בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ז אייר, מבה״ח סיון ה׳תשכ״ד
הנחה בלתי מוגה
רפאני1 הוי׳ וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה2, ומקשה בזהר3 אומרו רפאני וארפא ב׳ פעמים, שזהו כפל לשון לכאורה. ומבואר הענין בכת״י (ביכל) מאמרי רבינו הזקן שנפדה מהשבי׳4 (שמאמר זה חזרו כבר פעם5, אלא שבכת״י (ביכל) זה ישנו הוספה (ביאור), להבין שרשי הדברים הנ״ל6), אשר פסוק זה הוא בהמשך למ״ש לעיל מיני׳7 כי עזבו מקור מים חיים את הוי׳ (והו״ע אחד8 עם מ״ש9 אותי עזבו מקור מים חיים גו׳ לחצוב להם בארות בארת נשברים גו׳), שמצד זה הוא נעשה חולה וצריך לרפואה, ועל זה הוא תוכן הבקשה רפאני הוי׳ וארפא.
והנה הטעם מה שאלקות נמשל למקור מים חיים הוא (כמבואר בהמאמר), דהנה מקור מים חיים הוא בחי׳ גילוי, ואח״כ מתעלים המים מתחת לארץ ואח״כ חוזרים ונובעים, וכמ״ש10 כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. וידוע הקושיא, דמכיון שהמשכת הנחלים היא מהים, ומי הים הם מלוחים, איך מי הנחלים הם מתוקים. אך הענין הוא (כמבואר בהמאמר) דיש בזה שתי דיעות. דיעה א׳ שע״י שהולכים מתחת לארץ נמתקו המים ומשם הם שבים ללכת על פני הארץ, ודיעה הב׳ שהמים הולכים ונכללין בהנהר שיוצא מעדן11 והוא נהר פרת, כדאיתא בגמרא12 עה״פ13 והנהר הרביעי הוא פרת, הוא פרת דמעיקרא, ומנהר פרת הם חוזרים ונובעים מתחת לארץ ושבים ללכת על פני הארץ. וזהו הטעם מה שאלקות נמשל למים חיים, כי גילוי האלקות הוא ע״י בקיעת ההעלם דוקא, כדלהלן.
דהנה כתיב14 אתה הוא הוי׳ לבדך אתה עשית את השמים גו׳ ואתה מחי׳ את כולם, וצריך להבין15 מ״ש אתה הוא הוי׳ לבדך, דלכאורה זה סותר למ״ש אח״כ אתה עשית את השמים גו׳ ואת הארץ, שישנו מציאות נבראים, ובפרט אשר מציאותם הוא באופן כזה שאינו ניכר בהם כח האלקי המהוה אותם, וצריך לריבוי התבוננות בכדי שתהי׳ ההכרה אשר אתה עשית גו׳ ובפרט אשר אתה מחי׳ את כולם, וא״כ איך הוא לבדך. והענין בזה16, דבפסוק זה מדבר בכללות ענין ההשתלשלות. אתה הוא הוי׳ לבדך קאי על עולם האצילות, דבאצילות הוא לבדך. דהגם שבאצילות ישנם עשר ספירות באורות וכלים כו׳, מ״מ הרי איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד17, וכללות עולם האצילות הוא עולם האחדות, ולכן הוא בכלל לבדך, כי נרגש בהם אשר הוא חד. אתה עשית את השמים גו׳ קאי על התהוות מציאות הנבראים דבי״ע, שיש בהם ריבוי מדריגות, עד לבחינה התחתונה שבהם, דזהו מה שאומר (בסיום הענין) את כולם, דתיבת כולם כולל בחינה היותר תחתונה, נבראים דעשי׳. ודוקא בבחינה זו (את כולם) כתיב ואתה מחי׳, שבבחינה זו דוקא הוא הגילוי דאלקות, וכמשל המים שע״י שבוקעים את עפר הארץ עי״ז דוקא נמתקים ונעשים מים חיים. וכמו שבמשל המים, הרי ישנם ג׳ מדריגות בהם, דבתחילה הנהרות הם בגילוי, ואח״כ כשהם הולכים אל הים הנה בהים הרי ענין הנהרות הוא בהעלם, ואח״כ כשבוקעים את עפר הארץ כו׳ נעשה גילוי הנהרות, כן הוא גם למעלה, דבתחילה אלקות הוא בגילוי, דזהו אתה הוא הוי׳ לבדך, בבחי׳ אצילות, ואח״כ בתחילת ההתהוות, אתה עשית גו׳, האלקות הוא בהעלם, ואח״כ בעשי׳, את כולם, הנה ע״י בקיעת ההעלם, נמשך אלקות בגילוי, ואתה מחי׳.
