בס״ד. אור ליום ה׳, ערב חג השבועות ה׳תשל״ב
הנחה בלתי מוגה
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מלאכי השרת וקשרו להם ב׳ כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע1. והנה טעם הדבר בפשטות הוא, כי הנהגה זו דהקדמת נעשה לנשמע אין לה מקום ע״פ טעם ודעת, וכדאיתא בגמרא1 שנאמר ע״ז עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, והיינו שזה מורה על גודל הקבלת עול והביטול דבנ״י, ועבודה זו היא ההכנה המתאימה לקבלת התורה, כפי שענו ע״ז בגמרא שם2 תומת ישרים תנחם3, ולכן הי׳ זה הקדמה והכנה למתן תורה עוד בחמישי בסיון (כפרש״י4). ומטעם זה הרי השכר על הנהגה זו הי׳ שקשרו להם ב׳ כתרים דוקא, דענין הכתר הוא שמקיף את הראש ולמעלה ממנו, והיינו שהוא למעלה מטעם ודעת, דשכר זה הוא מדה כנגד מדה5 על עבודתם בביטול שלמעלה מטעם ודעת, הקדמת נעשה לנשמע. וזה שניתן להם כתר אחד גם על אמירת נשמע ונבין6, כי כיון שהקדימו נעשה לנשמע, הרי גם הענין דנשמע שהוא הבנה והשגה, הרי להיותו מיוסד על הקדמת נעשה לנשמע הרי הוא באופן נעלה יותר שלא בערך, דאז ישנה המשכה חדשה ממקור השכל ועצמות כח השכל כפי שהוא בעצם הנפש. וצריך להבין, מכיון שענין הקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול נעלה ביותר שלמעלה מטעם ודעת, למה נאמר זה בלשון נעשה, לשון עשי׳, ולא לשון אחר המורה על ביטול גמור. ובפרט שלכאורה ביטול ועשי׳ הם שני הפכים, דכשאדם הוא בתכלית הביטול אינו שייך לענין של מעשה, כמובן ממארז״ל7 דמאן דמחוי במחוג קמי׳ מלכא כו׳, היינו שבהיותו בביטול מוחלט אל המלך אין שייך שיהי׳ אצלו שום ענין של מעשה. ובפרט שבמתן תורה גופא מפורש ענין של ביטול, כמ״ש8 וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, הרי שמפורש כאן ענין הביטול בלשון וירא העם וינועו, וכביאור המכילתא9 דענין וינועו הוא מלשון זיע ורעדה, וכן מפורש בגמרא10 מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה. ומשמע מזה שהתורה מיוסדת על ד׳ ענינים אלו דאימה יראה רתת וזיע, ולכאורה אין זה ענין העשי׳, ואדרבה זהו בסתירה לענין העשי׳ כנ״ל. גם צריך להבין בענין מתן תורה (שבא ע״י ההקדמה דהקדמת נעשה לנשמע כנ״ל) שאז ניתנה התורה כפי שהיא בעשרת הדברות, ולכאורה צריך להבין, הרי עשרת הדברות הם ענינים פשוטים11, וכיון שאז הי׳ גילוי קוב״ה ופמליא דילי׳, וירד הוי׳ על הר סיני12 יחד עם המרכבה13 וכו׳, א״כ הי׳ צ״ל לכאורה גילוי ענינים נעלים ורוחניים, ומדוע עשרת הדברות הם דברים גשמיים ביותר ודברים פשוטים ביותר, שהם היפך השכל גם דנפש הבהמית, וכידוע14 שיש ג׳ חלוקות כלליות במצוות שבתורה, עדות חוקים ומשפטים, דמשפטים הם מצוות שכליות, עד שאמרו רז״ל15 על הפסוק16 מלפנו מבהמות הארץ אלמלא לא ניתנה תורה ח״ו היינו למדים צניעות מחתול וכו׳, וא״כ למה נאמרו ענינים פשוטים אלו בעשרת הדברות, דמשמע מזה, דלולי הציווי ע״ז בעשרת הדברות יש אפשרות רחמנא ליצלן על ענינים כאלו. גם צריך להבין באופן נתינת התורה על הר סיני, דכתיב8 וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, דלכאורה כל ענינים אלו קשורים עם חושים גשמיים, ראי׳ גשמית ושמיעה גשמית וכו׳, והרי מצד ענין וירד הוי׳ על הר סיני שהוא ענין נעלה ביותר, היו צריכים הגילויים דמתן תורה להיות גילויים רוחניים, ובפרט שבמתן תורה גופא איתא17 שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן מצד גודל העילוי הרוחני שבזה, וא״כ יפלא ביותר, למה קשור הגילוי דמתן תורה עם ענינים של ראי׳ מוחשית (לא ראיית עין השכל) ושמיעה וכו׳.
