בס״ד. ש״פ בהר-בחוקותי, כ״ד אייר, מבה״ח סיון ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר גו׳ כי תבואו אל הארץ גו׳ ושבתה הארץ שבת לה׳ גו׳ שבת שבתון יהי׳ לארץ שבת לה׳1. ואח״כ כתיב2 את שבתותי תשמרו לשון רבים. הנה ממ״ש שבת שבתון שבת לה׳ מובן שיש ג׳ דרגות בשבת שבשנים, שנת השמיטה, וע״ד מ״ש גבי שבת בראשית (שבת שבימים) את שבתותי לשון רבים, וכדאיתא בתורת כהנים (הובא בפרש״י) עה״פ שבת לה׳ כשם שנאמר בשבת בראשית. ומבואר בזה3, דג׳ הדרגות שבשבת (בראשית) הן א׳ מה ששבת מקדשא וקיימא מצד עצמה4, שלכן אין אומרים מקדש ישראל והשבת כמו שאומרים במועדים מקדש ישראל והזמנים, כי במועדים ישראל אינהו דמקדשי לזמני4, משא״כ שבת מיקדשא וקיימא מצד עצמה. ב׳ הוא הענין שבשבת שנמשך ע״י עבודת האדם כמאמר5 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכמ״ש6 ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. והג׳ הוא הענין שבשבת הנמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה, כמאמר7 מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. ולכן עכו״ם ששבת חייב מיתה8, כי השבת היא מתנה שניתנה לישראל דוקא.
והנה לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה9, דמזה מובן שגם בתורה יש ג׳ דרגות אלו. והענין הוא10, דהנה גבי תורה כתיב11 תורה צוה לנו משה מורשה, שהתורה היא בחי׳ ירושה לכאו״א מישראל, וידוע12 שגם תינוק בן יומו יורש הכל. ולמעלה מזה הוא מה שאמרו13 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, היינו שיש בחינה שבתורה הנמשכת ע״י עבודה ויגיעה. ולמעלה מזה היא בחי׳ המתנה שבתורה, שזהו מה שקבלת התורה נקראת מתן תורה (לשון מתנה), וגם אנו אומרים נותן התורה לשון עבר ולשון הוה. וכמארז״ל14 עה״פ15 ויתן אל משה ככלותו, שמתחילה הי׳ משה לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה.
וביאור הענין הוא, הנה מה ששבת מיקדשא וקיימא היינו ההמשכה כפי שהיא מצד סדר ההשתלשלות. ובלשון החסידות16, דבתחילה היא האתערותא דלעילא המעוררת את האתערותא דלתתא, ואח״כ ע״י עבודת האדם לעשות את השבת נוסף ענין שלמעלה מזה, כי ע״י האתערותא דלתתא ממשיך אתערותא דלעילא נעלית יותר. אמנם למעלה מזה הו״ע האתערותא דלעילא שלמעלה מזו הנמשכת ע״י אתערותא דלתתא, והיא בבחי׳ מתנה מלמעלה. ועל בחינה זו אמרו17 קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים, דעד״ז הוא גם במתנה, כמאמר18 אי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳ לא הוה יהיב לי׳ מתנתא. דהנה ע״פ סדר ההשתלשלות כתיב19 אתה תשלם לאיש כמעשהו, מדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו20, אבל מצד בחי׳ המתנה, הנה ע״י הכנת האתר שלים, נמשך מלמעלה מצד עצמו מה שקוב״ה לא שריא אלא באתר שלים.
והענין בעבודת האדם, הנה יש בחינה שבתורה הקשורה עם ישראל מצד עצם טבעם, דזהו מה שישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה21 וגם ר״ת יש ששים ריבוא אדם לישראל22. דענין זה הוא בלי עבודה, ואפילו בלי ידיעה. ועד״ז הוא גם בנוגע לקיום המצוות, דגם מי שאינו קשור לקיום התורה ומצוות עד שצריכים לכפותו לקיים המצוות, הרי יצרו הוא שאנסו ומצד עצם טבעו רוצה הוא לקיים רצון בוראו, כמ״ש הרמב״ם23. ולמעלה מזה הוא מה שממשיך ע״י עבודתו, דאני נבראתי לשמש את קוני24, ויתירה מזו לפי הגירסא25 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, היינו שכל מציאותו היא לשמש את קונו (וכידוע שהלשון לא כו׳ אלא כו׳ מורה על עיכוב בדיעבד, כדאיתא במנחות26), דע״י עבודתו הרי הוא מוסיף בכל רגע ורגע. דענין זה הוא למעלה מהקשר דישראל בתורה ומצוות מצד עצמם. אמנם למעלה מזה הו״ע המתנה, שנמשך לאחרי שלימות עבודתו.