והנה18 ג׳ בחינות אלו ישנם בכללות הבריאה, היינו בהתהוות הבריאה מאצילות (דענין הבריאה מאין ליש הוא בהתהוות עולם הבריאה). והענין הוא, דאתה עשית את השמים ואת הארץ גו׳ (דפירוש אתה עשית את השמים ואת הארץ גו׳ הוא שנבראו מאין ליש) קאי (בעיקר) על התהוות השמים והארץ וכו׳ כמו שהם בעולם הבריאה. ופירוש אתה עשית גו׳, אתה הוא בחי׳ מלכות [כידוע שהמלכות נקראת אתה19], ואתה עשית גו׳ הוא המלכות דאצילות כמו שיורדת ונשפלת להוות את הבריאה. דהמלכות כמו שהיא באצילות היא בכלל אתה הוא הוי׳ לבדך, וכנ״ל אשר כללות האצילות (גם המלכות) הוא בחי׳ לבדך, ומ״ש אתה עשית גו׳ קאי על המלכות כמו שיורדת לבריאה. דשתי בחינות אלה שבמלכות הם ים וארץ. וכידוע20 בענין מה שלפעמים נקראת המלכות בשם ים ולפעמים נקראת בשם ארץ, שהם ב׳ בחינות במלכות, מלכות כמו שהיא באצילות נקראם ים ומלכות כמו שיורדת לבריאה נקראת ארץ. והנה ידוע שירידת המלכות מאצילות לבריאה (להוות את עולם הבריאה) היא ע״י בקיעת הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה, היינו שמצד הבדלת הערך שבין אצילות לבריאה יש (תחילה) פרסא שמפסקת ביניהם21, אלא שאח״כ בוקעת המלכות את הפרסא. וזהו מה שאומר עוד פעם תיבת אתה (אתה גו׳ לבדך אתה עשית גו׳), כי ע״י הפרסא נעשה הפסק והתעלמות המלכות דאצילות (בחי׳ אתה גו׳ לבדך), והמשכת המלכות להוות את הבריאה (אתה עשית) הוא המשכת גילוי חדש (שלאחרי ההפסק וההתעלמות), ולכן אומר עוד פעם אתה. ועפ״ז מובן, שגם בהתהוות הבריאה מאצילות ישנם ג׳ הבחינות דגילוי העלם וגילוי. דבאצילות, גם במלכות דאצילות, הוא גילוי אלקות, וע״י הפרסא המפסקת נעשה העלם, ולאחרי שהמלכות בוקעת את הפרסא ומהוה את עולם הבריאה (אתה עשית), נעשה גילוי אלקות, גילוי הכח להוות מאין ליש.
והנה18 ג׳ הבחינות דגילוי העלם וגילוי הם גם בג׳ עולמות בי״ע. והענין הוא, דגילוי הכח (דאלקות) להוות מאין ליש (אתה עשית), הוא בעולם הבריאה. דכיון שעולם הבריאה הוא היש הראשון שמתהוה מהאין, לכן נרגש בו כח ההתהוות, גילוי אלקות. דהגם שבריאה הוא יש, מ״מ מאיר בו גילוי אלקות. וכידוע22 בענין בורא חושך23 שהטעם מה שבריאה נקראת בשם חושך הוא לפי שבבריאה מאיר גילוי אלקות, ולכן הוא בחי׳ העלם למעלה מגדר השגה. וגילוי זה שמאיר בעולם הבריאה הוא בחינה הא׳ (שבג׳ בחינות הנ״ל), גילוי שלפני ההעלם, דוגמת הנהרות טרם שנמשכים להים. והגם שכללות גילוי זה (גילוי הכח להוות מאין ליש, הגילוי דאתה עשית) הוא הגילוי שלאחרי ההעלם, וכנ״ל שהגילוי דאתה עשית הוא לאחרי בקיעת הפרסא, מ״מ, בנוגע לג׳ הבחינות (גילוי העלם וגילוי) כמו שהם בג׳ עולמות בי״ע, גילוי זה שבבריאה הוא בחינה הראשונה, גילוי שלפני ההעלם. וזהו אתה עשית את השמים גו׳ הארץ גו׳, שקאי על התהוות הנבראים דעולם הבריאה, שבהם האלקות (כח ההתהוות דהמלכות, אתה) הוא בגילוי. ואח״כ כתיב14 הימים וכל אשר בהם שקאי על התהוות הנבראים דעולם היצירה, שבהם אין נרגש כל כך כח ההתהוות מאין ליש (דהתהוות היצירה מבריאה אינו יש מאין) ואין מאיר בהם גילוי אלקות, העלם שלאחרי הגילוי. וזהו הימים וכל אשר בהם, דעולם היצירה הוא דוגמת הים, שהנהרות כמו שהם בהים הם בהעלם. ולאחרי זה כתיב14 ואתה מחי׳ את כולם, דכולם קאי על הנבראים דעשי׳ כנ״ל, דבעשי׳ ההעלם הוא עוד יותר, וע״י בקיעת ההעלם דעשי׳ דוקא נעשה הגילוי, ואתה מחי׳, דוגמת מי הים לאחר שבוקעים את עובי כדור הארץ, שאז נעשו בחי׳ הנהרות בגילוי.
