בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ו תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

וידבר ה׳ אל משה לאמר גו׳ והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה¹, ואיתא במדרש רבה במקומו² זהו שאמר הכתוב³ טוב וישר הוי׳ על כן יורה חטאים בדרך, דמה שאמר דוד המלך⁴ זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, הכוונה היא דכאשר חטא אדם הראשון בחטא עץ הדעת ואמר לו הקב״ה⁵ ביום אכלך ממנו מות תמות, ומ״מ חי תתק״ל שנה ודנו אותו בגירושין מגן עדן, שהו״ע ערי מקלט כמכה נפש בשגגה, דחטא עץ הדעת הי׳ במזיד, אלא שמצד החסד והרחמים של הקב״ה דן אותו כשוגג, דזהו מה שאמר דוד זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, דבעת בריאת העולם, דחטא עץ הדעת הי׳ בתחילת הבריאה, הי׳ אז הרחמים והחסד שלמעלה, דזהו כי מעולם המה. ומובן מזה שחטא עץ הדעת הוא בדוגמת הורג נפש, אלא שמצד החסד והרחמים דנו אותו לא כהורג נפש במזיד, כי אם כהורג נפש בשוגג.

ולהבין השייכות דחטא עץ הדעת להורג נפש, הנה איתא בלקו״ת מהאריז״ל⁶ ומובא בחסידות⁷, עה״פ⁸ שופך דם האדם באדם, דכשישראל עושה עבירה שעי״ז הוא עובר מרשותו של הקב״ה לרשות הקליפה, דזהו לשון עבירה, הנה עי״ז הוא מעביר את חיות הקדושה לרשות הקליפה⁹, דזהו שופך דם האדם, אדם דקדושה, באדם בליעל, אדם דלעו״ז, וכמ״ש¹⁰ ונוקב שם הוי׳, דשם הוי׳ הוא האור כמו שהוא מאיר בכלים, וע״י העבירה הוא עושה נקב בהכלי, ונמשך במילא חיות למקום הקליפות. וכמו שהוא בכל חטא בפרט, כמו״כ הוא בחטא עץ הדעת שהוא השרש ומקור לכל החטאים, דכל החטאים שרשם הוא מחטא עץ הדעת¹¹, ולכן הנה עונש מיתה שהי׳ על חטא עץ הדעת הנה העונש הוא לו ולדורותיו אחריו, הנה ע״י חטא עץ הדעת נמשך חיות הקדושה לקליפות. ואף שהקליפות נבראו ונתהוו ויש להם חיות מצד הבריאה, ומה נתחדש ע״י החטא דוקא, אך הענין הוא דהקליפות כמו שהם מצד הבריאה ענינם הוא כקליפה שמגנת על הפרי¹², והיינו שענין הקליפות כמו שהם מצד הבריאה, הנה לא רק שאין ענינם לנגד או להעלים ולהסתיר על הקדושה, כי אם אדרבה שהם מגינים על הקדושה. וכמו בגשמיות בצמיחת הפרי, הנה כדי שהפרי יצמח בטוב ויהי׳ ראוי לאכילה, צ״ל קליפה ששומרת את הפרי ומגנת עליו, הרי הקליפה אינה מנגדת להפרי, כי אם אדרבה היא שומרת את הפרי ומגנת עליו. וכמו״כ הוא בעבודה, דבהתחלת העבודה צ״ל ישות קצת¹³, והוא השמינית שבשמינית¹⁴, דבתחילת העבודה כאשר האדם בא לעבוד את השי״ת, אומר לו היצר הרע, מי אני ומה אני שאעבוד את השי״ת, דזהו מטענות היצר הרע שאומר לו שכאן מדובר בעבודת השם ית׳ (אַז דאָ האַנדלט זיך וועגן עבודת השי״ת) מלך מלכי המלכים הקב״ה, ואתה יודע מעמדך ומצבך, הנה איך תוכל לעבוד את השי״ת, דענין העבודה הוא שע״י העבודה נעשה הגדלה בהכח של מעלה¹⁵, כמ״ש¹⁶ ועתה יגדל נא כח אדנ-י, שע״י העבודה נעשה הגדלה בהכח שלמעלה, וע״י העדר העבודה מתישין כביכול כחו שלמעלה, כדאיתא במדרש¹⁷ עה״פ¹⁸ צור ילדך תשי, דבזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח של מעלה, ולזאת טוען היצר הרע דכאשר אתה יודע מעמדך ומצבך, איך תוכל לחשוב שבעבודתך תפעול, ולזאת הנה בתחילת העבודה צ״ל קצת ישות, שלא יתפעל מהיצר הרע ויעבוד את השם ית׳. הרי ישות זו, לבד זאת שאינה מנגדת לעבודת הוי׳, אלא אדרבה שהיא מסייעת לעבודה. וכמו״כ היו הקליפות בתחילת בריאתם קודם החטא, דלא זו בלבד שלא היו מנגדים לקדושה, ולא זו בלבד שגם לא העלימו והסתירו על קדושה, כי אם אדרבה היו כקליפה שמגנת על הפרי, וע״י החטא התחדש בהם שהם מנגדים לקדושה.

