בס״ד. ש״פ מטות-מסעי, כ״ח תמוז, מבה״ח מנחם-אב ה׳תש״כ

הנחה בלתי מוגה

ומקנה¹ רב הי׳ לבני ראובן ולבני גד גו׳, והנה המקום מקום מקנה גו׳, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה², והשיב להם משה על זה דברי תוכחה והזכיר להם את מעשה המרגלים ולבסוף אמר להם³ אם תחלצו לפני ה׳ גו׳ והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה. ומשמע מזה שטענת בני גד ובני ראובן מצד עצמה הוא כעין טענת המרגלים. ורק ע״י התנאי דנחלץ חושים, הו״ע רצוי. ומבואר בזה במאמר רבינו הזקן⁴, וגם בד״ה ומקנה רב מהצמח צדק⁵ ומאדמו״ר מהר״ש בספר המאמרים תרכ״ט⁶, בהקדים ענין האבות שהיו רועי צאן, לפי שרצו להיות בהתבודדות מהעולם בכדי שיוכלו לעבוד את הוי׳, שהיא כללות העבודה דתורה ומצוות, ואשר על כן בחרו להיות רועי צאן כדי שהעולם לא ימנע אותם מעבודתם. וזה הי׳ ג״כ טענת המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ, כי⁷ טענו שהכניסה לארץ היא ירידה גדולה, ויותר טוב לישאר במדבר שלא הי׳ להם שם שום דבר עם עניני עולם הזה, ובפרט שהיו דור דעה⁸, ולא ניתנה תורה כו׳ אלא לאוכלי המן⁹, ומים הי׳ להם מבארה של מרים¹⁰, והלבושים מענני הכבוד¹¹, היינו שכל הענינים דמזון ולבוש לא הי׳ בהגשמה, ולכן לא רצו ליכנס לארץ ישראל לעסוק בענינים גשמיים ולבררם, כי טענו שהיא ארץ אוכלת יושבי׳¹², היינו שאפשר להיות שתמורת זה אשר הם יבררו יזככו ויעלו את הענינים הגשמיים, הרי אפשר להיות להיפך ח״ו, שיהי׳ להם ירידה על ידי זה, דזהו ארץ אוכלת יושבי׳. ועל זה השיבו להם טובה הארץ מאד מאד¹³, שבכדי להגיע לבחי׳ מאד מאד הוא דוקא ע״י העבודה בארץ, לגלות בה בחי׳ הטוב שבה, הנה דוקא עי״ז אפשר להגיע לתכלית העילוי, מאד מאד, שהעלי׳ הוא דוקא ע״י הירידה. והירידה שצריך בשביל העלי׳, אינו מספיק כללות ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית, שגם המרגלים הסכימו על הירידה בעולם המחשבה¹⁴, או בעולם הדיבור¹⁵, כי אם צריך להיות הירידה בעולם המעשה דוקא, וע״י ירידה זו דוקא מגיעים לבחי׳ מאד מאד, ולכן כשטענו בני ראובן ובני גד שרוצים לישאר בעבר הירדן ולהיות רועי מקנה, הרי זה כעין טענת המרגלים כו׳, ורק¹⁶ ע״י התנאי דנחלץ חושים¹⁷, שגם להם יהי׳ מסירות נפש ליכנס לארץ ישראל, הנה אחרי הקדמה זו יכולים להיות בעבר הירדן. והטעם על זה הוא כי ע״י מסירות נפש ליכנס לארץ ישראל מראים בעצמם שגם עבודתם הוא בעולם, ולא בהתבודדות מהעולם, אלא דלהיות שבעולם גופא יש ב׳ סוגי עבודות, והם מארי תורה ומארי עובדין טבין¹⁸, שב׳ העבודות צריכים להיות בהתכללות זו מזו¹⁹, שכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו²⁰, אלא צריך להיות תורה וגמילות חסדים²¹, שהיא כללות המצוות²², וגם אצל מארי עובדין טבין צריך להיות לימוד התורה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית או עכ״פ פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית²³, הנה ע״י שהקדימו להיות נחלץ חושים גו׳, הראו בעצמם שגם עבודתם הוא בעולם ולא בהתבודדות, אלא שבזה גופא עיקר עבודתם הוא מסוג מארי תורה כו׳.

