בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
החלצו מאתכם אנשים לצבא גו׳ לתת נקמת ה׳ במדין, אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא1. וידועים הדיוקים בזה בלקו״ת2 ובדרוש החלצו הידוע3 וגם בדרושי כ״ק מו״ח אדמו״ר, מדוע כתיב החלצו, הוה לי׳ למימר יחלצו, כי החלצו משמע כולכם, וכיון שנאמר מאתכם דהיינו מקצתם, א״כ הוה לי׳ למימר יחלצו. גם מהו לכל מטות, דמשמע כל המטות, והוה לי׳ למימר מכל מטות דהיינו מקצתם. גם מהו ענין נקמת הוי׳ במדין, הרי לפני זה כתיב4 נקום נקמת בני ישראל גו׳.
ויובן בהקדים ענין קליפת מדין, הנה קליפת מדין הוא היפך ומנגד לשם הוי׳, דהנה מדין הוא לשון5 מדון ומריבה, היינו דקליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, ואמר רבינו נ״ע6 דואהבת לרעך כמוך7 הוא הכלי לואהבת את הוי׳ אלקיך8, ולכן קליפת מדין הוא מנגד לשם הוי׳. וזהו9 ג״כ ענין אריכות גלות זה האחרון, דבגלות בבל אף שהיו עבירות חמורות ביותר, וכמארז״ל10 ויתר הקב״ה על ג׳ עבירות החמורות ולא ויתר על ביטול תורה, אעפ״כ הי׳ הגלות רק שבעים שנה, משא״כ גלות זה האחרון הנה עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו11, הנה גלות זה בא מצד שנאת חנם. ואין12 זה סותר למה שאמרו רז״ל13 ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם, מ״מ אין זה סותר למה שנת״ל דאריכות זה הגלות הוא מצד שנאת חנם, כי היינו הך, דעון זה שלא נתגלה הו״ע שנאת חנם, כי מטעה את עצמו שאין זה שנאת חנם, וחושב ששונא אותו בדין, והוא אינו אשם, ורק זולתו אשם (און ער איז ניט שולדיק, און יענער איז גאָר שולדיק), וכיון שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם.
וזהו מה שקודם מתן תורה הי׳ צ״ל הכנעת קליפת מדין ע״י יתרו כהן מדין שאמר14 עתה ידעתי גו׳, כמ״ש בזהר15. דבמ״ת הי׳ גילוי שם הוי׳, כמ״ש16 וירד הוי׳ על הר סיני, וכתיב17 אנכי הוי׳ אלקיך, דהוי׳ נעשה כחך18 וחיותך19, ולכן הי׳ צ״ל הכנעת קליפת מדין המנגד לשם הוי׳ כנ״ל. ועד״ז יובן בכל המקומות ובכל הדורות ובכל הזמנים, דגילוי שם הוי׳ הוא ע״י הכנעת קליפת מדין דוקא.
והענין הוא, דהנה הוי׳ הוא לשון מהוה20 (שמהוה מאין ליש), וגם מלשון הי׳ הוה ויהי׳21. היינו, שענינו הוא במקום מציאות דבר המתהוה וגם בגדרי הזמן (הי׳ הוה ויהי׳), אלא שפועל בהם ענין האחדות, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, עד שהוי׳ הוא22 שם המיוחד שם המפורש ושם העצם. ועד שגם בעולם זה שעליו כתיב23 בראשית ברא אלקים לשון רבים (כמ״ש24 אלקים קדושים), הרי גם על זה נאמר25 ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דההתהוות היא משם הוי׳ אלא שמתלבש בשם אלקים שהוא המגן ונרתק לשם הוי׳26, אבל עצם ההתהוות היא משם הוי׳, עד שגדול הוי׳ מכל האלקים14. והיינו דגם בעולם כפי שנברא ע״י אלקים לשון רבים, פועל בו שם הוי׳, דתמורת זה שיהי׳ בו ריבוי ופירוד ומחלוקת ושנאה עד לשנאת חנם, הרי הוא פועל שתהי׳ אחדות ושלום ואהבה עד לאהבת חנם.
