בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי׳ אלקיך1, וידוע2 דיוק רבותינו נשיאינו בזה, מהו שנאמר דוקא כאן (בחג השבועות) מסת נדבת ידך. והנה במפרשי החומש3 ובמדרשי רז״ל4 מבואר דמסת נדבת ידך היינו שיקריב קרבנות לפי ריבוי הנכסים שנתברך בהם, וידוע הדיוק בזה למה נאמר זה בחג השבועות דוקא, והלא בכל המועדים צ״ל כן שיהיו הקרבנות בריבוי. והגם שבכמה ענינים שצ״ל בכל הימים טובים מצינו שנאמרו ביו״ט א׳ או ב׳, ומהם לומדים על השאר, הרי זה כמו בכמה דברים בתורה שנתפרשו במקום אחד וממנו למדים על כמה וכמה ענינים, דידוע הפירוש בזה שענין זה הוא בעיקרו בדבר זה שנתפרש בו וממנו נמשך להשאר, ועד״ז בעניננו, דהיות שבתורה שבכתב מפורש ענין זה (מסת נדבת ידך) בגלוי בחג השבועות, הרי מזה מובן, שעיקר ענין זה הוא בחג השבועות, וממנו נמשך לשאר הרגלים. וצריך להבין הענין בזה. גם ידוע הדיוק5 במ״ש חג שבועות לה׳ אלקיך, משמע שהחג הוא לה׳ אלקיך דוקא. ואף שגם בפסח וסוכות נאמר בהמשך הכתובים לה׳ אלקיך6, הרי כאן בחג השבועות נאמר זה מיד בתחילת הענין. וצריך להבין הענין בזה. גם ידוע הדיוק5, מהו שנאמר כאן לשון עשי׳, ועשית חג שבועות. ואף שגם בסוכות כתיב7 חג הסוכות תעשה לך, וגם בפסח כתיב8 ועשית פסח גו׳, הרי שם נאמר זה בהמשך הענין, ואילו בחג השבועות נאמר זה מיד בראשית ותחילת הענין, דמזה מובן שענין העשי׳ הוא ענין עיקרי בחג השבועות. ולכאורה אינו מובן, שהרי שבועות הוא זמן מתן תורה, דכתיב בו9 וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, ענין קורא ושונה בתורה, דמזה מובן שכן הוא גם בחג השבועות, ומהו שמודגש כאן ענין העשי׳ דוקא. גם צריך להבין8 מפני מה נקרא יו״ט זה בשם חג השבועות על שם שבעת השבועות דספירת העומר (וכמ״ש11 שבעה שבועות תספר לך גו׳ ועשית חג שבועות), דלכאורה אדרבה, הלא שבעת השבועות כבר ספרו מקודם, ויום החג אינו במנין ז׳ השבועות, ובפרט שנאמר12 בספירת העומר שבע שבתות תמימות תהיינה היינו שבספירה זו נכללים כל הימים בתמימות ובשלימות, ומהו שיום החג שאינו במנין ימי הספירה נקרא בשם חג השבועות.
והנה נקודת הביאור בכל הנ״ל היא בהקדם הידוע13 שענין חג השבועות קשור עם ג׳ הכתרים, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות14. וכדאיתא בגמרא15 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו ב׳ כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ובמדרש16 איתא משל לבני המדינה שעשו ג׳ עטרות מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתים נתן בראש בניו, דהעטרה שנתן בראשו הוא כמ״ש17 בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מתן תורה18, והשתים שנתן בראש בניו הם ב׳ הכתרים הנ״ל, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וצריך להבין, הלא כל הג׳ עטרות נעשו ע״י בני המדינה, ומדוע נתן א׳ בראשו וב׳ נתן בראש בניו.
וביאור הענין הוא19, דהנה ענין הכתר למעלה יובן מענין הכתר כפשוטו, שהרי דיברה תורה כלשון בני אדם20. והכתר כפשוטו הוא בחי׳ מקיף. ובמקיף גופא יש ב׳ אופנים. המקיף דגולגולת, דאף שהוא מקיף את הראש והמוח והשכל, ועאכו״כ את כל הגוף, מ״מ הרי הגולגולת היא חלק מהגוף. וכידוע21 שמן המצח ולמעלה הוא בחי׳ כי לא אדם22 שבאדם, היינו שהיא בחי׳ לא אדם, אבל מ״מ היא דרגא באדם. והמקיף דעטרה וכתר הוא מקיף נעלה יותר, שמקיף את כל האדם וגם את הגולגולת, והוא למעלה לגמרי מן האדם.
