בס״ד.
פתח דבר
לקראת כ״ף מרחשון הבעל״ט, יום הולדת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע – הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה ויהיו חיי שרה גו׳, שנאמר בהתוועדות דאור ליום ה׳ פ׳ חיי שרה, כ״ף מרחשון ה׳תשמ״א.
מערכת ״אוצר החסידים״
מוצש״ק ט״ו מ״ח, שנת הקהל,
שנת תשמ״ח (תהא שנת חירות משיח)
ברוקלין, נ. י.
בס״ד. אור ליום ה׳ פ׳ חיי שרה, כ״ף מרחשון
– יום הולדת כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע –
ה׳תשמ״א
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, ומדייק כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בעל יום ההולדת במאמרו ד״ה זה דשנת עטר״ת2, מהו אומרו שני חיי שרה, הרי כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט שנותי׳ במאות עשיריות ואחדות], ולמה כפל עוד לומר שני חיי שרה. וגם צ״ל (כמו שמדייק בזהר3) מפני מה בשרה דוקא נאמר ימי שני חיי׳ [ועד שכל הפרשה (חיי שרה) נקראת על שם זה, שמזה משמע4 שזהו תוכן כל הסדרה], שלא נאמר זה בשארי אמהות5. ומביא בזה מאמר הזהר6, אתת חוה לעלמא ואתדבקת בחויא7 כו׳ אתא נח8 לעלמא מה כתיב בי׳9 וישת מן היין וישכר כו׳ אתת שרה ונחתת וסלקת [ולא אתדבקת בי׳10] כד״א11 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ובגין כך זכתה לחיין עילאין. ומסיים (בזהר שם) ועל דא דילה הוו חיין. ועפ״ז מבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע במאמרו הנ״ל12 שני דיוקים הנ״ל, שדוקא בשרה נאמר ימי שני חיי׳ (שלא נאמר בשאר אמהות) לפי שדוקא שרה, ע״י שנחתת וסלקת, זכתה לחיין עילאין. ומה שכפל עוד פעם לאמר שני חיי שרה, אף שכבר נאמר בתחלה ויהיו חיי שרה, הוא כי ״ויהיו חיי שרה״ הוא מה שזכתה לחיין עילאין, ו״שני חיי שרה״ הו״ע ״דילה הוו חיין״, דלא רק שזכתה לחיין עילאין אלא גם שהחיין נעשו שלה, ״דילה הוו״. וצריך להבין תוכן שני ענינים אלו. וגם צריך להבין, דמלשון הזהר אתת חוה אתא נח אתת שרה מובן, שיש שייכות בין ג׳ ענינים אלו. היינו דחוה ונח רצו לפעול אותו הענין שפעלה שרה, אלא שלא עלתה בידם, ולא עוד אלא שעי״ז נעשית אצלם ירידה (אתדבקת בחויא, וישכר). משא״כ שרה, אף שגם אצלה היתה (בתחלה) ירידה, ע״י ירידה זו הי׳ אח״כ העלי׳, נחתת וסלקת. וצריך להבין השייכות דג׳ ענינים אלו.
ב) והנה מעשה אבות סימן לבנים13, וידוע שהכוונה בסימן כאן היא לא רק סימן והוראה אלא גם נתינת כח14. וע״ד הידוע15 בענין פתח ר׳ פלוני וכו׳, דלאחרי שפתח את הצינור והדרך, ועאכו״כ כאשר סלל את הדרך, הרי עי״ז ניתן הכח לכאו״א שיוכל לעשות עבודה זו, ואינו צריך ליגיעה גדולה כ״כ (כבפעם הראשונה)16. ועאכו״כ שכן הוא במעשה אבות, מכיון שהם האבות של כאו״א מישראל, והענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכאו״א מישראל17. וכן הוא גם בנוגע לאמהות18, ובפרט בנוגע לשרה אמנו, הראשונה שבד׳ אמהות, וכתיב בה19 כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ומזה מובן דענין הנ״ל, אתת שרה ונחתת וסלקת, הוא (ככל מעשה אבות ואמהות) הוראה וגם נתינת כח בעבודתו של כאו״א מישראל20. וצריך להבין ההוראה דנחתת וסלקת בהעבודה דבנים לאחרי מ״ת.
