בס״ד. ש״פ תשא, ט״ו אדר, שושן פורים ה׳תשל״ד

הנחה בלתי מוגה

כי תשא את ראש בני ישראל גו׳ לכפר על נפשותיכם¹, וידוע הדיוק בזה מה שאומר תשא דוקא דפירושו הרמה, וכדאיתא בגמרא בבא בתרא² אמר משה לפני הקב״ה ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא, והרי ישנם כמה לשונות בענין המנין, ומהו הטעם שמדייק כאן לומר הלשון כי תשא דוקא דפירושו הרמה, ועד״ז בחומש הפקודים³ שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שמדייק לומר שאו דוקא. גם צריך להבין מה שמדייק לומר כי תשא את ראש גו׳, דהרי ענין המנין והחשבון אינו שייך להראש דוקא, כי אם לכללות הדבר הנמנה, וא״כ הוה לי׳ לומר כי תשא את בני ישראל. ובפרט להפירוש דתשא הוא מלשון הרמה, שהרי אין שייך לומר זה על הראש ומוחין שהוא המלך והמעולה והמשובח שבאדם, כי אם באיברים התחתונים והנמוכים שבו, וא״כ למה אומר כאן כי תשא את ראש דוקא, ועד״ז בחומש הפקודים אומר שאו את ראש דוקא.

ויובן כל זה בהקדים מ״ש⁴ איש יהודי הי׳ בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש וגו׳, ואיתא בגמרא⁵ דכולן על שמו נקראו, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, בן שמעי ששמע אל תפילתו, בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. דמזה אנו רואים שכוונת הכתוב היא להדגיש כאן את מעלתו של מרדכי בענין התפילה. ולכאורה צריך להבין, הרי עיקר מעלתו של מרדכי היתה בענין התורה, שהרי הי׳ ראש הסנהדרין ומאנשי כנסת הגדולה⁶, ועוד, זה גופא שאומרים בן יאיר בן שהאיר כו׳ הו״ע חב״ד⁷, דבן יאיר בן שהאיר כו׳ הו״ע החכמה שענינה אור, ועד שאומרים שחכמה הוא אור בלי כלי⁸, בן שמעי, בחי׳ שמיעה, שהו״ע ההבנה והשגה, ענין הבינה, בן קיש שהקיש על שערי רחמים, שהוא קו האמצעי, בחי׳ הדעת, שכל זה הו״ע המוחין והתורה, וא״כ מהו הטעם שמדגיש כאן מעלתו בענין התפילה שענינה בלב, וכמ״ש⁹ ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, איזוהי עבודה שבלב זו תפילה¹⁰. ועד״ז אומר בתחילת הכתוב איש יהודי, שהוא ג״כ ענין התפילה, דיהודי הו״ע ההודאה, וכמבואר בגמרא¹¹ דמרדכי מבנימין קאתי, ואמאי קרי לי׳ יהודי על שם שכפר בעבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, מאחר שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כולה¹², דבכללות זה שייך יותר לתפילה, דהרי הודאה היינו שמבטל עצמו למי שמודה אליו, שזהו בתפילה דאז הוא כעבד העומד לפני רבו¹³ כמבואר בשולחן ערוך¹⁴ וכן בשולחן ערוך אדמו״ר הזקן¹⁵, משא״כ בלימוד התורה צריך להיות בתוקף המציאות, באופן של מלך דוקא דמאן מלכא רבנן¹⁶, הרי שענין ההודאה שייך לתפילה. ובפרט ע״פ המבואר במהרש״א¹⁷ דע״י הודאתו של יהודה זכה שיקרא כולו על שמו של הקב״ה, דענין ההודאה שייך לשם הוי׳.

ולהבין כל זה צריך להקדים ענין הברכה וההודאה, דיש בכל אחד מהם מעלה שאינה בחבירו, דענין הברכה הוא מלשון המבריך את הגפן¹⁸, דענינו ברכה והמשכה ממקום שלמעלה ממנו, ונמשך אצלו למטה בפנימיות, עד שבאה אצלו בגילוי ומתאחדת עמו, וכמבואר בתניא¹⁹ שבידיעת התורה מתאחדים המשכיל עם המושכל ביחוד נפלא, ועד״ז הוא בענין הדעת דע״י שמתבונן בענינים אלו שצריך להתבונן בהם, ויתקע מחשבתו בחוזק, הרי הוא מתאחד עם הדבר²⁰ ועד שנעשה למציאות חדשה. משא״כ בענין ההודאה זהו שמודה ומבטל עצמו למה שלמעלה הימנו.