וביאור הענין24 יובן מענין עבודת המלאכים שבבי״ע. דהנה בבריאה הוא עבודת השרפים, שאמירת שירה שלהם הוא קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות25. והענין הוא, דהנה בשרפים כתיב26 שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לשכינתא. וידוע הקושיא בזה24 איך שייך לומר שהשרפים הם עומדים ממעל לו, ממעל לשכינתא, וידוע הביאור בזה24 שקאי אדלעיל מיני׳, ואראה את אדנ-י יושב על כסא רם ונשא27, שהוא בחי׳ המלכות היורדת לבריאה – דפסוק זה אמר ישעי׳ שהוא כבן כרך הרואה את המלך28 (בחי׳ בריאה) – דזהו אומרו יושב על כסא, שהמלכות כמו שבאה בבריאה היא בחי׳ ישיבה, ירידה והשפלה כו׳. ועל זה אומר שרפים עומדים ממעל לו, שהם ממעל לבחי׳ אדנ-י היושב על כסא, אך מ״מ אומרים קדוש קדוש קדוש הוי׳ צבאות, שהוא קדוש ומובדל מהם. והוא כמשל רב המשפיע שכל לתלמיד גדול, שהתלמיד תופס ומקיף בשכלו את המושכל, דלהיותו מקיף את המושכל הרי הוא למעלה מהמושכל, אך מ״מ הוא משיג אשר (עצם שכל) הרב הוא באין ערוך. דכמו״כ יובן בהשרפים, שהם בעלי השגה, שמצד השגתם הם ממעל לו, אך עם זה אומרים קדוש כו׳, שמשיגים אשר עצם החיות הוא קדוש ומובדל מהם. אמנם האופנים עבודתם היא ברעש גדול29, לפי שאינם משיגים כו׳. כי האופנים מעמדם בעשי׳, שמצד העדר השגתם עובדים הם ברעש גדול. אך מ״מ מצד העדר ההשגה והביטול הנה הם ממשיכים מבחינה עליונה יותר מאשר השרפים, כמאמר29 והאופנים כו׳ ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים, דזהו מה שאומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו30, ממקומו העצמי, ובעבודת האדם הו״ע התורה ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, שע״י בירור הגשמיות, בקיעת ההעלם, נעשה הגילוי יותר גם מבחי׳ הגילוי דאתה הוא הוי׳ לבדך כמו שהוא בבריאה, וגם יותר מבחי׳ אתה הוא הוי׳ לבדך כמו שהוא באצילות, ולא רק בחי׳ אצילות הפרטית אלא גם מבחי׳ אצילות דכללות, שהוא האור שקודם הצמצום, כי אם ההמשכה היא מעצמות, דזהו ברוך כבוד הוי׳ ממקומו, ממקומו העצמי.
