בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ז אד״ר, מבה״ח אדר-שני ה׳תשי״ט
הנחה בלתי מוגה
ויקהל1 משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם2, דכפשוטו קאי על ציווי מעשה המשכן, אלא שמקדים לזה הציווי דשבת לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת3. ולכן הוצרך לזה הקהלת כל עדת בני ישראל, כי המשכן הוא ענין כללי ששייך לכללות ישראל, דענין המשכן הוא שיהי׳ ושכנתי בתוכם4, כמו בתחילת הבריאה, דעולם על מילואו נברא5, עיקר שכינה בתחתונים6. והנה הגם שענין המשכן הו״ע כללי, מ״מ נחלק לכמה מדריגות, חצר אוהל מועד, אוהל מועד וקדש הקדשים. אשר ג׳ בחינות אלו הם כנגד הג׳ חלוקות כלליות שבכללות ההשתלשלות, תלת עלמין אינון7, והם עולמות הא״ס שלפני האצילות, עולם האצילות ועולמות בי״ע. וגם בהיריעות שהיריעות הם בחי׳ מקיפים כידוע8, ומ״מ הי׳ בהם חילוקי מדריגות, היריעות התחתונות, יריעות עזים, יריעות אלים מאדמים ועורות תחשים9, ומכל שכן בכלי המשכן אשר הם כלים לאורות פנימיים10 הרי בודאי שיש בהם התחלקות. והנה הכנה כללית שישנה לכל עניני המשכן הוא מ״ש11 ורחצו גו׳ את ידיהם ואת רגליהם, דבכלים הוא הכיור וכנו, שהכנה זו הוצרכה לכל עניני המשכן, ואפילו לחצר אוהל מועד, כמ״ש12 בבואם אל אוהל מועד גו׳ או בגשתם אל המזבח שהי׳ בחצר אוהל מועד. ולכן מצינו בזה ג״כ השתתפות מיוחדת של משה, כמו בכללות ציווי המשכן שההקהלה היתה ע״י משה, שהטלת המים בכיור והרחיצה שהשתתף בזה משה כמ״ש13 ויתן שמה מים לרחצה ורחצו ממנו משה גו׳ נוגע לא רק לדור ההוא כי אם לכל הדורות. כדאיתא בגמרא14 אשר הכיור צריך שיוכלו לרחוץ בו ד׳ כהנים, כמו שהי׳ בשעת עשייתו, שרחצו בו משה ואהרן ושני בניו. הרי שלכל הדורות נוגע השתתפותו של משה בהכיור, והוא לפי שהכיור הו״ע כללי.
ולהבין ענין הכיור, יובן זה מהדברים שמהם נעשה הכיור, כי ענין הכיור מתבטא (דריקט זיך אויס) גם בהדברים שמהם נעשה. והנה הכיור נעשה ממראות הצובאות15, ומבואר בתו״א ובכמה מקומות16, דמראות לשון רבים, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. וביאור ענין אספקלריא המאירה בעבודת האדם יובן משכר העבודה, דשכר מצוה מצוה17, והתחלת השכר הוא בגן עדן. דבענין הגן עדן אמרו רבותינו ז״ל18 צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומבואר בזה, דצדיקים יושבים הו״ע ההתיישבות, ועטרותיהם בראשיהם הו״ע המקיף, וההתיישבות הוא בזה שנהנין מזיו השכינה, שהוא התיישבות בפנימיות. דבגן עדן הוא גילוי אלקות. דזהו ההפרש בין גן עדן לעולם, דהגם שגם בעולם ישנו האלקות שבבריאה, אמנם בעולם האלקות הוא בהעלם, דזהו שהתהוות העולם הוא משם אלקים