והנה ב׳ ענינים אלו דברכה והודאה הם בכללות בב׳ השמות דהוי׳ ואלקים, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד²¹, דהיינו שהוא למעלה מענין הזמן, ולכן הרי הוא יכול לפעול התאחדות בהי׳ הוה ויהי׳ (ובזה הו״ע ההודאה, כדלקמן), משא״כ אלקים לשון רבים²² שבא בריבוי והתחלקות שבהעולמות (ובזה הו״ע הברכה, כדלקמן). וזהו גם החילוק בין סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, דסובב כל עלמין הוא למעלה מהעולמות, שאין העולמות מסתירים עליו, ועד לדרגא הכי נעלית שבסובב כל עלמין, משא״כ ממלא כל עלמין הוא האור הבא בכל עולם ועולם לפי מדריגתו, ובשמות הוא שם אלקים, ולכן הוא בלשון רבים מצד התחלקות העולמות, דעולם מלשון העלם²³, ואלקים בגימטריא הטבע²⁴ מלשון טבעו בארץ שערי׳²⁵, שבא בהתלבשות בעולמות. והנה על בחינה זו (דשם אלקים) נאמר²⁶ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שהוא ההתבוננות דאין דבר עושה את עצמו²⁷, וכן ההתבוננות בהשגחה פרטית, וכפי שמבואר במ״א²⁸ פרטי ההתבוננות שבזה, שעי״ז הוא מבין ועד שבא לבחי׳ ראי׳ דחכמה, שזהו ענין ראו מי ברא אלה, באופן שלא יצטרך לאמונה. וזהו גם שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד²⁹, דע״י ההתבוננות בהוי׳ אלקינו, שבכללות זהו ההתבוננות בברכות קריאת שמע ובפרט בקריאת שמע, עי״ז בא להוי׳ אחד, שממשיך אלופו של עולם בהח׳ שהוא ז׳ רקיעים וארץ, ובהד׳ ד׳ סיטרין³⁰. דכל זה שייך בבחי׳ האלקות שבעולמות, שהוא בחי׳ שם אלקים. משא״כ שם הוי׳ הוא למעלה מעולמות. וזהו גם מה שהוי׳ נקרא שמש, וכמ״ש³¹ כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, דכמו שאי אפשר ליהנות מהשמש כי אם ע״י מגן ונרתק, עד״ז הוא בשם הוי׳ שהוא כמו השמש, דבלעדי המגן ונרתק דשם אלקים, לא הי׳ מציאות העולמות, ולא הי׳ ענין העבודה כמו שהוא עכשיו. וזהו דהוי׳ הוא מלשון הי׳ הוה ויהי׳, דאף שלכאורה זה מורה שיש לו שייכות לענין הי׳ הוה ויהי׳ שהו״ע הזמן, אבל מ״מ אומרים שהוא למעלה מהזמן, שהוא הי׳ הוה ויהי׳ ברגע אחד, כמבואר בשער היחוד והאמונה³², וכן הוא למעלה מבחי׳ מקום, דמקום הארון אינו מן המדה³³, אע״פ שהוא אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו גו׳³⁴, אלא שזהו בחינה שלמעלה ממקום שבאה במקום. ולכן אין שייך בזה (בשם הוי׳) ענין ההבנה והשגה כי אם ענין ההודאה, היינו שענין הברכה שהוא המשכת האור לבחינה שלמטה ממנו, ועד שמתאחד עם מציאות המקבל, הוא בבחי׳ שם אלקים דוקא. משא״כ מצד שם הוי׳ שהוא למעלה מעולמות צריך להיות ענין ההודאה דוקא, שהוא מתבטל ממציאותו.