ולהבין זה בעומק יותר, וגם להבין מה שאנו רואים ההפרש שבין בני ראובן ובני גד להאבות והשבטים, שהאבות והשבטים היו ג״כ רועי צאן, ולא הוצרך שום תנאי על זה, משא״כ בני ראובן וגד הוצרך להיות התנאי דנחלץ חושים, וגם הוצרך לאמירת דברי מוסר של משה, ולא הספיק מה שיאמרו בעצמם התנאי דנחלץ חושים כי אם הוצרך לאמירת דברי מוסר של משה רועה ישראל, שהוא דוקא פעל שיהי׳ עבודתם באופן רצוי.

ויובן זה בהקדים²⁴ ההפרש שבין יוסף והשבטים, שהשבטים היו רועי צאן כמו האבות משא״כ יוסף עסק בעניני העולם, שגם בהיותו אצל יעקב קודם שירד למצרים לא הי׳ רועה צאן כמו אחיו, רק הי׳ בביתו של אביו, ובפרט אח״כ בירידתו למצרים כשהי׳ בבית פוטיפר הפקיד את יוסף על ביתו וכל יש לו נתן בידו²⁵, וכשהי׳ בבית האסורים כתיב ג״כ שנתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים²⁶, ומכל שכן כשהי׳ אח״כ אצל פרעה כתיב על פיך ישק כל עמי²⁷, לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו׳²⁸, דזהו ג״כ הטעם מ״ש²⁹ והם לא הכירוהו, לפי שהשבטים שהי׳ עבודתם בהתבודדות מהעולם לא יכלו להבין אשר איש שעוסק עצמו בעניני עולם יוכל להיות בשעת מעשה בדביקות באלקות.

אך באמת הנה גם כשהי׳ יוסף עוסק עצמו בעניני העולם, הנה בשעת מעשה הי׳ בתכלית הדביקות עוד יותר מדביקותם של השבטים כשהיו בהתבודדות, דזהו והם לא הכירוהו, שלא הכירו בחינה נעלית כזו בדביקות. ונקודת ההפרש הוא, שהשבטים וגם האבות היו בחי׳ מרכבתא תתאה, סדר השתלשלות, שבבחינה זו יש תפיסת מקום להעולם, וע״כ העולם מבלבל, היינו שבבחינה זו ישנם ב׳ קוין, זה לעומת זה, דגם ביעקב בחיר האבות²⁶, כתיב²⁷ ויאבק איש עמו, שהוא כשני אנשים הנאבקים זה עם זה כו׳ לפי שיש תפיסת מקום של א׳ לגבי השני, דזהו ג״כ מ״ש²⁸ הלא אח עשו ליעקב, שיש לו תפיסת מקום, משא״כ יוסף הי׳ מבחינה עליונה ביותר שלמעלה משרש תהו ותיקון, שרש עשו ויעקב²⁹, הנה בבחינה זו אין שום מציאות מנגד כלל, וע״כ בשעה זו עצמה שעסק עצמו בעניני העולם, הי׳ יכול להיות בתכלית הדביקות באלקות, לפי שעניני העולם לא היו מנגדים לו כלל.

וזהו³⁴ ג״כ מה שמצינו ההפרש בין יעקב ליוסף, שיעקב עשה סיבות גשמיים כדי לינצל מעשו ולא הי׳ נחשב לו לחטא, דהגם שאמרו רז״ל שע״י כריעות של יעקב לעשו, וקרא אותו אדוני³⁵, הי׳ לעשו מלוכה לכמה דורות³⁶, מ״מ לא מצינו שהי׳ נחשב לו לחטא, משא״כ ביוסף מצינו שכשביקש אצל שר המשקים והזכרתני אל פרעה³⁷, נענש על זה³⁸, כדאיתא במדרש³⁹ עה״פ⁴⁰ ולא פנה אל רהבים, זה יוסף שפנה אל מצרים שנקראים רהבים, וידוע הקושיא שהקשו על זה, מה הי׳ חטאו של יוסף והרי איתא בחובת הלבבות⁴¹ שהגם שצריך לבטוח בהשי״ת מ״מ צריך לעשות גם סיבות בגשמיות, וראי׳ משמואל שאמר⁴² איך אלך ושמע שאול והרגני, הגם שנצטוה על זה מהקב״ה ובכל זה עשה סיבות בגשמיות, וא״כ מה הי׳ חטאו של יוסף. ורבינו הזקן⁴³ מקשה זה בעומק יותר, והוא שהרי גם יעקב עצמו עשה סיבה בגשמיות.

