בס״ד. ש״פ ויקהל-פקודי, פ׳ החודש, כ״ה אדר, מבה״ח ניסן ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי׳ לכם קודש שבת שבתון להוי׳¹, וידוע מה שאינו מובן בזה, הא׳ מהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל והי׳ מספיק שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל, דמזה הי׳ מובן מעצמו שהקהיל אותם, כמ״ש בכמה מקומות וכן להלן בענין עשיית המשכן ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל², דמובן ממילא שהקהיל אותם, ומהו ויקהל משה. ועוד צריך להבין אומרו אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם, ואינו מפרש כוונתו בזה. והנה רוב מפרשי התורה מפרשים דזה קאי על ענין עשיית המשכן, אבל זה אינו מובן שהרי להלן לענין עשיית המשכן ותרומת המשכן אומר ויאמר, שיש בזה אמירה מיוחדת, כמ״ש להלן ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל, א״כ אי אפשר לומר דזה שאומר ויאמר אליהם אלה הדברים גו׳ קאי על ענין עשיית המשכן. ועוד צריך להבין, דהנה אמרו רז״ל³ עה״פ ששת ימים תעשה מלאכה, תעשה בדרך ממילא, ואיתא במכילתא עה״פ דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע״י אחרים, ואינו מובן אומרו ויקהל גו׳ ששת ימים תעשה, שמיד (אַז גלייך) כשהתחיל לדבר עמהם, דיבר בענין עושין רצונו של מקום. ועוד מהו אומרו שבת שבתון להוי׳, למה אומר בזה כפל לשון, ומשמע שהוא תוספת קדושה, וצריך להבין זה. גם צריך להבין שייכות הענינים זה לזה, דויקהל משה גו׳, ויאמר אליהם אלה הדברים גו׳ ואינו מפרש מה, ששת ימים תעשה גו׳, מהו שייכות הענינים זה לזה, הרי הענין דשבת כבר נשנה כמה פעמים בתורה, ומה חידש בזה משה אשר הקהיל את כל עדת בני ישראל ואמר להם מצות שבת.

ולהבין זה הנה איתא בפירש״י⁴ וכן הוא במדרש⁵ וזהר⁶, אשר משה אמר זה למחרת יום כיפור כשאמר לו הקב״ה סלחתי כדבריך⁷, שזה הי׳ כפרה על חטא העגל, דענין חטא העגל הוא, דהנה עולם על מילואו נברא⁸ ובא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא שהו״ע חטא עץ הדעת⁹, וישראל כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן⁹, ובחטא העגל חזרה הזוהמא, ומשה התפלל ק״כ יום על זה, עד שביום כיפור אמר לו הקב״ה סלחתי כדבריך. הנה למחרת יום כיפור שהי׳ הכפרה על חטא העגל והוצרכו להסיר הזוהמא שיהי׳ כמו קודם החטא, וכמו שהי׳ בתחילת הבריאה דעולם על מילואו נברא, הנה לזאת הקהיל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי׳ לעשות אותם, שהוא סדר העבודה בתיקון החטא.