והנה הכח שיש בהם להעלים ולנגד לקדושה, הוא לפי שע״י החטא נעשה תערובת טוב ורע¹⁹. דקודם החטא לא הי׳ תערובת טוב ורע, שהקליפות לא היו במקום הקדושה, להיות שקודם החטא הי׳ ענינם שהיא מגינה לקדושה, וענין ההגנה הוא בין הפרי ובין ממה שחוץ להפרי. וכמו בגשמיות הרי הקליפה היא מחוץ להפרי ואינה במקום הפרי עצמו, כי אם היא בין הפרי ובין מה שחוץ להפרי, בכדי להגן על הפרי ממה שחוץ ממנו, ולכן הנה במקום הפרי עצמו לא יש הקליפה. וכן הוא גם שהקליפה היא רק בעת צמיחת הפרי, בכדי שיהי׳ הצמיחה בטוב עד שיהי׳ ראוי לאכילה, אבל אח״כ בעת שאוכלים את הפרי, זורקים את הקליפה, דלהיות שענינה הוא להגן על הדבר, אינה נמצאת בהדבר עצמו, כי אם בין הדבר ובין מה שחוץ ממנו. וכמו״כ הוא בעבודת הוי׳, שענין הישות שצריך להיות בעבודה הוא בתחילת העבודה דוקא, שבתחילת העבודה, שאז אפשר להיות שהיצר הרע ינגד להעבודה בטענה דמי אני ומה אני, הנה אז צ״ל ענין הישות, בכדי להגן על העבודה מהיצר הרע שלא ינגד להעבודה. אבל אח״כ כשהוא באמצע עבודתו, עד שבא לבחי׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך²⁰, שהוא בחי׳ ולבי חלל בקרבי²¹, שאז אינו חושש להתנגדות היצר הרע, הנה אז אינו צריך להיות ענין הישות. והיינו שלהיות שענין הישות הוא בכדי להגן על העבודה מהדברים המנגדים לעבודה, ולזאת הנה מקומה הוא לא במקום העבודה, כי אם בין העבודה ובין היצר הרע שמנגד להעבודה, אבל בהעבודה עצמה לא יש הישות. וכמו״כ הוא גם בהקליפות כמו שהם מצד הבריאה קודם החטא, שלא הי׳ אז תערובות טוב ורע, היינו שלא הי׳ להם שום שייכות לקדושה, דלהיות שענין הקליפות הי׳ אז שהיו מגינים על הקדושה, וענין ההגנה הוא מחוץ להדבר, לזאת הנה לא הי׳ להם שום שייכות לקדושה, היינו שקדושה לא ידעה כלל (אַז קדושה האָט גאָר ניט געוואוסט) שיש למציאות הקליפות, כמאמר²² שמקום הקליפות היו מתחת כל העולמות. אך ע״י חטא עץ הדעת נעשה תערובות טוב ורע. דהתחלת החטא הי׳ מה שאדם הראשון הסתכל במקום הקליפות²³, שעי״ז נעשה שייכות הקליפות להאדם, דמקודם לא ידע אדם הראשון כלל שישנה למציאות הקליפות, וכנ״ל שהקליפות היו מתחת כל העולמות, אך ע״י הראי׳ נעשה שייכות אדם הראשון עם הקליפות, דלהיות שאדם הוא פנימי, לזאת גם ענינים המקיפים שבו פועלים שייכות פנימי, ולזאת ע״י שהסתכל אדם הראשון במקום הקליפות, פעלה הראי׳ התפעלות בהאדם, ונעשה לו שייכות עם הקליפות, והיינו שנעשה