ג) ונקודת הענין בזה הוא כמו שמבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ״ל21, דעבודת ה׳ צריכה להיות בשמחה דוקא כמ״ש22 עבדו את ה׳ בשמחה. ועד שהשמחה בעבודת ה׳ היא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז״ל23 והובא בתניא24 עה״פ25 תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה וגו׳, ואיתא בתו״א26 דמה שהאריז״ל זכה לרוה״ק27 הוא ע״י שמחה של מצוה [ומכיון שזהו סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה28, הרי זה הוראה לכאו״א מישראל], דכאשר העבודה היא בשמחה, אז העבודה היא בשלימות [ועי״ז נעשה שלימות גם בהעולם. שהרי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל שנקראים ראשית29, ופירוש בשביל ישראל הוא בשביל העבודה דישראל [שזהו עיקר מציאותם, כמארז״ל30 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני], היינו שישראל ע״י עבודתם פועלים שהעולם יהי׳ בתכלית השלימות. דהגם שעולם על מילואו נברא31, ובפרט ע״פ הידוע32 שמהטעמים על בריאת העולם הוא לפי שעלה ברצונו ית׳ להטיב לברואיו, שטבע הטוב להטיב33, שמזה מובן שבריאת העולם (מלכתחילה) הי׳ בשלימות, מ״מ, ענין זה גופא דלהטיב לברואיו, הוא אחד הטעמים על זה שעלה ברצונו ית׳ שהבריאה תהי׳ בשביל29 ישראל ובשביל התורה, שעי״ז יושפע להנבראים שלימות הטוב, ע״י שישראל ע״י עבודתם יוסיפו שלימות בהעולם, שלימות נעלית יותר מהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה. ומכיון ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, לכן עי״ז מתוסף גם בהשלימות דעולם, שנעשה ע״י עבודת ישראל]. ולא זו בלבד ששלימות העבודה היא כאשר היא בשמחה, אלא שהשמחה בעבודת ה׳ היא גם הכרח בעבודת ה׳, שלכן כאשר חסר השמחה בעבודת ה׳ מגיע על זה עונש ח״ו כמ״ש25 תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה וגו׳, כי ענין העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה וזה נעשה ע״י השמחה.
אך ביחד ע״ז כתיב34 עבדו את ה׳ ביראה, אלא שבפסוק זה עצמו ממשיך וגילו ברעדה, שצ״ל שמחה. אלא כאשר השמחה היא במורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי״ז לכמה דברים בלתי רצויים שמסתעפים מזה. ולכן צ״ל עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, שעי״ז תהי׳ השמחה (שלא בבחי׳ מורגש, כ״א) בבחי׳ ביטול וענוה, ובלשון הכתוב35 ויספו ענוים בה׳ שמחה, שהשמחה היא ביחד או מצד הענוה והביטול (וכדלקמן סעיף ו).
ד) ועפ״ז מבאר בעל יום ההולדת במאמרו הנ״ל36 ענין אתת חוה כו׳ אתת שרה כו׳, שהצד השוה שבהם הוא שרצו לפעול ענין השמחה. כמארז״ל גבי חוה37 אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו, ובנח כתיב38 ויטע כרם וישת מן היין, דיין הו״ע השמחה כמ״ש39 יין המשמח אלקים ואנשים. אלא שבחוה היתה השמחה בבחי׳ מורגש, דבחוה כתיב40 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו׳ שזהו״ע ההרגשה41. ונח רצה לתקן את חטא עה״ד42, שהוא ענין ההרגשה, ע״י הרגשה, ולא עלתה בידו. דוישת מן היין הביא אותו (לא לשמחה שבבחי׳ ביטול, יין המשמח, כי אם) לוישכר, יין המשכר. והגם דבשכרות הוא העדר ההרגשה, אבל העדר ההרגשה שבזה הוא לא מצד הענוה והביטול כ״א מצד בלבול הדעת (וההרגשה). והתיקון על חטא עה״ד (ענין ההרגשה) נעשה ע״י שרה דוקא [כמבואר בקבלה43 ששרה תיקנה מה שקלקלה חוה], דשרה היא בחי׳ מלכות44 [שלכן נקראת שרה מלשון45 שררה]46, ענין הביטול, ולכן על ידה דוקא נעשה התיקון, שמחה שבבחי׳ ביטול. וזהו אתת שרה ונחתת וסלקת, שמצד הביטול שבמל׳ הנה גם כשהיא יורדת למטה, הירידה (נחתת) היא בשביל העלי׳ (וסלקת), דירידת המלכות למטה היא בכדי לברר ולתקן הניצוצות דקדושה שנמצאים למטה ולהעלותם למעלה. וכמו״כ הוא בירידת (אברהם ו)שרה למצרים (בגשמיות), שזה הי׳ בכדי47 שהעלי׳ ממצרים, ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו11, תהי׳ באופן של ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב48, שזה נעשה ע״י שרה כמ״ש49 ולאברם הטיב בעבורה. ועי״ז זכתה לחיין עילאין, ועד אשר דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, דלהיות שהמלכות היא בבחי׳ ביטול בעצם לכן גם המורגש שבה הוא בבחי׳ ביטול. ובעבודה הוא, דגם כשהשמחה היא בהתגלות מ״מ היא בבחי׳ ביטול [ובדוגמת מלך שעם היותו ברוממות ובשמחה, עוז וחדוה במקומו50, אין זה בבחי׳ ישות]. ולכן משמחה זו, הנה נוסף על שאינו שייך שיהיו מזה תוצאות בלתי רצויות (כמו שהי׳ בחוה ובנח), אלא אדרבא היא מביאה לתכלית העילוי, ועד לדרגא שבדוגמת לע״ל, וכמבואר בהמאמר (של בעל יום ההולדת)51 שענין דילה הוו חיין הוא דוגמת ונחי׳ לפניו52 שיהי׳ לעתיד, חיים בתכלית השלימות.