והנה משה אמר להם כמה ענינים בסדר התיקון, אך הפרט מה שנוגע לנו הוא, ששת ימים תעשה מלאכה, תעשה בדרך ממילא. וביאור ענין תעשה בדרך ממילא הוא ע״פ מ״ש¹⁰ יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, ואיתא במשנה¹¹ אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, היינו דמתי הוא (אַז ווען איז) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, כאשר יגיע כפיך, היינו אשר היגיעה בהעסק הוא רק עם הכפים בלבד ולא עם הראש והלב¹², דמוחו ולבו הם בד׳ אמות של תורה וד׳ אמות של תפילה וקיום המצוות, והיגיעה בעסק הוא רק עם הכפים בלבד, אבל מוחו ולבו אין טרודים בזה, דזהו ג״כ מ״ש תעשה בדרך ממילא, היינו שהוא אינו טרוד בהעסק והעסק נעשה כמו בדרך ממילא. דהנה¹³ כתיב¹⁴ ששת ימים תעבוד, שהתורה נתנה רשות לעשות עניני עסק, דבאמת הרי מלא כל הארץ כבודו¹⁵ ולה׳ הארץ ומלואה¹⁶ ואת השמים ואת הארץ אני מלא¹⁷, דאני קאי על עצמות (וואָס אני גייט דאָס אויף עצמות), וא״כ הרי זה מאן דמחוי במחוג קדם מלכא¹⁸, אלא שהתורה נתנה רשות לעשות בעניני עסק, דוברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה¹⁹. אבל מ״מ הוא רק יגיע כפיך בלבד, שמוחו ולבו אין טרודים בזה, ועוסק בזה רק עם כח המעשה, וזה גופא רק כפי ההכרח שיהי׳ כלי לברכת הוי׳, ועוד יותר שגם בהעסק הוא משתמש לעבודת הוי׳, כמ״ש²⁰ בכל דרכיך דעהו. והנה מ״מ נקרא זה בשם יגיעה, דלהיות שאינו חפץ בזה שהרי הוא רוצה להתעסק בעניני תורה ומצוה, והעסק אצלו הוא מצד ההכרח כאילו כופין אותו, שאף שהתורה נתנה רשות ועוד יותר שהוא מצוה וציווי לעסוק בהעסק כמ״ש ששת ימים תעבוד²¹, מ״מ אינו חפץ בזה ועושה זה רק מצד ההכרח, לפי שאין חפצו בזה כי אם בעניני תורה ומצוות, דאף שגם בהעסק הוא משתמש לעבודת הוי׳, מ״מ הוא עושה זה בלי חפץ ורק מצד ההכרח, ולהיות שאינו חפץ בזה לכן הוא יגיעה. והיינו שיש בזה ב׳ קצוות, דמצד הא׳ הוא יגיע כפיך בלבד, שאין מכניס מוחו ולבו בזה כי אם כח המעשה שלו בלבד עד כמה שמוכרח, אבל רצונו ומוחו ולבו אינם בהעסק, דמשום זה נקרא זה בדרך ממילא, היינו שאינו משתדל בזה, והעסק נעשה כמו מעצמו ובדרך ממילא. ומצד השני הנה אף שאינו מייגע בזה מוחו ולבו כי אם כח המעשה בלבד עד כמה שמוכרח, והוא בדרך ממילא, מ״מ להיות שאינו חפץ בזה, הנה גם יגיעה זו שמייגע בכח המעשה בלבד נקראת בשם יגיעה. דזהו ענין ששת ימים תעשה מלאכה, תעשה בדרך ממילא.

וזהו אומרו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון גו׳, היינו דכאשר ששת ימים תעשה בדרך ממילא, אז דוקא הנה וביום השביעי שבת שבתון. דהנה כאשר המי שטרח בערב שבת²² אינו כדבעי אצלו, היינו שעבודתו בעסק בששת ימי החול אינו יגיע כפיך כי אם שמכניס מוחו ולבו בזה, שהוא טרוד בהעסק, הנה אז גם כאשר נפרד (ער רייסט זיך אָפּ) לשעה מהעסק ורוצה להתעסק בתורה ותפילה, הנה גם אז מבלבלים אותו מחשבותיו שעסק בהם כל היום, ולא זו בלבד שמצד המסירה ונתינה שלו להעסק מבלבלות אותו המחשבות זרות דילי׳, שהמחשבות זרות שחשב אותם כל היום נופלות לו גם בשעת עסק התורה והתפילה, אלא עוד זאת שמבלבלים לו, שנופלות לו מחשבות כאלו שאינו שייך להם כלל, דמצד זה שפתח פתח להם, הנה כאשר פותחים דלת נכנסים שם בכח (איז אַז מען עפענט אַ טיר שפּאַרט מען זיך אַהין), הנה אז כשבא יום השבת, הנה לא זו בלבד שאין לו בחי׳ שבת שבתון, בחי׳ אז תתענג על הוי׳²³, אלא גם שבת פעם אחת אין לו, וכשהוא רוצה בשבת לאסתכלא ביקרא דמלכא²⁴ אינו יכול. דהנה אמרו רז״ל²⁵ לעולם יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשוי׳, דזה אפשר להיות רק כאשר הוא יגיע כפיך, שאינו מכניס מוחו ולבו בהעסק, אבל כאשר הוא טרוד בהעסק אי אפשר להיות שיהי׳ אצלו כאילו כל מלאכתו עשוי׳, ומצד עניניו שעדיין לא סדרם (וואָס ער האָט זיי נאָך ניט אויספּראַוועט) הנה זה מבלבל אותו גם בשבת. משא״כ כאשר הוא יגיע כפיך, שאינו טרוד בהעסק, דזהו ששת ימים תעשה בדרך ממילא, אז וביום השביעי שבת שבתון שהוא תוספת קדושה, שהרי גם בימי החול הוא בהדרגא דשבת שאינו טרוד בהעובדין דחול ובשבת הוא תוספת קדושה שהוא באופן נעלה יותר.