תערובות טוב ורע, וכמו עץ הדעת טוב ורע²⁴ שבהעץ עצמו הי׳ טוב ורע, כמו״כ ע״י ההסתכלות נעשה תערובות טוב ורע. וע״י התערובות שנתחדש ע״י הראי׳, התחלת החטא, עי״ז יש כח בהקליפות לנגד לקדושה. דקודם התערובות, להיות שהיו מחוץ לקדושה ולא הי׳ בהם ענין של קדושה, לא הי׳ בהם כח, אך ע״י התערובות הנה להיות שיש להם שייכות לקדושה ונמשך להם חיות מהקדושה, לזאת יש להם כח לנגד לקדושה. דכמו שהוא בענין העבודה, דכאשר יש ישות בתחילת העבודה, אין זה תערובת טוב ורע, אבל אח״כ כאשר הוא באמצע העבודה ויש לו ישות מהעבודה עצמה (דזהו ענין תערובות טוב ורע, שנמשך להרע חיות מהטוב, והיינו שהישות היא מהעבודה), הנה אז הישות הוא גרוע יותר, כדאיתא בספרים²⁵ וכן כתב אדמו״ר הזקן בהלכות תלמוד תורה²⁶ דכאשר הוא לומד תורה בישות, מוסיף כח בקליפות לפי שעה. וכמו״כ הוא גם בענין חטא עץ הדעת, שע״י שנעשה תערובות טוב ורע, ויש להם חיות מהקדושה, הנה עי״ז הם מנגדים לקדושה.

וזהו מה שחטא עץ הדעת נקרא הורג נפש, לחיות שע״י החטא נעשה תערובות טוב ורע, שנמשך חיות מקדושה לקליפה, דזהו שופך דם האדם באדם, דדם האדם הוא חיות דקדושה, שהוא החיות של כללות ההשתלשלות, שחיות הוא מאור הקו, כמאמר²⁷ וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהי חיים לגופא, הנה ע״י החטא הוא שופך דם האדם דקדושה, באדם, שממשיך חיות הקדושה במקום הקליפות. דזהו ג״כ מ״ש ונוקב שם הוי׳, דמי שחטא ופגם והעביר את הדרך, דרך הוי׳, הוא נוקב שם הוי׳ כנ״ל, שממשיך חיות בקליפות. ובזה יובן²⁸ מה שאנו רואים שהיצר הרע משתדל בכמה תחבולות להחטיא את האדם, דלכאורה אינו מובן מה זה נוגע כ״כ להיצר הרע שהאדם יחטא עד שמשתדל בזה בכל מיני תחבולות, ואם נאמר שהטעם הוא מפני שהיצר הרע שונא את האדם, הנה זה גופא צריך להבין, למה הוא שונא כ״כ את האדם עד שמשתדל בכל מיני תחבולות להחטיאו. ולפי הנ״ל יובן, דלהיות שחיות כל הדברים הוא מהקדושה, וגם היצר הרע והקליפות חיותם הוא מהקדושה דוקא, וקבלת חיות מהקדושה הוא ע״י ביטול דוקא כמ״ש²⁹ יראת הוי׳ לחיים, ולהיות שהקליפות אינם רוצים להיות בביטול, לזאת הם משתדלים בכל מיני תחבולות שהאדם יחטא, כדי שעי״ז יקבלו חיות. וזהו ג״כ מה דאיתא³⁰ שהיצר הרע יורד למטה ומתעה ועולה למעלה ומרגיז, היינו שבתחילה הוא יורד ומסטין את האדם לחטוא, ואח״כ הוא עולה ומקטרג, שהחיות שנמשך ע״י החטא מגיע לו, היינו שהוא טוען שע״פ דין מגיע לו החיות.