בגימטריא הטבע19, דטבע הוא מלשון20 טבעו בארץ שערי׳, נבלע ונסתר (פאַרטרונקען און פאַרדעקט)21, אף שישנו הכל בשלימות אבל הוא בהעלם, משא״כ בגן עדן האלקות הוא בגילוי, דזהו ענין נהנים מזיו השכינה, וענין ההנאה הרי הוא מדבר שבגילוי דוקא. והגם שבשניהם (בעולם ובגן עדן) יש ב׳ השמות דהוי׳ ואלקים, כמ״ש ויטע הוי׳ אלקים גן בעדן22, ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים23, הוא ע״ד ההפרש בין שילוב הוי׳ באדנ-י לשילוב אדנ-י בהוי׳24, דענין שילוב הוי׳ באדנ-י הוא שהעיקר הוא שם אדנ-י, דשם זה הוא בגילוי, ושם הוי׳ הוא בהעלם, דכמו״כ הוא בעולמות שהגם שיש בהם שם הוי׳ כנ״ל, מ״מ הנה זה שבהתגברות ושבגילוי הוא שם אלקים, שהרי הנהגת העולם הוא ההנהגה דשם אלקים בגימטריא הטבע, ושם הוי׳ הוא בהעלם, דזהו מ״ש25 שמש ומגן הוי׳ אלקים, דכמו בשמש ומגן הרי אף שישנו השמש אבל הוא מכוסה בהמגן, והשמש הוא בהעלם ומה שבגילוי הוא המגן, כמו״כ הוא בהשמות הוי׳ ואלקים, אשר בהעולמות שם אלקים הוא בגילוי ושם הוי׳ בהעלם. משא״כ בגן עדן הוא ע״ד שילוב אדנ-י בהוי׳, שהעיקר הוא שם הוי׳, דשם זה הוא בגילוי, וענינו של שם אלקים הוא רק בכדי שעל ידו יהי׳ הגילוי דשם הוי׳, דזהו ענין מה שגם בגן עדן הגילוי הוא ע״י ספירת המלכות, דכל גילוי הוא ע״י המלכות דוקא, אבל הוא בחי׳ גילוי האור דשם הוי׳ שלמעלה מבחי׳ המלכות. דזהו ענין שנהנים מזיו השכינה, שהו״ע גילוי מהות אלקות, וכמ״ש במאורי אור26 דזיו הוא בחי׳ יסוד, וידוע27 אשר היסוד הוא סוף עולמות הא״ס, בחי׳ בורא ולא בחי׳ נברא. ונמצא אשר ההפרש בין גן עדן לעולמות הוא כמו ההפרש בין בחי׳ המלכות, תחילת הנבראים, ליסוד, סוף הא״ס.
והנה ע״פ כל זה אינו מובן איך אפשר אשר נשמה שהיא נברא תהנה מזיו השכינה שהוא מהות אלקות, דהגם אשר הנשמה היא חלק אלוקה ממעל28, ועוד מוסיפים בזה29 תיבת ממש, אבל מ״מ הרי התהוותה הוא מבחי׳ רקיע, ונתבאר בארוכה בדרושי חודש תשרי30 בענין אור מים רקיע שרקיע הוא דאגלידו מיא31, והיינו שהגם שרקיע הוא מבחי׳ מים אבל כבר נעשה מהות אחר, וא״כ איך אפשר אשר הנשמה שהיא בבחי׳ רקיע, ונעשית בחי׳ נברא, תוכל ליהנות מזיו השכינה שבגן עדן. וביותר אינו מובן, שהרי עולם וגן עדן הם באין ערוך זה לזה, וכהאין ערוך בין נברא לבורא כנ״ל, דזהו ג״כ הטעם מה שמצינו שבהעלי׳ מעולם לגן עדן צ״ל נהר דינור32 שפועל אשר ישכחו על חיזו דהאי עלמא, ואז דוקא אפשר להיות העלי׳ בגן עדן, והוא לפי שהעלי׳ מעולם לגן עדן היא עלי׳ שבאין ערוך, שהרי בהעליות מדרגא לדרגא שבערך זה לזה אין צריך לשכוח על מדריגה הקודמת, ואדרבה, ההשגה דמדריגה הקודמת היא הכנה והקדמה שעי״ז יוכל להשיג בבחינה