בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין מתן תורה, דהרי כבר הי׳ לימוד התורה לפני זה ע״י האבות, דאברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי׳ וכן יצחק ויעקב, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם אפילו במצרים וכו׳1, ועאכו״כ אחרי שהיו במרה, שהי׳ אז ע״ז ציווי מיוחד מהקב״ה, וכמ״ש2 שם שם לו חק ומשפט גו׳ ואמרו רז״ל3 במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם כו׳ ופרה אדומה כו׳, ומזה שנצטוו על מצות פרה אדומה, אף שלא היתה נוגעת אז למעשה, דהרי ענין פרה אדומה נוגע למעשה רק לאחרי הקמת המשכן, שהקמת המשכן היתה לאחרי מתן תורה, ומרה הי׳ לפני מתן תורה, הרי מובן שענין התורה שניתן להם במרה לא הי׳ לדעת את המעשה אשר יעשון, כי אם ענין לימוד התורה בפני עצמו, ואעפ״כ אומרים על מתן תורה שהוא ענין נפלא ביותר וכלשון הידוע4 אי לאו האי יומא דקא גרים וכו׳, שהענין שפעל מתן תורה לא נפעל לפני זה.
והנה כללות הביאור בזה הוא, כמבואר בהדרושים5 על מאמר המדרש6 עה״כ7 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, ר׳ ינאי ברי׳ דר׳ שמעון כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו, כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת, דממדרש זה מובן דבלימוד התורה של האבות, שזהו ענין השירים, וכמ״ש8 ובלילה שירה עמי דקאי על לימוד התורה9, ועד״ז בקיום המצוות שלהם, ישנם ב׳ קצוות, דמצד אחד היו קשורים עם שמניך, אבל לאידך גיסא לקחו רק את בחי׳ הריח בלבד, וכנ״ל דריחות היו, משא״כ אנו שמן תורק שמך, שע״י לימוד התורה וקיום המצוות שלאחר מתן תורה לוקחים את השמן עצמו, כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו. וידוע הביאור בזה10, דע״י לימוד התורה של האבות לא נעשה שינוי בעולם, כי עדיין לא הי׳ העולם ראוי לזה, והי׳ צריך להיות תחילה ענין כור הברזל11 דמצרים, ורק לאחרי הזיכוך כו׳ הי׳ אפשר להיות שהתחתונים יעלו למעלה12, ועד״ז הוא גם בענין המצוות של האבות שלא פעלו שינוי בעולם.
אמנם עפ״ז צריך להבין, דא״כ (שהאבות לא פעלו שינוי בהעולם) מדוע הי׳ צ״ל בכלל הענין דריח שמניך שע״י התורה ומצוות של האבות, כיון שהוא בחי׳ ריח בלבד, משא״כ בהתורה ומצוות שלנו, דאנו שמן תורק שמך, מכיון שהי׳ לפני זה הבירור במצרים, והקדמת נעשה לנשמע13, שעי״ז פעלו שהעליונים ירדו למטה וכו׳12 שעי״ז שמן תורק שמך, שלוקחים את בחי׳ השמן עצמו, וא״כ למה הי׳ צ״ל הענין דריח שמניך. ועד״ז צריך להבין בקצה השני14, דהנה אצל התורה ומצוות של האבות נאמר דוקא לריח שמניך, ודיוק ענין הריח דוקא מובן ע״פ הגמרא ברכות15 איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח, דמזה מובן שענין הריח הוא למעלה מהמדידה והגבלה של הגוף, שהרי מגיע במדריגת הנפש שאינה מלובשת בגוף, ולכן בעת ההתעלפות רח״ל, שהוא כשהכחות פנימיים (חיות המתלבש) מסתלקים מהגוף וממילא הגוף מתעלף, הנה מחיים אותו לא ע״י אכילה ושתי׳ ואפילו לא ע״י רפואה סתם שמגיעים רק בכחות המתלבשים בגוף [ובעת ההתעלפות הרי צריך להמשיך מהכחות שלמעלה מהגוף], כי אם ע״י הריח דוקא, היות שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, דהכוונה בזה שהנפש נהנית ממנו, היינו הנפש שלמעלה מהתלבשות בגוף, ופועלים גם בהכחות פנימיים (שנסתלקו ועי״ז התעלף) שיחזרו ויומשכו מחדש. ועד״ז יובן למעלה בבחי׳ ריח שמניך (שהמשיכו האבות) דקאי לא על בחי׳ ממלא כל עלמין, ואפילו לא על בחי׳ סובב כל עלמין המלובש בעולמות בבחי׳ מקיף, וכמובן מהוספת התיבות (דהנשמה נהנית ממנו) ולא הגוף, כי אם הכוונה על בחי׳ הסובב דבחי׳ שמניך, שהיא בחינה שבדוגמא להשמן עצמו (העצם), שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי לכלי חבירו. ועפ״ז צריך להבין, מכיון שהאבות המשיכו ע״י עבודתם בחינה שבדוגמא לבחי׳ סובב כל עלמין, למה לא פעלו בעולם והיו רק בבחי׳ ריחות, ומסגנון המדרש הנ״ל משמע שזהו חסרון, שלא הגיעו לבחי׳ שמן תורק שמך (לפעול בהגשם עצמו), כי אם ריחות היו, וע״ז צ״ל הענין דמתן תורה, האי יומא דקא גרים, ועי״ז דוקא מגיעים להענין דשמן תורק שמך.