וביאור ענין האחדות דשם הוי׳ וכו׳, יובן זה ע״פ מה שאמרו רז״ל27 שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם, עד שאמרו28 כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. והענין הוא, הנה פמליא של מעלה הן האותיות י״ה שבשם הוי׳, דאותיות אלה הן שם בפני עצמו, כמ״ש29 כי יד על כס י-ה, ועליהן נאמר30 הנסתרות להוי׳ אלקינו31, ופמליא של מטה הן האותיות ו״ה שבשם הוי׳, בחי׳ והנגלות גו׳30 (ו״ה נגלות). וע״פ מה שנת״ל שהוי׳ הוא אלקיך, כחך וחיותך של כאו״א מישראל, מובן, שב׳ ענינים אלו ישנם גם בנפש האדם. י״ה היינו בחי׳ חכמה ובינה (ויש בזה מה שאין בזה, ומתכללים כמ״ש בספר יצירה32 הבן בחכמה וחכם בבינה33). והאותיות ו״ה בנפש האדם, הם המדות והמעשה, או קול ודיבור וקיום המצוות, שהם הנגלות לנו ולבנינו30, כי בענינים אלו תורה אחת לכולנה34.
וזהו כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה. דהנה האותיות י׳ וה׳ הן ב׳ הפכים, דיו״ד ענינו נקודה וצמצום ושלילת ההתפשטות, משא״כ ה׳ ענינו התפשטות עד למציאות של שטח בן ג׳ קוים, ולזאת צריך לשים שלום ביניהם. והשלום הוא ע״י התורה, כי אורייתא מחכמה הוא דנפקת35, נפקת דייקא, אבל מקורה ושרשה הוא למעלה מהחכמה בבחי׳ קוצו של יו״ד שלמעלה משם הוי׳, ולכן ע״י התורה, ע״י המשכת קוצו של יו״ד, משימים שלום בין האות יו״ד להאות ה״א. ועד״ז הוא בפמליא של מטה, האותיות ו״ה שבשם, דהנה האות ו׳ מורה על המשכה (כצורת האות ו׳, וכמבואר בשער היחוד והאמונה36 דצורת האותיות מורה על אופן ההמשכה), אבל פירוש המשכה הוא שהוא עצמו נמשך, והיינו ענין המדות שהן עדיין חלק מעצמו, וזהו מה שמבואר בקבלה דז״א הוא כמו א״א. משא״כ האות ה׳ האחרונה, ספירת המלכות, הרי הג׳ קוים שבה מורים על ג׳ העולמות בראתיו יצרתיו אף עשיתיו37, אף הפסיק, שזהו ענין הפירוד. דמזה מובן שהם ב׳ הפכים. וע״י עסק התורה, המשכת בחי׳ קוצו של יו״ד, וגם לאחר שנפקת מחכמה הרי זה למעלה מהאותיות ו״ה, הנה עי״ז משימים שלום בפמליא של מטה.