אך הענין הוא³⁴, דבבחי׳ מרכבתא תתאה שיש שם תפיסת מקום לעניני העולם, הנה בבחינה זו צריך לעשות סיבות בגשמיות, דלהיות שהעולם תופס מקום בבחינה זו, ע״כ צריך שגם מצד עניני העולם יהי׳ מתאים כו׳, משא״כ יוסף שהי׳ בבחי׳ מרכבתא עילאה, שהעולם אינו תופס מקום שם כלל, ע״כ לא הוצרך לעשות שום סיבות בגשמיות, ועשיית סיבה בגשמיות במי שהוא למעלה לגמרי מהעולם הוא ירידה אצלו, ולהיות שיוסף ידע את מדריגתו שהוא למעלה לגמרי מהעולם, שהרי ראה בעצמו עוד קודם שהי׳ בבית הסוהר שהגם שעוסק עצמו בעניני העולם מ״מ אין זה מבלבל אותו, וא״כ הרי ידע שהוא בבחי׳ מרכבתא עילאה שאין העולם תופס מקום שם, ועשיית סיבה בבחינה זו הוא ירידה, ע״כ נענש מדה כנגד מדה שהי׳ שנתיים בבור שהוא ירידה כו׳. והמשל על זה הוא מההפרש שבין שר למלך, דכאשר שר גדול נותן ערך לאיש פשוט, הרי זה לפי שלהאיש פשוט יש לו באמת איזה ערך קצת, דהגם שרחוק ערכו של האיש פשוט לערכו של השר, מ״מ איזה ערך יש לו. משא״כ כשמלך גדול ורב נותן איזה ערך ומציאות לאיש הדיוט ושפל אנשים, אין זה מצד הערך שיש להאיש פשוט, אלא אדרבה, מצד האין ערוך שלו, שכל המרומם נמשך אל השפל, וא״כ זה שהמלך נמשך אליו הרי זה אדרבה מצד השפלות והאין ערוך שלו. ומובן שמציאות כזו שמצד עצמה אינה מציאות כלל וכל מציאותה היא רק בזה שהמלך נותן לה מציאות, הרי מובן שמציאות כזו אינו שייך שתבלבל, מאחר שכל מציאותה היא רק זה מה שהמלך נותן לה מציאות.

ועד״ז יובן למעלה, שבבחי׳ האלקות שיש שם איזה תפיסת מקום למציאות העולמות, שייך שהעסק בעניני עולם יבלבל לעבודת ה׳, וגם צריך לעשות סיבות בגשמיות לפי שצריך להתחשב גם עם עניני העולם, משא״כ בבחי׳ אלקות שלמעלה מהעולמות לגמרי, שזו היתה מדריגתו של יוסף, הנה במדריגה זו אין מציאות העולם מבלבל כלל, וגם אין צריך לעשות שם סיבות בגשמיות. ובזה יובן ג״כ מה שמסופר על הבעש״ט⁴⁴ שבתחילה לא הי׳ יכול בליל שבת קודש להשיב על ענינים גשמיים תשובה כהלכה, ואח״כ התפלל עד שפעל שיוכל להשיב. ולכאורה בשביל מה הוצרך לזה, אך הענין שאין זה ירידה כי אם אדרבה, שנתעלה במדריגה עליונה יותר שאין הגשמיות סותר כלל, דבליל שבת קודש הו״ע עליית העולמות כידוע⁴⁵, ובתחילה הי׳ הגשמיות סותר, אך אח״כ פעל העילוי במדריגתו שגם בהיותו בתכלית העלי׳ הנה מבחינה זו גופא השיב על ענינים גשמיים, היינו שפעל בהם ההמשכה מבחינה שלמעלה מהשתלשלות. וזו היתה מדריגתו של יוסף, דכתיב בי׳⁴⁶ וילקט את כל הכסף גו׳, היינו שהגם שהי׳ עוסק בעניני העולם, מ״מ הנה לא זו בלבד שעניני העולם לא היו סותרים לדביקותו והי׳ בשעת מעשה בתכלית הדביקות כנ״ל, הנה המשיך בחינה זו גופא בענינים הגשמיים, שעי״ז פעל בהם הבירור, שזהו וילקט גו׳. וכללות ההפרש בין עבודת האבות והשבטים לעבודתו של יוסף הוא⁴⁷, שעבודת השבטים והאבות הוא בירור ראשון, בירור דשם ב״ן, דבבחינה זו יש עדיין תפיסת מקום לעולם וע״כ מבלבל, ועבודתו של יוסף הוא בירור שני, בירור דשם מ״ה.