והנה ענין ששת ימים תעשה מלאכה הוא תיקון על חטא העגל, חטא עבודה זרה, וכמו״כ עכשיו בזמן הגלות הוא תיקון על חטא עבודה זרה שבשביל זה הי׳ חורבן הבית הראשון. דהנה ענין חטא עבודה זרה מבואר ברמב״ם²⁶ לגבי דור אנוש, דלהיות שממגד תבואות שמש וממגד גו׳²⁷, דאף שהם ממוצעים בלבד, אבל הרי מ״מ עוברת ההשפעה על ידם, לזאת השתחוו להשמש וירח כי רצו לקבל מהם ההשפעה בלבושי הטבע. והיינו שגם הם הודו שהשי״ת הוא מלך מלכי המלכים, אבל מ״מ קרו לי׳ אלקא דאלקיא²⁸, שהחשיבו אותם למציאות. אבל האמת היא שאין להחשיב אותם, כי הם רק כגרזן ביד החוצב²⁹. והתיקון על חטא עבודה זרה הו״ע ששת ימים תעשה מלאכה, דענין ההשתחואה הוא הרכנת הראש³⁰, דבעסק הוא שמכניס מוחו בזה, ולא רק מוחו כי אם מוחו ולבו, לזאת הנה התיקון ע״ז הו״ע ששת ימים תעשה בדרך ממילא, היפך ענין הרכנת הראש. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו׳ ששת ימים תעשה מלאכה, דלמחרת יום הכיפורים שאמר לו הקב״ה סלחתי כדבריך, הנה סדר העבודה בתיקון חטא העגל הוא ששת ימים תעשה מלאכה, תעשה בדרך ממילא.

והנה כמו״כ הוא בעבודת הוי׳, הנה אפשר להיות בב׳ אופנים. דהנה איתא במשנה³¹ אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו שאפשר להיות העבודה על מנת לקבל פרס, והוא שיודע ומבין את הטוב והעילוי שבלימוד התורה וקיום המצוות, דמשום זה יש לו נועם עריבות ומתיקות בתורה ומצוות, ומשום זה הוא לומד תורה ומקיים מצוות. וזהו אומרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו שהעבודה לא תהי׳ בהרגש כי אם בקבלת עול, שרוצה לקיים את רצון העליון. והנה העבודה בקבלת עול היא ג״כ ענין יגיעה בדרך ממילא, דלהיות שעבודתו היא לא מצד התענוג רצון חשק והמשכה, כי אם שעבודתו היא בקבלת עול (וכמו שאין לו תענוג בזה ועושה זה כאילו כופין אותו) הנה מצד זה נקראת עבודתו בשם יגיעה. ונקראת ג״כ בדרך ממילא, דהנה כאשר עבודתו היא בהרגש אז אפשר להיות שיחשוב כחי ועוצם ידי גו׳³², שמצד טיב כשרונותיו וטיב מדותיו הוא לומד תורה ונותן צדקה. אבל כאשר עבודתו אינה בהרגש עצמו וכל עבודתו היא בקבלת עול, אז הוא מבין ומרגיש שכל עבודתו היא בסייעתא דשמיא, ופתחו לי כחודו של מחט³³, היינו שהוא פותח רק כחודו של מחט ואז מסייעים אותו מלמעלה, שהסיוע הוא העיקר, וכמאמר³³ פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, דזהו ענין בדרך ממילא, שמרגיש בעצמו שלא בעבודתו נפעל (האָט זיך אָפּגעטאָן) כל זה כי אם שע״י שפתח כחודו של מחט, נפעל כבר (טוהט זיך שוין אָפּ) בדרך ממילא, שמסייעים אותו מלמעלה. וזהו אומרו ששת ימים תעשה בדרך ממילא, שהוא העבודה דקבלת עול בלי הרגש, שהו״ע יגיעה בדרך ממילא.