ה) ויש לקשר זה עם הכתוב53 אז ימלא שחוק פינו, שלע״ל תהי׳ השמחה בתכלית השלימות, ועד שהשמחה דעכשיו, גם כשהיא בתכלית השלימות (עד כמה שאפשר להיות עכשיו), היא באין ערוך לגבי השמחה והשחוק שיהיו לע״ל54, אז ימלא שחוק פינו. והגם שהשמחה דלע״ל תבוא (ככל הענינים דלעתיד55) ע״י עבודת ה׳ בשמחה במשך זמן הגלות, מ״מ השכר שיהי׳ מזה לע״ל (אז ימלא שחוק פינו) הוא שלא בערך ועד שלא בערך כלל, ועד שהוא למעלה מגדר שכר. ועפ״ז יש לבאר מה שבנה של שרה, ששרה התפללה עליו וביותר (עוד יותר מאברהם אבינו56), נקרא בשם יצחק על שם צחוק עשה לי אלקים57, כי ענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא כמו ונחי׳ לפניו שיהי׳ לעתיד (כנ״ל מהמאמר דבעל יום ההולדת), וזהו שבנה של שרה הוא יצחק שענינו הוא צחוק ושמחה, ועד לשחוק ושמחה שבדוגמת ימלא שחוק פינו דלע״ל58, שלכן לע״ל יאמרו ליצחק (דוקא) כי אתה אבינו59.
ו) וביאור ענין השמחה שבבחי׳ ביטול (ועד שגם כשהשמחה היא בהתגלות מ״מ היא בבחי׳ ביטול), הנה אמיתית ענין השמחה בא מצד הענוה והביטול, כמ״ש35 ויספו ענוים בה׳ שמחה. וביאור השייכות דענוה ושמחה (אף שלכאורה הם שני ענינים הפכיים), מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בד״ה ויספו ענוים בה׳ שמחה60 [ובכמה דרושי רבותינו נשיאינו שלאח״ז61, וגם במאמר הנ״ל של בעל יום ההולדת], דענין הענוה הוא לא שהעניו טועה בעצמו ואינו יודע את מעלותיו, כי אם, דהגם שהוא יודע את המעלות שלו, ועד שיודע את כל המעלות שלו [דכאו״א מישראל, אפילו אלו שהנהגתם היא שלא כדבעי כלל, לא רק שיש להם מצוות אלא שהמצוות ממלאים את מציאותם, ובלשון רז״ל62 מלאים מצוות כרימון, ובפרט אשר ועמך כולם צדיקים63 וכל ישראל בחזקת כשרות64], מ״מ אינו נעשה עי״ז למציאות בעיני עצמו ועאכו״כ שאינו בבחי׳ ישות, כי יודע את האמת שהמעלות שיש לו אינם כחו ועוצם ידו כ״א ניתנו לו (הכחות על זה) מלמעלה, ובאם היו נותנים כחות אלו לאחר הי׳ ג״כ במדריגה זו, ומצד הענוה והביטול שלו הוא חושב, שאילו היו כחות אלו אצל אחר הי׳ מגלה אותם עוד יותר. וענוה זו [מכיון שהוא יודע את המעלות, אלא שאינו נעשה עי״ז למציאות] הנה לא רק שאינה מביאה להיפך השמחה, אלא אדרבא, הענוה והביטול שלו (שחושב שאינו מגיע לו כלום) מביאה אותו לשמחה גדולה ושלימה. דשלימות השמחה היא דוקא במי שהוא בטל, כמבואר בהמאמר בארוכה. ומכיון שהשמחה באה בסיבת הענוה והביטול, לכן גם השמחה עצמה (גם כשהיא בהתגלות) היא בבחי׳ ביטול.
ז) וזהו ויהיו חיי שרה גו׳ שני חיי שרה, ויהיו חיי שרה הוא מה שזכתה לחיין עילאין. ומפרט בזה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שקאי על כל הספירות65. וכמבואר בהמאמר66 דמאה שנה הוא בחי׳ אריך כמו שמאיר בו בחי׳ עתיק, שלכן נאמר (מאה) שנה לשון יחיד, וי״ל שבנדו״ד למעלה מבחי׳ אחד67. ועשרים שנה הוא בחי׳ חו״ב, ושבע שנים הוא בחי׳ ז׳ מדות, שבעת ימי הבנין. ואח״כ מוסיף שני חיי שרה, דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, שבעבודה הו״ע הביטול בהשמחה (גם) כמו שהיא בהתגלות (כנ״ל מהמאמר דבעל יום ההולדת). וזהו גם הטעם לזה שבהסיום שני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי זה שגם המורגש הוא בביטול, שהוא יחוד שני ענינים הפכים (מורגש וביטול), הוא מבחי׳ שלמעלה מהתחלקות68. וזהו העילוי דשני חיי שרה על חיי שרה מאה שנה וגו׳, דענין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, עם היותו נעלה ביותר, כמובן גם מפרש״י עה״פ, מ״מ הם ג׳ ענינים חלוקים, משא״כ שני חיי שרה הוא שכולן שוין69, למעלה מהתחלקות. ומצד בחינה זו (שלמעלה מהתחלקות), גם המורגש הוא בביטול70, דילה הוו חיין.