והנה ב׳ דרכים אלו היו קודם מתן תורה. אך אחרי מ״ת, שכל ענין נתינת התורה הי׳ למטה דוקא, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם⁴⁸, הרי מובן שכל ענין מ״ת הוא שצריך לעסוק בעניני העולם ולעשותם כלים לאלקות. ולכן כשהמרגלים טענו שרוצים לישאר במדבר להיות בהתבודדות מהעולם, הי׳ זה היפך הכוונה, לפי שעכשיו אחרי מ״ת ישנו הכח לכאו״א שגם בהיותו בעניני העולם לא ימנע אותו מלעבוד את הוי׳. ולכן גם כשאמרו בני גד ובני ראובן שרוצים להיות רועי צאן בעבר הירדן, הנה מצד עצמם לא הי׳ זה כפי הכוונה, ורק ע״י הקדמת המסירות נפש דנחלץ חושים, שע״י המסירות נפש הרי כל מציאותם הוא רק מציאות האדון⁴⁹, ובצירוף לזה הוצרך גם אמירת דברי מוסר של משה רועה ישראל שהוא גילה בהם בחינה זו, הנה אז גם בהיותם בעבר הירדן אין זה ענין ההתבודדות, כי אם הוא ג״כ א׳ העבודות של עשיית דירה בתחתונים בהקו של מארי תורה כנ״ל. וזהו ג״כ שאמרו רז״ל⁵⁰ עשר קדושות הן ועבר הירדן קדוש כארץ ישראל לענין שתי הלחם בכורים ועומר, שכל ג׳ דברים אלו הו״ע הבירור של דברים הגשמיים, כידוע. אך אעפ״כ ארץ ישראל מקודשת מעבר הירדן, ותכלית הכוונה הוא בארץ ישראל דוקא, ועבר הירדן הוא רק הכנה לארץ ישראל, וכמ״ש⁵¹ בנוגע עבר הירדן⁵² נחלה מבוהלת בראשונה, דנחלה מבוהלת הו״ע התהו⁵³, היפך ההתיישבות דדירה בתחתונים, שהגם שבכללות הנה גם עבר הירדן קדוש לענין שתי הלחם כו׳, מ״מ בפרטיות, ביחס ארץ ישראל, הו״ע תהו, ותכלית הכוונה הוא בארץ כנען בל״ט מלאכות החורש והזורע⁵⁴, הבירור בדברים הגשמיים דוקא, שעי״ז מאספים ומבררים את כל הניצוצות כמ״ש וילקט יוסף את כל הכסף, ומטמון הג׳ מזה יתגלה לעתיד⁵⁵, והו״ע גילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד, כמ״ש⁵⁶ ישקני מנשיקות פיהו ופירש״י טעמי תורה שיתגלו לעתיד, והיינו שע״י עבודת הבירורים שבזמן הגלות הנה עי״ז יזכו לגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד ע״י משיח צדקנו⁵⁷, במהרה בימינו בעגלא דידן.