והנה ענין יגיעה בדרך ממילא הוא תיקון על חטא העגל, דענין חטא העגל הוא שחזרה הזוהמא שנעשה ע״י חטא עץ הדעת, הנה התיקון לזה הו״ע ששת ימים תעשה בדרך ממילא. דהנה ענין חטא עץ הדעת הו״ע ההרגש³⁴, כמ״ש³⁵ כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, שהו״ע ההרגש, הנה התיקון לזה הוא ששת ימים תעשה בדרך ממילא, היפך ענין ההרגש. וע״ד דאיתא³⁶ שהנשמות שהיו בשעבוד מצרים הן הנשמות שהיו בדור הפלגה, שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל גו׳³⁷, הנה התיקון לזה הי׳ שעבוד מצרים שעבדו בחומר ובלבנים³⁸. דהענין בזה הוא, דחטא דור הפלגה הוא שאמרו ונעשה לנו שם שהו״ע ההרגש, הנה התיקון לזה הי׳ גלות מצרים שעבדו בחומר ובלבנים, שהי׳ ההיפך מכמו שהי׳ בדור הפלגה. דבדור הפלגה הנה אף שעבדו בחומר ובלבנים שבנו מגדל, מ״מ לא הי׳ זה יגיעה, מאחר שהי׳ להם תענוג בזה, שאמרו נבנה מגדל וראשו בשמים, נעלה לרקיע ונלחם בו כו׳³⁹, הנה התיקון לזה הי׳ גלות מצרים שעבדו בחומר ובלבנים ובעבודת פרך, שמפרכת את הגוף והנפש, דזהו ענין היגיעה. וכמו״כ הוא שהתיקון על חטא עץ הדעת הו״ע ששת ימים תעשה, דחטא עץ הדעת הו״ע ההרגש, שהוא ההיפך דענין יגיעה בדרך ממילא. דכאשר עבודתו היא בהרגש, אין זה יגיעה מאחר שמתענג בעבודתו, ואין זה בדרך ממילא להיות שחושב שהוא בעבודתו עשה כל זה, לזאת התיקון ע״ז הוא ששת ימים תעשה, דתמורת זה שעבודתו הי׳ בתענוג, הנה עתה הוא ביגיעה, ותמורת זה שחשב כחי ועוצם ידי גו׳ הנה עכשיו הוא בדרך ממילא.

וזהו שייכות הענינים דויקהל משה לענין ששת ימים תעשה בדרך ממילא, דהנה ויקהל משה הי׳ זה למחרת יום כיפור שהי׳ צריך להיות אז התיקון דחטא העגל וחטא עץ הדעת, הנה התיקון לזה הו״ע ששת ימים תעשה בדרך ממילא, יגיעה בדרך ממילא, בין בעניני עסק ובין בעבודת הוי׳. בעניני עסק הוא שאינו חפץ בזה כלל ועושה רק מצד ההכרח, היינו דחפצו ורצונו הוא בתורה ומצוות והעסק שלו הוא רק בהכרח כאילו כופין אותו, דלזאת עושה חשבון (רעכענט ער זיך אויס) כמה שמוכרח ורק בשעות אלו הוא עוסק בזה, וגם אז הוא מחכה שכבר יעבור זמן המוכרח לעסק ויוכל להתעסק בתורה ותפילה, דמצד זה שאינו חפץ בזה נקרא יגיעה, וכמו״כ הוא בעבודת הוי׳ שעבודתו היא בקבלת עול, דזהו תיקון על חטא עץ הדעת וחטא העגל כנ״ל.

וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים גו׳, דהנה למחרת יום כיפור שהוצרכו להסיר הזוהמא שיהי׳ כמו קודם החטא, וכמו שהי׳ בתחילת הבריאה דעולם על מילואו נברא, הנה אז ויקהל משה גו׳ אלה הדברים, דאלה הדברים קאי על הל״ט מלאכות עובדין דחול, כמו שדרשו רז״ל⁴⁰, דברים, הדברים, אלה הדברים. דהנה תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות היא מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים⁴¹, דהכוונה היא עולם הזה הגשמי והחומרי שאין למטה ממנו. וכמ״ש בתניא⁴² דאי אפשר לומר שהכוונה בדירה בתחתונים היא עולמות העליונים, היינו דאף שלגבי המאציל הנה גם הם תחתונים, מ״מ אי אפשר לומר שהכוונה היא עולמות העליונים, הואיל ולהם הוא רק כמו (איז מער ניט ווי) ירידה מאור פניו ית׳, וכמו עולם האצילות, הרי אי אפשר לומר דהכוונה היא עולם האצילות, דאצילות הוא גילוי ההעלם⁴³ וכמו שהוא בהעלמו הוא למעלה יותר. דגילויים הנה בהמשכתם מתמעטים, א״כ אי אפשר לומר שהכוונה היא אצילות, להיותו ירידה בלבד (מערניט ווי אַ ירידה), ואי אפשר לומר שענין נעלה יותר ינוצל (מען זאָל אויסנוצן) בשביל ענין תחתון ממנו, אלא התכלית היא עולמות בי״ע, ובבי״ע גופא עולם הזה הגשמי והחומרי, שהוא ירידה צורך עלי׳ דכד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין⁴⁴, שנמשך ענין כזה שהוא בכולהו עלמין בשוה, דהכוונה היא עצמות ומהות א״ס ב״ה, דגילויים הרי הם מתמעטים בהמשכתם כנ״ל וא״כ אינם בכולהו עלמין בשוה, כי אם העצמות שהוא בכולהו עלמין בשוה, הנה הוא נמשך כד אתכפיא סטרא אחרא, דזהו הכוונה בעולם הזה הגשמי והחומרי.

והנה בעולם הזה גופא הרי ישנם ד׳ סוגים, דומם צומח חי ומדבר, הנה תכלית הכוונה היא בהדומם דוקא, דלכן הנה תכלית הכוונה היא בירידת הנשמה בגוף דוקא, שנשתנה יצירת גוף האדם מגופות שאר הנבראים⁴⁵, דכולם בצביונן נבראו⁴⁶, וא״כ גופם מתייחס להנפש אשר בם, משא״כ יצירת גוף האדם, הרי גלמי ראו עיניך⁴⁷, שהוא בחי׳ דומם, הנה דוקא בו נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, המשכת העצמות. וההמשכה היא ע״י הנשמות, דנשמות אינם (זיינען ניט קיין) נפרדים, דנשמות ישראל עלו במחשבה⁴⁸, ובמחשבה גופא הם במדריגה היותר עליונה שבמחשבה⁴⁹, דזהו עלו במחשבה, והם מושרשים בהעצמות דבידיעת עצמו יודע את הנשמות⁵⁰, דמצד זה שבידיעת עצמו יודע את הנשמות, הנה מצד זה הנה איפה שהם נמצאים (איז וואו זיי שטייען), בכל סדר ההשתלשלות וגם בהגוף, מרגישים (הערן זיי) הידיעת עצמו שהוא ודעתו אחד⁵⁰ וממשיכים את העצמות. וההמשכה היא ע״י התורה, דהתורה מושרשת ג״כ בהעצמות, הנה כאשר באים יחד (איז אַז עס קומען זיך צוזאַמען) נשמות ותורה, הנה הם ממשיכים את העצמות, דההמשכה היא בגוף האדם, בחי׳ דומם דוקא. וזהו ויקהל משה גו׳, דלמחרת יום כיפור שהי׳ צריך להיות כמו בתחילת הבריאה, דעולם על מילואו נברא, שכוונת הבריאה היא דירה בתחתונים דוקא, לזאת אמר להם אלה הדברים, דאלה קאי על הל״ט מלאכות עובדין דחול, דבהם דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים (דמצוה לשון צוותא והתקשרות⁵¹, דזהו אשר צוה הוי׳, שע״י הדברים הגשמיים הוא המשכת והתקשרות העצמות).

