בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך וגו׳1, וממשיך את כל עשרת הדברות. וידוע הדיוק בזה (כמו שמקשה בלקו״ת2), מהו את כל הדברים האלה, והוה לי׳ לומר וידבר אלקים אנכי גו׳. וגם ידוע הדיוק שבד״ה זה (וידבר אלקים) דשנת תרפ״ח3 שיצא לאור עכשיו, דצריך להבין (אפילו אם אומר כבר הדברים האלה) מהו אומרו כל הדברים האלה, דתיבת כל היא מיותרת לכאורה. וגם מהו האלה, דלכאורה הי׳ מספיק שיאמר דברים אלה ומהו האלה, דמכיון שאחרי וידבר אלקים נאמר אנכי הוי׳ אלקיך וגו׳ וכל עשרת הדברות, הרי גם כשהי׳ אומר וידבר אלקים דברים אלה (וגם כשהי׳ אומר רק וידבר אלקים) הי׳ מובן שזה קאי על עשרת הדברות שלאחרי זה, ובשביל מה מוסיף תיבת כל וגם מדייק הדברים האלה (בה׳ הידיעה). וגם צריך להבין (כמו שמקשה בד״ה זה דשנת תרפ״ח) מה שאומר וידבר אלקים ולא וידבר הוי׳, וכמ״ש לאחרי זה אנכי הוי׳ גו׳. וביותר יוקשה, והרי שם אלקים נאמר גם במעשה בראשית וכמ״ש4 בראשית ברא אלקים, וכן בכל העשרה מאמרות נאמר בהם שם אלקים, וכאן מדבר בהענין דמתן תורה, שהענין דמתן תורה הוא חידוש לא רק לגבי בריאת העולם אלא גם לגבי לימוד התורה וכו׳ שהי׳ לפני מתן תורה, דאברהם זקן ויושב בישיבה הי׳ וכן יצחק וכן יעקב ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים5, ועד שגבי אברהם כתיב6 עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי שזה כולל לא רק הענינים דתורה שבכתב, אלא גם הענינים דתורה שבע״פ, ולא רק הענינים דתורה שבע״פ שהם פירוש התורה שבכתב אלא גם התקנות של חז״ל שעל זה אמרו ערבים עלי דברי סופרים7, ובמתן תורה הי׳ חידוש גם לגבי התורה שאברהם למד וקיים, וכדמוכח מזה שהי׳ אז קול השופר וכו׳ שזה מראה על דבר נפלא ביותר, וא״כ, למה אומר וידבר אלקים. ובפרט, שאפילו גבי בריאת העולם הנה אף שבתחילה נאמר בראשית ברא אלקים הרי לאחרי זה נאמר8 ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, הרי שאפילו גבי בריאת העולם נאמר שם הוי׳, ומדוע בהענין דמתן תורה נאמר וידבר אלקים. וגם צריך להבין (כמו שמקשה בלקו״ת9) מה שתוכן הענין דעשרת הדברות הוא דברים פשוטים, לא תרצח לא תנאף וכו׳10, דלכאורה, בשביל ענינים אלו לא הוצרך להחידוש דמתן תורה, שהרי ז׳ מצוות בני נח היו גם לפני מתן תורה.
והנה הביאור בדיוקים הנ״ל שייך גם להדיוקים במ״ש11 ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך, דלכאורה12, הרי ענין הנדבה מתייחס להלב וכמ״ש13 אשר ידבנו לבו, וא״כ הוה לי׳ לומר נדבת לבך ומהו נדבת ידך. וגם מהו הדיוק להוי׳ אלקיך, והרי כל עשיותיו של האדם, ובפרט העשיות דיו״ט, צ״ל להוי׳ אלקיך, ומה מדייק גבי הענין דחג השבועות דוקא ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך. וגם צריך להבין מ״ש ועשית חג שבועות, דלכאורה איזה עשי׳ שייך בחג השבועות14, והרי חג השבועות אינו דומה לחג הפסח וחג הסוכות שבהם שייך עשי׳, עשיית המצות דחג הפסח ועשיית הסוכה ונטילת ד׳ מינים דחג הסוכות, משא״כ בחג השבועות אין בו שום עשי׳ כלל, ומהו אומרו ועשית חג שבועות.