והענין בעבודת האדם, הנה האותיות י״ה שהן הנסתרות מורות על ההתבוננות, אבל ההתבוננות דאות יו״ד היא בענין הביטול והעדר ההתפשטות, משא״כ ההתבוננות דאות ה׳ היא ההתבוננות דמה רבו מעשיך38 ומה גדלו מעשיך39, שזה מביא לתכלית ההתפשטות וההתרחבות, היינו ב׳ הפכים, וע״י העסק בתורה משימים שלום ביניהם. ועד״ז הוא באותיות ו״ה שבנפש האדם, דאות ו׳ היינו לימוד התורה שענינה רוחניות כמ״ש40 הלא כה דברי כאש, ואות ה׳ אחרונה היינו קיום המצוות, שהוא ע״י ההתעסקות בדברים גשמיים דוקא שהם ב׳ הפכים. אבל ע״י העסק בתורה שהיא לשון הוראה41 ותורה אור42, מאירים את כל האותיות דשם הוי׳ ועושים שלום ביניהם, ועד שכל האותיות מתאחדים בהתאחדות גמורה עד לשם המיוחד, הי׳ הוה ויהי׳ כאחד. וזהו גם מה שלימוד התורה פועל אחדות בישראל כפשוטו, שהם הפמליא של מטה, וכמ״ש בפרק קנין תורה43 שהתורה נקנית בדיבוק חברים, וכתיב44 את והב בסופה ואמרו רז״ל45 סופן שנעשין אוהבין זה לזה כו׳. וכמובא לעיל בשם רבינו הזקן, שאהבת ה׳ ואהבת ישראל כולא חד.
וזהו מ״ש46 אתם נצבים היום כולכם גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך, דכל עשר הסוגים שבישראל, מראשיכם שבטיכם עד שואב מימיך, שהם כנגד עשר האותיות דשם הוי׳ במילואו, עומדים לפני הוי׳ לאחדים כאחד47, לפי שע״י האחדות (כולנו כאחד) ממשיכים בחי׳ קוצו של יו״ד שלמעלה משם הוי׳. וכמבואר בארוכה בתניא פרק לב הסברת ענין אהבת ישראל באופן המובן לשכל הפשוט, גם לשכל דנפש הבהמית, ועד שאפשר להסבירו גם לאינו יהודי.
ובזה יובן מה שקליפת מדין דהיינו שנאת חנם מנגדת לשם הוי׳, דהמדון ומריבה דישראל הוא המדון עם אבינו שבשמים, וכמבואר באגה״ק48 במ״ש בתיקונים49 דשכינתא איהי מרעא בגלותא כביכול, כי כל נשמות ישראל נקראים בחי׳ אברי שכינתא הנקראת בשם לב כמ״ש50 צור לבבי. וזהו מה שנקמת בני ישראל היא נקמת הוי׳. והמלחמה היא ע״י העבודה באהבת ישראל ואחדות כנ״ל. וזהו מ״ש51 חבור עצבים אפרים הנח לו, דכאשר בני ישראל הם באחדות (חבור), הנה אף שהם קשורים לעצבים רחמנא ליצלן (ע״ד מה שהי׳ בבית ראשון שנתגלה קיצן, שנכשלו בג׳ העבירות החמורות), מ״מ הנח לו, כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא52, וישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה53, עד שסוף סוף יהי׳ כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל54, כי לא ידח ממנו נדח55.
וזהו מ״ש לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, ולא ממטות ישראל, כי אילו נאמר ממטות הי׳ משמע דקאי רק על בנ״י למטה, ולא כל בנ״י, ולזאת כתיב לכל מטות, היינו שצריך לפעול האחדות והשלום בכל ישראל למטה, וגם בכל סדר ההשתלשלות, וכמ״ש56 ששם עלו שבטים שבטי י-ה, דגם בהיותם למעלה צריך לפעול בהם אחדות, גם בבחי׳ י״ה, פמליא של מעלה. והעבודה צ״ל באהבת חנם, היפך שנאת חנם. וזהו גם מ״ש החלצו ולא יחלצו, כי עבודה זו שייכת לכל ישראל. אלא שהבאתה אל הפועל היא ע״י המובחרים שבעם, וזהו מ״ש אלף למטה, דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו הוא המאלף ומלמד ענין אהבת ישראל, ונותן כח ועידוד בעבודה זו, ובפרט בקונטרס החלצו הידוע עם הוספת כ״ק מו״ח אדמו״ר.
וע״י עבודה זו דאהבת ישראל, שזהו ענין ילחום מלחמת הוי׳ הכתוב גבי משיח צדקנו57, ושייך לעבודת כאו״א מצד הניצוץ משיח שבו, הנה עי״ז יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳58, שינצח במלחמתו, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל59, והיתה לה׳ המלוכה59, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) פרשתנו (מטות) לא, ג-ד.