הנעלית. וע״ד שמצינו שאחרי ארבעין שנין קאי אדעתא דרבי׳33, הרי זה שקאי אדעתא דרבי׳ והוא פנימיות השכל, הוא ע״י ההתבוננות בהשכל שקיבל מהרב בארבעים שנה קודם ובכל מה שלמד והשיג בהשכל במשך ארבעין שנין שעי״ז דוקא קאי אדעתא דרבי׳, פנימיות השכל. וכן הוא בכללות ההשתלשלות מה שסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה34, הנה העלי׳ מדרגא לדרגא הוא ע״י הקדמת ההשגה בהמדריגה הקודמת דוקא, וכמו דרגות הסולם, דכל זה הוא בעליות שבערך זה לזה, וכיון אשר בהעלי׳ שמעולם לגן עדן צריך לשכוח על חיזו דהאי עלמא, מובן מזה שהיא עלי׳ שבאין ערוך. וכן הוא גם בהעליות שמגן עדן לגן עדן, הנה אף שכולם נכללים בהשם דגן עדן, מ״מ הם באין ערוך זה לזה, וטעם הדבר הוא דלהיות שגן עדן הוא בחי׳ היסוד, סוף עולמות הא״ס כנ״ל, היינו שהאור הוא בבחי׳ בלי גבול, לזאת הנה כל מדריגת גן עדן היא בבחי׳ בלי גבול לגבי מדריגת הגן עדן שלמטה ממנה, ולכן גם בהעליות שמגן עדן לגן עדן צריך להיות ביטול השגת מדריגה הקודמת, כידוע35 בענין נהר דינור ועמוד שבגן עדן, והוא לפי שהעליות הם בבחי׳ אין ערוך, וכמובן גם בענין התורה שכללות ענין התורה היא למעלה מהעולמות ובבחי׳ בלי גבול לגבי העולם, ובתורה גופא יש ג״כ בחי׳ עליות שבאין ערוך, וכמו ר׳ זירא שצם מאה תעניתא לשכוח על תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי36. דע״פ כל הנ״ל תוגדל התמי׳ והפליאה איך אפשר אשר הנשמה שהיא בבחי׳ נברא תוכל ליהנות מזיו השכינה שבגן עדן, שהוא בבחי׳ בלי גבול, ובפרט בבחינות העליונות שבגן עדן.
והענין הוא, ע״ד המבואר37 בענין ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר38, דמשה עלה בגופו למעלה, לחם לא אכל ומים לא שתה39, כי אם לחם אבירים אכל איש40, שהי׳ ניזון מזיו השכינה. דלכאורה איך אפשר אשר נברא יהי׳ ניזון מזיו השכינה, גם מצד הנשמה ובפרט מצד הגוף, שהרי משה גופו הגשמי הי׳ ניזון מזיו השכינה. הנה הקדים לזה ויבוא משה בתוך הענן, דפעולת הענן הוא שמעלים על עוצם בהיקות ובהירות האור, אך אינו מסתיר לגמרי, כי אם אשר ע״י העלם זה נמשך הארה כו׳. שהוא דוגמת אספקלריא המאירה, שהאספקלריא מעלמת על עוצם הבהיקות ועי״ז אפשר לקבל את האור, דנבואת משה בכלל נתנבא בזה41, אספקלריא המאירה. וזהו ויבוא משה בתוך הענן, שע״י לבוש הענן, אספקלריא המאירה, הי׳ יכול משה להיות ניזון, גם גופו הגשמי, מזיו השכינה. ועד״ז יובן גם בכאו״א מישראל, בהנשמה, אשר ע״י התורה ומצוות שהם חכמתו ורצונו של הקב״ה וירדו ונתלבשו למטה42, הנה הם דוגמת אספקלריא המאירה, שהם נעשים לבוש להנשמה בגן עדן שע״י לבושים אלו תוכל ליהנות מזיו השכינה, כמבואר בתניא43 בקצרה.