ויש לומר, דע״י ענין דילה הוו חיין בעבודה, שגם המורגש (שמחה שבהתגלות) הוא בביטול (כפירוש בעל יום ההולדת בדידה הוו חיין), עי״ז נעשה דילה הוו חיין גם בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעה״ב על החיים. כי שמחה פורץ כל הגדרים71, ולכן ע״י השמחה בהתגלות (ובבחי׳ ביטול) נעשה תגבורת החיים (למעלה מגדר והגבלה), וע״ד הידוע72 בענין יצחק [שענינו הוא צחוק ושמחה, כנ״ל], שהגבורות דיצחק הו״ע תגבורת החיות (ותגבורת הברכות), ועד לחיים בתכלית השלימות, דוגמת ונחי׳ לפניו שיהי׳ לע״ל.
ח) ומעשה אבות סימן לבנים, שהעבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו״א מישראל [ועד שענין זה שבכאו״א מישראל הוא (ככל הענינים דהאבות והאמהות) בירושה73], שיוכל לעבוד את ה׳ בשמחה בהתגלות, והשמחה תהי׳ מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי׳74. ולכן אין חשש75 שיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח״ו, ואדרבא, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע״י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ענין תגבורת החיות בעבודה. ועי״ז נעשה גם תגבורת החיים כפשוטו, אריכות ימים ושנים טובות בפשטות.
ט) ויש לקשר זה עם יום ההולדת של כ״ק אדמו״ר נ״ע דשנה זו, (סיום וחותם) שנת המאה ועשרים76, דאיתא בזהר77 עה״פ78 והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהוא רמז למשה כו׳ שממשיך חיין לבני נשא (לכאו״א מישראל) מההוא אילנא דחיין, שבזה נכלל גם אריכות ימים בפשטות, וכדאיתא בזהר שם (לפנ״ז) בשגם78 דא משה79 כו׳ ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. וענין זה ממשיך משה גם עכשיו, כמו שממשיך בזהר שם משה לא מית כו׳, וארז״ל80 מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. וכמו שהוא במשה רבינו רעיא מהימנא, כמו״כ הוא ברועי ישראל שבכל דור ודור, עד לבעל יום ההולדת ובנו כ״ק מו״ח אדמו״ר ממלא מקומו, וכידוע המכתב של כ״ק מו״ח אדמו״ר81 (בנוגע לאביו. ומזה מובן שכ״ה גם אצלו82) שרועי ישראל לא יפרדו ח״ו מעל צאן מרעיתם, שהוא ע״ד מארז״ל הנ״ל בנוגע למשה מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, שגם עכשיו הוא (בעל יום ההולדת, ובמילא מובן – בנו ממלא מקומו) ממליץ זכות על כל אחד ואחת מישראל, וממשיך להם ברכות הצלחות וישועות, ועד שממשיך מבחי׳ אילנא דחיין (עץ החיים) וגם אריכות ימים בפשטות לכל אחד ואחת מישראל.
י) והנה כמו שענין דילה הוו חיין (דשרה) הוא דוגמת ונחי׳ לפניו שיהי׳ לעתיד (כנ״ל סוף סעיף ד וסעיף ה מהמאמר דבעל יום ההולדת), עד״ז הוא גם בענין הנתינת כח שנמשך מזה לכל אחד מישראל על העבודה בשמחה (כנ״ל סעיף ח), שע״י העבודה בשמחה נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד52 ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו. והענין הוא, דהנה מבואר בלקו״ת (ד״ה יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו83), דיומיים הם בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע, וביום השלישי הוא בחי׳ שלמעלה גם מבחי׳ סוכ״ע. היינו שאין בו שום מדידות והגבלות, גם לא המדידה דסוכ״ע. ומכיון ששמחה פורץ גדר, וע״י השמחה מגיעים (כנ״ל סעיף ח) לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן השמחה (בעבודת ה׳) היא הכנה קרובה וכלי לגילוי בחי׳ ביום השלישי (יקימנו ונחי׳ לפניו), בחי׳ שלמעלה (גם) מבחי׳ סוכ״ע, שגילוי זה יהי׳ בביהמ״ק השלישי, וכהפירוש84 דביום השלישי קאי על ביהמ״ק השלישי, שיבנה מלך המשיח85, מלך מבית דוד86. וגם ענין זה שייך במיוחד לענין השמחה, כמובן מזה שהרמב״ם87 מביא ראי׳ על ענין השמחה שישמח אדם (כל אדם) בעשיית המצוה מדוד מלך ישראל דכתיב בי׳88 והמלך89 דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ וגו׳. ויש לומר הביאור בזה, דדוד מלך ישראל הו״ע ספירת המלכות90, וזהו שהי׳ בתכלית הביטול, אם לא שויתי ודוממתי91, כי מלכות היא בחי׳ ביטול, כנ״ל (סעיף ד). וזהו שעבודתו היתה בשמחה גדולה, והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳, כי מצד הביטול דמלכות גם כשהשמחה היא בהתגלות אין שייך שיסתעף מזה ענין בלתי רצוי. ומכיון שדוד מלך ישראל חי וקיים92, היינו שהוא חי וקיים (בכאו״א מישראל) בתור דוד מלך ישראל (הביטול דמלכות), לכן הוא נותן הכח לכל אחד מישראל שישמח בעשיית המצוה (אף שעבודה גדולה היא93), ושהשמחה תהי׳ באופן הרצוי.