ועד״ז יובן גם גבי שבת, שיש ג׳ מיני מנוחה בשבת. מנוחה הא׳ היא המנוחה שלאחרי העבודה בערב שבת, והיא הנמשכת מלמעלה, שבת מקדשא וקיימא. דמנוחה זו אינה מנוחה בשלימות, שהרי באה אחרי היגיעה. ומנוחה הב׳ היא המנוחה שנמשכת לאחר זמן, שהיא מנוחה שלימה יותר, וכנראה במוחש שאינה דומה המנוחה שמיד אחרי היגיעה אל המנוחה הבאה כמה שעות לאחרי זה. דבחינה זו היא ע״י עבודה. ולמעלה מזה היא בחי׳ המנוחה הג׳, כדלקמן.
ויובן זה ע״פ המבואר בכמה מקומות27 ההפרש בין השלום שהי׳ בימי דוד להשלום שהי׳ בימי שלמה בנו. דגבי דוד כתיב28 דם לרוב שפכת, אלא שבסוף ימיו כתיב29 וה׳ הניח לו מסביב כל אויביו וגו׳. והיינו בחי׳ שלום שלאחרי המלחמה. משא״כ בשלמה כתיב30 שלמה יהי׳ שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, שהי׳ בבחי׳ שלום בעצם. אמנם למעלה מזה הוא השלום שיהי׳ לעתיד לבוא כאשר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ31. וכמובן מהמבואר בד״ה פדה בשלום לאדמו״ר האמצעי32, עה״פ33 פדה בשלום נפשי מקרב לי, דבפשטות נאמר פסוק זה ע״י דוד המלך, ששלום זה הי׳ מקרב לי, שלום שאחרי המלחמה והקרב, ועד שגם בסוף ימיו כשהניח לו מאויביו מסביב (עד שאמר מזמור שלם ע״ז בב׳ נוסחאות, שבשמואל34 ושבתהילים35, כמבואר במ״א36 טעמי השינויים ביניהם), מ״מ הרי זהו שלום מאויבים. ולמעלה מזה הוא השלום שהי׳ בימי שלמה, שלא הי׳ צריך להלחם כלל, והאומות היו מביאים לו מס מעצמם. אמנם למעלה מזה הוא השלום שיהי׳ לעתיד לבוא כאשר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. כי בימי שלמה הרי הי׳ עדיין מציאות של לעו״ז, שלכן הי׳ אפשר להיות הירידה וכו׳. דאף שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא37, הרי לאחרי זה הלבנה מתמעטת וכו׳, שמזה מוכח שגם בימיו אין זה השלימות דשלום. וע״ד המבואר גבי מתן תורה דאף שאז פסקה זוהמתן38, מ״מ כיון שנשארה בעולם מציאות דלעו״ז, הי׳ אפשר להיות אח״כ הירידה39 וכו׳. משא״כ לעתיד כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שתתבטל לגמרי מציאות המנגד, וזוהי תכלית השלימות דשלום, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים40.
וזהו ענין ג׳ הבחינות שבשבת, שהן ג׳ הסעודות, דב׳ בחינות הראשונות הן בבחי׳ תענוג המורגש, משא״כ בחינה הג׳ היא תענוג בעצם, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו41, דעצם התענוג נמשך בבחי׳ מתנה מלמעלה, כמו כל עניני עצם שהמשכתם היא רק בדרך מתנה מלמעלה.
ועד״ז יובן גם בתורה, דישנם ב׳ בחינות. כמו שהוא בבחי׳ ירושה, וכמו שהוא ע״י עבודה, ובחינה הג׳ שבתורה, בחי׳ מתנה, היא באופן שמתבטלת לגמרי מציאות המנגד (שלום אמיתי), דזהו מה שניתנה למשה במתנה ונתבטל ענין השכחה. ומזה יובן גם בשנה השביעית, שיש בה ג׳ ענינים הנ״ל.
ויש לומר בדרך אפשר שג׳ בחינות אלו הן ג׳ מיני ההילולא שנת״ל42, דהילולא היינו שמחת החתונה, והרי התורה נקראת כלה (וישראל חתן)43, וגם שבת נקראת כלה. הילולא הא׳ היינו יחוד הנשמות למעלה, יחוד מ״ה וב״ן, יחוד נשמות האבות, אברהם ושרה יצחק ורבקה וכו׳. דזהו ענין ההילולא כמו שהוא מצד סדר ההשתלשלות. והילולא הב׳ היינו יחוד דכר ונוקבא למטה, דזכו שכינה שרוי׳ ביניהם44, שזהו ענין הילולא מצד עבודה. והילולא הג׳ היא ביחוד הגוף והנשמה בתחיית המתים, דהגוף יחי׳ מטל תחי׳ שע״י הקב״ה, בחי׳ מתנה מלמעלה, וכמ״ש45 בנבואת העצמות היבשות (שהיא ביאור והוכחה והכנה לתחיית המתים לעתיד, כמבואר בגמרא סנהדרין46), ונתתי רוחי בכם, בחי׳ מתנה. אלא שצ״ל העצם לוז47 שישאר מקודם, כי קוב״ה לא שריא אלא באתר שלים. דמפתח של תחיית המתים הוא בידי הקב״ה48.