אך הענין הוא, דכל החידוש דמתן תורה (לגבי התורה שהיתה אצל האבות קודם מתן תורה) הו״ע העשי׳ בגשמיות דוקא (כדלקמן). וזהו מה שדוקא גבי חג השבועות הוא מדגיש ועשית חג השבועות, וכן נדבת ידך דוקא, לפי שכל החידוש דמתן תורה הוא שהתורה תחדור (זאָל דורכנעמען) גם במעשה הגשמי. דהנה15 ידוע מאמר רז״ל16 כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך כמוריק מכלי אל כלי, שעבודת האבות היתה בעיקר בענינים הרוחניים ולא פעלה שינוי בדברים הגשמיים. דהגם שבאברהם כתיב17 הלוך ונסוע הנגבה, והוא העבודה בקו החסד, ועבודתו זו היתה בתכלית העילוי וכדאיתא בספר הבהיר18 הובא בזהר19 שאמרה מדת החסד לפני הקב״ה מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו שבעבודתו בגמילות חסדים למטה בעולם הזה החליף את מדת החסד דאצילות, ומזה מובן שעד״ז הי׳ גם בעבודתם של יצחק ויעקב בגבורה ותפארת, שבעבודתם זו החליפו את המדות דאצילות20, מ״מ עבודתם ריחות היו, לפי שזה הי׳ רק ברוחניות ולא פעל שינוי בהדברים הגשמיים. והיינו, שהגם שגם עבודת האבות היתה בדברים גשמיים, וכמו ואל הבקר רץ אברהם21, וכן הבארות דיצחק22 והמקלות דיעקב23, אעפ״כ לא נעשה עי״ז שינוי בדברים הגשמיים שבהם היתה עבודתם. שלכן נמשלה העבודה שלהם לריח, כי כמו שהריח הוא רק לפי שעה ואינו פועל שינוי בהמקום שבו הי׳, עד״ז הוא בעבודת האבות, שעבודתם לא פעלה שינוי בהדברים הגשמיים שבהם היתה עבודתם. משא״כ אנו שמן תורק שמך כמוריק מכלי אל כלי, שקיום המצוות שלאחרי מתן תורה פועל שינוי בדברים הגשמיים שבהם נעשה המצוה, שגם לאחרי קיום המצוה נשארת בהם הקדושה של המצוה.
והנה זה גופא צריך ביאור, מדוע קיום המצוות של האבות לא פעל שינוי בהדברים הגשמיים כמו המצוות שלאחרי מתן תורה. והביאור בזה, לפי שבכדי שיהי׳ החיבור דעליונים ותחתונים צריך לנתינת כח שלמעלה משניהם, שע״י כח זה נעשה החיבור דעליונים ותחתונים. וזהו מה שדוקא בעת מתן תורה נתבטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים24, לפי שאז נמשך הכח מבחי׳ אנכי מי שאנכי25, אשר רק אנכי עצמו יודע הענין דאנכי, ומצד הכח דאנכי נעשה החיבור דעליונים ותחתונים. דהנה בריאת העולם היתה משם אלקים וכמ״ש בראשית ברא אלקים, ובכל מאמר מהעשרה מאמרות נאמר ויאמר אלקים, וגם האבות הגם שע״י עבודתם המשיכו מבחינה נעלית יותר (מהאור שנמשך בששת ימי בראשית), מ״מ היתה ההמשכה רק משרשם ומקורם. וכידוע הראי׳ ממעין עין עיטם26 שהנברא בכח עצמו אינו יכול להגיע למעלה משרשו ומקורו. והגם שגם הבחינה שאלי׳ הגיעו האבות, הלוך ונסוע הנגבה, היא עלי׳ נעלית ביותר, מ״מ הוא רק משרשם ומקורם בלבד. ולכן היתה אז הגזירה והמחיצה שבין עליונים לתחתונים, שהעליונים, מכיון שענינם הוא עליונים, לא ירדו לתחתונים, והתחתונים, מכיון שענינם הוא תחתונים, לא יעלו לעליונים, והיינו, דגם כאשר התחתון עושה את הענינים דעליונים, מ״מ ישאר למטה ולא יעלה למעלה. משא״כ במתן תורה שהי׳ אז הגילוי דאנכי מי שאנכי, וזה נמשך בגילוי בהוי׳ ובאלקיך, אשר אנכי מי שאנכי נעשה אלקיך כחך וחיותך, הנה מצד הגילוי דאנכי שלמעלה מהענין דעליונים ותחתונים, הנה מצד גילוי זה נעשה ממילא ביטול הגזירה, ולכן קיום המצוות שלאחרי מתן תורה הוא באופן דשמן תורק שמך שמוריק מכלי אל כלי, שהמצוות שלמטה הם לא רק ריח בלבד אלא שכמו שהמצוות הם למעלה כן הם למטה.