וזהו כללות ההפרש בין קדושה לקליפה, דבקדושה יש חיות עצמי, משא״כ בקליפה אין להם חיות עצמי, וכל חיותם הוא מה שהם מקבלים מקדושה ע״י מעשה החטא. ולכאורה אינו מובן ההפרש בין קדושה לקליפה, דכמו שהקליפה אין לה חיות עצמי ומקבלת מהקדושה, כמו״כ הוא בקדושה בכל סדר ההשתלשלות, שאין להם חיות עצמי ומקבלים מאור הקדושה, כמאמר³¹ וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, א״כ אינו מובן מהו ההפרש בין קדושה לקליפה. אך הענין הוא, דאף שבודאי הנה גם בקדושה הנה כללות סדר השתלשלות דקדושה צריך לרצון הבורא, כמ״ש³² הוי׳ אלקים אמת, ואיתא ברמב״ם³³ עה״פ הוא לבדו אמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת³⁴ אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, והיינו כמ״ש לפני זה³⁵ ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו והוא אינו צריך להם, עכ״ל. דהיינו שאם יסתלק מהם רצון הבורא, יהי׳ אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה, דמה דאיתא אשר וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא, דמשמע מזה שמ״מ ישאר גוף, הוא דוקא בסילוק אור הקו, אבל כאשר יסתלק מהם רצון הבורא, יהיו אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה. אבל מ״מ יש הפרש בין קדושה לקליפה, דבקדושה הנה בכל סדר השתלשלות דקדושה, בחי׳ האורות ובחי׳ הכלים וכן הנשמות שנתהוו מהאורות והכלים, הם בקיום עצמי, כמ״ש³⁶ הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון, דהוא קאי על העצמות, ובפרטיות יותר על האור, שמו קאי על הכלים, וכסאו קאי על הנשמות³⁷ שנשמות ישראל בכלל ובפרט הצדיקים הם כסאו של הקב״ה³⁸, הנה הם בקיום עצמי. ואף שהאור הוא כמו שקדמו ההעדר³⁹, דאינו דומה אור למטה לאור שלמעלה, דהנה מאור למטה הרי מהותו הוא שהוא מאיר, היינו שנמשך ממנו אור, דזהו מהות המאור, וכשלא יהי׳ למציאות האור אינו מאור, וא״כ מעת שנמצא המאור כבר ישנו להאור, משא״כ למעלה הרי האור הוא גילוי רצוני שתלוי ברצונו ית׳ דוקא, שהרי אוא״ס הוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית⁴⁰, שביכולתו להתגלות למטה מטה עד אין תכלית, וביכלתו להתעלם למעלה מעלה עד אין קץ⁴¹, וב׳ ענינים אלו הם ב׳ קוים שקולים באוא״ס ב״ה⁴², היינו שאינו נוגע לו כלל אם יתגלה ממנו אור אם לא, וכנ״ל בשם הרמב״ם, שהוא אינו צריך להם, דקאי ג״כ על האור, וא״כ הרי במציאות המאור לא יש להאור, והאור הוא כמו שקדמו ההעדר, מ״מ הנה כל זה הוא קודם שישנו למציאות האור, אבל כאשר מצד רצונו ית׳ ישנו האור, הנה האור הוא בקיום עצמי, דלהיות שהאור הוא מעין המאור, לכן הנה כל הענינים שישנם בהמאור ישנם בהאור, ולהיות שהמאור הוא מציאותו מעצמותו, לכן גם בהאור שהוא מעין המאור, יש בו הענין דמציאותו מעצמותו⁴³. ובזה יובן מה שכתוב באגה״ק⁴⁴ שההתהוות היא מהעצמות דוקא שמציאותו מעצמותו, ומבאר שם שההתהוות היא ע״י האור, דאף שהאור מצד עצמו הרי הוא כמו שקדמו ההעדר, דלכן נקרא אור אין סוף ולא אין לו תחילה, מפני שקדמו ההעדר ויש לו תחילה, מ״מ להיות שהאור הוא מעין המאור, יש בו גם ענין זה של המאור שמציאותו מעצמותו, ולכן ההתהוות היא ע״י האור, והיינו דהאור הנה לאחר שנמצא הוא קיים בקיום עצמי.