אמנם להיות שישנם ג׳ בחינות עולם שנה ונפש⁵², לזאת הוא חושב כאן כל הג׳ ענינים. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שהקהיל יחדיו (ער האָט צוזאַמען גענומען) את כל עדת בני ישראל לאחדות האמיתי, שהו״ע נפש. והוא בכח משה דוקא, דמשה הוא משמיטה ראשונה⁵³, למעלה מהשתלשלות, למעלה מהשמיטה שאנו נמצאים בה, לזאת בכחו להקהיל את כל נפשות ישראל לאחדות האמיתי. ויאמר אליהם אלה הדברים גו׳, דאלה הדברים הם ל״ט מלאכות עובדין דחול, שהו״ע עולם. דהנשמה עצמה אין צריכה תיקון וכוונת ירידתה היא לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם⁵⁴. אך להיות שההתחברות דעולם ונפש היא ע״י שנה, בחי׳ זמן, לזאת הוא אומר סדר העבודה בזמן, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון. והנה כמו שהוא בכללות ישראל, כמו״כ הוא גם בכאו״א שצריך להיות בו העבודה בג׳ ענינים הנ״ל. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שצריך לאסוף (אַז מען דאַרף צונויף קלייבן) כל עניניו המפוזרים⁵⁵, שהוא בכח משה שיש בכ״א מישראל⁵⁶, כמאמר רז״ל⁵⁷ אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, דזה קאי על בחי׳ משה שיש בכ״א מישראל. אלה הדברים אשר צוה גו׳, דאלה הדברים הם הל״ט מלאכות עובדין דחול, וצוה הוא מלשון התחברות, היינו שצריך לחבר גם את עניניו הגשמיים, דזהו תכלית הכוונה דירידת הנשמה בגוף, והוא בא ע״י העבודה דזמן, דעי״ז הוא בא לבחי׳ שבת שבתון, וסמך שבת למלאכת המשכן⁵⁸, היינו שע״י העבודה הנ״ל יהי׳ בנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו.