וביאור הענין יובן על יסוד מארז״ל16 מעשה אבות סימן לבנים, דמזה מובן שבמעשה האבות ישנם ב׳ הפכים, דמצד אחד הוא סימן בלבד (ולא עבודת הבנים עצמם), אבל מצד השני מעשה האבות הוא גם נתינת כח לבנים, דאין זה שהוא סימן בעלמא לעבודת הבנים, כי אם שנותן כח בהבנים שיוכלו לעבוד עבודתם. ובדוגמא למה שכתוב אצל אברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה גו׳17, שהילוך זה הי׳ בשביל קנין הארץ18, ועי״ז הי׳ אח״כ כיבוש ארץ ישראל ע״י בנ״י, ועד״ז אצל יצחק ויעקב וכו׳, דמזה מובן שמעשה האבות לא הי׳ סימן בעלמא, כי אם הי׳ נתינת כח בעבודת הבנים, ועאכו״כ ע״פ המבואר בתניא19 שאהבה המסותרת היא ירושה לנו מאבותינו, ומדת האהבה היא שורש לרמ״ח מצוות עשה20, ובזה נכללת21 גם מדת היראה הכוללת כל שס״ה מצוות ל״ת, הרי שהאהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו פועלת אצל כל אחד מישראל בנוגע להתורה ומצוות שלאחר מתן תורה עד סוף כל הדורות, דמזה מובן שמעשה האבות הוא נתינת כח לבנים, ולא סימן בלבד.
וביאור הענין יובן מענין הגילויים בכללות העולמות, דכמו שבכדי שיהי׳ גילוי אלקות בעולמות צ״ל תחילה גילוי העצמות לשם גילוי, בחי׳ האור שלגלות עצמותו, ואח״כ הגילוי להאיר בעולמות, הנה עד״ז ג״כ במתן תורה שענינו אותי אתם לוקחים22, הי׳ צ״ל גילוי בחי׳ העצמות דתורה לשם גילוי, ואח״כ הוא הגילוי כדי להאיר בעולמות. וטעם הדבר (שצ״ל ב׳ בחינות אלו) הוא, דע״י שיש גילוי העצמות נפעל בהעצמות (ווערט אויפגעטאָן אין עצמות) ענין הגילוי, ועי״ז אפשר להיות לאחרי זה גם גילוי הארה וע״י ההארה לוקח גם העצמות איך ששייך גילוי בעצמות. ועד״ז ג״כ במקום החלל, שאור א״ס הי׳ ממלא את כל מקום החלל23 בכדי שיהי׳ (מקום החלל) מסוגל לגילוי העצמות (שאינו בשביל להאיר את העולמות), ורק אח״כ נמשך הגילוי שלהאיר וכו׳. ועד״ז יובן גם במתן תורה, שבכדי שתהי׳ המשכת התורה בבחי׳ להאיר את העולמות, ויומשך לא רק בחי׳ הארה בלבד, כי אם בחי׳ העצמות, בחי׳ שמן, הנה צריך לפעול תחילה שיהי׳ גילוי התורה, שלא תהי׳ בהעלם, בבחי׳ שעשועים לפניו24, כי אם תומשך בגילוי, וגילוי זה נעשה ע״י עבודת האבות, שהמשיכו בחי׳ גילוי התורה שאינה להאיר את העולמות, וגילוי זה הי׳ הכנה והכשרה וסימן לבנים, שימשיכו ע״י עבודתם בחי׳ התורה שלהאיר את העולמות, וגם בחי׳ שמן תורק שמך, והיינו לא רק הארה בלבד אלא העצם.