והנה התורה היא נצחית23, ומזה מובן, דכשם שהי׳ ענין הכתרים לפני מתן תורה בפעם הא׳, וכן בכל שנה ושנה בזמן מתן תורה, הנה עד״ז נמשך בעבודת האדם בכל השנה, שיש בה עבודה בבחי׳ כתר. וזהו מה שעיקר והתחלת עבודת האדם הוא בבחי׳ המקיפים, הן למטה מטה, וכידוע24 שראשית העבודה ועיקרה ושרשה היא קבלת עול, והן למעלה מעלה, בהעבודה דשאו את ראש כל עדת בני ישראל גו׳ לגולגלותם25, בבחי׳ גולגולת, ולמעלה מזה בבחי׳ עטרה. היינו שנוסף על העבודה בכל לבבך ובכל נפשך26, בכחות הפנימיים, צ״ל העבודה גם בכל מאדך26, למעלה ממדידה והגבלה, בכחות המקיפים. ובמקיפים גופא יש ב׳ בחינות, בחי׳ חי׳ ובחי׳ יחידה. והם ב׳ המדריגות הנ״ל שבמקיפים, בחי׳ גולגולת ובחי׳ עטרה. ובעבודה, ענין הכתר הוא ענין הביטול בתכלית השלימות, וכידוע27 שאחד הפירושים בכתר הוא מלשון כתר לי זעיר28, לשון שתיקה וביטול, בחי׳ ונפשי כעפר לכל תהי׳29. וזהו מה שענין הכתר הוא לפני מתן תורה, כמו שאומרים29 ונפשי כעפר לכל תהי׳ פתח לבי בתורתך, היינו שע״י הביטול באה פתיחת הלב בתורה.
וביאור המשל במדרש מבני המדינה שעשו עטרות למלך, יובן ע״פ המבואר בהמשך תרס״ו30 שירידת הנשמה למטה היא כמשל המלך ששולח את בנו יחידו מהיכל מלכותו למדינה רחוקה, ושם מתערב עם בני המדינה עד שהוא לכאורה מבני המדינה. וזהו מה שבני המדינה עשו ג׳ עטרות, דקאי על נשמות ישראל שהן כמו בן המלך שנעשה מבני המדינה ועושה כתרים לאביו המלך.
וביאור ענין ג׳ הכתרים יובן ע״פ מה שאמרו רז״ל31 שעל שלשה דברים העולם עומד (וקיים32), על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, דעבודת האדם בכללותה מתחלקת לג׳ הדברים והעמודים והקוים הנ״ל. והאדם נמצא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, היינו במדינתו של המלך, ולא בקיטון שלו ואפילו לא בהיכלו. ובמקום זה הוא ממלא את תפקידו, אני נבראתי לשמש את קוני33, ובאופן של עבד נאמן, בג׳ הקוים, ג׳ הסוגים, ג׳ אופני העבודה, דתורה עבודה וגמילות חסדים.
והנה א׳ מג׳ הכתרים נתן המלך בראשו, ובעבודת האדם הוא קו העבודה והתפילה, כמאמר34 מט״ט קושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל. דע״י עבודת התפילה עולים למעלה מעלה עד שנותנים את הכתר בראש המלך. וכנודע35 שהתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה36, ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו37 דשמימה (בה׳) הוא למעלה משמים, בבחינה שנאמר בה38 הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ועד לבחי׳ כתר המלך. וזהו גם מה שאמרו רז״ל39 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ועמך כולם צדיקים40, כמ״ש41 עם המלך במלאכתו ישבו שם, שההמלכה על כל הענינים היא עם נשמות ישראל. ומבואר במ״א42, דהמלכה היא למעלה גם מבחי׳ הרצון, וגם מהדרגא הכי נעלית שברצון, לפי שע״י ההמלכה בא הרצון. וזהו ענין הכתר שנתן המלך בראשו, שגם הוא נעשה ע״י בני המדינה.
