בס״ד. ש״פ תשא, ט״ו אדר-ראשון, שושן פורים קטן ה׳תשי״ז
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו׳1, הנה ידוע2 דמשה נקרא רעיא מהימנא, שרועה ומפרנס נשמות ישראל לחזק אותם באמונתם בה׳, וכמ״ש3 ורעה אמונה, דהיינו שצריכים לרעות את האמונה. וזהו כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, דע״י שמשה רבינו ממשיך בישראל בחי׳ אמונה (תשא את ראש), עי״ז נעשה לפקודיהם, שמתבטלים כל הענינים הבלתי רצויים, דלפקודיהם הוא לשון חסרון כמו ונפקדת כי יפקד מושבך4, דע״י המשכת האמונה בפנימיות מתבטלים הענינים הבלתי רצויים. דזהו מ״ש5 מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, דכמו המצרף וכור שמנקה הזהב והכסף מכל סיג ופסולת, כן איש לפי מהללו, לפי אופן ההילול שלו בתפילה כן הוא הבירור והזיכוך דנפש הבהמית וכו׳. דכמו שהכור והמצרף מנקה גם מפסולת וסיגים הכי דקים, כן גם ע״י עבודת התפילה יכול האדם לזכך את עצמו מהסיגים הכי דקים. וזהו שבשמונה עשרה אנו אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, כי דוקא לאחר עבודת ההכנה לפסוקי דזמרה ופסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע וג׳ ראשונות דשמונה עשרה, אז מרגיש גם דקות הרע ומבררו ומזככו. דזהו ענין כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, דע״י המשכת האמונה בפנימיות, אז נעשה לפקודיהם בתכלית השלימות, בירור וזיכוך כל הפסולת, גם זו שבדקות דדקות.
ומעתה צריך להבין מהו ענין מחצית השקל דוקא ולמה מודיע כמה הוא השקל השלם6 מאחר שצריכים לתת רק מחצית השקל, ולמה בשיעור זה שוים העני והעשיר. והענין הוא, דהנה מחצית השקל הם עשר גרה6, דהיינו עשר כחות הנפש, דכל נפש מישראל יש בה עשר כחות כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן7. דבענין זה כל הנשמות שוות, שהרי עשר ספירות דאצילות הן עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר8, עד״ז הוא בנשמות שכל נשמה מישראל יש בה עשר כחות9, הן נשמה שהיא בחי׳ נפש דנפש דעשי׳10 והן נשמה דאצילות. וההפרש ביניהם הוא שמדריגת העשר כחות אינה דומה כלל, דאינו דומה דרגת העשר כחות דבנפש דנפש דעשי׳ לעשר כחות דנשמה דאצילות, דאין ערוך ביניהם, ולכן נקראים עני ועשיר. אבל מ״מ כולם שוים במחצית השקל, כי מכאו״א נתבע רק נתינת עשר כחותיו, דאיני מבקש אלא לפי כחן11. ומה שנקרא בשם מחצית הוא כי ע״י נתינת המחצית מלמטה מקבלים מלמעלה את המחצית העליונה, ועי״ז נעשה שקל שלם.
וביאור הענין הוא, דהנה כתיב12 עבדו את הוי׳ בשמחה, הרי זהו ציווי לכל ישראל שתהי׳ העבודה בשמחה, וכמ״ש13 תחת אשר לא עבדת את הוי׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כמ״ש הרמב״ם בסוף הלכות לולב14), דאפילו אם העבודה היא בשלימות ומה שחסר הוא רק ענין השמחה, מגיע עבור זה עונש חמור ביותר כאילו לא היתה עבודת ה׳ כלל, דמזה מובן שהשמחה היא יסוד העבודה. ולפי זה צריך להבין מ״ש15 שמחו צדיקים בהוי׳, דמשמע שענין השמחה שייך לצדיקים דוקא. אך הענין הוא, דיש ב׳ בחינות שמחה. דהנה כללות ענין השמחה היא העבודה שמצד האהבה, ובענין האהבה מצינו ב׳ בחינות, דיש אהבה שהיא ע״פ טעם ודעת, ע״י השגה והתבוננות, שיש בה מבוקש, שרוצה בגילוי אלקות והקירוב ודביקות באלקות, שזהו ע״י עסק התורה ומצוות, דאז עבודתו בעסק התורה ומצוות היא מאהבה, מחמת שמתבונן בהיוקר וחשיבות דתורה ומצוות ואיך ששכר מצוה מצוה16, שעי״ז יהי׳ הקירוב והדביקות באלקות. ולכן עסק התורה ומצוות הוא בשמחת הנפש. וענין זה שייך לכל ישראל, שירגישו היוקר והחשיבות דתורה ומצוות. ולכן ע״ז כתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב, דזה שייך לכל ישראל, וכאשר חסר בשמחה זו הרי אין זה רק חסרון בפרט מסויים אלא זה מורה שחסר עיקר הענין, היוקר והחשיבות דתורה ומצוות. אמנם יש אהבה שלמעלה מטעם ודעת שהיא מצד עצם הנפש, דאהבה זו אין לה מבוקש כי אם כמ״ש בתניא פ״י17 ולא לדבקה בו בלבד לרוות צמאון נפשו הצמאה לה׳ אלא איזהו חסיד המתחסד עם קונו18 ליחדא קוב״ה ושכינתי׳ בתחתונים. ויש לומר בדרך אפשר19, שזהו גם עומק הפירוש בדברי הבעש״ט (בצוואת הריב״ש20) על הפסוק21 שויתי ה׳ לנגדי תמיד, דשויתי הוא לשון השתוות שהכל צ״ל בהשתוות לפני האדם, שהכל הוא בשוה, משום שהוי׳ לנגדי תמיד. דכאשר העבודה היא ע״פ טעם ודעת, שיש לו איזה מבוקש, הרי אין עבודתו באופן דהשתוות, משא״כ כשהעבודה היא למעלה מטעם ודעת, בלי שום מבוקש, הרי מובן שכל הענינים הם בהשתוות. וזהו ענין שמחו צדיקים בה׳, דקאי בבחינה הב׳ שבשמחה, שהיא שייכת לצדיקים בלבד.