אמנם מה שהמשיכו האבות ע״י עבודתם הוא רק הענין דריח שמניך בלבד. דאף שהמשיכו מהעצמות שלמעלה, בעולמות, אבל המשיכו הארה בלבד, ולא התלבש והתאחד בעולם, שיהי׳ בבחי׳ דירה25, עולם מואר (אַ ליכטיקע וועלט בלשון העולם), אלא שגילוי התורה שלהם הי׳ עד למטה, דלכן הי׳ לימוד התורה גם אצל נשמה בגוף, דאף שהי׳ גוף האבות, שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה26, אעפ״כ הי׳ גוף ששייך לעולם, אע״פ שקדוש ומובדל, הרי שהי׳ גילוי התורה גם למטה (וכנ״ל בענין מקום החלל), וגילוי זה נתן אפשריות וסימן לבנים שתהי׳ המשכת התורה שלהאיר את העולמות עד לבחי׳ שמן תורק שמך, כאדם המריק מכלי לכלי חבירו, שלוקח השמן עצמו. והיינו, דאע״פ שבחי׳ ריח שמניך שהמשיכו האבות הי׳ ע״י עבודתם בבחי׳ מרכבה27, דלכן המשיכו גילוי נעלה ביותר, דזהו ריח שמניך, שמניך דייקא, אמנם הי׳ בחי׳ ריח בלבד, והיינו דאף שהמשיכו מבחי׳ סובב כל עלמין הרי ההמשכה היא בבחי׳ ריח והארה בלבד, משא״כ לאחר מתן תורה הנה כל א׳ מישראל פועל וממשיך בחי׳ העצם דעצמות, וע״י שנמשך דרגא תחתונה מבחי׳ העצם אפילו במדריגה תחתונה, היא גבוה יותר מהארה של מדריגה עליונה, ועוד, שעי״ז שממשיך את העצם, הנה בבחי׳ העצמי גם שהיא ממדריגה תחתונה יש בזה גם בחי׳ העצמי שלמעלה במדריגה.
ויובן זה מההפרש שבין זיווג נשיקין לזיווג גופני28. דהנה זיווג נשיקין, אף שהוא זיווג רוחני ונמשך מבחי׳ סובב כל עלמין, אמנם הוא בחי׳ הארה בלבד, משא״כ בזיווג גופני, אף שהוא בגשמיות, ולכן ההמשכה מלובשת בגשמיות, אבל ההמשכה היא מבחי׳ העצם שבעצם. וכידוע החילוק28 שבין רב לתלמיד ואב ובן, שברב ותלמיד, הנה אף שהרב משפיע שכל לתלמידו, הנה מה שההשפעה פועלת אצל התלמיד הוא רק כשהתלמיד הוא בעל שכל מצד עצמו, שאז מתאחד השכל עם התלמיד, עד שנעשה דם ובשר כבשרו כמבואר בתניא29, משא״כ כשמצד עצמו אין לו שכל אין שייך שע״י השפעת השכל מהרב יופעל ענין השכל אצל התלמיד, מכיון שהיא השפעה רוחנית (הארה בלבד). משא״כ אצל אב ובן, הנה אע״פ שההשפעה היא טיפה גשמית, אמנם ע״י השפעה זו נתהוה אצל הבן שכל מלכתחילה, ועד שאפשר להיות יפה כח הבן מכח האב30, ששכל הבן יהי׳ נעלה משכל האב, ואפילו להפירוש בזה דמה שיפה כח הבן הוא מכח האב, שנלקח מהאב, אמנם גם לפירוש זה אומרים דיפה כח הבן, היינו שבגילוי שכל הבן נעלה יותר משכל האב, שזהו משום שכאן מתהוה שכל הבן מלכתחילה, היות שההמשכה היא מעצם האב, ולכן מהוה זה שכל אצל הבן.