והנה נת״ל אשר מראות לשון רבים, ב׳ מראות, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. וענין44 אספקלריא שאינה מאירה הוא שבהאספקלריא יש כיסוי המכסה ומעלים את הדבר שלא יוכל לראותו, אבל אינו מסתיר לגמרי כי אם שמסתיר שלא יוכלו לראות את הדבר במקומו כמו שהוא, ורק נראה דמות לבד. דזהו פעולת הכיסוי, דבלא כיסוי הי׳ עובר דרך האספקלריא אור ישר, אך ע״י הכיסוי נעשה אור חוזר. אמנם הכיסוי צ״ל כיסוי דק, דאם יהי׳ כיסוי עב הי׳ בולע את האור, ועד כי לא נודע כי באו אל קרבנה45, שהי׳ מעלים לגמרי, אך בכיסוי דק, הנה לבד זאת אשר אין הכיסוי מעלים לגמרי שהרי יש עי״ז המשכת אור חוזר, אלא עוד זאת, אשר יש מעלה גם על אספקלריא המאירה, שהרי באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות את עצמו ומה שמאחוריו, אשר בדרך אור ישר אי אפשר לראות זה.
והנה בזה יובן ג״כ מה שתירצו בגמרא46 מ״ש בישעי׳47 ואראה את אדנ-י, והרי כתיב במשה כי לא יראני האדם וחי48, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. והיינו אשר ע״י ההעלמות וההסתרים דאספקלריא שאינה מאירה מגיעים למעלה יותר, מצד המעלה שבבחי׳ אור חוזר. ובעבודה הוא האור שמאיר ע״י העבודה בהעלם הנפש הבהמית, דנפש הבהמית הוא דבר המסתיר את האור, אך אינו כיסוי עב ביותר שהרי יש בו גם טוב, ובפרט ע״י עבודת נפש האלקית בנפש הבהמית שמזככת אותו, הנה עם היות אשר הוא נשאר במהותו שהוא נפש הבהמית, כיסוי, אבל הוא כיסוי דק. והאור שמאיר ע״י העלם הנפש הבהמית הוא אור חוזר, שיש בו מעלה שיכול להגיע למקום שאי אפשר להגיע לשם בדרך אור ישר.
וזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה בגוף ונפש הבהמית שהיא ירידה גדולה ביותר, שהרי הנשמה היא מבחי׳ רקיע, ולמעלה יותר בבחי׳ המים, ועד בבחי׳ האור, ולמעלה יותר עד בבחי׳ האור שקודם הצמצום (שהרי ענין ג׳ בחינות אור מים רקיע ישנם גם קודם הצמצום, וגם כמו שהוא קודם הצמצום הנה שרש הנשמה הוא בבחי׳ האור), וגם למעלה יותר כמ״ש49 עם המלך במלאכתו ישבו שם, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים50, ומשם ירדה למטה בגוף ונפש הבהמית, שהיא ירידה גדולה ביותר, ומ״מ כדאי כל ירידה הלזו בשביל העלי׳ שנעשה ע״י הירידה, כמאמר ירידה צורך עלי׳. ובהכרח לומר אשר העלי׳ היא למעלה משרש הנשמות. דהנה בחי׳ רקיע אגלידו מיא הוא בהגבלה, וגם בחי׳ מים שאין להם מדידה מצד עצמם הרי הם משתנים לפי מדידת וצורת הכלים, וגם בחי׳ האור שהוא בפשיטות ובלי גבול לגמרי, מ״מ להיותו אור הרי בהכרח שיש בו איזה הגבלה, דגם בחי׳ האור שקודם הצמצום, זה גופא שהוא מהות אור ולא מהות אחר הרי זה הגבלה, עם היות אשר האור מעין המאור. ובכדי להגיע לבחי׳ בלי גבול האמיתי, הוא ע״י ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית דוקא, אשר הם הפכים מאלקות, וע״י העבודה בבחי׳ בלי גבול שבהאדם, בכל מאדך51, עי״ז נמשך לו גם מלמעלה בחי׳ בלי גבול האמיתי, דמדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה52, ולזאת הנה ע״י העבודה דבכל מאדך שמהפך את הנפש הבהמית, הוא מגיע לבחי׳ בלי גבול האמיתי שהוא העצמות.
