בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר1, ומדייק בזה בהמאמר דשנת תש״ד2 (ויהי בשלשים שנה3), דכותב כאן שם אלקים, שזהו מדת הצמצום והגבורות וכמ״ש רש״י4 אלקים דיין, ולכאורה ענין עשרת הדברות הי׳ ענין של קירוב וכו׳. והגם שבכדי שיהי׳ ענין העשרת הדברות כאן למטה צ״ל הגילוי ע״י בחי׳ שם אלקים דוקא, שעי״ז יכול לצמצם עד שיבואו עשרת הדברות כאן למטה, וכמבואר בלקו״ת5, מ״מ הרי ההמשכה עצמה במתן תורה היתה בבחי׳ חסד ורחמים, וכמו שאומר6 פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם, ואומר ג״כ שם הוי׳, דשם הוי׳ הו״ע ההשפעה והחסד ורחמים, הרי דבמתן תורה הי׳ ג״כ שם הוי׳, וא״כ למה מדייק לומר וידבר אלקים דוקא. גם צריך להבין מ״ש וידבר אלקים, דדיבור הוא לשון קשה7, שזהו בחי׳ גבורה וצמצום, וכמאמר8 (אנכי ולא יהי׳ לך) מפי הגבורה שמענום, בחי׳ גבורה והצמצום, ומסיים לאמר, דאמירה היא לשון רכה7, וכן מצינו בכמה ציווים בתורה שבכתב, ע״ד וידבר ה׳ אל משה לאמר, וכמו״כ הלשון בתורה שבע״פ רחמנא קריא9 רחמנא אמר10, דענין האמירה שייך להענין דרחמנא, רחמנות וכו׳, וכמו״כ יובן ג״כ מ״ש כאן בעשרת הדברות וידבר אלקים וגו׳ לאמר, שזהו לשון קשה ולשון רכה, היינו לפי שאז היו ב׳ הענינים דוידבר ודלאמר, וכמו״כ בהתחלת העשרת הדברות דמתחיל באנכי הוי׳ אלקיך11, דג״כ אומר ב׳ השמות דהוי׳ ואלקים, ואדרבה מקדים הוי׳ לאלקים, אמנם בהתחלת הענין כתוב דוקא וידבר אלקים וגו׳, מזכיר שם אלקים בלבד. גם צריך להבין ענין ההפלאה גדולה שהיתה בשעת מתן תורה, וכמ״ש שהי׳ קול השופר12 ולפידים13 וכו׳ ועד שהי׳ וירד הוי על הר סיני14, והרי מה שנתנו אז עשרת הדברות הם לכאורה ענינים פשוטים15.
וידוע הביאור בזה16, דהחידוש שבמתן תורה הוא, דקודם מתן תורה היתה הגזירה17 דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה הי׳ ביטול הגזירה ועליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה ואני המתחיל וכמ״ש וירד הוי׳ על הר סיני, ואח״כ וידבר אלקים את כל הדברים האלה. והגם שלימוד התורה הי׳ ג״כ קודם מתן תורה, שזהו ענין תורת האבות, ועד שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים18, מ״מ הרי אז העליון הי׳ עליון והתחתון תחתון, ואפילו הדברים הגשמיים שעל ידם קיימו את המצוות לא נשתנו מגשמיותם, ועד״ז בפעולת העבודה למעלה שהגיעה רק לשורש הנבראים, ואפילו בתכלית השלימות שבזה הרי כל זה הוא בשורש הנבראים. דבורא ונברא (אפילו בתכלית השלימות דנברא) הם באין ערוך זה לזה, שזה גופא הוא המחיצה בין תחתונים לעליונים. דזהו מה שאיתא19 שכל המצוות שקיימו לפניך האבות ריחות היו, היינו שאין זה עצם הדבר, כי אם הארה בלבד, אבל אנו שמן תורק שמך20, שזהו כמריק מכלי אל כלי, שיש לו את השמן עצמו, היינו עצם ומהות הדבר. וזהו כללות הנקודה בהחידוש דמתן תורה, ולכן הי׳ ג״כ בדברים פשוטים דוקא, כי החידוש דמתן תורה הוא שיהי׳ בתחתונים דוקא, והיינו, דכמו שהתחתון הוא תחתון יהי׳ בגדר עליון, ובמתן תורה הי׳ הענין הזה לפי שעה, ואז ניתן הכח גם על הזמן שלאחרי מתן תורה שיוכלו לשנות (איבערמאַכן) את התחתון וכו׳.
והנה21 כדי שיהי׳ ענין זה דירידת העליון בתחתון צריך להיות ב׳ תנועות. דהיינו מ״ש22 והחיות רצוא ושוב, שזהו ב׳ התנועות דרצוא ושוב, שישנן בכללות ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, וכמו שפירש כ״ק אדמו״ר הזקן23 שהכוונה בוהחיות רצוא ושוב היא להחיות האלקי, שההשפעה היא בבחי׳ רצוא ושוב, וכן בחיות המרכבה, דענין הרצוא הו״ע הגבורה והעלאה, ושוב הו״ע החסד וההמשכה. ועי״ז נעשה החידוש שבמתן תורה שהתחתון כמו שהוא תחתון נתברר ע״י העליון. וזהו מה שמתן תורה הי׳ למטה בארץ דוקא ולא שהעלו אותם, דבכללות זהו הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים24.