וכמו״כ הוא גם בכלים שהם בקיום עצמי, דלהיות שענין הכלים בכלל, ובפרט הכלים דתיקון, הרי ענינם הוא שמתייחדים עם האור המתלבש בתוכם, והאור הוא מעין המאור שמציאותו מעצמותו, לכן הנה גם בהכלים ישנו הענין דמציאותו מעצמותו והם בקיום עצמי, להיותם מיוחדים עם האור. וכמו״כ הוא גם בנשמות שנתהוו מהאורות וכלים שהם בקיום עצמי. דכל זה הוא בקדושה דוקא, לפי שיש בהם ענין הביטול, והם מיוחדים עם העצמות כמאמר⁴⁵ איהו וחיוהי וגרמוהי חד, דאיהו קאי על האור, חיוהי היא בחי׳ הכלים וגרמוהי היא הנשמות, הם ביחוד עם העצמות. דהאור הרי כל מציאותו הוא מה שהוא מיוחד עם המאור, וכמו באור השמש הרי כשיש ענין המפסיק בין האור להשמש מתבטל האור, להיות שכל מציאותו הוא דוקא כאשר הוא מיוחד עם המאור, דכמו״כ הוא למעלה שכל מציאות האור הוא שהוא גילוי העצמות, ולהיותו בביטול ומיוחד עם המאור, לכן יש בו ג״כ קיום עצמי, וכמו״כ הוא בהכלים שהם בטלים להאור המתלבש בתוכם, ולכן יש בהם ג״כ קיום עצמי. וכמו״כ הוא גם בהנשמות, שהם בביטול עצמי לעצמותו ית׳, כדאיתא במדרש⁴⁶ עה״פ⁴⁷ חלקי הוי׳ אמרה נפשי, משל למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואיפרכין כו׳, חד אמר אנא נסיב דוכסין כו׳ וחד אמר אנא נסיב איפרכין כו׳, הי׳ שם פיקח אחד אמר אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף, דזהו חלקי הוי׳ אמרה נפשי, דנשמות ישראל הם בטלים לעצמותו ית׳, ומצד הביטול שלהם לעצמותו ית׳, דמלכא לא מתחלף, שהוא בקיום עצמי ומציאותו מעצמותו, לכן יש בהם ג״כ קיום עצמי וענין מציאותו מעצמותו. דלהיותם חלק הוי׳ כמ״ש חלקי הוי׳ אמרה נפשי, וענין החלק הוא שהוא אותו הדבר ממש מה שהעצם, כי אם רק שהוא חלק ממנו, לזאת הנה הם בקיום עצמי. דכל זה הוא בקדושה דוקא, שיש בה ענין הביטול.

אבל בלעו״ז, הנה אף שיש בהם ג״כ חיות אלקי, מ״מ להיות שאין בטלים לאלקות, ואדרבה הם מנגדים לאלקות, לכן אין פועל בהם החיות האלקי שיהיו בקיום עצמי, דמצד העדר הביטול לאלקות, הנה החיות אלקי הוא בדרך מקיף עליהם, ומה שבא בפנימיות הוא בבחי׳ גלות בתוכם. ובקדושה הנה לא רק שאין החיות בגלות בתוכה, כי אם שאין זה גם נהמא דכסופא⁴⁸, שהרי יש בהם העבודה והביטול לאלקות. משא״כ בלעו״ז שהם היפך רצונו ית׳, הנה החיות הוא בבחי׳ גלות בתוכה, ואינם בקיום עצמי, וכל חיותם הוא מה שהם מקבלים מקדושה ע״י מעשה החטא.