והנה גם באספקלריא המאירה יש העלם, שהרי היא מעלמת על עוצם הבהיקות והבהירות כנ״ל, וכמו שנת״ל בענין התורה ומצוות שהם חכמתו ורצונו של הקב״ה ונתלבשו בדברים גשמיים שהם בחי׳ העלם. ומזה גופא אשר ביכולתו להעלים ולהלביש את האור הרי מוכח שבשרשו הוא נעלה יותר מהאור, דלכן יכול להלביש את האור, אלא שבגילוי הוא למטה יותר ונעשה בחי׳ העלם.
וזהו ענין מראות הצובאות, מראות לשון רבים, ושניהם הצובאות, דכשיצאו ישראל ממצרים נקראו בשם צבאות הוי׳53, דשם צבאות קאי על האלקות שבבי״ע, וכידוע בענין מה שחנה דוקא התחילה לקרוא בשם צבאות54, אמנם ענין צבאות הוי׳ הוא שהצבאות הוא בטל וטפל לשם הוי׳55, והו״ע ביטול הנבראים להאלקות שלמעלה מהעולמות. וזהו ענין מראות הצובאות, דמראה הוא מעלים (וגם אספקלריא המאירה כנ״ל), שמצד ההעלם נעשה מציאות רשות הנבראים, והעבודה היא לפעול ביטול בהנבראים, ובפרטיות בהנשמה הוא מה שירדה למטה בההעלמות וההסתרים דגוף ונפש הבהמית, והעבודה היא לפעול שיהי׳ צבאות הוי׳, שיהי׳ טפל ובטל להוי׳, והוא ע״י ההתבוננות בזה עצמו בענין צבאות אשר אות הוא בצבא דילי׳56, שהכל הוא מאתו ית׳, כל הנבראים במציאותם וישותם והע׳ שרים וכו׳, שע״י ההתבוננות זו הוא מבטל את ההעלם ופועל ענין צבאות הוי׳, אשר הכל הוא טפל ובטל להוי׳, וע״ד הקדמת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לקריאת שמע ושמונה עשרה. והכיור הוא מנחושת כי צ״ל מצחך נחושה57, העבודה דעז58 כנמר כו׳59, אל יבוש מפני המלעיגים כו׳60, וע״י שהוא מסיר את ההעלם הנה עי״ז הוא מגיע למעלה יותר, וכנ״ל בענין המעלה דאור חוזר. וזהו מ״ש61 יונתי בחגוי הסלע גו׳ הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, דיונתי קאי על הנשמה, בחגוי הסלע בסתר המדריגה הוא התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית ובפרט בזמן הגלות, הנה שם דוקא, ע״י הסתר ההעלמות וההסתרים, עי״ז דוקא הראיני את מראיך גו׳.
והנה ממראות הצובאות נעשה הכיור וכנו, דענינו הוא הסרת הכיסוי וההעלם ובירור הגוף ונפש הבהמית, דזהו מ״ש ורחצו גו׳ את ידיהם ואת רגליהם, דידיהם הוא המדות, ורחצו ידיהם הוא בירור המדות, רגליהם הוא הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, ורחצו את רגליהם הוא הסרת הלבושים רעים, כידוע בענין אבק ברגליהם62, מלכות דקליפה63, מחשבה דיבור ומעשה דלעו״ז, וזהו דנעשה הכיור ממראות הצובאות, העבודה בהסרת הכיסוי כו׳. וענין זה הוא הכנה לכל עניני המשכן, בין להכניסה לאוהל מועד וגם בקרבתם אל המזבח שבחצר אוהל מועד, דהנה נת״ל אשר אוהל מועד הוא אצילות וחצר אוהל מועד הוא בי״ע, הנה בכדי שיהי׳ ההתכללות באצילות, דזהו ענין המזבח, עבודת הקרבנות, גם בקרבתם אל המזבח בחצר אוהל מועד, בי״ע, כי כל הבירורים בחכמה דוקא אתברירו64, ובפרט בבואם אל אוהל מועד, התכללות באצילות, ומרומז ג״כ בנחשת ר״ת נובלות65 חכמה שלמעלה תורה66, והיינו אשר ההקדמה לעבודות המשכן, לביטול ולהתכללות, הוא לימוד התורה (וע״ד שנתבאר בלקו״ת פ׳ ויקרא ד״ה אדם כי יקריב67). וזהו ענין השתתפותו של משה בהכיור, דמשה הוא בבחי׳ ביטול