ויהי רצון שעוד בזמן הזה יהי׳ גילוי בחינה זו, דהרי בכל שבת עתה אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת כו׳, ובפרט באלף הששי, שאז צ״ל הטעימה מהגילויים דאלף השביעי49. וע״י מעשינו ועבודתינו50, בפרט בהפצת המעיינות חוצה51, היינו לא רק המים שבמעיינות, אלא המעיינות עצמם, ושהם עצמם נמשכים בחוץ52, נזכה בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (בהר כה, א-ד).
2) שם כו, ב.
3) ד״ה את שבתותי עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תד. שם תיא ואילך). ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 79 ואילך). וראה גם לקו״ת שה״ש כד, א-ב. סה״מ תש״ד ריש ע׳ 194.
4) ביצה יז, א. ברכות מט, א.
5) ע״ז ג, סע״א.
6) תשא לא, טז.
7) שבת י, ב. ביצה טז, א.
8) סנהדרין נח, ב.
9) שבת פו, ב.
10) ראה בארוכה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פרק סו (ע׳ עז). סח (ע׳ פ-פא). עא (ע׳ פד). ד״ה אם רוח המושל תר״ל פ״ג (סה״מ תר״ל ס״ע פו ואילך). ד״ה תורה צוה תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ כו ואילך). ד״ה אם רוח המושל תרצ״ה פ״ד ואילך (סה״מ קונטרסים ח״ב שסא, א ואילך). ד״ה תורה צוה תש״ב (סה״מ תש״ב ע׳ 39 ואילך). תשכ״ג (סה״מ דברים ח״ב ע׳ רצט ואילך). לקו״ש חי״ג ע׳ 115 ואילך.
11) ברכה לג, ד.
12) ראה נדה מג, סע״ב ואילך (במשנה). רמב״ם הל׳ נחלות ספ״א.
13) אבות פ״ב מי״ב.
14) נדרים לח, א. שמו״ר פמ״א, ו. תנחומא תשא טז.
15) תשא לא, יח.
16) ראה לקו״ת שה״ש ושאר מקומות שנסמנו לעיל הערה 3. לקו״ש חי״ב ע׳ 72.
17) זח״ג צ, ב.
18) ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב״מ טז, א. ב״ב קנו, א. וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 117. וש״נ. סה״מ דברים ח״א ס״ע נח. וש״נ.
19) תהלים סב, יג.
20) סוטה ח, ב (במשנה). מגילה יב, ב.
21) מגלה עמוקות אופן קפו (הובא ביל״ר ר״פ בראשית. ילקוט חדש ערך תורה סימן קעח. ועוד). וראה ז״ח עה״פ וזאת לפנים בישראל.
22) כש״ט סש״ב (בהוצאת קה״ת – מג, ד). וראה שיחת ש״פ יתרו שנה זו (שיחות קודש תש״מ ח״ב ס״ע 143-4).
23) הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
24) משנה וברייתא סוף קידושין.
25) כ״ה גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו.
26) פג, ב בתוד״ה מתני׳.
27) ראה סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב ואילך. תש״ד ע׳ 106 ואילך.
28) דברי הימים-א כב, ח.
29) שמואל-ב ז, א.
30) דברי הימים שם, ט.
31) זכרי׳ יג, ב.
32) שערי תשובה ח״א מט, א ואילך.
33) תהלים נה, יט.
34) פרק כב.
35) מזמור יח.
36) אברבנאל שמואל-ב כב. אהבת יונתן על שביעי של פסח. ועוד.
37) זהר ח״א קנ, רע״א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. ח״ב פה, א. ח״ג מ, ב. מו, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
38) שבת קמו, א. זהר ח״א נב, ב. קכו, ב. ח״ג קצג, ב. ועוד.
39) ראה זהר שם. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ שי הערה 6.
40) תמיד בסופה.
41) ראה ע׳ תקמד ואילך.
42) בד״ה להבין הילולא דרשב״י (סה״מ ימי הספירה ע׳ ר ואילך).
43) ראה לקו״ת ברכה צג, ד ואילך. שה״ש לח, ב. וש״נ.
44) סוטה יז, א. ועוד.
45) יחזקאל ז, יד.
46) צב, ב.
47) ב״ר פכ״ח, ג. וש״נ. זח״ב כח, ב. ועוד. תוד״ה והוא – ב״ק טז, ב.
48) תענית ב, א.
49) ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 282. וש״נ.
50) תניא רפל״ז.
51) ראה אגה״ק דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
52) ראה לקו״ד ח״ב שיא, ב. שכח, א ואילך. סה״ש תש״ד ע׳ 106. לקו״ש שם. ועוד.
[סה"מ ויקרא ע' רנ ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קמד ואילך.