יא) וע״י השמחה בעשיית המצוה, כולל גם בקיום הציווי94 וכל95 מעשיך יהיו לשם שמים ובכל96 דרכיך דעהו, יפרצו את גדרי הגלות, ואתי מר דא מלכא משיחא, דוד מלך ישראל, יחד עם משה רבינו רעיא מהימנא, שהרי גואל ראשון הוא גואל אחרון97, כולל גם הרעיא מהימנא שבכל דור ודור עד להרעיא מהימנא של דורנו הוא כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שבקרוב ממש תקויים ההבטחה הקיצו ורננו שוכני עפר98 ועמהם יחד נלך לקבל פני משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם99, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו.
2) נדפס בסה״מ עטר״ת ע׳ פז ואילך.
3) ח״א פרשתנו קכב, רע״א.
4) ראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 57 ואילך.
5) כ״ה הלשון ברד״ה הנ״ל שם. ולהעיר, שבזהר שם (קכא, סע״ב) ״מכל נשי דעלמא״ [וגם בהדוגמאות שבזהר שם, רובן אינן מהאמהות].
6) שם קכב, ב. – הלשון כאן נעתק מרד״ה הנ״ל שם.
7) כ״ה בד״ה הנ״ל שם. ועד״ז בד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ עח) ולאדהאמ״צ (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרצב). ובזהר שם: אתדבקת בהאי חויא.
8) כן הוא (אתא נח לפני אתת שרה) בד״ה הנ״ל עטר״ת שם. ועד״ז גם בד״ה הנ״ל לאדה״ז (ע׳ עה. שם ע׳ עח) ולאדהאמ״צ (ע׳ תרפב. שם ע׳ תרצג). ובזהר שם אתא נח כו׳ הוא לאחרי אתת שרה כו׳.
9) נח ט, כא.
10) בד״ה הנ״ל (עטר״ת שם) לא נעתקו תיבות אלו.
11) לך לך יג, א.
12) בסופו (סה״מ עטר״ת ע׳ צז).
13) ראה רמב״ן עה״פ לך לך יב, ו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. וראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. אוה״ת ר״פ לך לך (עב, סע״ב).
14) ראה אוה״ת שם (עג, א): מעשה כו׳ סימן לבנים שיוכלו אח״כ כו׳. וראה גם ב״ר שם (הובא ברמב״ן עה״פ שם, י): צא וכבוש את הדרך לפני בניך. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 110 ובהנסמן שם בהערה 21.
15) סה״מ תרע״ח ע׳ רפג. תרפ״ח ע׳ קב. ובכ״מ.
16) עד״ז מצינו גם בנוגע להבנה בתורה: מרן הקדוש [הב״י] ז״ל הוקשה לו בבית מדרשו לשון הרמב״ם קשה מאד כו׳, ולילה א׳ כו׳ בא לדעתו ישוב נכון ושמח הרבה. ולמחר כו׳ נענה ת״ח רך בשנים כו׳ ואמר לו הת״ח הדרך כמו שהוא כו׳, מרן ז״ל נצטער שכל מה שטרח הוא ז״ל אותו הת״ח אמרו בנקל, ואמר לו המגיד אל תצטער, שאתה זכית לטורח מאד ועי״ז כוונת אל האמת כו׳, אך אחר שטרחת והוצאת לאור הענין עתה כל חכם יכול להבינו כו׳ – חומת אנ״ך להחיד״א משלי ג. וראה גם מגיד מישרים פ׳ תצא. אורים גדולים (לר׳ אברהם ישראל זאבי, אזמיר תקי״ח) חלק אור לישרים לז, א. מדבר קדמות להחיד״א מערכת יו״ד ערך יוסף (סי׳ ח״ן). ובכש״ט (הוצאת קה״ת) סרנ״ו (לד, סע״ד ואילך), ועד״ז בתולדות יעקב יוסף פ׳ צו הובא שהאריז״ל אמר להב״י כו׳. ובמאה שערים (כח, סע״א ואילך) ביאור אדה״ז בהנהגת הה״מ ממעזריטש. וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 209 בהערה.
17) תו״א ר״פ וארא. ובכ״מ.
18) בתו״א שם מיוסד זה על מרז״ל (ברכות טז, ב) אין קורין אבות אלא לשלשה. ומזה מובן שכ״ה גם באמהות – מכיון שאין קורין אמהות אלא לארבע (ברכות שם).
19) וירא כא, יב. וראה פרש״י עה״פ, משמו״ר פ״א, א.