דמ״ה, ועוד יותר כמו שנת״ל68 בבחי׳ מ״ה דמ״ה69, שעי״ז דוקא אפשר להיות כל עבודות המשכן. ובזה יובן עוד ענין מה שהכיור הי׳ ענין כללי בהמשכן, להיות דכללות ענין המשכן הוא המשכת אלקות אחרי סליחת החטא, למחרת יום הכיפורים70 שהיתה הסליחה, הנה אז ויקהל משה גו׳, שיהי׳ ההמשכה כמו קודם החטא ולמעלה יותר, דתשובה הוא כפליים לתושי׳71, דזהו ג״כ ענין הכיור ממראות הצובאות, אשר ע״י ההעלם מגיעים למעלה יותר בבחי׳ אור חוזר כנ״ל. ולכן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שהוצרך להיות קיבוץ כל הכחות, הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה וגם הכחות פנימיים, וההקהלה הוצרכה להיות ע״י משה דוקא, בחי׳ ביטול דמ״ה ובחי׳ מ״ה דמ״ה, אשר עי״ז אפשר להיות המשכת אלקות בהמשכן כמו בתחילת הבריאה ולמעלה יותר, שיהי׳ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם72.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה וישם את הכיור תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קפח ואילך). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רעט ואילך). וראה דרושים שבהערה 16.
2) ריש פרשתנו (ויקהל לה, א).
3) פרש״י פרשתנו שם, ב.
4) תרומה כה, ח.
5) ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
6) ב״ר פי״ט, ז. במדב״ר פי״ג, ב. שהש״ר פ״ה, א.
7) ראה זח״ג קנט, א ובמק״מ שם. וראה אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קצה. ד״ה והוא עומד עליהם תשי״ג (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רו), ובהנסמן שם הערה 11.
8) תו״א פרשתנו פז, א. תו״ח שבהערה 10 (תקעד, א. תקעט, ב ואילך). ובכ״מ.
9) פרשתנו לו, יד; יט.
10) ראה בארוכה תו״ח פרשתנו ד״ה זה (הא׳ – תקעג, ב ואילך).
11) תשא ל, יט.
12) שם, כ.
13) פקודי מ, ל-לא.
14) זבחים יט, ב.
15) פרשתנו לח, ח.
16) תו״א מקץ לג, א-ב. הובא ונת׳ באוה״ת תשא ס״ע א׳תתקלט ואילך. פרשתנו ע׳ ב׳רכה ואילך. וראה אוה״ת בהעלותך (כרך ד – בהוספות) ע׳ א׳תצ ואילך. וראה בכ״ז דרושים שבהערה 1.
17) אבות פ״ד מ״ב.
18) ברכות יז, א.
19) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
20) איכה ב, ט.
21) ראה ד״ה קטנתי (הא׳) תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ פח ואילך). ד״ה נתת ליראיך תשי״ב (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ ט). ד״ה מזמור לתודה תשי״ז (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ע׳ קמא). ובכ״מ.
22) בראשית ב, ח.
23) שם ד, י.
24) ראה בארוכה אוה״ת דרושים לשבת שובה ע׳ א׳תעה ואילך.
25) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך).
26) מערכת ז אות יח.
27) ראה תו״א ס״פ תרומה. ובכ״מ.
28) איוב לא, ב.
29) תניא רפ״ב.
30) ד״ה תורה צוה (סה״מ דברים ח״ב ס״ע רצה ואילך) וד״ה צור תעודה (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שי ואילך). וראה גם ד״ה באתי לגני שנה זו פ״ד (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ סז). מקומות שנסמנו בדרושים הנ״ל.
31) ראה זח״א עז, א.
