשנת תרצ״ט5) היא בפסוק ועבדי דוד מלך עליהם גו׳, משום שבו מדובר על הענין הנעלה יותר, בחי׳ קיסר.
ומבאר באוה״ת שם, דיש לומר, שבחי׳ מלך (אשר אקים להם) זהו מלכות דא״ס ששם שורש דוד כמ״ש בעמק המלך6, דבחינה זו שבמלכות היא בבחי׳ א״ס ובלי גבול. ודוד שיהי׳ פלגי קיסר היינו מלכות דאצילות, שזהו דוד עצמו (ולא שרשו), דמלכות דאצילות היא כבר בבחי׳ הגבלה, כמאמר7 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. וממשיך שם, כי דוד יש בו ב׳ דל״תין ווא״ו המחברן, דב׳ הדל״תין הם בינה ומלכות, והוא״ו באמצע הוא המחבר בחי׳ בינה ובחי׳ מלכות.
ויש לומר, דבפנימיות הענינים אין הכוונה שיהיו ב׳ בני אדם, אלא שב׳ ענינים אלו הם ב׳ דרגות בהשפעה דמשיח צדקנו. דבחי׳ קיסר שבו היא המשפעת את הענינים הרוחניים והפנימיים, ובחי׳ פלגי קיסר היא המשפעת את הבחינות החיצוניות. והענין הוא, דהנה בד״ה זה דשנת תרצ״ט5 מדייק מדוע נקרא כאן משיח בשם דוד, והרי ידוע שמלך המשיח נקרא גואל צדק, דמשה הוא גואל ראשון8 ומשיח הוא גואל אחרון. ומבאר הענין דמשיח הוא משבט יהודה דוקא, וכדלקמן. ולכאורה יש להבין, איך מתאים זה עם מה דאיתא במדרש9 שמשה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון. אך הענין הוא, משום שאף שמשיח צדקנו יהי׳ דוקא משבט יהודה, מ״מ תתלבש בו גם נשמת משה, ואדרבה, עיקר נשמת משה, ולפיכך אמרו הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון. ועד״ז יש לומר בענין קיסר ופלגי קיסר, דאף שמשמעות הגמרא היא שהם ב׳ בני אדם, מ״מ, מכיון שאין מקרא יוצא מידי פשוטו10, ומשמעות הכתובים כאן היא שאותו דוד שהוא מלך עליהם הוא הוא יהי׳ נשיא עליהם, יש לומר דקיסר ופלגי קיסר, משיח ודוד, יהיו באותו גוף. וכן מפרשים כל פשטני הכתובים, שהפסוק ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי׳ לכולם גו׳ והפסוק ודוד עבדי נשיא להם גו׳ קאי באדם אחד, בגוף אחד. וכן מובן גם ממ״ש הרמב״ם11 שיקום איש מבית דוד (ובמ״א12 כתב שהוא מזרע דוד ושלמה) עוסק בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו׳ אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד שנאמר13 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד (וכמ״ש14 והיתה לה׳ המלוכה), שהם אותם הענינים המבוארים בפסוקים הנ״ל בנבואת יחזקאל.
והנה נת״ל15 הביאור למה נקרא שמו דוד, ונתבאר שם שענינו של משיח שהוא יהי׳ גואל ומלך, הוא משבט יהודה דוקא. וצריך להבין, הרי בכללות נחלקו ישראל לב׳ בחינות יוסף ויהודה, וממ״ש16 ויגש אליו יהודה, שיהודה ניגש אל יוסף, משמע שיוסף למעלה מיהודה, וכאן מפורש שמשיח שהוא משבט יהודה יהי׳ נשיא על יהודה ויוסף. אך הענין הוא, דהנה ב׳ שבטים אלו בעבודת האדם הם תורה ומצוות, תלמוד ומעשה, דיוסף ענינו תלמוד ויהודה ענינו מעשה. ובזה יש ב׳ דעות (בתורה)17 אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ואח״כ נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והנה גם מהמסקנא (מה שנמנו וגמרו) אינו ברור עדיין אם יש למעשה מצד עצמו מעלה על תלמוד, ואדרבה, לדעת כמה מפרשים18 מוכח שגם לכל אחד בפני עצמו יש בו מעלה, דישנה המעלה בתורה דזהו מעלתו של יוסף, שהוא שבט בפני עצמו והנהגה בפני עצמה של לימוד תורה. וכן ישנה המעלה של מעשה. ומה שאמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה הוא כי התלמוד מלבד מה שיש בו מעלת התלמוד, הנה עוד זאת שמביא לידי מעשה. אמנם מה שלעתיד לבוא יהי׳ מעשה גדול19, הרי סופו מוכיח על תחילתו דזה שאמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה הוא מצד המעלה שבמעשה יותר על תלמוד. אמנם עכשיו הרי מעלה זו גופא דמעשה מגלה התלמוד, גדול לימוד שמביא לידי מעשה, משא״כ לעתיד לבוא תתגלה המעלה דמעשה גדול, שלא ע״י התלמוד. דזהו מה שלעתיד לבוא נאמר20 ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, וכתיב21 ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, דלעתיד לבוא תהי׳ הידיעה כיצד לשמש את קונם מצד עצמה ולא יצטרכו לענין הלימוד, היינו שתתגלה המעלה דמעשה גדול שלא ע״י התורה22.