והנה כשם שהוא בנוגע לאופן נתינת התורה, כן הוא גם בנוגע לקיום דברי התורה, שהמעשה הוא העיקר18, וכמבואר בארוכה בתניא19 שמי שכיוון את כל הכוונות ולא קיים המצוה כפשוטה במעשה בפועל לא יצא ידי חובתו. ולא עוד אלא אפילו בנוגע למצוות שהם חובת הלבבות, שלכאורה הן מצוות רוחניות ביותר, הרי גם בהן אם רק מתבונן במעלת וסגולת מצוות אלו ולא קיימן בפועל לא יצא ידי חובתו, כי המעשה הוא העיקר. ואפילו בענין לימוד התורה שענינה הוא הבנה והשגה, ענין רוחני לגמרי, ועד שאפילו כפי שהתורה נלמדת בעולם הזה הגשמי ע״י כאו״א מישראל כתיב בה20 כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ענין של חכמה והבנה והשגה, וכל שכן וקל וחומר כשאדם מישראל לומד תורה באופן שמקושר עם שורש ומקור התורה דכתיב בה21 ואהי׳ אצלו גו׳ שעשועים גו׳, ואעפ״כ הרי פסק ההלכה הוא שצריך להיות לימוד התורה בדיבור גשמי דוקא, ואם לאו אינו חייב בברכת התורה22, ועד שענין זה נוגע גם שתתקיים התורה אצל הלומד, כמארז״ל23 על הפסוק24 ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה בכל רמ״ח אברים משתמרת ואם לאו אינה משתמרת, ועוד זאת, שהדיבור עצמו צריך להיות באופן דכל עצמותי תאמרנה25. ולכאורה גם ענין זה דורש ביאור, שהרי ענין התורה הוא ענין רוחני, לא רק כפי שהתורה היא בשרשה, אלא גם כפי שהתורה היא אצל ישראל הלומדים תורה בעולם הזה הגשמי בין העמים, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו26, שגם אז התורה היא ענין של חכמה וכו׳, כמ״ש כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, וא״כ מדוע ענין התורה קשור עם דיבור בה׳ מוצאות הפה הגשמיים, ובאופן דערוכה בכל רמ״ח אברים, כל עצמותי תאמרנה.
ויובן כל זה בהקדם ביאור החידוש במתן תורה על ענין התורה כפי שהי׳ לפני זה. דהנה אמרו רז״ל27 אברהם זקן ויושב בישיבה יצחק זקן ויושב בישיבה יעקב זקן ויושב בישיבה מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו ואפילו במצרים, וא״כ מה הוא החידוש שבמתן תורה, עד שהוא חידוש נפלא שלא בערך, כדמוכח ממה שאמרו רז״ל1 על פסוק28 ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ואח״כ שקטה, ולמה יראה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב29 ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקיימין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. ולכאורה למה הי׳ התנאי תלוי בקבלת התורה בשעת מתן תורה, והרי כבר לפני זה הי׳ לימוד התורה ע״י האבות והשבטים וכל בנ״י (שהרי מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו).