20) והגם שעבודת הבנים היא לאחרי מ״ת ומעשה אבות הי׳ לפני מ״ת – הרי יש מעלה במעשה אבות (שלפני מ״ת) על עבודת הבנים (שלאחרי מ״ת), כמרז״ל (פרש״י עה״פ פרשתנו כד, מב, מב״ר פ״ס, ח) יפה שיחתן של עבדי (בתי) אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה* והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה. ומהטעמים לזה הוא, לפי שמעשה האבות הם ענינים כלליים. וכמבואר בכ״מ (סה״מ תקס״ג ח״א ע׳ לו ואילך. תו״ח פרשתנו קלה, א ואילך. אוה״ת פרשתנו קכז, ב ואילך. ובכ״מ. וראה לקו״ת ברכה צו, סע״ג ואילך) בביאור מרז״ל הנ״ל, ד״שיחתן של עבדי אבות״ – ובפרטיות נישואי יצחק ורבקה דבי׳ עסקינן*** – הוא כללות ענין התורה ומצוותי׳, והוא כללות ענין עבודת הבנים לאחר מ״ת.
21) ראה גם ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז ס״ג ואילך (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ עז ואילך) ולאדהאמ״צ ס״ד ואילך (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרפח ואילך). ד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה לאדהאמ״צ (קה״ת תשמ״ה). ד״ה וכה״ע רואים תרצ״ז (תש״י) פ״ב ואילך והמשכו ד״ה וירא העם וינועו ס״ח ואילך (סה״מ ה׳תש״י ע׳ 225 ואילך. שם ע׳ 235 ואילך). ד״ה עבדו את ה׳ בשמחה תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ס״ע 94 ואילך). ועוד.
22) תהלים ק, ב.
23) שער רוח הקודש להאריז״ל (י, ב בהוצאת ירושלים, תער״ב; לג, ב בהוצאת אה״ק, תשכ״ג). הקדמת ס׳ חרדים (תנאי המצות, התנאי הרביעי), הובא בשל״ה רלט, סע״ב ואילך. של״ה מט, א. ס״פ תבוא (שפו, א). וראה גם רבינו יונה לברכות רפ״ה.
24) פרק כו.
25) תבוא כח, מז.
26) תולדות כ, ב. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ: במדבר ח״ג ע׳ א׳מח, ובהנסמן ב״מילואים להמראי מקומות״ שם (ס״ע א׳רפ ואילך). דברים ח״ג ע׳ תתקד. וש״נ. סה״מ תרצ״ט שם ע׳ 101. ה׳תש״י שם ע׳ 235. ועוד.
27) כ״ה גם בשל״ה מט, א. ובהקדמת ס׳ חרדים שם: שערי החכמה ורוח הקודש. ובכ״מ בדא״ח: רוה״ק וגילוי אליהו.
28) ראה רד״ק לתהלים יט, ח (ובס׳ השרשים שלו ערך ירה). גו״א ר״פ בראשית. וראה זח״ג נג, ב: אמאי אקרי תורה בגין דאורי.
29) פרש״י ר״פ בראשית.
30) משנה וברייתא סוף מס׳ קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשל״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. ובכ״מ. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו. ובגירסא הנפוצה ״ואני נבראתי לשמש את קוני״).
31) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
32) ע״ח שער הכללים בתחלתו.
33) ד״ה אתה אחד לאדהאמ״צ (קה״ת, תשכ״ה) ע׳ ד [במאמרי אדהאמ״צ – קונטרסים ע׳ ה] בשם הע״ח (וראה בהערה שם). עמק המלך שער שעשועי המלך רפ״א. שעהיוה״א פ״ד (עט, א). שומר אמונים ויכוח ב ס׳ יד. ולהעיר משו״ת ח״צ סי״ח.
34) תהלים ב, יא. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קצ ואילך. וראה זח״ג ר״פ אחרי: עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, וכתיב עבדו את ה׳ בשמחה . . הני קראי קשיין אהדדי.
35) ישעי׳ כט, יט.
36) וראה גם ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז ס״ד ואילך (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ עח ואילך) ולאדהאמ״צ ס״ו ואילך (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תרצב ואילך).
37) ראה ב״ר פי״ט, ה. זהר ח״א לו, סע״א. קצב, א. ח״ב רסז, סע״ב. ועוד. וראה ג״כ ב״ר פט״ו, ז.
38) נח ט, כ-כא.
39) ראה ס׳ שופטים ט, יג. ברכות לה, א.
40) בראשית ג, ו.
41) ראה בארוכה סה״מ עזר״ת ע׳ פט ואילך.
42) זח״א עג, סע״א.
43) ראה קה״י ערך חוה (ב). שם ערך שרה (פיסקא הב׳). וראה ב״ר ספי״ז. תנחומא ר״פ נח וס״פ מצורע. ביאוה״ז להצ״צ כרך ב ע׳ תתקמב ואילך.
44) קה״י ערך שרה שם.
45) פרש״י עה״פ נח יא, כט. וראה גם ברכות יג, א. פרש״י עה״פ לך לך יז, טו.
46) ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת הנ״ל (ע׳ צג). וראה גם ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדה״ז ס״ד (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ עח) ולאדהאמ״צ ס״ז (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ריש ע׳ תרצד). וראה גם אוה״ת ר״פ לך לך (עב, ב). ועוד.
47) ראה אוה״ת לך לך שם (עג, א). לקו״ש ח״כ שיחה א׳ לפ׳ לך לך ס״ג (ע׳ 39 ואילך).
48) לך לך יג, ב.
49) שם יב, טז. וראה לקו״ש שם ס״ב ואילך.