__________

1) חלק מהמאמר נדפס (בשינויים) בלקו״ש ח״ח ע׳ 189 ואילך. לכללות המאמר – ראה מקומות שבהערות 4-6.
2) פרשתנו (מטות) לב, א. שם, ה.
3) שם, כ-כב.
4) מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קצב ואילך. וראה גם ד״ה בן פורת יוסף בתו״ח ויחי קב [רמג], ב ואילך. אוה״ת מקץ (כרך ו) תתשב, א ואילך. ד״ה ולא זכר שר המשקים תרל״ג (סה״מ תרל״ג ח״א ע׳ סא ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קג ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ כג ואילך). ד״ה זה תשכ״א (לקמן ע׳ שנו ואילך). תשמ״א (ע׳ שסט ואילך).
5) אוה״ת פרשתנו (מטות) ע׳ א׳שלט.
6) ע׳ רפא ואילך (בהוצאת קה״ת, תשנ״ב). וראה גם ריש וסוף ד״ה ומקנה רב בהמשך תרס״ו (ע׳ שח. שטו-ז).
7) ראה לקו״ת ר״פ שלח.
8) ראה ויק״ר פ״ט, א. במדב״ר פי״ט, ג.
9) מכילתא ר״פ בשלח. שם טז, ד.
10) תענית ט, א. פרש״י חוקת כ, ב. ועוד.
11) ראה פרש״י עקב ח, ד.
12) שלח יג, לב.
13) שם יד, ז.
14) לקו״ת שלח לז, ב. לח, ב.
15) שם לז, א. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1046 ואילך.
16) ראה סה״מ תרכ״ט שם.
17) פרשתנו שם, יז.
18) ראה אגה״ק ס״ה (קט, א). ביאוה״ז לאדהאמ״צ וישב כה, א-ב. להצ״צ ח״א ע׳ קלד.
19) ראה אגה״ק שם.
20) יבמות קט, ב.
21) לקו״ת ויקרא ה, א. פ׳ ראה כג, ג.
22) לקו״ת פ׳ ראה שם. ובכ״מ.
23) הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ג ס״ד.
24) בכל הבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז, תו״ח, אוה״ת וד״ה ולא זכר גו׳ שבהערה 4.
25) וישב לט, ד.
26) שם, כב.
27) מקץ מא, מ.
28) שם, מד.
29) שם מב, ח.
30) ב״ר פע״ו, א. ועוד.
31) וישלח לב, כה.
32) מלאכי א, ב.
33) ראה ד״ה עם לבן גרתי לאדה״ז – נדפס עם הגהות וכו׳ באוה״ת וישלח רלא, ב ואילך; תבוא ע׳ תתרלו ואילך; קיצורים והערות לתניא ע׳ מט ואילך. ועוד.
34) בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם (ע׳ ר). תו״ח שם (קז [רמח], א ואילך). אוה״ת וישב (כרך ו) תתרחצ, סע״א ואילך. ד״ה ולא זכר שר המשקים תרל״ג (סה״מ תרל״ג שם). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קב ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ כב ואילך).
35) וישלח לב, ה.
36) ב״ר פע״ה, יא.
37) וישב מ, יד.
38) פרש״י ס״פ וישב.
39) ב״ר פפ״ט, ג.
40) תהלים מ, ה.
41) שער הבטחון פ״ז.
42) שמואל-א טז, ב.
43) מקומות שצויינו בהערה 34.
44) הובא במאמרי אדה״ז שם (ס״ע קצג). תו״ח שם (קח [רמט], ג). אוה״ת מקץ שם (תתשב, ב). ד״ה ולא זכר גו׳ הנ״ל.
45) ראה תו״א יתרו סט, סע״ד ואילך. ובכ״מ.
46) ויגש מז, יד.
47) ראה תו״א וישב כח, א-ב.
48) שבת פח, סע״ב ואילך. וראה ד״ה וכל ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 112 ואילך).
49) ראה ד״ה ומקנה רב (והמאמרים שלאחריו) בהמשך תרס״ו (ס״ע שט ואילך).
50) במדב״ר פ״ז, ח.
51) משלי כ, כא.
52) ראה במדב״ר סוף פרשתנו (פכ״ב, ט).
53) ראה ב״ר פפ״ג, א. וראה גם סד״ה ומקנה רב תשכ״א (לקמן ס״ע שנז-ח).
54) שבת עג, א (במשנה).
55) פסחים קיט, א. וראה תו״א ויגש מד, ב. שם, ד.
56) שה״ש א, ב.
57) ראה ד״ה והמשכילים יזהירו שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קיא ואילך). וש״נ.

[סה"מ במדבר ח"ב ע' שנ ואילך]

נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 160 ואילך.
חלק ממאמר זה (בשילוב שיחת ש״פ מטו״מ תשי״ט) הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ונדפס בלקוטי שיחות ח״ח ע׳ 186 ואילך.