אך הענין הוא, דהנה בתחילת עשרת הדברות כתיב30 אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ31, כי תכלית הכוונה דמתן תורה היא הירידה גם בארץ מצרים, שתהי׳ היציאה והעלי׳ גם משם, הוצאתיך. דנוסף לפירוש הפנימי דמצרים היינו לשון מיצרים וגבולים, עד לשורש ומקור כל המיצרים והגבולים שהוא הצמצום הראשון, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו32, דהכוונה לארץ מצרים אשר בארץ הלזו הגשמית, שהיא היתה ערות הארץ33, ותכלית הכוונה היא להוציא את ישראל משם. ועד שבחי׳ אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ34, יורד למטה לארץ מצרים להוציא את ישראל משם. ופירוש הענין ברוחניות הוא, שתכלית הכוונה היא להעלות גם את הענינים הנמצאים בתחתית המדריגות, שבחי׳ אנכי מי שאנכי נמשך ע״י ד׳ אותיות דשם הוי׳ להיות בבחי׳ כחך וחיותך35, ולהעלות את הענינים גם מתחתית המדריגות. וטעם הדבר הוא, דכיון שהתכלית דמתן תורה היא לפעול שלימות בעולם, דרק אז ארץ שקטה והגיעה לשלימותה, לכן צריכים להעלות מתחתית המדריגות, כידוע36 המשל בזה מכלי ההגבהה הנקרא ליווע״ר, שכשרוצים להגבי׳ בנין שלם צריכים להגביהו מתחתיתו דוקא. וכל שכן וקל וחומר שכן הוא גם בנוגע לפעולת התורה בעולם, שאין זה רק ענין של הגבהה אלא שהתורה מהפכת את העולם, שיהי׳ לו קיום, שהרי ענין השקט והמנוחה בעולם כבר הי׳ כאשר באת שבת באת מנוחה37, והחידוש של התורה בעולם היא שמנוחה זו עצמה תהי׳ באופן אחר לגמרי, שלא יהי׳ ענין ארץ יראה, ולכן צריכה פעולה זו להיות מתחתיתו דוקא.
אמנם לכאורה ביאור זה אינו מספיק, דהן אמת שכן הוא סדר העולם, שהגבהת הבנין היא מתחתיתו, אבל הא גופא טעמא בעי, למה כן הוא טבע הענינים, ולמה כן הוא סדר פעולת התורה בעולם. אך הביאור בזה מובן ע״פ הכלל הידוע38 דכל הגבוה יותר יורד ונופל למטה יותר, וכמשל האבן הנופל מהחומה, שהאבן שהוא למעלה יותר בחומה הרי הוא נופל למטה יותר. וכן הוא ברוחניות, שהניצוצות הכי נעלים ויקרים נפלו דוקא למטה ביותר*, בארץ מצרים ערות הארץ. וכידוע39 פירוש האריז״ל40 על הפסוק41 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דהיינו מוצא פי הוי׳ שבלחם, ולכאורה הרי יש גם מוצא פי הוי׳ באדם עצמו, ומבואר בזה, שהמוצא פי הוי׳ דבלחם ובדצ״ח בכלל הוא למעלה יותר מהמוצא פי הוי׳ שבאדם, כי כל הגבוה יותר יורד למטה יותר, ולכן האדם צריך לדצ״ח, והחי צריך לצומח ודומם, והכל צריכים אל העפר, דהכל הי׳ מן העפר42, כי כיון שהעפר הוא למטה ביותר, הרי הניצוץ שבו שרשו הוא למעלה יותר. וזהו הטעם על מה שענין מתן תורה קשור דוקא עם יציאת מצרים (ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ), כי דוקא למטה ביותר נמצאים הניצוצות הכי נעלים, ודוקא שם נמשך אנכי מי שאנכי כדי לגלות את השלימות שישנה בניצוצות אלו ולהעלות את העולם כולו מתחתיתו. אלא שבזה גופא יש שני הקוים דסור מרע ועשה טוב43, שהם המצוות עשה שבעשרת הדברות והמצוות ל״ת שבעשרת הדברות, שע״י העבודה בשני קוים אלו פועלים בירור הניצוצות שנפלו למטה ביותר. וזהו אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שניתן הכח לכאו״א מישראל ע״י שנמשך בו בחי׳ אנכי להיות אלקיך כחך וחיותך, היינו אלוקה שלך (וכמבואר בלקו״ת44 שזהו החידוש בשם אלקים שאפשר לקרוא אותו על שם האדם, אלוקה שלך), עד שהאדם מישראל הוא בעל בחירה איך להשתמש בכח וחיות זה שנמשך בו מבחי׳ אנכי, ומוציא עצמו ממצרים דקדושה, ועד שמוציא ומברר הניצוצות שבמצרים כפשוטו, ערות הארץ, תחתית המדריגות, ובשני האופנים שבזה הנרמזים במארז״ל45 על פסוק46 וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, ענין עלמין סתימין דלא אתגליין, וכמצודה שאין בה דגן, עלמין דאתגליין47.