ובזה יובן מה שהכתר שנתן בראשו נעשה גם הוא ע״י בני המדינה, לפי שהתורה לא בשמים היא43 וניתנה בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועיקר התורה הוא מעשה המצוות בפועל. וזהו מה שנאמר בזמן מתן תורה ועשית חג שבועות, בלשון עשי׳ דוקא, לפי שעיקר התורה הוא המעשה, וגם בתורה גופא אמרו44 גדול לימוד שמביא לידי מעשה, ועוד זאת שלימוד התורה צ״ל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא45, היינו בחי׳ מעשה שבתורה, ודוקא עי״ז פועלים למעלה את הכתר שנתן בראשו.
אמנם, הגם שהכתרים נעשים ע״י בני המדינה, מ״מ הנותן את הכתרים הוא המלך, וכלשון המשל במדרש שהמלך נתן א׳ בראשו וב׳ בראש בניו. והענין הוא, דאף שעבודת האדם בעשיית הכתרים היא בעזר הקב״ה, כמאמר46 הקב״ה עוזרו, ועי״ז פעל עבודתו בתכלית השלימות, שבעה שבועות תספר לך, שלך, היינו שעבודתו מצד עצמו היא בשלימות, שבע שבתות תמימות, מ״מ, הרי האתערותא דלעילא הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא זו היא למעלה שלא בערך מעבודתו. דנוסף לזה שנמשכת בחי׳ האתערותא דלעילא שלפי ערך האתערותא דלתתא שלו, נמשכת גם בחינה זו שעלי׳ אמרו47 קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים, היינו שנמשך מעצמו לאתר שלים, עד לבחינה שאין למעלה הימנה, וזהו מה שהמלך עצמו נותן הכתר בראשו.
והנה בחי׳ הכתר שנתן בראשו זהו מש״נ ועשית חג שבועות, וכמו שנת״ל דההמלכה על בריאת העולם היתה בגלל ענין המעשה שבעולם הזה התחתון דוקא. וב׳ הכתרים שנתן המלך בראש בניו, שהם קו התורה וקו הגמילות חסדים ומצוות בכלל, נרמזים במ״ש להוי׳ אלקיך. והענין הוא, דתורה היא בחי׳ הוי׳, וכמ״ש48 במתן תורה אנכי הוי׳ אלקיך גו׳, ובכללות הרי התורה היא בבחי׳ רוחניות. ומצוות הן בחי׳ אלקים, שהרי המצוות הן בדברים גשמיים שנאמר בהם49 בראשית ברא אלקים דוקא את השמים ואת הארץ. [וכמו שבסיום סיפור הבריאה כתיב50 ביום עשות הוי׳ אלקים, עד״ז בחג השבועות כתיב ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך]. וזהו גם מה שמצוות הן במדידה והגבלה כמ״ש51 לא תוסיף ולא תגרע, משא״כ תורה היא למעלה ממדידה והגבלה כמ״ש52 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.
והנה כל ג׳ הדברים שעליהם העולם עומד ניתנו במתן תורה. ומכיון שכל הענינים תלויים במעשינו ועבודתינו, וכמבואר במשל הנ״ל שהכתרים נעשו ע״י בני המדינה, לפיכך הי׳ צ״ל העבודה לפני מתן תורה מעין זה. וזהו מה שאמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע. נעשה הו״ע המצוות, ונשמע הו״ע התורה, והקדמת נעשה לנשמע הוא בחי׳ הכתר שנתן המלך בראשו, דהמקיף דכתר הוא למעלה מהמקיף דגולגולת (כנ״ל), בחי׳ יחידה ליחדך53. ומזה נמשך אח״כ במתן תורה גילוי בחי׳ יחיד, וירד הוי׳ על הר סיני גו׳54, ואנא נפשי כתבית יהבית55, שהמשיך עצמותו ית׳ בתורה.