32) ראה זהר ח״א רא, א. ח״ב ריא, ב. רמז, א. תקו״ז בהקדמה (ד, א). תו״א בראשית ז, ד. ויצא כב, ד. מקץ לא, סע״א. לב, ד. מג״א צב, א. צו, א. ק, ג. יתרו סט, ג. לקו״ת בשלח א, ד. שמע״צ פד, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תתכא-ב. וש״נ. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך נהר דינור (ע׳ עב-ג). וש״נ. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קפט. וש״נ.
33) ראה ע״ז ה, ב.
34) ויצא כח, יב.
35) ראה בהנסמן בהערה 32.
36) ב״מ פה, א. וראה המשך תרס״ו ע׳ יג. תער״ב ח״ב ס״ע א׳נ ואילך. סה״מ תש״ח ס״ע 115. סה״מ במדבר ח״ב ס״ע קעא-ב. ובכ״מ.
37) ראה בכ״ז דרושים שבהערה 1.
38) משפטים כד, יח.
39) תשא לד, כח.
40) תהלים עח, כה. יומא עה, ב. תו״א פרשתנו (הוספות) קיג, ג. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1037 הערה 19 ובשוה״ג הא׳. וש״נ.
41) ספרי ופרש״י מטות ל, ב. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״ו.
42) ראה תניא פ״ד (ח, ב).
43) אגה״ק סכ״ט.
44) ראה תו״א שבהערה 16 (לג, א). אוה״ת בהעלותך שם (ע׳ א׳תצב).
45) ל׳ הכתוב – מקץ מא, כא.
46) יבמות מט, ב. וראה פרש״י שם.
47) ו, א.
48) תשא לג, כ.
49) דברי הימים-א ד, כג.
50) רות רבה פ״ב, ג (בשינוי לשון).
51) ואתחנן ו, ה. ראה תו״א שם לט, ג ואילך. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״ש תנש״א ח״א ע׳ 183 הערה 62.
52) ראה סוטה ח, ב. פסיקתא זוטא שמות ג, ו.
53) בא יב, מא.
54) ברכות לא, ב. וראה תו״א ר״פ בא (ס, א). ד״ה ויהי בעצם היום הזה תשמ״ג (לעיל ח״א ע׳ רלט ואילך). תשמ״ו (שם ע׳ רמו ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ רנ ואילך).
55) תו״א שם, ג. דרושים שבהערה הקודמת.
56) אוה״ת בא ע׳ שכט. וראה חגיגה טז, רע״א. זהר ח״א ו, סע״א. ח״ג רפו, סע״ב.
57) ישעי׳ מח, ד.
58) אבות פ״ה מ״כ.
59) ראה בכ״ז (נוסף לדרושים שבהערה 1) אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקלח (בשוה״ג). פרשתנו ע׳ ב׳רכח.
60) טור ושו״ע אדה״ז או״ח (מהדו״ת) ריש סימן א.
61) שה״ש ב, יד. ראה לקו״ת שה״ש עה״פ (טז, סע״ג ואילך).
62) חולין צא, א. זח״א קע, א.
63) ראה תו״א וישלח כו, סע״ג.
64) אגה״ק סכ״ו (קמד, ב). סכ״ח (קמח, א) בשם הזהר – ראה זח״ב (היכלות) רנד, סע״ב ובנצו״א שם. וראה ע״ח שער (יח) רפ״ח ניצוצין פ״ה. שער (יט) אורות ניצוצין וכלים פ״ט. שער (כג) מוחין דצלם פ״ז-ח. שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש א.
65) ב״ר פי״ז, ה.
66) תו״א תשא (הוספות) קיא, ד. ובכ״מ.
67) ג, א.
68) ד״ה ויראו את אלקי ישראל שנה זו (לעיל ע׳ קנז).
69) ראה תו״א מג״א צט, ג.
70) מכילתא יתרו פרשה ב. זח״ב קצה, א. פרש״י ריש פרשתנו. וראה ד״ה זה תשי״ב (לעיל ס״ע רסט ואילך).
71) איוב יא, ו. שמו״ר פמ״ו, א.
72) תרומה כה, ח.
[סה"מ שמות ח"ב ע' רפד ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ט ע׳ 623 ואילך.
חלק ממאמר זה (בשילוב שיחת ההתוועדות) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״ו ע׳ 196 ואילך.