ובזה יובן גם מה שעשרת הדברות הם דברים פשוטים דוקא, כי זהו החידוש דמתן תורה, שענין התורה הוא לפעול גם בתחתית המדריגות ובמקום כזה שבו צריכים לציווי על מצוות שכליות, וגם שלילת ענינים גסים ביותר, עד למקום כזה שאילולא הציווי יכול להיות היפך ענין זה ר״ל, ושם נמשך בחי׳ אנכי מי שאנכי כדי לברר ולהעלות משם הניצוץ קדוש ונעלה שנמצא במדריגה תחתונה זו. ומטעם זה אופן מתן תורה הי׳ קשור עם ענינים גשמיים, קולות וברקים וקול השופר, והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו הוי׳ באש, כי זהו החידוש שבמתן תורה, להמשיך התורה גם במקום גשמי השייך לראי׳ ושמיעה גשמיים וכו׳, ולברר ולהעלות הניצוצות שבו. ועי״ז מעלים בדרך ממילא גם הענינים שלמעלה מזה, כמשל הנ״ל דהגבהת הבנין היא מתחתיתו. ובזה יובן גם בענין לימוד התורה שנצטוו עליו במתן תורה, דהגם שענין לימוד התורה הוא בהבנה והשגה וכו׳, מ״מ צ״ל הלימוד בדיבור שבפה דוקא, חיים הם למוצאיהם48 למוציאיהם בפה49, ולא עוד אלא שמהפה שבראש צריך שיומשך בכל רמ״ח אברים עד לאבר הכי תחתון, אם ערוכה בכל רמ״ח אברים משתמרת, שדוקא עי״ז שוללים ענין השכחה, וכמבואר בארוכה גם בספר התניא50. ומענין זה שבתורה נמשך אח״כ גם במצוות, שבמצוות עצמן המעשה הוא העיקר כנ״ל.
וע״פ כל הנ״ל יובן ענין הקדמת נעשה לנשמע, שהיא היתה ההכנה למתן תורה כנ״ל. דנוסף לזה שהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול הכי נעלה וקבלת עול, הרי אמרו זה בלשון נעשה דוקא המורה על עשי׳ כנ״ל. דענין העשי׳ הוא בתחתית המדריגות, וכמבואר בכמה מקומות51 שענין העשי׳ הוא למטה מענין הדיבור, כי ענין הדיבור ישנו רק בבני אדם (משא״כ בבעלי חיים ענין הדיבור אינו קשור עם שכל) ולכן נקרא האדם סוג המדבר52, משא״כ ענין העשי׳ הוא דבר משותף שיש לבני אדם עם בעלי חיים, והיינו שהוא תחתית המדריגות שבכחות האדם. ואעפ״כ אמרו נעשה ונשמע דוקא, כי זהו החידוש דמתן תורה, לפעול בתחתית המדריגות. ולכן הי׳ ביטולם לא רק ביטול הנשמה, מה שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, היינו ביטול קשר הנשמה והגוף, וגם לא רק ביטול הנפש הבהמית, רוח הבהמה היורדת למטה53, שהנפש הבהמית והגוף עומדים בתנועה של וירא העם וינועו, אין נוע אלא זיע (כנ״ל), אלא ביטול כזה הפועל על הגוף גם בעמדו בתנועה של מעשה ועשי׳, למטה ממחשבה ולמטה מדיבור, אלא דוקא בעשי׳ גשמית, שגם שם נמשך אצלו רצון הבורא ועושה את רצון הבורא, הקדמת נעשה לנשמע, נעשה דוקא. ועד שע״י הקדמת נעשה לנשמע מגיעים לביטול נעלה ביותר, ביטול לבעל הרצון54, והיינו שגם בחי׳ הביטול לבעל הרצון נמשך בעשי׳ גשמית, כדי שבחי׳ בעל הרצון יפעל בבחי׳ מצרים שבאדם להוציא את הניצוצות הכי נעלים שנפלו למטה ביותר.