ומכל הנ״ל יובן בנוגע לעבודת האדם בכל שנה ושנה, דע״י מעשינו ועבודתינו לפני זמן מתן תורה ממשיכים את כל עניני מתן תורה בשלימות. וכשם שהי׳ בפעם הראשונה, שמתן תורה הי׳ אחרי הקדמת גלות מצרים ויציאת מצרים, וספירת הימים שמיציאת מצרים עד זמן מתן תורה. שזה הי׳ מחמת תשוקתם לקבל התורה (כמובא בר״ן סוף פסחים מאגדה), עד״ז הוא בכל שנה ושנה, וכדאיתא בזהר פ׳ אמור56 דספירת ז׳ השבועות היא ע״ד מ״ש57 וספרה לה כדי לטהרה לבעלה, דע״י עבודת ההכנה בכל ענינים אלה ממשיכים את הגילויים דמתן תורה. וכמו שנת״ל במשל הנ״ל, שבתחילה היא עשיית ג׳ הכתרים ע״י בני המדינה, ע״י אמירת נעשה ונשמע והקדמת נעשה לנשמע, שהקדמה זו היא בחי׳ הביטול לבעל הרצון58, דזהו החידוש בעבודת ההכנה לחג השבועות על העבודה דכל השנה, דבכל השנה הביטול הוא לרצון, והקדמת נעשה לנשמע הו״ע הביטול לבעל הרצון, וכמו שנת״ל דענין ההמלכה (במי נמלך כו׳) הוא למעלה מבחי׳ הרצון, וההמלכה היא על מציאות הרצון, וע״י המלכה זו היא ההחלטה על בריאת העולם, וכדאיתא בגמרא15 בהסוגיא דמתן תורה מאי דכתיב59 ארץ יראה ושקטה, בתחילה יראה ואח״כ שקטה כו׳ שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, כמ״ש60 אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועד״ז הוא מדי שנה בשנה, דאף שלכאורה עיקר המלך וכתרו תלוי בזה, מ״מ הרי זה תלוי בבני המדינה העושים את הכתרים, ורק אח״כ נתן המלך כתר א׳ בראשו וב׳ נתן בראש בניו.
ובזה61 יובן גם מה שנקרא יו״ט זה בשם שבועות, לפי שהמשכה זו היא ע״י הקדמת עבודת האדם כנ״ל, בספירת השבע שבתות תמימות, שעל ידם נמשך אח״כ יום החמשים. וכמבואר בלקו״ת62 דשער החמשים יש בו ב׳ בחינות, בחינה זו שנפעלת ע״י מנין מ״ט הימים, והוא מה שהמספר נו״ן כולל בעצמו מ״ט, ובחינה שלמעלה מזה, בחי׳ פנימיות בינה שהיא פנימיות עתיק63 (כמו פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק64). והגם שמבואר בפרי עץ חיים65 שכל הגילויים בזמן הזה הם רק מחיצוניות עתיק, ופנימיות עתיק יתגלה לעתיד לבוא, מ״מ הרי מבואר בתניא66 שכבר הי׳ לעולמים מעין הגילוי דלעתיד לבוא בשעת מתן תורה, ומתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם67, היינו שהכל ניתן במתן תורה, דאז הי׳ בפעם הראשונה עשיית ג׳ הכתרים ע״י בני המדינה, עי״ז שבר״ח סיון עמדו כולם נגד ההר כאיש אחד בלב אחד68, ואח״כ בה׳ בסיון אמרו נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע, ועי״ז המשיכו מלמעלה, ואני המתחיל, שנתן כתר אחד בראשו, ע״י תפילותיהן של ישראל, דזה כולל כל עבודת בנ״י, עאכו״כ תפילה, שעל ידה עולים בסולם שראשו מגיע לשמים ולשמי השמים עד להשמימה, ופועלים מחדש את ההמלכה על בריאת העולם, והקב״ה נותן כתר אחד בראשו, ושנים נותן בראש בניו, דזהו מ״ש ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך, דהוי׳ ואלקיך הם ז״א ומלכות שנמשך בהם כתר חדש בחג השבועות.