אמנם זה גופא צריך ביאור, מדוע נמשך הגילוי דאנכי בזמן מתן תורה דוקא ולא בימי האבות, דלכאורה, מכיון שהאבות הן הן המרכבה27, למה לא פעלו ע״י עבודתם (באופן דמרכבה) הגילוי דבחי׳ אנכי. הנה הטעם לזה מבאר הכתוב גופא, אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהטעם לזה שנמשך אנכי הוי׳ אלקיך דוקא אז (ולא בימי האבות) הוא לפי אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבכדי שיהי׳ הגילוי דאנכי צ״ל תחילה ההקדמה דגלות מצרים ויציאת מצרים. דהנה הירידה לגלות מצרים היא לצורך עלי׳, וכמ״ש28 אנכי ארד גו׳ ואנכי אעלך גם עלה, שהכוונה בהירידה היא בכדי שיהי׳ ואנכי אעלך גם עלה, הגילוי דאנכי. דהנה מצרים הוא כור הברזל29, וע״י שהיו ישראל בגלות מצרים ועבדו בעבודת פרך וכו׳, הנה עי״ז פעלו הבירור והזיכוך בכל הענינים דמצרים, ומכיון שמצרים הי׳ אז מושל בכיפה בכל העולם30, לכן ע״י העבודת פרך וכו׳ במצרים פעלו הבירור והזיכוך בכל העולם כולו, שגם ענינים הכי תחתונים שבעולם נתבררו ונזדככו, ומכל שכן שנעשה בירור התחתון שבאדם עצמו. ולאחרי שע״י עבודתם בעבודת פרך פעלו הבירור דכל עניני מצרים, הנה לאחרי זה, בהזמן דיציאת מצרים, הוציאו משם את כל הניצוצות כו׳, וכמ״ש31 ונצלתם את מצרים. ואף שעל הזמן דיציאת מצרים נאמר32 כי ברח העם לפי שהרע הי׳ עדיין בתקפו כמבואר בתניא33, מ״מ זכרתי לך חסד נעוריך גו׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה34, שהענין דיציאת מצרים (ומה שהלכו באמונה פשוטה אחרי הקב״ה בארץ לא זרועה), הגם שזה הי׳ בעיקר רק מצד נפשם האלקית (כמבואר בתניא שם), מ״מ זה הי׳ כבר הקדמה והכנה להענינים שלאחרי זה, וכמ״ש35 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, שהענין דמשכני לשון יחיד שביציאת מצרים (שהי׳ אז רק מצד נפש האלקית) הי׳ הקדמה לאחריך נרוצה36, נרוצה לשון רבים בנפש האלקית ובנפש הבהמית, ומרוצה זה דנרוצה הי׳ להביאני המלך חדריו במתן תורה. וזהו אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהגילוי דאנכי שהי׳ במתן תורה הותחל בכללות בהזמן דהוצאתיך מארץ מצרים, וכנ״ל שהענין דמשכני הוא ההתחלה וההקדמה דאחריך נרוצה להביאני המלך חדריו. ועפ״ז מובן הטעם מה שלא הי׳ מתן תורה בימי האבות, כי הגילוי דמתן תורה תלוי במצב בירור וזיכוך העולם שנעשה ע״י גלות מצרים ויציאת מצרים.
