בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר1, ומדייקים בזה רבותינו נשיאינו2 (הובא לעיל3), דתיבת לאמר צריכה ביאור דלכאורה אין לה הבנה, שאינו דומה לשאר לאמר שבתורה, דפירוש לאמר היינו שיאמר לזולתו, היינו שהקב״ה מדבר למשה לאמר הדיבור לישראל, אבל כאן בעשרת הדברות אין לומר כן שהרי כל ישראל שמעו בעצמן הדברות כו׳ (דמתן תורה הי׳ במעמד כל ישראל), ובפרט ע״פ המבואר בפרקי דר׳ אליעזר4 שכל הנשמות של כל הדורות היו במתן תורה ושמעו עשרת הדברות. והנה אחד הביאורים בזה הוא, דמה שנאמר כאן לשון לאמר קאי על מצות לימוד התורה שצ״ל בדיבור דוקא5, וכמארז״ל6 עה״פ7 חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, וכן מוני המצוות (המחלקים את המצוות לפי האברים שהחיוב הוא עליהם) מנו מצות תלמוד תורה במצוות התלויות בפה, כמ״ש בסמ״ק ובספר חרדים. אמנם הא גופא דורש ביאור8, שהרי לימוד התורה הוא ענין השייך לעיון והבנה שבמוח, ולא לדיבור שבפה, ובפרט שלפעמים הדיבור בפה מבלבל לעיון וכו׳, ולמה עיקר מצות תלמוד תורה הוא בדיבור דוקא. גם ידוע הדיוק בלקו״ת9, מהו ענין הרעש הגדול שהי׳ במתן תורה בקולות וברקים כו׳ (כמבואר בהפסוקים שלפני מתן תורה10 ושלאחריו11), ולכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן. ובפרט שלא זו בלבד שהם דברים פשוטים המובנים מעצמם, אלא כבר היו מצווים עליהם לפני זה, שהרי חלק מהציוויים שבעשרת הדברות כבר היו מצווים בני נח בז׳ מצוות שלהם12, וגם מצות שבת כבר נצטוו במרה13, ועד״ז שאר הציוויים. ואפילו ציוויים אלו שניתוספו, הרי אינם מופלאים כל כך (לכאורה) שיהיו קשורים ברעש גדול כזה ושינוי הטבע וכו׳. ואף שעשרת הדברות כוללים את כל התורה כולה, וכמ״ש רש״י14 בשם אזהרות הרס״ג, ובפרט ע״פ מה דאיתא במדרש15 עה״פ את כל הדברים האלה, שכל הנביאים קיבלו נבואתן מסיני, ואף החכמים כו׳ כאו״א קיבל את שלו מסיני, ועד שאפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב״ה למשה באותה שעה, הרי כל ענינים אלה שבעשרת הדברות הם בהעלם, משא״כ הקולות וברקים והלפידים וההר העשן היו בגילוי, ובגילוי העשרת הדברות הם דברים פשוטים.
ולהבין זה צריך להבין תחילה מהו החידוש דמתן תורה בכלל, שהרי כבר הי׳ לימוד התורה וקיום מצוותי׳ אצל האבות, וכמארז״ל16 אברהם זקן ויושב בישיבה כו׳, וגם קיימו האבות את כל התורה כו׳17, ומהו החידוש דמתן תורה. וביאור הענין הוא בהקדם מ״ש בתחילת מתן תורה18 אנכי הוי׳ אלקיך, דלכאורה הרי בכל המקומות נאמר שם אלקים או שם הוי׳, ומה נתחדש כאן שנאמר אנכי. אך הענין הוא שכאן נאמר הוי׳ אלקיך, שפירושו19 שהוי׳ נהי׳ אלקיך, כחך וחיותך של כאו״א מישראל, כפי שהוא למטה נשמה בגוף, היינו שנמשך בכל הכחות שלו עד לכח העשי׳, שכח זה נמצא לא רק במין המדבר (אלא גם במין שלמטה ממנו). וכדי שתהי׳ המשכה כזו למטה, הוצרך להיות ההמשכה מבחי׳ אנכי. דהנה שם אלקים הוא המשכה שבסדר ההשתלשלות, ואפילו שם הוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד20, הרי גם זה הוא המשכה שבסדר ההשתלשלות, שהרי יש בו ד׳ אותיות המורות על צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות עד לאופן של שטח, כמבואר בכמה מקומות21, שכל זה הוא המשכה שבסדר השתלשלות. משא״כ במתן תורה נאמר אנכי, דקאי על ההמשכה שלמעלה מסדר ההשתלשלות, וכדאיתא בזהר22 דאנכי מי שאנכי דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל, היינו שהוא למעלה באין ערוך משם הוי׳, ואפילו מקוצו של יו״ד דשם הוי׳. והמשכת בחי׳ אנכי היא המשכת תוספת כח מלמעלה, עד ממקום שהוא שלא בערך למעלה משם הוי׳. ולכן נאמר אנכי הוי׳ אלקיך, היינו דע״י ההמשכה מבחי׳ אנכי לשם הוי׳, הנה עי״ז נהי׳ הוי׳ אלקיך, כחך וחיותך. ובזה יובן מה שאין זה בסתירה למ״ש בראשית ברא אלקים, וביום עשות ה׳ אלקים וכו׳23 (ולא כתיב אנכי), כי כאן הי׳ החידוש שבחי׳ הוי׳ יומשך בכח העשי׳, עד שיהי׳ כחך וחיותך, ולכן נאמר כאן אנכי.