ובזה69 יובן גם מה שדוקא בחג השבועות מפורש בתורה ענין הריבוי בקרבנות, ענין הויתור70. לפי שיום זה הוא יום הנו״ן כנ״ל, בחי׳ קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים, ולכן71 יו״ט זה הוא רק יום אחד לפי שנמשך בו מבחי׳ יחיד שלמעלה מבחי׳ התחלקות בזמן. ולפיכך נמשך מזה בבחי׳ ריבוי וויתור והרחבה, לא רק מילוי די מחסורו אשר יחסר לו72, אלא גם אתה מצווה לעשרו73, ומזה נמשך ריבוי השפע על כל השנה כולה, עאכו״כ בימים טובים שבשנה. וזהו גם מה שממשיך מסת נדבת ידך ולא אמר לבך74 (כלשון הרגיל נדבת הלב75), לפי שהמשכה זו (דויתור והרחבה) היא ע״י העשי׳ שביד, הקדמת נעשה לנשמע. והימים האלה נזכרים ונעשים76, דכשם שהי׳ במתן תורה בפעם הראשונה, עד״ז הוא בכל שנה ושנה בזמן מתן תורה.
וכל זה הוא הקדמה קרובה והכנה וכלי לגילוי תורתו של משיח, שנאמר בה77 ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, דיין הוא בחי׳ בינה78, ולעתיד לבוא יתגלה בחי׳ חכמה וכתר, אבל אעפ״כ הרי הכל הוא ע״י מעשינו ועבודתינו, דאז יהי׳ פנימיות בינה שהיא פנימיות עתיק.
וע״י העבודה במשך זמן הגלות, ובפרט ביומין זכאין, ימים טובים, ובפרט בעצרת שהכל מודים בעצרת דבעינן לכם79, היינו שעוסקים בכל הענינים אליבא דנפשי׳, ואוספים את כל ג׳ הענינים שעליהם העולם קטן זה האדם80 עומד, ובאופן דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, בבחי׳ כתר ויחידה שלמעלה אפילו ממקיף דגולגולת ובחי׳ חי׳, הנה עי״ז במדה שאדם מודד בה מודדין לו81, שהקב״ה נוטל את הכתרים ונותן אחד בראשו ושנים בראש בניו, ומדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה וכמה פעמים ככה, בבחי׳ מאדך שלמעלה מבחי׳ מדתו. ועי״ז באים להגילוי דימות המשיח, ולשלימות ימות המשיח שהו״ע תחיית המתים, דמאן דנפיל מדרגי׳ אקרי מת82, וענין תחיית המתים הוא שמרימים ומגביהים את כאו״א מנפילתו ומוציאים אותו מן הגלות ומן החצר אל הבית וההיכל והקיטון של מלך, ישראל ומלכא בלחודוהי83, עד שישראל ואורייתא וקוב״ה כולא חד84.
וכל זה נמשך עוד בזמן הגלות, דלכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם85 ברוחניות, ועאכו״כ בגשמיות, וזה יהי׳ הכנה וכלי לגילוי וקבלת תורתו של משיח, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, ובלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר86 קבלת התורה בשמחה (כמ״ש87 עבדו את ה׳ בשמחה) ובפנימיות, ושמחה פורצת כל הגדרים88, ופורצת את גדרי שיירי הגלות, ומיד הן נגאלין89 בגאולה האמיתית והשלימה. דאז יהי׳ שלימות בנשמות, כמבואר בכתבי האריז״ל90 (הובא בלקו״ת בסופו91) שמשיח הוא מבחי׳ יחידה, ע״י שלימות התורה שניתנה במתן תורה, ע״י שלימות העבודה דשבע שבתות תמימות, שזה ממשיך את שער הנו״ן כנ״ל. ויהי רצון שכן יהי׳ בפועל ובגילוי, נגאלין מיד, ע״י משיח צדקנו, בארץ הלזו התחתונה שאין למטה ממנה, ובשמחה ובטוב לבב.
__________
1) פ׳ ראה טז, י.
2) אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנד. שם ע׳ תשסד. המשך תער״ב ח״א ע׳ רמה. סה״מ תש״ה ע׳ 182.
3) פירש״י ופנים יפות עה״פ – הובא באוה״ת שם.
4) חגיגה ח, א. – ראה פנים יפות ואוה״ת שם (ע׳ תשסד).
5) סה״מ תש״ה שם.
6) פ׳ ראה טז, א. שם, טו.
7) שם, יג.
8) שם, א.
9) יתרו כ, א.
10) אוה״ת שבועות ע׳ ריא. המשך תער״ב וסה״מ תש״ה שם.
11) פ׳ ראה שם, ט.
12) אמור כג, טו.