והנה הגילויים דלעתיד לבוא תלויים בהעבודה עתה בזמן הגלות23, בזמן דעקבתא דמשיחא כאשר החושך יכסה ארץ וערפל לאומים גו׳24. ומזה מובן, דמעלת המעשה שתתגלה לעתיד לבוא היא ע״י הכנה מתאימה בהעבודה עתה, והוא מה שצ״ל העבודה בבחי׳ מעשה מלשון כפי׳25, דגם לימוד התורה צ״ל מתוך כפי׳ דוקא, וכמעשה הידוע (מכ״ק אדמו״ר הצ״צ)26. ועד״ז בפרטיות בלימוד עצמו, הרי אינו דומה שונה פרקו ק׳ פעמים לשונה פרקו ק״א פעמים27, כמבואר בתניא28 דמה ששונה פרקו ק׳ פעמים נקרא לא עבדו הוא משום שזוהי הרגילות שלו ואינו כופה עצמו לצאת מרגילותו, ודוקא כשלומד ק״א פעמים, עי״ז יש בו גם מעלת הכפי׳ והעבדות, כמבואר בתניא שם מעלת העבודה דאתכפיא.
וזהו גם הדיוק בלשון התניא23 דהגילויים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, היינו שגם לימוד התורה באופן של עבד (עבודתנו) הוא בהקדמת ומתוך כפי׳ (מעשינו), כי התנאי לקבלת התורה הוא הקדמת נעשה לנשמע דוקא29. וכשם ש(כבר) הי׳ לעולמים בשעת מתן תורה30, שאז נתגלתה מעלת המעשה (הקדמת נעשה לנשמע), כך יהי׳ לעתיד לבוא הגילוי דמעשה גדול, במהרה בימינו ממש ע״י משיח צדקנו. וכשם שבמתן תורה הי׳ הקול יוצא מד׳ רוחות העולם אנכי הוי׳ אלקיך גו׳ וכל עשרת הדברות31, כך יהי׳ הגילוי בכל העולם כולו, כמ״ש אז אהפוך אל עמים גו׳ לעבדו שכם אחד, והיתה לה׳ המלוכה, במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ע״י ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי׳ לכולם גו׳, במהרה בימינו ממש.
__________
1) יחזקאל לז, כד-כו.
2) נ״ך ע׳ תיט.
3) צח, ב.
4) ירמי׳ ל, ט.
5) סה״מ תרצ״ט ע׳ 191. וראה גם ד״ה זה דאור לערב חה״ש (לעיל ע׳ תיט ואילך).
6) קלב, ג.
7) ספר יצירה פ״א מ״ד.
8) ראה שהש״ר פ״ב, ט (ג). וש״נ.
9) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שעה״פ להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א משפטים עה, ב.
10) שבת סג, א. ובכ״מ.
11) הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
12) סהמ״צ (להרמב״ם) מל״ת שסב. פיה״מ ר״פ חלק היסוד הי״ב. ועוד – נסמן בלקו״ש ח״ח ע׳ 215 הערה 53.
13) צפני׳ ג, ט.
14) עובדי׳ א, כא.
15) בד״ה זה שבהערה 5 (לעיל ע׳ תכא).
16) ויגש מד, יח.
17) קידושין מ, ב. וש״נ.
18) ראה פרש״י קידושין שם. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ב.
19) ראה סה״מ תרצ״ט שם ס״ע 193 ואילך. אוה״ת ר״פ ויגש. ובכ״מ – נסמן בסה״מ חנוכה ס״ע רנא-ב הערה 23. לעיל ע׳ תכא הערה 18.
20) ישעי׳ יא, ט.
21) ירמי׳ לא, לג.
22) קטע זה אינו ברור. המו״ל.
23) ראה תניא רפל״ז.
24) ישעי׳ ס, ב.
25) סה״מ תרצ״ט שם ע׳ 191.
26) שם ע׳ 192. וש״נ.
27) חגיגה ט, ב.
28) פט״ו.
29) ראה שבת פח, א.
30) תניא פל״ו (מו, א).
31) תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט. – הובא בתניא שם.
[סה"מ שבועות ע' תכג ואילך]
מאמר שני מהמשך. י״ל בסה״מ תשמ״ב (קופּיר) ע׳ 186 ואילך. התוועדויות תשמ״ב ח״ג ע׳ 1551 ואילך.
חלק ממאמר זה (בשילוב שיחת אחש״פ תשמ״ח) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקוטי שיחות (חל״ה) ויגש תנש״א.