והנה כללות ההפרש בין קדושה ללעו״ז הוא בג׳ ענינים. בשרש התהוותם, בהתהוותם, ובקיומם. ההפרש בשרש התהוותם הוא, דהנה כל מה שנתהוה הוא מצד רצונו ית׳, וגם קליפה וסט״א שהוא היפך הרצון, נתהוה ג״כ מצד רצונו⁴⁹, היינו דמצד זה אשר דין לא הניין לי׳⁵⁰, היינו שהי׳ התגלות הרצון בענין הקליפות, הנה מצד זה הם נתהוו, אלא דלהיות שהרצון הוא דדין לא הניין לי׳, היינו שלא יהי׳ מציאות הקליפות, לכן נתהוה כפי רצונו ית׳, והוא שנתהוה ענין זה שקליפות הוא העדר, דמציאות הקליפות הוא מציאות דהעדר, והיינו דהרצון שלמעלה פועל התהוות שיהי׳ כפי רצונו, ולהיות שהרצון בענין הקליפות הוא אשר דין לא הניין לי׳, לכן נתהוה ענין זה שהקליפות הוא העדר. דזהו ההפרש בין קדושה ללעו״ז בשרש ההתהוות. דהתהוות הקדושה היא מצד זה אשר דין הניין לי׳, והתהוות הקליפות היא מצד זה אשר דין לא הניין לי׳. וההפרש בהתהוות הוא, דהתהוות הקדושה היא אשר החיות אלקי מאיר בתוכו, דלהיות שהוא בטל להחיות אלקי, לכן התהוותו היא באופן זה אשר החיות מאיר בתוכו, משא״כ התהוות הקליפה הוא באופן זה אשר החיות אלקי אינו מאיר בה כי אם הוא בבחי׳ גלות בתוכה, דלהיות שהיא מנגדת לאלקות, לכן החיות אלקי הוא בבחי׳ גלות בתוכם, ובאופן זה הוא התהוותם. ומצד הפרש זה, יש הפרש גם בקיומם, דבקדושה שההתהוות היא ע״י גילוי החיות, לכן פועל בה החיות אלקי קיום עצמי כנ״ל, משא״כ קליפות שהתהוותם היא לא ע״י גילוי החיות כי אם שהחיות הוא בבחי׳ גלות בתוכם, לכן אין בהם שום קיום כלל, וכל קבלת חיותם הוא מהקדושה ע״י מעשה החטא.

וזהו מ״ש וידבר הוי׳ אל משה, כי אתם עוברים גו׳ ארצה כנען, ולעשות מזה (און מאַכן פון דעם) ארץ ישראל, והקריתם לכם ערים גו׳, דערי מקלט הוא התיקון להורג נפש, שהוא אדם החוטא, דכל חטא הו״ע הורג נפש כנ״ל, והתיקון לזה צ״ל ע״י הכנה דוקא, דזהו והקריתם, לפי שכל עניני קדושה באים ע״י הכנה דוקא. והתיקון דערי מקלט אינו רק להעביר את העונש והחטא, כי אם לפעול בירור וזיכוך בפנימיות דוקא, דכמו״כ הוא בעבודה הפרטית בכאו״א, אשר דברי תורה דוקא קולטין⁵¹, דקיום המצוות הנה אף שמצוות מגינים ג״כ לפי שעה⁵², מ״מ הנה לבד זאת שהוא לפי שעה בלבד, הנה הוא רק בבחי׳ מקיף, דמצוות הן לבושים⁵³ שהם מגינים על האדם, אבל אין זה בפנימיות, משא״כ תורה הרי ע״י לימוד התורה הוא מתייחד ביחוד נפלא שאין כמוהו, ששכלו מקיף את המושכל והמושכל מקיף את השכל⁵⁴, ואף דמשמע בתניא⁵⁵ שזהו רק בעת הלימוד, אבל באמת כן הוא גם לאחר הלימוד⁵⁶, דלהיות ששכל התורה הוא למעלה משכלו, לכן הנה שכלו מוקף ממנו גם לאחר הלימוד. וזהו המעלה דתורה על מצוות, דמצות הן לבושים, משא״כ תורה הנה לבד שהיא לבוש אל הנפש. היא גם מזון⁵⁷, דע״י לימוד התורה הוא מתייחד עם התורה, ולכן דברי תורה קולטין, שע״י לימוד התורה נעשה הבירור וזיכוך בפנימיות ומתגלה דביקות הנשמה בא״ס ב״ה, שעי״ז היא בקיום עצמי, כמ״ש⁵⁸ ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם, שעי״ז חיים כולכם היום.