וזהו כללות החילוק בין לימוד התורה שע״י האבות למתן תורה, האי יומא דקא גרים, דאע״פ שתורת האבות היתה באופן נעלה ביותר מצד עבודתם במסירות נפש בבחי׳ מרכבה31, שאפילו אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה, אבל מה שהמשיכו מבחי׳ שמניך (העצם) הוא רק בחי׳ ריח. משא״כ אנו שמן תורק שמך, שע״י העבודה דתורה ומצוות, הנה נעשה שמן תורק שמך, שלוקחים את השמן עצמו, כאדם המריק מכלי לכלי חבירו, שממשיכים מבחי׳ השכל וחכמה שלמעלה בהשכל של נפש האלקית, ועל ידה בשכל נפש הבהמית, עד שנעשית (הנפש הבהמית) למציאות חדשה, שע״י לימוד התורה נעשה כמ״ש רש״י32 ונתרוממתי, שנעשה הענין דרוממתנו מכל לשון, שזהו ג״כ מה שהתחתונים יעלו למעלה, שזה נעשה ע״י ההקדמה דואני המתחיל, עליונים ירדו למטה, שכל העצמות ומהות נמצא למטה, ואדרבה, לא בשמים היא33 והדירה היא בתחתונים דוקא. וענין זה פועל כל א׳ שמזרע ישראל ע״י התורה ומצוות שלו, ועי״ז מכין את כל העולם שיהי׳ בגילוי34 דירה בתחתונים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
__________
1) יומא כח, ב.
2) בשלח טו, כה.
3) סנהדרין נו, ב. פרש״י עה״פ. וראה מו״נ ח״ג ספל״ב.
4) פסחים סח, ב. וראה בארוכה בהשיחות דהתוועדות זו (לקו״ש חט״ז ע׳ 211 ואילך).
5) ראה אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקסו ואילך. ד״ה אנכי מגן לך תרע״ח (סה״מ ליקוט ח״ב ע׳ רמד). ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). המשך וכל העם תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 95 ואילך. שם ע׳ 109). ועוד.
6) שהש״ר פ״א, ג (א).
7) שה״ש א, ג.
8) תהלים מב, ט.
9) ראה חגיגה יב, ב (הובא בסה״מ תש״ו שם ע׳ 102). וראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ קסו ואילך. שם ע׳ תשכט ואילך).
10) ראה ד״ה אנכי מגן לך שם (סה״מ ליקוט שם ע׳ רמא). ד״ה וכל העם תרע״ח ותש״ו שם. סה״מ תרפ״ט ע׳ 269 ואילך. ועוד.
11) ואתחנן ד, כ. תו״א יתרו עד, ב. ובכ״מ.
12) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
13) משפטים כד, ז. שבת פח, א (נתבאר במאמר שלפנ״ז ד״ה בשעה שהקדימו – לעיל ע׳ שמו ואילך).
14) ראה ד״ה וכל העם תרע״ח ותש״ו שם (סה״מ תרע״ח ע׳ קסט ואילך. תש״ו ע׳ 109 ואילך).
15) מג, ב.
16) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן לך לך יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
17) ראה לך לך יג, יז.
18) ראה ב״ב ק, א. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 100 ואילך.
19) פי״ח.
20) תניא פ״ד (ח, א).
21) ראה גם לקו״ש חי״ד ע׳ 404.
22) ראה שמו״ר פל״ג, א. שם, ד. תניא פמ״ז. ועוד.
23) ראה ע״ח שער א (דרוש עיגולים ויושר) ענף ב.
24) ע״פ משלי ח, ל. וראה קו״א ד״ה דוד זמירות קרית להו (קסא, א). לקו״ת במדבר יז, ד ואילך.
25) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
26) תניא פכ״ג.
27) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
28) ראה סהמ״צ להצ״צ מצות פרו ורבו (ג, א ואילך). סה״מ תרמ״ג ע׳ קכט. תרנ״ג ע׳ ריט. תרנ״ד ע׳ רנה. תרנ״ז ע׳ סב. שם ע׳ רסו ואילך. תרנ״ט ע׳ ג. המשך תרס״ו ע׳ קעג. סה״מ עת״ר ע׳ קפה. תרצ״ו ע׳ 43. תש״ז ע׳ 132. ובכ״מ.
29) פרק ה.
30) שבועות מח, סע״א. וש״נ.
31) תניא פרק לד.
32) פסחים סח, ב (ד״ה אי לאו האי יומא דקא גרים). וראה לקו״ש חט״ז שם (ע׳ 214 ואילך).
33) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
34) ראה מאמר שלאח״ז (ד״ה נשא את ראש – סה״מ במדבר ח״א ע׳ קו ואילך).
[סה"מ שבועות ע' שנב ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 232 ואילך.