וזהו גם החילוק בין תורה לתפילה, דתורה הו״ע ההבנה והשגה, ועד להאופן דהתאחדות, ואז הוא בבחי׳ תוקף המציאות, משא״כ בתפילה שצ״ל כעבדא קמי׳ מרי׳¹³, שהו״ע הביטול. ואף שגם בלימוד התורה צ״ל בביטול, תען לשוני אמרתך³⁵, הנה ענין זה הוא נעלה יותר, ועוד ענין בזה, דביטול זה עצמו מביא שיהי׳ בתוקף המציאות, דבתפילה מצד הביטול הרי הוא נעשה להעדר המציאות, כעבדא קמי׳ מרי׳, משא״כ בלימוד התורה ע״י ביטול זה נעשה מלך כנ״ל, שהוא בתוקף המציאות, ואדרבה ע״י שמתקשר עם נותן התורה שהוא אמיתית המציאות הרי הוא נעשה למציאות אמיתית.

וזהו איש יהודי הי׳ בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר גו׳, דאע״פ שעיקר מעלתו של מרדכי הי׳ בענין התורה, הנה ע״י הביטול וההודאה דהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו כו׳, נעשה אצלו הרמה והגבהה גם בחכמתו ותורתו, שנעשה בעל הבית על התורה, וכמ״ש³⁶ ויעבור מרדכי, שעבר על דת³⁷. וזה פעל גם בהשגה שבתורה, שהרי אמרה לו אסתר זקן שבישראל אם אין ישראל למה הוא הפסח³⁸, הרי שקראה לו בשם זקן שבישראל, דזקן הוא מי שקנה חכמה³⁹, הרי שענין זה נמשך גם בהשגה שבתורה. דכל זה הוא ע״י ענין התפילה דוקא. כי החילוק בין תורה לתפילה הוא דוגמת החילוק בין ברכה להודאה. דתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, הרי כאן נוגע המציאות דמטה, שיהי׳ נמשך בהמטה, דלכן ניתנה התורה למטה בארץ דוקא⁴⁰, וכן שלימודה צריך להיות בתוקף המציאות דוקא, משא״כ תפילה דענינה העלאה מלמטה למעלה, דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס⁴¹, דהיינו שנתעלה ממדרגתו בבחי׳ העדר המציאות. ומה שגם בתפילה יש ענין ההמשכה מלמעלה למטה, והוא מילוי דבקשת צרכיו, הו״ע שנעשה לאחרי התפילה, אבל התפילה גופא הוא בדרך העלאה, כנ״ל. ולכן דוקא ע״י העלאה דתפילה שאצל מרדכי נעשה הרמה גם בתורתו, כנ״ל. וזהו השייכות דב׳ הענינים דבן יאיר וגו׳, כי דוקא ע״י שמאיר עיניהם של ישראל בתפילתו, הנה עי״ז נעשה תוספות גם בהענין דיאיר וגו׳, שמורה לשכל. וכן הוא לאידך גיסא, שהענין דהאיר וגו׳ בתפילתו נמשך ע״י התורה. וע״ד המבואר⁴² בענין התשובה, דאף שהיא למעלה מהתורה, שהרי ממלאה החסרונות שבתורה ומצוות, בכל זאת גילוי׳, שאנו יודעים ממנה, הוא ע״י התורה. וזהו איש יהודי, שהו״ע ההודאה, ובזה גופא ישנם ב׳ בחינות, ההודאה דמודה אני מיד בקומו בבוקר, ואח״כ הבחינה השנית בסוף התפילה, בהודאה דמודים, שהיא ההודאה כמו שהיא לאחר התורה (עבודת המוחין), שזהו איש יהודי וגו׳ בן יאיר וגו׳⁴³.