__________

1) פרשתנו (מסעי) לה, ט-יא. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה באוה״ת פרשתנו ע׳ א׳תיד ואילך. ד״ה דבר גו׳ אתם עוברים תרנ״א (סה״מ תרנ״א ע׳ קצז ואילך). תרס״ה (סה״מ תרס״ה (קה״ת, תשמ״ח) ע׳ שכה ואילך). ד״ה וידבר גו׳ והקריתם תשי״ז (לקמן ע׳ שצו ואילך). ד״ה והקריתם גו׳ תשל״ד (לקמן ע׳ תכג ואילך).
2) במדב״ר פכ״ג, יג.
3) תהלים כה, ח.
4) שם, ו.
5) בראשית ב, יז.
6) פ׳ נח (בטעמי המצוות).
7) לקו״ת במדבר יג, ג. יד, ג. סה״מ עטר״ת ע׳ תקנט. לקמן ע׳ שצג (וש״נ). ע׳ שצז-ח. ע׳ תכו. ובכ״מ.
8) נח ט, ו.
9) ראה סה״מ עטר״ת ע׳ דש. פר״ת ע׳ קפ. תרפ״א ע׳ קפז. תרפ״ה ע׳ שיא. תרפ״ח ע׳ מו. תרפ״ט ע׳ 6 (וש״נ). שם ע׳ 242. תרח״ץ ע׳ נב. תש״ה ע׳ 212. קונטרסים ח״א ריג, א. ועוד.
10) אמור כד, טז.
11) ראה גם סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ד. ובכ״מ.
12) ל״ת וספר הליקוטים להאריז״ל ס״פ וישלח. של״ה יט, ב. וראה בכ״ז סה״מ תרנ״ט ע׳ קעו. תש״ד ע׳ 139 ואילך. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 429 הערה 52.
13) בכ״ז – ראה תו״א מג״א צא, ב. לקו״ת במדבר טו, ג. ובארוכה – שערי אורה שער הפורים סא, סע״ב ואילך.
14) ראה סוטה ה, א.
15) בכ״ז – ראה לקו״ת שלח ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ פ״ג (לט, ב ואילך) ובביאור ע״פ זה (מ, א). אוה״ת שלח ד״ה הנ״ל פ״ב (ע׳ תסט ואילך). נ״ך ע׳ תרעט. ד״ה ועתה יגדל נא גו׳ תשי״ט (לעיל ח״א ע׳ רלא ואילך). תש״כ (שם ע׳ רלז ואילך). תשל״ה (שם ע׳ רפז ואילך). וראה ד״ה לא תהי׳ משכלה דש״פ משפטים וד״ה בשעה שהקדימו דיום ב׳ דחה״ש שנה זו (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קכו ואילך. שם ע׳ לב ואילך). וש״נ.
16) שלח יד, יז.
17) איכ״ר פ״א, לג.
18) האזינו לב, יח.
19) תו״א בראשית ה, ג ואילך. תו״ח שם ל, ג ואילך. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ע׳ א׳קעו ואילך. ובארוכה – ד״ה ושבתה במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תדש ואילך. ד״ה הנ״ל תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ ש ואילך).