ולהבין31 שרשי הדברים הנ״ל מה שהגילוי הוא ע״י תורה ומצוות בגשמיות דוקא, הנה כתיב32 וצדקה כנחל איתן, וקודם לזה כתיב ויגל כמים משפט. והיינו שגילוי המים (ויגל כמים, בחי׳ גילוי הנהרות) הוא ע״י משפט וצדקה, דקאי על תורה ומצוות, וכמ״ש33 ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה ומשפט, שעל ידם דוקא נתגלה בחי׳ מקור מים חיים. ובפרטיות יותר, הגילוי הוא ע״י בירור המדות. דהנה אמרו רז״ל34 לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, רך כקנה הוא מדות דתיקון, דמדות דתיקון הם בביטול, שלכן הנה לא זו בלבד שסובלים זה את זה אלא שגם מתכללים זה עם זה, אשר כל מדה מתכללת עם מדה השני׳, גם עם מדה ההפכית. וקשה כארז הוא מדות דתהו שהם בקשיות ותוקף, שלכן כל מדה סותרת לזולתה. הנה ע״י העבודה דואל יהא קשה כארז, שמברר את תוקף המדות דתהו, הנה עי״ז הוא מגיע למעלה יותר מאשר ע״י העבודה דרך כקנה, מדות דתיקון. וכידוע הטעם35 מה שהאדם צריך להיות ניזון מדצ״ח, אף אשר האדם הוא למעלה במדריגה מדצ״ח, לפי ששורש הדצ״ח הוא מהתהו, ותהו הוא למעלה מתיקון. וזהו וצדקה כנחל איתן, שע״י העבודה באיתן מלשון קשה36, הקשיות והתוקף של מדות דתהו, הנה ע״י בירור המדות דתהו דוקא, הוא גילוי נעלה יותר, ועיקר גילוי זה יהי׳ לעתיד לבוא, דזהו ג״כ מ״ש וצדקה כנחל איתן, דאותיות איתן משמשות לעתיד. וזהו ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, דגילוי המים והנחלים הוא ע״י צדקה ומשפט, תורה ומצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, ובפרט ע״י העבודה דאיתן, בירור המדות דתהו, הנה עי״ז באים לגילוי עליון יותר מהגילוי דאתה הוא הוי׳ לבדך, גילוי העצמות, כנ״ל.
והנה37 כל זה הוא כשעובד עבודתו בתורה ומצוות ובבירור המדות, שאז נתגלה בו בחי׳ מקור מים חיים כנ״ל. אך מי שחטא ופגם ועזב את הדרך, דזהו אומרו כי עזבו מקור מים חיים את הוי׳, שאז הוא נעשה חולה, הנה על זה הוא הבקשה רפאני הוי׳ וארפא. כי אין חבוש מתיר את עצמו38, ובמילא אינו יכול לרפאות את עצמו, שהרי הוא חולה, ובדוגמת החולה בגשמיות אשר כל מאכל לא יערב לו, כן הוא ברוחניות אשר אין לו תענוג וחיות בתורה ומצוות, ובמילא חסר לו בקיום התורה ומצוות, הנה על זה הוא הבקשה רפאני הוי׳, שיומשך לו רפואה מלמעלה, ואז וארפא, שיעבוד עבודתו בתורה ומצוות.
וביאור ענין אין חבוש מתיר את עצמו, מבואר בההוספה דלהבין שרשי הדברים הנ״ל39, אשר כן הוא גם למעלה בספירת המלכות, אשר אף שכתיב בה40 ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, שהוא ענין בירור הרפ״ח ניצוצות דתהו, דרפ״ח עם הכולל בגימטריא טרף41, הנה אין זה מצד עצמה, כי אם ע״י ההמשכה מלמעלה, שהבירור אינו מצד טיפת מ״ן כי אם דוקא מצד טיפת מ״ד הנמשך בה, והוא המשכת בחי׳ החכמה, דאבא יסד ברתא42, אשר מצד החכמה שבמלכות דוקא יש בה כח לברר בירורים. דזהו ג״כ מ״ש43 סמכוני באשישות גו׳ כי חולת אהבה אני, שהרפואה להחולה היא מבחי׳ אשישות, איש ואשה44, מ״ד ומ״ן, היינו המשכת החכמה במלכות. דכמו״כ הוא בעבודה, שבתחילה צריך להיות רפאני הוי׳, ההמשכה מלמעלה, מ״ד, ואח״כ וארפא, עבודה מצד המטה, מ״ן. וע״י העבודה מצד המטה הוא מגיע למעלה יותר, דכמו״כ הוא בענין הבירור דמ״ן שמצד המלכות, וכמ״ש45 אשת חיל עטרת בעלה, וכנ״ל שמצד בקיעת ההעלם דוקא נעשה גילוי העצמות.
וזהו ג״כ מ״ש כי תהלתי אתה46, דתהלתי הו״ע ההילולים ותשבחות שאנו משבחים ומהללים אותו ית׳, ומה צריך להלל ושבח שלנו, אך הנה נודע טבע משפיע ומקבל שכשהמקבל מהלל ומשבח ומקלס את המשפיע עי״ז מתעורר אצל המשפיע להשפיע, וכמו הרב ותלמידו כשהתלמיד מעלה ומקלס דברי הרב אזי מתעורר הרב להשפיע להוציא מהעלם אל הגילוי. וכמו״כ יובן ההלל והשבח שאנו משבחים אותו ית׳, שע״י סיפור רב גודלו נמשך רב גודלו למטה. וזהו כי תהלתי אתה, שכל כוונת התהלות ותשבחות להיות בחי׳ התגלות אתה לנוכח47.