וביאור הענין יובן ע״פ המבואר בביאורים על אגה״ק סימן א׳24, במה שאומרים25 א-ל עליון כו׳ ומביא גואל לבני בניהם, דבכדי שיהי׳ מביא גואל לבני בניהם, צריך להמשיך מבחי׳ א-ל עליון, ספירת הכתר. ומבאר זה26 במשל הרב שצריך ללמד תלמיד קטן ביותר, דבכדי שיוכל ללמד את התלמיד הקטן ביותר, צריך שיומשך בהרב המשכה ממקור עליון יותר, וע״י ריבוי ההמשכה בהרב יכול להמשיך אח״כ לתלמיד הכי קטן. ועד״ז כאן, דע״י המשכה מבחי׳ א-ל עליון, ספירת הכתר, הנה דוקא עי״ז נהי׳ גואל לבני בניהם, דבניהם קאי על ז״א ובני בניהם קאי על נצח והוד שהם לבר מגופא, ובכדי שיהי׳ מביא גואל במקום זה צריך להמשכה מבחי׳ א-ל עליון. ועד״ז יובן במתן תורה, דבכדי שהוי׳ יהי׳ כחך וחיותך כו׳, צריך להמשיך מבחי׳ אנכי. ובפרט ע״פ הידוע שההמשכה שבמתן תורה היא בבחי׳ א״ס, שהרי התורה שניתנה היא נצחית, ובכדי שתהי׳ המשכה בבחי׳ א״ס, צריך שתהי׳ ההמשכה מבחי׳ א״ס בעצם, שזהו ענין ספירת הכתר, ולמעלה יותר פנימיות הכתר, ולמעלה יותר מחביון עוז העצמות שהוא הנפש דפנימיות הכתר27. שזהו בחי׳ אנכי, וכדאיתא בגמרא28 שאנכי נוטריקון אנא נפשי כתבית יהבית, דנפשי דבחי׳ אנא (נותן התורה) הוא חביון עוז העצמות המלובש בפנימיות הכתר, וענין זה נמשך בכתבית, תורה שבכתב, וביהבית, תורה שבע״פ29, ובאופן כזה שעיקר התורה הוא למטה בתחתונים דוקא, דלא בשמים היא30.
ובזה יובן החידוש שבמתן תורה לגבי העבודה שלפני זה, דבהעבודה שלפני מתן תורה הגיעו רק עד שורש הנבראים31, שזהו ענין ספירת החכמה ראשית ההשתלשלות32, או למעלה יותר בחי׳ אריך אנפין, אבל גם בחינה זו היא התחלה ומקור לכחות פנימיים. משא״כ במתן תורה נמשך מעצמותו ומהותו, שזהו ענין אנכי, כמו שנת״ל שזהו בחי׳ פנימיות הכתר, ולמעלה יותר בחי׳ רדל״א, חביון עוז העצמות המלובש בפנימיות הכתר, וזהו החידוש דמתן תורה שזהו חידוש שהוא באין ערוך, כי אז נפעל שכחך וחיותך של כאו״א מישראל יהי׳ מבחי׳ אנכי.