אמנם לכאורה ענין זה עדיין דורש ביאור, שהרי עשי׳ יש בה היפך הביטול, וכנ״ל בענין מאן דמחוי במחוג כו׳, ואדרבה עשי׳ היא בכח גדול ובתוקף גדול ובתכלית ההתרחבות. אמנם זהו החידוש הנוסף שישנו בהקדמת נעשה לנשמע, שלא זו בלבד שהמשיכו הביטול גם בבחינה הכי תחתונה, אלא שהמשיכו אותו גם בענין שלכאורה הוא היפך הביטול, ענין העשי׳ שבתכלית ההתרחבות. והכח לזה הוא דוקא בישראל לפי שהם מושרשים בהעצמות שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה ולמעלה מכל הקצוות, ולכן יכול להיות מצדו חיבור תכלית העילוי ותכלית הירידה, עד שאפשר להמשיך הביטול הכי נעלה בענין של עשי׳ שהוא התרחבות ותוקף וכו׳.
והנה בכמה דרושי חסידות55 מבואר שענין הקדמת נעשה לנשמע הוא ע״ד מה שאמרו רז״ל56 לענין עבודת האדם שבכל יום ויום למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות. היינו דפרשה ראשונה דקריאת שמע היא ענין קבלת עול מלכות שמים ואח״כ בא קבלת עול מצוות. אמנם ע״פ הנ״ל מובן שענין הקדמת נעשה לנשמע הוא למעלה מזה. כי ענין קבלת עול מלכות שמים שבפרשת שמע נאמר בלשון שמיעה דוקא, שמע ישראל57, שזהו ענין ביטול לרצון, משא״כ הענין דהקדמת נעשה לנשמע הוא הביטול לבעל הרצון, כי ביטול זה הוא באופן שממשיכים הביטול עד לעשי׳ בפועל, נעשה, היינו שמחברים את הביטול הכי עליון ששרשו בעצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מגדר עליון ותחתון, שביטול זה יומשך בעשי׳ גשמית. וכיון שענין זה שייך לעשי׳ בפועל, מובן שזה שייך לכאו״א מישראל, גם פשוט שבפשוטים, שגם אצלו ישנו ענין המעשה בפועל, ואדרבה אצלו ענין המעשה הוא בתוקף יותר כי לא יש אצלו דבר המכסה על זה. וכמבואר בכמה מקומות58 במעלת דרא דעקבתא דמשיחא, שדוקא אצלם המסירות נפש היא בתוקף גדול יותר להיותם בתחתית המדריגות, עקבתא דמשיחא, בחי׳ רגליים ועקביים, מטו רגלין ברגלין59, שאז אין דבר המעלים ומכסה על המסירות נפש. וכן הי׳ גם בשעת מתן תורה, שכיון שמתן תורה פעל על גשמיות העולם, לכן השפיע גם על פשוט שבפשוטים שיהי׳ בבחי׳ הביטול בתכלית, וכן נמשך על כל הדורות כולם, שכאו״א מישראל מקבל את התורה כולה, ועד שהפשוט שבפשוטים השלים מנין ששים ריבוא מישראל שאם לא הי׳ מספר זה בשלימות לא הי׳ אפשר להיות ענין מתן תורה60, עליונים ירדו למטה ואני המתחיל וירד הוי׳ על הר סיני, ואח״כ תחתונים יעלו למעלה61.
ומכל הנ״ל מובן גם ענין ההוראה על כל השנים כולם בחמישי בסיון ערב חג השבועות, שאז צ״ל ענין הקדמת נעשה לנשמע, ועי״ז מקבלים את התורה בשמחה ובפנימיות62, וממשיכים זה על כל השנה כולה באופן דלימוד מביא לידי מעשה63, ועד לאופן של לימוד התורה שהוא בבחי׳ יגדיל תורה ויאדיר64, דרוש וקבל שכר65, שזה מביא ללימוד תורה מפיו של משיח66, ישקני מנשיקות פיהו67, שגם זה נכלל במתן תורה (כמבואר בכמה מקומות68), ויקויים ענין אלה תולדות פרץ מלא69, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, וילמד תורה את העם כולו למקטנם ועד גדולם70, כמו שהי׳ בשעת מתן תורה, ובשמחה ובפנימיות, ובשמחה ובטוב לבב.
__________
*) והטעם – כי דוקא מצד גדלותן וכו׳ ציען זיי למקום דירתו ית׳ ונתאוה שתהי׳ בתחתונים דוקא שאין תחתון למטה הימנו.
__________
1) שבת פח, א.
2) שם, ב.
3) משלי יא, ב.
4) משפטים כד, ד.
5) סנהדרין ד, סע״א. וראה סוטה ח, ב ואילך.