וזהו כי תשא את ראש בני ישראל, דע״י התפילה פועלים הרמה והגבהה גם בהראש, שהו״ע התורה כנ״ל. וענין זה דכי תשא (פ׳ שקלים) שייך גם לפורים, שהרי בנ״י היו אז כשולי קדירה⁴⁴, וביטול הגזירה היתה ע״י שהקדימו שקליהם לשקליו⁴⁵, פ׳ שקלים. ושייכות זו דפ׳ תשא לפורים היא בכל שנה ושנה, ובפרט בשנה זו, שבכרכים המוקפות חומה קוראים היום ויבוא עמלק וגו׳⁴⁶, ובהפטרה דשבת זכור קוראים פקדתי את אשר עשה לך עמלק⁴⁷, ושם מודגשת המעלה של קבלת עול, הנה שמוע מזבח טוב וגו׳⁴⁸, וממשיך וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם⁴⁹, ולכן מלכותו יותן לרעך הטוב ממך⁵⁰, שהוא למלכות בית דוד (יהודה), וכבודי לאחר לא אתן⁵¹, עד הגאולה העתידה שתהי׳ ע״י משיח שהוא מבית דוד⁵². וכל זה ע״י ההנהגה שמרדכי ואסתר רצו שיתנהגו בה, להיות איש יהודי, להיות כופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה, ובאופן דאיש יהודי, והיינו כמ״ש⁵³ כאיש גבורתו שהוא הגבורה והתוקף בהודאה, והוא איש יהודי בשושן הבירה, והיינו שגם בשושן הבירה יש אצלו התוקף דיהודי, שכופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה, שעי״ז נעשה (כמ״ש בפ׳ תשא) לכפר על נפשותיכם, ועד לאופן הכי נעלה בכפרה כמבואר באגרת התשובה⁵⁴, והוא ע״י התשובה, וישראל עושין תשובה מיד הן נגאלין⁵⁵.

__________

1) פרשתנו (תשא) ל, יב. – לכללות המאמר, ראה ד״ה איש יהודי תרצ״ב (סה״מ קונטרסים ח״א ער, א ואילך).
2) י, ב.
3) במדבר א, ב.
4) אסתר ב, ה.
5) מגילה יב, סע״ב. וראה יל״ש עה״פ (רמז תתרנא).
6) מנחות סד, ב ואילך. וראה מגילה טז, ב ובחדא״ג מהרש״א שם. הקדמת הרמב״ם לספר הי״ד. ועוד.
7) ראה אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ י.
8) ראה אוה״ת וארא ע׳ קנ-קנא. סה״מ תרע״ח ע׳ שסו. סה״מ דברים ח״א ע׳ קצא. ובכ״מ.
9) עקב יא, יג.
10) תענית ב, סע״א.
11) מגילה יג, רע״א.
12) קידושין מ, א.
13) ראה שבת י, א. זח״ג רכג, א.
14) או״ח סצ״ה ס״ג.
15) שם ס״ד.
16) ראה גיטין סב, סע״א. זח״ג רנג, ב (ברע״מ).
17) סוטה י, ב. וראה אוה״ת שם.
18) כלאים פ״ז מ״א. ראה תו״א מקץ לז, ג. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קלב ואילך. תרנ״ד ע׳ שיב ואילך. ובכ״מ.
19) ריש פ״ה.
20) ראה תניא ספ״ג וריש פמ״ב.
21) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
22) ראה פרש״י וירא כ, יג. וישלח לה, ז.
23) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
24) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
25) איכה ב, ט. וראה שו״ת ח״צ סי״ח.
26) ישעי׳ מ, כו.
27) ראה חובת הלבבות שער היחוד רפ״ה. הובא ונת׳ בספר החקירה להצ״צ קה, א.
28) ראה אגה״ק סכ״ה. ובכ״מ. וראה סה״ש תש״ג ע׳ 119. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ רלט.
29) ואתחנן ו, ד.
30) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב סמ״ק). שו״ע אדה״ז או״ח שם ס״ו. לקו״ת תזריע כג, ג. ובכ״מ.
31) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א רפ״ד.
32) שבהערה 21.
33) יומא כא, א. וש״נ.
34) תרומה כה, י.
35) תהלים קיט, קעב.
36) אסתר ד, יז.
37) ראה פרש״י עה״פ (ממגילה טו, א).
38) אסת״ר פ״ח, ו. פדר״א פ״נ. יל״ש אסתר רמז תתרנו.
39) קידושין לב, ב.
40) ראה שבת פט, א.
41) ראה זהר ח״ב רלט, א. ח״ג כו, ב.
42) ראה לקו״ש חי״ח ע׳ 121. וש״נ.
43) חסר קצת. המו״ל.
44) מגילה יא, א. אסת״ר בתחלתו.
45) ראה מגילה יג, סע״ב.
46) בשלח יז, ח ואילך.
47) שמואל-א טו, ב.
48) שם, כב.
49) שם, כט.
50) שם, כח.
51) ישעי׳ מב, ח.
52) ראה רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
53) ס׳ שופטים ח, כא.
54) פ״ב (צא, ב).
55) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.

[סה"מ שמות ח"ב ע' רנה ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 100 ואילך.