50) דברי הימים-א טז, כד.
51) בסופו, בד״ה ״נ״ל תוכן הענין״ (סה״מ עטר״ת ע׳ צח).
52) הושע ו, ב. וראה תרגום, פרש״י, ראב״ע ורד״ק עה״פ.
53) תהלים קכו, ב.
54) להעיר מברכות לא, א. טושו״ע או״ח סו״ס תקס.
55) ראה תניא רפל״ז.
56) ראה לך לך טז, ב. וברד״ק שם: ולא המתין כו׳ כי חשב כי . . מה שיעדו הא-ל לתת לו זרע מהגר יהי׳. ולהעיר מפרש״י עה״פ שם, ה.
57) וירא כא, ו. וראה פרש״י עה״פ לך לך טז, יט.
58) ראה אוה״ת (יהל אור) לתהלים שם (ריש ע׳ תצג, ושם ד״ה בחיי). ולהעיר גם מתו״א (תולדות יז, ד ואילך. ויצא כא, ג. וראה גם תו״ח ויצא כד, סע״ד ואילך. ועוד) דזה שנקרא יצחק ע״ש העתיד הוא לפי שאז יהי׳ גילוי הצחוק והתענוג (דבחי׳ יצחק).
59) ישעי׳ סג, טז. שבת פט, ב. וראה תו״א תולדות יז, ג. תו״א ותו״ח ויצא שם. סה״מ תקס״ח ח״א ע׳ תקכא ואילך. תו״ח תולדות ד״ה ואלה תולדות פי״א ואילך (ד, ד ואילך). ועוד.
60) תקס״ב – נדפס בסה״מ תקס״ב ח״א ע׳ נא ואילך.
61) ד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה לאדהאמ״צ (מאמרי אדהאמ״צ – נ״ך ע׳ כז ואילך). ד״ה הנ״ל תרצ״ז (תש״י) – נדפס בסה״מ ה׳תש״י ע׳ 237 ואילך. ובד״ה שלפנ״ז שם (סה״מ שם ע׳ 235 ואילך). ד״ה עבדו את ה׳ בשמחה תרצ״ט ס״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 101). ולהעיר גם מביאוה״ז לאדהאמ״צ (נט, ב) ולהצ״צ (ע׳ שט).
62) עירובין יט, א. חגיגה בסופה.
63) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
64) רמב״ם הל׳ קדה״ח פ״ב ה״ב (וראה נו״כ שם). השגת הראב״ד לרמב״ם הל׳ גירושין פ״י הי״ט. ובכ״מ.
65) להעיר, שהשנה (תשמ״ח) ימלאו קכ״ז שנה לבעל יום ההולדת, השלימות דכל הספירות – נתבאר בארוכה בשיחת ש״פ וירא, ט״ו מרחשון שנה זו (סה״ש תשמ״ח ח״א ע׳ 82).
ולהעיר ממזמור קכח בתהלים.
66) ע׳ צז. וראה בארוכה ביאוה״ז לאדהאמ״צ ולהצ״צ ואוה״ת ריש פרשתנו. ביאוה״ז לאדהאמ״צ בהוספות קלא, סע״ב ואילך. תו״ח ד״ה ויהיו חיי שרה ס״א (קכא, א). שם סכ״א ואילך (קכו, ב ואילך). סה״מ תקס״ו ע׳ נ ואילך. ד״ה תחת אשר לא עבדת גו׳ לאדהאמ״צ ס״ט (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ב ע׳ תשא).
67) ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ עח. אוה״ת שם קיא, א.
68) ראה תו״ח שם סכ״ד (קכז, א) ״וזהו ענין שני חיי שרה . . שלא נזכר בזה מספר כלל . . דלפני א׳ מה אתה סופר״. ולהעיר, דלשון זה (לפני אחד מה אתה סופר) הובא בביאוה״ז ובאוה״ת שם לענין ״מאה שנה״ לשון יחיד. ויש לומר, דענין ״לפני אחד מה אתה סופר״ הוא עתיק (יחיד) כמו שנמשך ומאיר באריך (״מאה״), משא״כ ״לפני אחד מה אתה סופר״ ד״שני חיי שרה״ (שלמעלה מגדר מספר) הוא בחי׳ עתיק כמו שהוא במקומו.
69) פרש״י עה״פ (ריש פרשתנו). משא״כ ״בת ק׳ כבת כ׳, ובת כ׳ כבת ז׳״ הוא רק בכ״ף הדמיון (ולא ״שווין״), ו״כל אחד נדרש לעצמו״.
70) ראה עד״ז תו״ח שם (קכו, ד ואילך) ד״שני חיי שרה״ הו״ע הבירורים, ואעפ״כ (ואדרבא מצד זה) שייך זה לענין שני חיי שרה שלמעלה ממספר ״משום דסוף מעשה דבירורים . . עלה במחשבה תחלה״.
71) ראה ד״ה ויספו ענוים בה׳ שמחה לאדה״ז ס״ד (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ נג). ד״ה הנ״ל לאדהאמ״צ ע׳ לה ואילך. ד״ה הנ״ל תרצ״ז (תש״י) בתחלתו (סה״מ ה׳תש״י ע׳ 238). ובארוכה – ד״ה שמח תשמח תרנ״ז ס״ע 49 ואילך (סה״מ תרנ״ז ע׳ רכג ואילך).