2) פרשתנו פה, ד ואילך. ועד״ז בד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ רפה.
3) סה״מ תרנ״ט ע׳ נג ואילך.
4) פרשתנו שם, ב.
5) ראה זח״ב סח, א. סה״מ שם ע׳ נה, ובהנסמן בהערה שם.
6) הובא בסה״ש ה׳ש״ת ע׳ 3. תש״ב ע׳ 15. וראה קונטרס ״אהבת ישראל״ (קה״ת, תשל״ו) ע׳ 15.
7) קדושים יט, יח.
8) ואתחנן ו, ה.
9) ראה לקו״ת שם.
10) ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז. איכ״ר פתיחתא ב.
11) ע״פ ל׳ הכתוב – ירמי׳ ח, כ.
12) ראה לקו״ת שם (פז, א). מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תנב ואילך.
13) יומא ט, ב.
14) יתרו י, יא.
15) ח״ב סז, ב. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 74 ואילך. וש״נ.
16) יתרו יט, כ.
17) שם כ, ב.
18) ראה טושו״ע או״ח ס״ה.
19) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
20) ראה זח״ג רנז, ב, ובהנסמן בסה״מ תרנ״ט ע׳ סט.
21) שעהיוה״א פ״ז (פב, א), מרע״מ פ׳ פינחס (רנז, סע״ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. וראה שו״ע אדה״ז או״ח ס״ה ס״ב.
22) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 15. וש״נ. לעיל ח״א ע׳ קכה. וש״נ.
23) בראשית א, א.
24) יהושע כד, יט. וראה ד״ה גפן ממצרים תסיע די״ב תמוז שנה זו (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רמט ואילך).
25) בראשית ב, ד.
26) ראה שעהיוה״א פ״ד. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ פד, יב (ס״ע ש ואילך).
27) רמב״ם סוף הל׳ חנוכה מספרי נשא ו, כג. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 349 ואילך.
28) סנהדרין צט, ב.
29) בשלח יז, טז. וראה לקו״ת וסה״מ תרנ״ט (ע׳ עט) שבהערות 2-3.
30) נצבים כט, כח.
31) ראה זח״ג קכג, ב. תקו״ז תיקון י.
32) פ״א מ״ד.
33) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ עג ואילך.
34) ראה תניא רפמ״ד.
35) זח״ב קכא, א. ועוד.
36) פי״ב.
37) ישעי׳ מג, ז. וראה לקו״ת נשא כג, ד. ר״פ בלק (סז, סע״א).
38) תהלים קד, כד.
39) שם צב, ו.
40) ירמי׳ כג, כט.
41) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
42) משלי ו, כג.
43) אבות פ״ו מ״ו.
44) חוקת כא, יד.
45) קידושין ל, ב.
46) נצבים כט, ט-י.
47) ראה לקו״ת ר״פ נצבים.
48) סל״א.
49) תקו״ז תיקון כה (ע, ב).
50) תהלים עג, כו.
51) הושע ד, יז. ב״ר פל״ח, ו. ועוד.
52) ראה סנהדרין מד, א.
53) מגלה עמוקות אופן קפו (הובא בילקוט ראובני ר״פ בראשית. בילקוט חדש ערך תורה סי׳ קעח. ועוד). וראה ז״ח רות עה״פ וזאת לפנים בישראל.
54) וישלח לב, כח.
55) ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט.
56) תהלים קכב, ד.
57) רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.
58) ישעי׳ מ, ה.
59) עובדי׳ א, כא.
[סה"מ במדבר ח"ב ע' שסד ואילך]
נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קפח ואילך, ובהוספות לקונטרס החלצו-רנ״ט (קה״ת, תשע״ג) ע׳ 47 ואילך.