__________

1) ריש פרשתנו (ויקהל לה, א-ב). – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה (הב׳) בתו״ח פרשתנו תריט, ב ואילך.
2) פרשתנו שם, ד.
3) ראה ש״ך עה״ת, ועוד מפרשי התורה כאן. וראה (נוסף לתו״ח שם) אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קטז. שם ע׳ ב׳קמה. ריש וסוף ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקב. שם ע׳ תתקי).
4) ריש פרשתנו.
5) מכילתא יתרו פרשה ב.
6) ח״ב קצה, א.
7) ראה פרש״י תשא לג, יא. ועוד.
8) ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
9) שבת קמו, א. זח״א כח, ב. נב, ב.
10) תהלים קכח, ב.
11) אבות פ״ד מ״א. ברכות ח, א.
12) ראה לקו״ת שלח מב, ד. חוקת סו, ג. ד״ה מים רבים דש״פ נח תשל״ח (סה״מ בראשית ח״א ע׳ קלז ואילך).
13) בהבא לקמן – ראה סהמ״צ להצ״צ ח, א ואילך. אוה״ת לך לך (כרך ד) תשכ, א-ב. המשך תרס״ו ע׳ כב. ד״ה ויהי ביום השמיני תש״כ (סה״מ ויקרא ע׳ צז).
14) יתרו כ, ט. ואתחנן ה, יג.
15) ישעי׳ ו, ג.
16) תהלים כד, א.
17) ירמי׳ כג, כד.
18) ראה חגיגה ה, ב.
19) פ׳ ראה טו, יח.
20) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
21) מכילתא – הובאה בדרשות ר׳ יהושע אבן שועב פ׳ וישב, ובספר מנחה בלולה. וראה מכילתא דרשב״י יתרו כ, ט. ד״ה וישב יעקב תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קכז). וש״נ.
22) ראה ע״ז ג, א.
23) ישעי׳ נח, יד.
24) ראה זהר ח״א לח, א-ב. ח״ב רמז, ב. ועוד.
25) מכילתא ופרש״י יתרו כ, ט. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סש״ו ס״ח (סכ״א).
26) הל׳ ע״ז פ״א ה״א. וראה סהמ״צ להצ״צ ו, א ואילך. ס, א ואילך.
27) ברכה לג, יד.
28) ראה סוף מנחות.
29) ע״פ ישעי׳ י, טו.
30) ראה לקו״ת אחרי כז, ג. ד״ה מים רבים תשי״ז ספ״ד (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ ה).
31) אבות פ״א מ״ג.
32) עקב ח, יז.
33) ראה שהש״ר פ״ה, ג. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ג ע׳ 198. וש״נ.
34) ראה סה״מ עזר״ת ע׳ פט. ד״ה וישב יעקב תשכ״ז (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קמא). וש״נ.
35) בראשית ג, ו.
36) פע״ח שער (כא) חג המצות פ״א. של״ה מסכת פסחים קסד, א. אוה״ת שמות ע׳ כד-ה. וארא ע׳ קיט.
37) נח יא, ד.
38) שמות א, יד.
39) תנחומא נח יח. פרש״י נח שם, א.
40) שבת ע, א.
41) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
42) פל״ו. וראה ד״ה מצותה משתשקע תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קיב ואילך). ד״ה באתי לגני תשי״א פ״ד-ה (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ ו-ז).
43) ראה תו״א משפטים עו, ב. אוה״ת על מארז״ל ס״ע רא ואילך. ועוד.
44) ראה זח״ב קכח, ב. תניא פכ״ז (לד, א). רד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111).
45) ראה תו״א בראשית ג, ד ואילך. תו״ח בראשית יח, ד ואילך. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, א ואילך.
46) ראה פרש״י בראשית א, כה.
47) תהלים קלט, טז. סנהדרין לח, ב.
48) ב״ר פ״א, ד.
49) ראה לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ע׳ 27. תש״ג ע׳ 74. ובכ״מ.
50) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ט-י. שעהיוה״א פ״ז (פב, ב ואילך).
51) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
52) ראה הקדמת הראב״ד לספר יצירה. רד״ה ורוח אלקים מרחפת פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ נד). תרפ״ו (סה״מ תרפ״ו ע׳ סז). ד״ה ויקח הוי׳ אלקים שנה זו (סה״מ בראשית ח״א בתחלתו).
53) תו״א שמות נא, ד. משפטים עו, סע״ב-ג. ד״ה ואלה המשפטים תשי״א (לעיל ע׳ קכב). וש״נ.
54) תניא פל״ז (מח, ב) – מע״ח שער (כו) הצלם פ״א.
55) חסר קצת. המו״ל.
56) תניא רפמ״ב.
57) ברכות לג, ב. תניא שם.
58) ראה פרש״י פרשתנו לה, ב.

[סה"מ שמות ח"ב ע' רסט ואילך]

״כ״ק אדמו״ר שליט״א אמר מאמר ד״ה ויקהל, נתארך כ-40 דקות״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשי״ב (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 185 ואילך.
חלק ממאמר זה הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״א ע׳ 187 ואילך.