ובזה יובן גם מה שעשרת הדברות הם דברים פשוטים, כי זהו החידוש דמתן תורה, שע״י דברים פשוטים נעשה מצוה מלשון33 צוותא וחיבור עם מצַוה המצוות, עצמותו ומהותו ית׳, כי בחי׳ אנכי (מהא׳ שלמעלה שלא בערך מן הב׳) נמשך עד לדברים פשוטים, עד למקום כזה שלמצרים ירדתם כו׳ קנאה יש ביניכם כו׳34. ובזה יובן גם מה שבלימוד התורה אינו מספיק שיהי׳ בהבנה והשגה שהם כחות נעלים שבאדם התחתון, כי אם צריך שילמד בכח הדיבור דוקא, לאמר, דכמו שקיום המצוות הם בדברים פשוטים דוקא, כמו״כ הוא גם בלימוד התורה שצריך להיות בדיבור דוקא, היינו דנוסף על זה שגדול לימוד שמביא לידי מעשה35, הנה עוד זאת גם הדיבור שבתורה גופא הו״ע של מעשה זוטא36, שלכן כל העוסק בתורת כו׳ כאילו הקריב כו׳37, ולכן אפילו חפצי שמים לא ישוו בה38, היינו שלימוד התורה דוחה (לפעמים) קיום מצוה אחרת, כי לימוד התורה כולל בעצמו גם את כל המצוות. וע״ד המבואר במ״א39 [וכן מפורש בזהר40] בענין העוסק במצוה פטור מן המצוה41, שזהו לפי שכל מצוה יש בה כל המצוות, עכ״פ מעין שאר המצוות, שההוכחה לדבר היא מזה גופא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, דאי נימא שמצוה זו אינה כוללת בעצמה מהמצוה האחרת, מדוע הוא פטור. ועד״ז יובן בעניננו, דכיון שאומרים שלימוד התורה דוחה קיום מצוות, מובן שיש בלימוד התורה מעין מעשה המצוות (כי יש בה מעשה זוטא). ולכן דוקא ע״י הלימוד בדיבור נשלל ענין השכחה, כמבואר בגמרא42, כי מצות לימוד התורה היא בדיבור דוקא, לכן דוקא ע״י הלימוד בדיבור ניתוסף שלימות בתורה, שהתורה שלו נעשה ענין נצחי שהוא היפך השכחה.
וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה גו׳, שידוע הדיוק בזה43 דצריך להבין מהו אומרו את כל הדברים, דהוה לי׳ לומר וידבר אלקים הדברים האלה, שגם אז הי׳ מובן דקאי על עשרת הדברות. אלא44 שבזה נרמז, כנ״ל מהמדרש, שכל נבואות הנביאים וכל חכמות החכמים, עד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל ניתן למשה מסיני45. והענין הוא, שבמתן תורה נמשך מבחי׳ אנכי שלמעלה ממדידה והגבלה, עאכו״כ למעלה ממדידות המקום והזמן, שמזה מובן שנמשך בכל הזמנים ובכל המקומות. וכיון דקוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא46, מובן, דכאשר התלמיד ותיק לומד בתורה, הרי אז, בלשון הזהר46, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, ויתירה מזו, כשמחדש בתורה הרי הוא בורא שמים וארץ חדשים47. וע״פ מה דאיתא במדרש48 (הובא לעיל (בהשיחה49)) שבשעת מתן תורה הי׳ כאו״א מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, כי נאמר אנכי ה׳ אלקיך, לשון יחיד, מובן, שכן הוא בכאו״א מישראל, דע״י שעוסק בתורה הוא מקיים עלמא, וע״י שמחדש בתורה הוא בורא שמים וארץ חדשים. וכשם שלימוד התורה בכלל הו״ע נצחי, כמובן מהמבואר בתניא50 בנוגע להיחוד הנעשה ע״י קיום המצוות שיחוד זה למעלה הוא נצחי, שמזה מובן בקל וחומר לגבי לימוד התורה שהיא למעלה ממדידה והגבלה, למעלה ממצוות, ולא רק שהיחוד שנעשה על ידו הוא יחוד נצחי, אלא עוד זאת, התורה עצמה שלומד היא נצחית. דהיינו שהחידושים שלו או כשלומד מה שכבר למד [שגם אז צ״ל מה להלן באימה וביראה כו׳ אף כאן כו׳51, אפילו כשלומד בפעם המאה, עאכו״כ בפעם המאה ואחת, שאז התורה נקראת על שמו52, כי מביא בפועל את הכחות שניתנו לו במתן תורה (שהרי כל הנשמות היו במתן תורה, כנ״ל) שאז הי׳ וידבר אלקים וגו׳], הנה כל זה הוא נצחי, עד״ז מה שמקיים עלמא ע״י לימוד התורה שלו, ומה שבורא שמים וארץ חדשים, הו״ע נצחי.
ויהי רצון שבקרוב ממש יהי׳ ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳53, שאז יהי׳ כל הנ״ל בגילוי, אבל כבר עכשיו ישנו זה. וע״ד המבואר54 בנוגע למעשה המצוות שכל ענינם הוא להוסיף אורות באצילות, דאף שעכשיו אין זה בגלוי, מ״מ הרי זה כמשל האוצר המונח בקופסא ויש לו המפתח של האוצר, עד״ז הוא בלימוד התורה. ועוד זאת, דלא זו בלבד שיש לו המפתח כו׳ אלא שתורתו נקראת על שמו (כנ״ל). ויתגלה למטה לעתיד לבוא, וכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה55, אלא שהי׳ רק מעין, ויהי׳ בגלוי בביאת משיח צדקנו, שאז תורה חדשה מאתי תצא56, ויהיו שמים וארץ חדשים57. וכידוע בענין לימוד התורה שע״י משיח צדקנו, שלא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם58, היינו שתהי׳ הידיעה בעצמות ומהות שבזה כולם שוים59, ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים60 בקרוב ממש במהרה בימינו ממש למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן.