והנה ענין הנ״ל שנתחדש במתן תורה, שע״י התורה ומצוות (שלאחרי מתן תורה) יפעלו שינוי בגשמיות העולם ושהפעולה הנפעלת בהעולם ע״י התורה ומצוות תהי׳ באופן של קביעות (ולא כמעשה האבות שפעלו רק לפי שעה, דוגמת הריח), הוא בנוגע לכל הענינים דתורה ומצוות. וזהו מ״ש וידבר אלקים את כל הדברים האלה, דכוונתו בכל הדברים היא שבמתן תורה ניתנו לא רק עשרת הדברות אלא גם כל הענינים דתורה, הענינים דתורה שבכתב והענינים דתורה שבע״פ וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש37. וממשיך אנכי הוי׳ אלקיך, היינו שהענין דהמשכת בחי׳ אנכי הוא לא רק בנוגע לעשרת הדברות אלא גם בנוגע לאת כל הדברים. ומוסיף תיבת האלה שמורה על ענין הגילוי, היינו שהחידוש דמתן תורה (המשכת בחי׳ אנכי) בכל הדברים הוא באופן של גילוי, שהשינוי הנפעל בגשמיות העולם ע״י הענינים דתורה ומצוות הוא בבחי׳ גילוי. וזהו גם הטעם מה שבעשרת הדברות נאמרו דברים פשוטים, לפי שהחידוש דמתן תורה הוא ההמשכה בגשמיות, דברים פשוטים38. וזהו גם מ״ש ועשית חג שבועות וגו׳ מסת נדבת ידך, שהטעם למה שאומר נדבת ידך (ולא נדבת לבך) הוא לפי שההדגשה בחג השבועות זמן מתן תורה הוא שצריך לחדור (דורכנעמען) גם את היד הגשמי, עשי׳ בפועל. ואומר על זה ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך, כי מכיון שבמתן תורה כתיב אנכי הוי׳ אלקיך, היינו שבחי׳ אנכי נמשך בהוי׳ ובאלקיך (כנ״ל), הנה עד״ז הוא גם בנוגע לעבודת האדם, שהעבודה דחג השבועות היא ועשית להוי׳ אלקיך, שע״י העשי׳ (נדבת ידך דוקא) ממשיכים זה להוי׳ אלקיך, עד שנעשה כחך וחיותך. והגם שהענין דועשית גו׳ להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך נאמר גבי חג השבועות דוקא, מ״מ לומדים מפסוק זה גם בנוגע להקרבנות דכל השנה39, כי מחג השבועות זמן מתן תורה ממשיכים הענין דמתן תורה על כל השנה כולה.
והנה הגם שבענין מתן תורה איתא24 ואני המתחיל, מ״מ צ״ל עכ״פ איזה הכנה לזה, הנה זהו הענין דספירת העומר (שלפני חג השבועות) שהוא הרצון והגעגועים למתן תורה, שע״י העבודה דשבעה שבועות תספר לך40 ממשיכים מ״ט שערי בינה, ועי״ז נעשה גם תספרו חמשים יום41, המשכת שער הנו״ן42, שהוא הגילוי דמתן תורה. וזהו וידבר אלקים43, דאלקים זה (שנאמר במתן תורה) אינו כמו שם אלקים דמעשה בראשית שהוא בחי׳ אלקים סתם המעלים ומסתיר, משא״כ שם אלקים שנאמר במתן תורה הוא בחי׳ אלקים חיים, שהוא שער הנו״ן דבינה, שלמעלה מהמ״ט שערים וכולל אותם כאחד. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה, דאת כל הדברים האלה קאי (כנ״ל) על כל הענינים דתורה כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שכל זה נכלל בוידבר אלקים, לפי שבבחי׳ אלקים חיים (שער הנו״ן דבינה) כל הענינים הם בבחי׳ התכללות. ואח״כ אומר אנכי הוי׳ אלקיך, שבמתן תורה נמשך לא רק בחי׳ אלקים חיים אלא בחי׳ הוי׳ (שלמעלה לא רק מבחי׳ אלקים סתם אלא גם מבחי׳ אלקים חיים), וגם בחי׳ אנכי (שלמעלה גם מהוי׳), אנכי מי שאנכי. ואומר על זה לאמר, שכל הענינים שנמשכו במתן תורה (אלקים חיים, הוי׳ ואנכי) הם נמשכים בכל פעם כשלומדים תורה, שע״י שלומד תורה הוא פועל לאמר (ער מאַכט נאָכזאָגן) שיהי׳ הקב״ה קורא ושונה כנגדו44, ובאותו האופן שהי׳ בעת מתן תורה, שבכל פעם כשיהודי לומד תורה נעשה וידבר אלקים גו׳ אנכי הוי׳ אלקיך כמו שהי׳ במתן תורה, שלכן מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיעה אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיעה45.