6) ראה לקו״ת במדבר יט, א. ואתחנן ד, סע״ב. שה״ש א, א. ובכ״מ.
7) חגיגה ה, ב.
8) יתרו כ, טו. וראה לקו״ת במדבר יז, א.
9) עה״פ. וראה פרש״י שם.
10) ברכות כב, א. וש״נ.
11) לקו״ת שם יב, ג. טו, ג.
12) יתרו יט, כ.
13) ראה שמו״ר פ״ג, ב. וש״נ.
14) ראה רמב״ן ואתחנן ו, כ. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 51 ואילך. לקו״ש ח״ג ע׳ 896. סה״מ י״ב-י״ג תמוז ס״ע מא. וש״נ.
15) עירובין ק, סע״ב.
16) איוב לה, יא.
17) שבת פח, ב. שמו״ר פכ״ט, ד.
18) אבות פ״א מי״ז.
19) פרק לח.
20) ואתחנן ד, ו.
21) משלי ח, ל. וראה לקו״ת במדבר יז, ד ואילך.
22) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סמ״ז ס״ג. וש״נ.
23) עירובין נד, א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ט.
24) שמואל-ב כג, ה.
25) תהלים לה, י.
26) נוסח ברכות התורה (ברכות יא, ב).
27) יומא כח, ב.
28) תהלים עו, ט.
29) בראשית א, לא.
30) יתרו כ, ב.
31) ראה ראב״ע יתרו שם, א (ד״ה שאלני ר״י הלוי). כוזרי מאמר א סכ״ה. סידור (עם דא״ח) רפד, ב. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע תא ואילך. וש״נ. סה״מ תרל״ד ע׳ קסח. וש״נ. רד״ה אנכי הוי׳ אלקיך תשמ״ט (לקמן ע׳ תצה). וש״נ.
32) שבת סג, א.
33) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה״ר פ״א, ד (בתחלתו).
34) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
35) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
36) תו״א בראשית ד, רע״א. וראה שם תרומה פ, ב. ובכ״מ.
37) פרש״י בראשית ב, ב. פרש״י מגילה ט, א (ד״ה וכל). וראה ב״ר פ״י, ט.
38) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
39) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א בשלח סה, ד ואילך. לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ סה. וש״נ.
40) ל״ת להאריז״ל עקב ח, ג. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו.
41) עקב שם.
42) קהלת ג, כ.
43) תהלים לד, טו. לז, כז.
44) בלק עג, ב. נצבים נג, ג.
45) ברכות ט, ב. וש״נ.
46) בא יב, לו.
47) ראה לקוטי לוי״צ אג״ק ע׳ ער. וראה סה״מ שמות ח״א ס״ע רא. וש״נ.
48) משלי ד, כב.
49) עירובין נד, א.
50) פרק לז.
51) ד״ה בחודש השלישי תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 102-3).
52) ראה גם סה״מ תרכ״ח ע׳ קסז. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פכ״ב (ע׳ כ-כא). סה״ש תורת שלום ע׳ 245. לקו״ש ח״ו ע׳ 116.
53) קהלת ג, כא.
54) ראה לקו״ת במדבר יד, רע״א. ובכ״מ.
55) ד״ה זה תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 147 ואילך). וראה ד״ה זה תשמ״ה (לקמן ע׳ תנה ואילך).
56) ברכות יג, א (במשנה).
57) ואתחנן ו, ד.
58) ראה בארוכה ד״ה אין הקב״ה בא בטרוניא תרמ״ח (סה״מ תרמ״ח ע׳ קפז ואילך). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רנח ואילך). סה״מ תרפ״ד ע׳ רצב (תש״ט ע׳ 119) ואילך. ד״ה הנ״ל בסה״מ אידיש בתחלתו. ועוד.
59) זח״ב רנח, א.
60) דב״ר פ״ז, ח. מכילתא יתרו יט, יא.
61) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
62) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
63) קידושין ח, ב. וש״נ.
64) ישעי׳ מב, כא. וראה חולין סו, ב. וש״נ.
65) סוטה מד, א. וש״נ.
66) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
67) שה״ש א, ב.
68) ראה סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
69) רות ד, יח. וראה ב״ר פי״ב, ו. שמו״ר פ״ל, ג.
70) ירמי׳ לא, לג.
[סה"מ שבועות ע' שג ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 184 ואילך.