והענין הוא, דתכלית הכוונה היא לפעול בהנברא שיהי׳ בבחי׳ הילוך25. דהרי הנשמה קודם ירידתה למטה, וכמו״כ במלאכים הנה נקראים עומדים, והיינו שהם רק במדריגה אחת, דאע״פ שלמעלה ישנן כמה מדריגות, וכמו״כ גם בהתחתון, בעולמות, ג״כ ישנן ריבוי דרגות שזהו ועלמות אין מספר26, אל תקרי עלמות אלא עולמות27, והם אין מספר, הנה בכל זאת הרי כל זה הוא מדריגה א׳. וצריך לפעול בהנברא בחי׳ ההליכה שזהו ע״י המשכת המעלה והעלאת המטה, הנה עי״ז נעשה בחי׳ ההילוך בהנברא, שזהו ע״י הרצוא והשוב. ובעבודת האדם בפשטות הם ב׳ התנועות דסור מרע28 (רצוא) ועשה טוב28 (שוב).
והנה כששניהם באים יחדיו (קומען זיך צוזאַמען) אז נעשה ענין ההליכה בשלימות. וזהו מה שאומרים29 כלום מעשה בא לידך, ומבואר בתו״א30 דכל זמן שלא בא לידו מדה ההפכית אי אפשר לדעת אם היא עבודה אמיתית, וכשבא ג״כ לענין של קו ההפכי הנה דוקא אז הו״ע השלימות, דשלימות האדם היא בב׳ הקוים דוקא. ויש לקשר זה עם מה שנת״ל31 בפירוש המשנה32 מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ואיזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי, דהלל ושמאי זהו בחי׳ חסד וגבורה33, ודוקא זה הוא מחלוקת לשם שמים וסופה להתקיים. והיינו שצ״ל קיום ב׳ הענינים ביחד, חסד וגבורה.
וזהו34 וידבר גו׳, דכיון ששלימות העבודה היא שיהי׳ חיבור ב׳ הקוין דרצוא ושוב, חסד וגבורה, לכן נאמרו בכתוב זה ב׳ הענינים, וידבר שהוא לשון קשה ולאמר שהוא לשון רכה. וכן מתחיל עשרת הדברות בב׳ השמות דהוי׳ ואלקים. אמנם כתוב וידבר אלקים בלבד, כי תכלית הכוונה היא לפעול בתחתונים ובההעלם דשם אלקים וכו׳35.
__________
1) יתרו כ, א. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה שבהמשך חה״ש תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 218 ואילך). וראה גם ד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקצד ואילך).
2) שם.
3) ל׳ הכתוב – יחזקאל א, א. וראה עבוה״ק חלק (ד) סתרי תורה פי״ט.
4) עה״פ (יתרו שם).
5) במדבר טו, סע״ג.
6) ואתחנן ה, ד.
7) ספרי ופרש״י בהעלותך יב, א.
8) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א.
9) ברכות סג, א (ע״פ גירסת הע״י – הובא על הגליון שם).
10) ר״ה טז, סע״א. ועוד.
11) יתרו שם, ב. ואתחנן ה, ו.
12) יתרו יט, יט.
13) שם כ, טו.
14) שם יט, כ.
15) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, ג. ובכ״מ.
16) בהבא לקמן – ראה ד״ה זכור תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קצו ואילך). ד״ה וכל העם רואים תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). ד״ה השקיפה תרפ״ט בסופו (סה״מ תרפ״ט ע׳
269-70. תש״י ע׳ 280). ועוד.
17) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
18) יומא כח, ב.
19) שהש״ר פ״א, ג (א). וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 58 ואילך.
20) שה״ש א, ג.
21) בכ״ז ראה ד״ה והחיות רצוא ושוב שבהמשך חה״ש תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 251 ואילך).
22) יחזקאל א, יד.
23) הובא בסה״מ תש״ד שם ריש ע׳ 251. וראה גם ד״ה זאת חוקת תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רס). תרס״ה (סה״מ תרס״ה ע׳ רכד ואילך). תשי״א (סה״מ תשי״א ע׳ 33 ואילך). ד״ה אור לי״ד עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קמג ואילך).
24) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
25) ראה תו״א ס״פ וישב (ל, סע״א ואילך). ובכ״מ.
26) שה״ש ו, ח.
27) תקו״ז בהקדמה (יד, ריש ע״ב). וראה אגה״ק סכ״ט (קנא, א).
28) תהלים לד, טו. לז, כז.
29) ע״ז יח, א.
30) תולדות יט, סע״ב.
31) שיחת ש״פ בהו״ב (שיחות קודש תשל״ד ח״ב ע׳ 134 ואילך).
32) אבות פ״ה מי״ז.
33) זח״ג רמה, א. אגה״ק סי״ג. לקו״ת שה״ש מח, ג. וראה גם שיחות קודש שם ס״ע 135 ואילך.
34) מכאן ואילך הוא ראשי פרקים בלבד. המו״ל.
35) חסר המשך המאמר. המו״ל.
[סה"מ שבועות ע' שלא ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 143 ואילך.