ובזה יובן תוכן ענין מחצית השקל שנותנים מלמעלה ע״י עבודת האדם במחצית השקל שלו, דכאשר האדם עובד עבודתו בשלימות בעשר הכחות שלו, העבודה שע״פ טעם ודעת, אז נותנים לו מלמעלה את המחצית השני׳, עבודת הצדיקים, שהרי ועמך כולם צדיקים22. דזהו גם מה שבמחצית השקל הא׳ שנותנים מלמטה, בזה יש חילוקים בין עני לעשיר, שזה נקרא עני וזה נקרא עשיר, אלא שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט23, משא״כ במחצית השקל הבאה מלמעלה אין בזה כלל החילוקים בין עני לעשיר, כי היא בחינה שלמעלה מטעם ודעת, שזהו ענין של עשירות בלבד.
וזהו כי תשא את ראש בני ישראל גו׳ זה יתנו גו׳ מחצית השקל גו׳, דע״י כי תשא את ראש, המשכת האמונה בישראל בפנימיות ע״י משה, עי״ז באים לפקודיהם, ביטול הענינים הבלתי רצויים, ונתינת מחצית השקל מלמטה, וקבלת מחצית השקל מלמעלה.
__________
1) פרשתנו (תשא) ל, יב. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רסז ואילך). ד״ה וקבל היהודים תרפ״ז פ״ד (סה״מ תרפ״ז ע׳ קיג) ואילך. ועוד.
2) ראה שמו״ר פ״ב, ד. וראה זח״ב כא, א. תניא רפמ״ב. ובכ״מ.
3) תהלים לז, ג.
4) שמואל-א כ, יח.
5) משלי כז, כא.
6) פרשתנו שם, יג.
7) תניא רפ״ג.
8) ספר יצירה פ״א מ״ד. וראה זח״ב קפז, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ו.
9) תניא פ״ג.
10) ראה תניא פי״ח (כג, ב).
11) במדב״ר פי״ב, ג. תנחומא נשא יא.
12) תהלים ק, ב.
13) תבוא כח, מז.
14) פ״ח הט״ו.
15) תהלים צז, יב.
16) אבות פ״ד מ״ב.
17) טו, ב.
18) תקו״ז בהקדמה (א, סע״ב).
19) ראה גם ד״ה באתי לגני תשט״ו (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ סז – הובא גם בהוספות לצוואת הריב״ש (קה״ת, תנש״א) ע׳ 82).
20) סימן ב׳ (בהוצאת קה״ת – ע׳ א).
21) תהלים טז, ח.
22) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
23) פרשתנו שם, טו.
[סה"מ שמות ח"ב ע' רמב ואילך]
״לפני שלשים שנה הי׳ ג״כ שנה מעוברת. בפורים קטן הי׳ הרבי [מהוריי״צ] אז במוסקבא ואמר את המאמר וקבל היהודים [. .] באותו מאמר מדובר ג״כ אודות הענין דורעה אמונה, שצריך להמשיך את האמונה בפנימיות. הוא מבאר שם את ענין האמונה, כפי שאמונה צריכה להיות לא רק בממלא ולא רק בסובב אלא גם בלמעלה מממלא וסובב, ועל כל זה אומר ורעה אמונה, שהאמונה בכל ג׳ בחינות הנ״ל לא יישאר במקיף אלא שזה יהי׳ בפנימיות. הענין דורעה אמונה שמדבר שם במאמר, הוא מיוסד על מאמר של הרבי [מהורש״ב] נ״ע, כי תשא תרע״ט. זאת אומרת, שלהמאמר הנ״ל (וקבל היהודים) יש שני יסודות. המעמד ומצב שהי׳ אז, שמצד זה דובר על הענין דמס״נ וכו׳, והמאמר כי תשא תרע״ט. אלא כיון שהרבי הרי לא התחילו עם הפסוק כי תשא, הנה ביאור הענין בנוגע להפסוק כי תשא, אינו נמצא בהמאמר דשנת תרפ״ז [כ״ק אדמו״ר שליט״א אמר המאמר ד״ה כי תשא]״ (שיחות קודש תשי״ז (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 239. ועיי״ש עוד).
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 109 ואילך.