והנה כמו שבמתן תורה בפעם הראשונה הוצרכה להיות מקודם הכנה לזה, ההכנה דספירת העומר, ואח״כ ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, עד״ז הוא גם בהענין דמתן תורה שבכל יום ויום, נותן התורה לשון הוה, ובפרט בהענין דמתן תורה שבחג השבועות זמן מתן תורה על כל השנה, שמקודם לזה צ״ל ההכנה דספירת העומר, שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה גו׳40, אל תקרא בקמה אלא בקומה46, והו״ע מדות הטבעיות דנפש הבהמית שהם בחי׳ יש כמו קמה, וצריך להניף עליהם חרמש להכריתן, שיהיו בבחי׳ ביטול כו׳ כמבואר בלקו״ת47. וזה אינו מספיק עדיין כי אם צריך להיות אח״כ גם הענין דהקדמת נעשה לנשמע שהו״ע ביטול הרצון לגמרי, ביטול לבעל הרצון, ועי״ז נעשה וידבר אלקים גו׳ אנכי הוי׳ אלקיך, דוידבר אלקים הוא המשכת שער הנו״ן דבינה, בינה הוא עלמא דחירו48, שע״י לימוד התורה נעשה בן חורין כמארז״ל49 אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וזו הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו שאז יהי׳ חירות משעבוד מלכיות וחירות מיצר הרע, שההתחלה בזה היא מהענין דמתן תורה וכמבואר בתוספות במסכת שבת50 שטרדו הקב״ה לשטן בשעת מתן תורה, שזהו שבמתן תורה פסקה זוהמתן51, ועד״ז הוא גם בחג השבועות זמן מתן תורה בכל שנה ושנה, וזהו הכנה קרובה לגאולה העתידה שאז ילמד משיח תורה את כל ישראל52, ויהי׳ אז חירות משעבוד מלכיות כפשוטו למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
__________
1) יתרו כ, א-ב.
2) רד״ה וידבר גו׳ אנכי (לקו״ת במדבר טו, ג).
3) סה״מ תרפ״ח ע׳ קכז.
4) בראשית א, א.
5) יומא כח, ב.
6) תולדות כו, ה ובפרש״י.
7) ראה ע״ז לה, א. ירושלמי ברכות פ״א ה״ד.
8) בראשית ב, ד.
9) שם.
10) יתרו שם, יג.
11) פ׳ ראה טז, י.
12) לקו״ת שם טז, ד. רד״ה ועשית חג שבועות במאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תתטז. ד״ה הנ״ל תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רמה).
13) תרומה כה, ב.
14) ראה גם רד״ה ועשית חג שבועות תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 182). תשל״ט (לקמן ע׳ שצה).
15) בהבא לקמן – ראה ד״ה ועשית חג שבועות באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנד ואילך. ד״ה וכל העם תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רכא ואילך). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך).
16) שהש״ר פ״א, ג.
17) לך לך יב, ט. וראה תו״א ר״פ יתרו. ובכ״מ.
18) סימן קצא. הובא בפרדס שער (כב) הכינויים פ״ד.
19) ח״א רסד, ריש ע״ב (בהשמטות).
20) ראה סה״מ תר״ן ע׳ שסג.
21) וירא יח, ז.
22) תולדות כו, יח ואילך. וראה תו״א תולדות יז, ג. ובכ״מ.
23) ויצא ל, לז ואילך. וראה זח״א קסא, א.
24) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
25) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
26) יומא לא, א. הובא בד״ה וכל העם הנ״ל הערה 15 (סה״מ תרע״ח ע׳ קסה. תש״ו ע׳ 96). וראה סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רעו. וש״נ.
27) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב. תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
28) ויגש מו, ד. וראה תו״א ר״פ שמות.
29) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד. וראה תו״א יתרו עד, סע״א ואילך.
30) ראה מכילתא בשלח יד, א.
31) שמות ד, כב.
32) בשלח יד, ה.
33) פרק לא.
34) ירמי׳ ב, א.
35) שה״ש א, ד.
36) ראה ד״ה משכני (הב׳) תש״א (סה״מ תש״א ע׳ 119 ואילך). ועוד.
37) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. לקו״ש חי״ט ע׳ 252, ובהנסמן שם הערות 20-21.
38) חסר קצת. המו״ל.
39) ראה חגיגה ח, א.
40) פ׳ ראה טז, ט.
41) אמור כג, טז.
42) לקו״ת במדבר יב, א ואילך.
43) בהבא לקמן – ראה סד״ה זה תרפ״ח (הנ״ל בתחילת המאמר) (סה״מ תרפ״ח ריש ע׳ קלה). וראה שם ע׳ קלא ואילך.
44) תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד. וראה תו״א יתרו סז, ב.
45) ברכות כב, א. תו״א שם.
46) רא״ש פסחים פ״י סמ״א. ברכת יוסף או״ח רס״ח בשם הפסיקתא פ׳ אמור. שו״ע אדה״ז או״ח סתפ״ט ס״ד.
47) במדבר טו, ד.
48) ראה לקו״ת אמור לו, ג. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ סז. וש״נ.
49) אבות פ״ו מ״ב.
50) פט, רע״א.
51) שבת קמו, א. וש״נ.
52) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.
[סה"מ שבועות ע' שלט ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 400 ואילך.