20) נחמי׳ ט, ח. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה.
21) תהלים קט, כב. וראה ירושלמי שם. סוטה פ״ה ה״ה. תניא פ״א (ה, ב). וראה גם ב״ב יז, א. ע״ז ד, סע״ב (ובפרש״י).
22) ראה טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ בשלח מצות תחום שבת. ל״ת להאריז״ל פ׳ בראשית ד״ה ונבאר מעלת אדה״ר. אוה״ת דרושים לפסח (כרך ג) ע׳ תשנח. סוף המשך פדה בשלום תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ קעו) ותש״ד (סה״מ תש״ד ס״ע 139 ואילך). ועוד.
23) ראה תו״א בראשית ו, א. תו״ח שם לג, א. לקו״ד ח״ד תשה, א. ועוד.
24) בראשית ב, ט.
25) תניא ספל״ט. אוה״ת דברים (כרך ה) ס״ע א׳תתקצה. ועוד.
26) פ״ד ה״ג.
27) תקו״ז בהקדמה (יז, א). וראה סה״מ תרמ״ט ע׳ ערה. ובכ״מ.
28) בכ״ז – ראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ ויגש (הוספות) קלו, ב-ג. להצ״צ ח״ב ע׳ תשכו. תשל.
29) משלי יט, כג. וראה לקו״ת שלח מה, ג. המשך תער״ב ח״א סוף פרק ס (ע׳ קיג). ובכ״מ.
30) ב״ב טז, א.
31) תקו״ז שם.
32) ירמי׳ י, י.
33) הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ד.
34) ואתחנן ד, לה.
35) שם ה״ג.
36) בברכות ק״ש (״אמת ויציב״).
37) ראה גם סה״מ פר״ת ע׳ רצז. תר״פ-פא ע׳ ג.
38) ראה סה״מ עת״ר ע׳ סד. תרפ״ג ע׳ רנח (תש״ט ע׳ 229). וש״נ.
39) ראה סה״מ תרמ״ח ע׳ רז. המשך תרס״ו ע׳ קסט-ע. סה״מ תרפ״ז ע׳ קנח. ועוד.
40) ראה תקו״ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז״ח יתרו לד, סע״ג. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד – השלמה לכרך ג) ערך אוא״ס (ד) ס״ז סק״ו (ע׳ תיט ואילך). שם ס״ח (ע׳ תכא ואילך). וש״נ.
41) ראה גם סה״מ פסח ח״ב ע׳ כו ואילך. סה״מ ימי הספירה ע׳ עח ואילך.
42) ראה סה״מ תרנ״א ע׳ קעז. ועוד.
43) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ס״ט סק״א (ע׳ קט). וש״נ.
44) ס״כ (קל, ריש ע״ב).
45) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
46) איכ״ר פ״ג, ח.
47) איכה ג, כד.
48) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד.
49) ראה סה״ש תורת שלום ע׳ 134 ואילך. סה״מ פר״ת ע׳ רצט ואילך. תר״פ-פא ע׳ ט ואילך. ועוד.
50) מדרש זוטא קהלת ג, יא. וראה ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. יל״ש קהלת רמז תתקסח. זח״א רסב, ב. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55. וש״נ.
51) מכות י, א.
52) ראה סוטה כא, א.
53) ראה ע״ח שער (כו) פ״א. תניא פ״ה (י, א). אגה״ק ס״ג (קד, א). סכ״ט. תו״א חיי שרה טז, א. מקץ לב, ד ואילך. ועוד. וראה לקו״ש ח״ב ע׳ 544.
54) תניא שם (ט, א-ב).
55) שם (ט, א).
56) בכ״ז – ראה סה״מ תרנ״א שם ע׳ רא ואילך. לקמן ס״ע תד ואילך.
57) תניא שבהערה 53.
58) ואתחנן שם, ד.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' שפ ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 261 ואילך.