__________
1) יתרו כ, א.
2) תו״א יתרו סז, ב. אוה״ת יתרו ע׳ תתסו.
3) ד״ה בשעה שהקדימו דש״פ במדבר (לעיל ע׳ שפא).
4) פמ״א. וראה גם שמו״ר פכ״ח, ו. תנחומא יתרו יא. פקודי ג. נצבים ג. זח״א צא, א. ובכ״מ.
5) הל׳ ת״ת לאדה״ז ספ״ב. וש״נ.
6) עירובין נד, א.
7) משלי ד, כב.
8) ראה ג״כ אוה״ת שם.
9) במדבר טו, סע״ג. וראה גם שם יב, ג.
10) יתרו יט, טז.
11) שם כ, טו.
12) ראה סנהדרין נו, סע״א-ב. רמב״ם הל׳ מלכים פ״ט ה״א.
13) סנהדרין שם, ב.
14) עה״פ משפטים כד, יב.
15) שמו״ר פכ״ח, ו. פמ״ז, א.
16) יומא כח, ב.
17) ראה יומא שם. וראה לקו״ש ח״ה ע׳ 266 ובהערות.
18) יתרו שם, ב.
19) ראה לקו״ת שם טו, ד. ר״פ ראה. אוה״ת שם ע׳ תתצט ואילך. וראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
20) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
21) אגה״ת פ״ד (צד, ב). ובכ״מ.
22) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. וראה לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
23) בראשית א, א. ב, ד.
24) ד״ה להבין שרשן כו׳ (נדפס בליקוט פירושים וכו׳ לאגה״ק ס״א (קה״ת, עשק״מ סיון תשל״ח) ע׳ כח, ואח״כ במאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לג. וראה בהערה בליקוט פירושים שם (הועתק במאמרי אדה״ז שם ע׳ תכח)). וראה גם לקו״ת שה״ש כז, ג (הועתק בליקוט פירושים שם ע׳ יז ואילך).
25) ברכה ראשונה דתפלת העמידה.
26) ראה גם בליקוט פירושים שם ע׳ כז (מאמרי אדה״ז שם ס״ע לא-ב).
27) ראה לקו״ת סוף דרושי יוה״כ (עא, ריש ע״ד).
28) שבת קה, א (ע״פ גירסת הע״י).
29) של״ה במס׳ שבועות שלו קצב, ב. הובא באוה״ת שם ע׳ תתקא.
30) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
31) ראה ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך). ועוד – נסמן בלקו״ש לך לך שנה זו (חט״ו ע׳ 75) הערה 1.
32) שעהיוה״א ספ״ח. רפ״ט.
33) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
34) שבת פח, סע״ב ואילך.
35) קידושין מ, ב. וש״נ.
36) ראה סנהדרין סה, א.
37) מנחות קי, א.
38) מו״ק ט, ריש ע״ב.
39) המשך תרס״ו ע׳ סח ואילך. ועוד.
40) ח״ג קפו, א.
41) סוכה כה, א. זהר שם.
42) עירובין נג, סע״ב ואילך.
43) רד״ה זה תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קכז).
44) ראה שם ע׳ קכח.
45) ראה גם בהנסמן בלקו״ש ח״ד ע׳ 1088.
46) זח״ב קסא, ריש ע״ב.
47) זח״א ה, רע״א.
48) יל״ש יתרו רמז רפו.
49) שיחות קודש תשל״ח (ברוקלין, תשס״ב) ח״ג ע׳ 150.
50) פכ״ה (לב, א).
51) ברכות כב, א.
52) ראה קידושין לב, ריש ע״ב ובפרש״י שם ד״ה ובתורתו יהגה.
53) ישעי׳ מ, ה.
54) ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). וראה גם סה״מ תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ). סה״מ שמות ח״ב ריש ע׳ צ. וש״נ.
55) ראה תניא פל״ו (מו, א).
56) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
57) ראה סה״מ תרע״ח ע׳ רפד.
58) ירמי׳ לא, לג.
59) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקלו. ועוד.
60) ישעי׳ יא, ט.
[סה"מ שבועות ע' שפד ואילך]
י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 354 ואילך.