13) ראה אוה״ת שם (ע׳ תשסג-ד). המשך תער״ב שם.
14) אבות פ״ד מי״ג.
15) שבת פח, א.
16) ויק״ר פכ״ד, ח.
17) שה״ש ג, יא.
18) תענית כד, ב. ועוד.
19) ראה גם ד״ה צאינה וראינה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קצג). תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 201).
20) ברכות לא, ב.
21) ראה לקו״ת שה״ש כג, ד. אוה״ת בשלח ע׳ תנז. ובכ״מ.
22) שמואל-א טו, כט.
23) תניא רפי״ז.
24) שם רפמ״א.
25) במדבר א, ב.
26) ואתחנן ו, ה.
27) לקו״ת בלק סט, א. אוה״ת בראשית (כרך ג) תקסז, ב. ובכ״מ.
28) איוב לו, ב.
29) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
30) ע׳ שפ.
31) אבות פ״א מ״ב.
32) ראה שם מי״ח.
33) משנה וברייתא סוף קידושין.
34) זח״א לז, ב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ד שם ע׳ 202.
35) זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה.
36) ויצא כח, יב.
37) ד״ה זה היום תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א).
38) מלכים-א ח, כז.
39) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, א.
40) ישעי׳ ס, כא.
41) דברי הימים-א ד, כג.
42) סה״מ תרצ״ט ע׳ 48. וראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתק.
43) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
44) קידושין מ, ב. וש״נ.
45) ראה יומא כו, א.
46) סוכה נב, ב. קידושין ל, ב.
47) זח״ג צ, ב.
48) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
49) בראשית א, א.
50) שם ב, ד.
51) פ׳ ראה יג, א.
52) איוב יא, ט.
53) נוסח הושענות ליום ג׳.
54) יתרו יט, כ.
55) שבת קה, א (ע״פ גירסת הע״י).
56) ח״ג צז, א ואילך. וראה ד״ה להבין ענין ספירת העומר תשמ״ז (סה״מ ימי הספירה ע׳ נב). וש״נ.
57) מצורע טו, כח.
58) לקו״ת שה״ש כב, א.
59) תהלים עו, ט.
60) ירמי׳ לג, כה.
61) ראה גם אוה״ת שבהערה 10. סה״מ תש״ה שבהערה 2.
62) במדבר יב, א ואילך.
63) ראה סה״מ ה׳ש״ת ריש ע׳ 50 ובהערה שם. וש״נ. סה״מ בראשית ח״א ע׳ פג. וש״נ.
64) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת שם ע׳ 49-50). וש״נ.
65) שם (רפט״ו).
66) פל״ו.
67) ראה סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
68) פירש״י יתרו יט, ב.
69) ראה גם אוה״ת שבהערה 2 (ע׳ תשסג-ד).
70) אוה״ת שם (ע׳ תשסד).
71) אוה״ת שבהערה 10. ובכ״מ.
72) פ׳ ראה טו, ח.
73) ראה כתובות סז, ב. וראה סה״מ תרצ״ט ע׳ 206.
74) לקו״ת במדבר טז, ד. המשך תער״ב שבהערה 2.
75) ויקהל לה, ה. ועוד.
76) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
77) שה״ש א, ב ובפרש״י שם.
78) ראה סה״מ חנוכה ע׳ רכז. וש״נ.
79) פסחים סח, ב.
80) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
81) סוטה ח, ב (במשנה).
82) כ״ה בלקו״ת חוקת נו, סע״ד ואילך. וראה זח״ג קלה, ב. ע״ח שער (ט) שבה״כ פ״ב. מבוא שערים שער ב ח״ב פ״ג. וראה לקו״ש ח״י ע׳ 211.
83) ראה זח״ג לב, א.
84) ראה שם עג, א.
85) ע״פ בא י, כג.
86) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
87) תהלים ק, ב.
88) ראה סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך.
89) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
90) רמ״ז לזהר ח״ב מ, ב. ח״ג רס, ב. וראה שער וספר הגלגולים בתחלתו. ובכ״מ. וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״ה. וש״נ.
91) שה״ש נא, ג.
[סה"מ שבועות ע' תיא ואילך]
י״ל (קופּיר) בסה״מ תשמ״א ע׳ 255 ואילך.