__________
1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רטו ואילך (ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת פרשתנו (בחוקותי) (כרך ב) ע׳ תרצ ואילך. נדפס גם – בשינויים קלים – באוה״ת נ״ך ע׳ שמז ואילך), וד״ה להבין שרשי הדברים הנ״ל במאמרי אדה״ז שם ע׳ ריט ואילך. וראה הנסמן בהערה 5.
2) ירמי׳ יז, יד – סיום ההפטרה דפ׳ בחוקותי.
3) ח״ג דש, סע״ב ואילך. – הובא באוה״ת שם.
4) ראה הנסמן בהערה 1.
5) ד״ה זה תשכ״א (לעיל ע׳ רעג ואילך).
6) מאמרי אדה״ז שם ע׳ ריט ואילך. נוסח אחר מהמאמר (הנחת אדמו״ר הצ״צ) – מאמרי אדה״ז שם ח״ב ע׳ תרצו ואילך.
7) ירמי׳ שם, יג.
8) ראה אוה״ת פרשתנו ונ״ך שם.
9) ירמי׳ ב, יג.
10) קהלת א, ז.
11) בראשית ב, י.
12) בכורות נה, סע״א ואילך.
13) בראשית שם, יד.
14) נחמי׳ ט, ו.
15) ראה מאמרי אדה״ז שם ח״א ע׳ רכ.
16) ראה מאמרי אדה״ז שם. אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצא); נ״ך שם (ע׳ שמח). וראה גם ד״ה זה תרל״ה (סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שא). תרח״ץ (סה״מ תרח״ץ ע׳ רה). תשכ״א (לעיל ע׳ רעו).
17) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). ע״ח שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב. אגה״ק ס״כ.
18) בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם.
19) ראה סידור (עם דא״ח) לט, ג. אוה״ת ויחי שסג, ב ואילך. וש״נ.
20) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רכ. שם ח״ב ע׳ תרצו. וראה לקו״ת צו יד, ב. ביאוה״ז לאדהאמ״צ בשלח מב, ג ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ רמז ואילך.
21) ראה ע״ח שער (מז) סדר אבי״ע. ובכ״מ.
22) ראה לקו״ת שה״ש ד, ג. ובכ״מ.
23) ישעי׳ מה, ז. נוסח ברכת יוצר.
24) ראה מאמרי אדה״ז שם (ע׳ רכ). שם ח״ב (ע׳ תרצו ואילך). וראה גם מאמרי אדה״ז שם ח״א ע׳ רטז. אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצב); נ״ך שם (ס״ע שמח ואילך). סה״מ תרל״ה שם (ע׳ שב ואילך). תרח״ץ שם (ע׳ רו ואילך). לעיל שם (ע׳ רעה).
25) ישעי׳ ו, ג. חולין צא, ב.
26) ישעי׳ שם, ב.
27) ישעי׳ שם, א.
28) חגיגה יג, ב. מקומות שצויינו בהערה 24.
29) ברכת יוצר.
30) יחזקאל ג, ב.
31) ראה מאמרי אדה״ז שם (ע׳ רכב ואילך). וראה אוה״ת בחוקותי שם (ע׳ תרצג); נ״ך שם (ע׳ שנ).
32) עמוס ה, כד.
33) וירא יח, יט.
34) תענית כ, סע״א. וראה (נוסף למאמרי אדה״ז שבהערה 31) מאמרי אדה״ז שם ע׳ ו ואילך. תו״ח בראשית ט, א ואילך. ובכ״מ.
35) ל״ת להאריז״ל עקב ח, ג. לקו״ת צו יג, ב. ובכ״מ.
36) ראה לקו״ת ר״פ ראה (יח, א-ב). ועוד.
37) ראה מאמרי אדה״ז שם (ע׳ ריח-ט. רכג-ד).
38) ברכות ה, ב.
39) מאמרי אדה״ז שם ע׳ רכג-ד.
40) משלי לא, טו. ראה לקו״ת במדבר ג, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
41) מק״מ לזח״ג ס, א. תו״א תצוה (הוספות) קי, א. ועוד.
42) זח״ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א. תקו״ז תכ״א (סא, ב). וראה אגה״ק ס״ה.
43) שה״ש ב, ה.
44) ראה תקו״ז תס״ד בתחלתו. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ ריא.
45) משלי יב, ד.
46) בהבא לקמן – ראה אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ תרצז); נ״ך שם (ע׳ שנד).
47) חסר הסיום. המו״ל.
[סה"מ ויקרא ע' רפא ואילך]
נדפס בקונטרס ״רפאני ה׳ וארפא״ (ברוקלין, תשנ״ב) ע׳ 13 ואילך.