72) סידור (עם דא״ח) שער התקיעות רמז, א-ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ א׳כח ואילך. ועוד.
73) ראה ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת הנ״ל (ע׳ צא). ד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה במאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ כח-ט. סה״מ ה׳תש״י ע׳ 236. ד״ה עבדו את ה׳ בשמחה תרצ״ט (ע׳ 101).
דירושה ״הוא ענין עצמי אצל הבן״ ומתיישבת אצלו (ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת שם. סה״מ ה׳תש״י שם. וראה גם ד״ה ויספו ענוים בה׳ שמחה לאדה״ז (סה״מ תקס״ב ח״א ע׳ נא) ולאדהאמ״צ שם).
74) תפלת ״אלקי נצור״ בסיום העמידה (מברכות יז, א). וראה ד״ה ויספו ענוים לאדהאמ״צ שם ע׳ לא.
75) ראה גם ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת הנ״ל בסופו (ד״ה ״נ״ל תוכן הענין״ – ע׳ צח): דכל בנ״י
. . יש בהם ביטול העצמי . . אין מזה יניקה.
76) ראה שיחת ש״פ וירא, כ״ף מרחשון ה׳תש״מ סכ״ד ואילך (לקו״ש ח״כ ס״ע 400 ואילך).
77) ח״א לז, סע״ב.
78) בראשית ו, ג.
79) וראה גם חולין קלט, ב ובפרש״י שם.
80) סוטה יג, סע״ב.
81) לקראת יום ההילולא הראשון של אביו כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע – נדפס באגרות-קודש שלו ח״א ע׳ קלח ואילך. וש״נ. – ראה שם ע׳ קמא. וראה גם שם ע׳ קלא. ועוד.
82) וראה לקו״ש ח״ו ע׳ 283 ואילך.
83) לקו״ת דרושים לר״ה סד, א.
84) פרש״י עה״פ.
85) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״א וה״ד. וראה לקו״ש (חי״א ע׳ 98 הע׳ 61. חי״ג ע׳ 84 הע׳ 36. לקו״ש חכ״ז בחוקותי (תשמ״ה) סי״ח [ע׳ 205] ובהערות שם. ״חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה״ (קה״ת, תשמ״ו. תש״נ) סי״ט. וש״נ) התיווך עם דרשת חז״ל (פרש״י ותוס׳ סוכה מא, סע״א. ועוד) שהבנין דלעתיד יתגלה ויבוא מן השמים.
86) רמב״ם שם ה״ד.
87) סוף הל׳ לולב.
88) שמואל-ב ו, טז. וראה גם ד״ה ויהיו חיי שרה עטר״ת הנ״ל (ע׳ צו). סד״ה ויספו ענוים בהוי׳ שמחה תרצ״ז (תש״י) סה״מ ה׳תש״י ע׳ 241).
89) כ״ה ברמב״ם שם. ובכתוב שם: ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳. ושם לפנ״ז (פסוק יד): ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה׳.
90) סהמ״צ להצ״צ מצות מינוי מלך פ״א (דרמ״צ קח, א). וראה גם מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ רטו, ובהנסמן שם בהערה ד״ה בדוד . . מרכבה לבחי׳ מל׳ שמים.
91) תהלים קלא, ב.
92) ר״ה כה, א. נוסח קידוש לבנה. וראה גם מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ ריד.
93) רמב״ם שם.
94) דנוסף לזה שהמעשים שעושים לשם שמים הם (גם מצד עצמם) בכלל עבודת ה׳ (ראה רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג: המהלך בדרך זו . . עובד את ה׳ תמיד . . שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. וכ״ה גם בטושו״ע או״ח סרל״א), ובמילא חל בזה הציווי (תהלים ק, ב) ״עבדו את ה׳ בשמחה״ – מתוסף בזה גם קיום הציווי (דוכל מעשיך יהיו לש״ש ובכל דרכיך דעהו), ולכן הוא בכלל ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה״ (רמב״ם סוף הל׳ לולב).
95) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם וטושו״ע שם. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
96) משלי ג, ו. רמב״ם וטושו״ע שם. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
97) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שער הפסוקים להאריז״ל פ׳ ויחי. תו״א ר״פ משפטים.
98) ישעי׳ כו, יט. ואמרז״ל שצדיקים ראשונים בתחה״מ (זח״א קמ, א) וביומא (ה, ב. וראה תוד״ה אחד – פסחים קיד, ב) דמשה (ואהרן) עמהם בבנין ביהמ״ק הג׳.
99) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
__________
*) כ״ה בב״ר שם.
**) ובב״ר שם: שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה.
***) שהרי ״ויהיו חיי שרה גו׳״ הוא הקדמה לנישואי יצחק ורבקה – ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 145 ואילך.
[סה"מ בראשית ח"א ע' שנז ואילך]
הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס כ״ף מרחשון תשמ״ח, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קמה ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה ממאמר זה, נדפס לקמן בהוספות.