בס״ד. ש״פ תשא, ט״ז אדר ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו׳1, הנה תשא פירושו תמנה2, ולפי זה צריך להבין למה נקט הכתוב לשון כי תשא ולא לשונות אחרים המורים על ענין המנין, וכמו בחומש במדבר דנקט לשון פקידה, תפקוד וכיו״ב, עד שנקרא כל החומש בשם חומש הפקודים3, וא״כ למה נקט כאן בלשון של נשיאת ראש שהוא לשון חשיבות. והגם שמצינו שענין המנין מורה על חשיבות, דדבר שבמנין אינו בטל מצד חשיבותו4 (ובזה גופא יש ב׳ אופנים, את שדרכו להמנות וכל שדרכו להמנות4), הרי מ״מ זהו בכל ענין של מנין ומספר, וגם אם הי׳ נוקט לשון של מנין סתם הרי כבר יש בזה חשיבות זו. גם צריך להבין מ״ש כי תשא את ראש דוקא, דענין הנשיאות וההגבהה שייך לכאורה בדבר הצריך הגבהה, משא״כ הראש הרי גם מצד עצמו הוא חשוב במקום ובמעלה, ולמה צריך לפעול בו נשיאה והגבהה. גם צריך להבין מ״ש לפקודיהם, דלכאורה זהו כפל לשון והוה לי׳ לומר כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו גו׳. ועוד זאת, דלכאורה ענין הפקודים יש בו פירוש שהוא היפך של חשיבות, וכמ״ש5 כי יפקד מושבך, דהיינו שיחסר מקום מושבו, וא״כ למה מביא לשון זו שהוא היפך התוכן דנשיאת ראש.
ולהבין זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל6 במ״ש7 ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, דלכאורה צריך ביאור מה נתחדש בזה בהזמן דפורים, הרי ענינים אלו דאורה ושמחה וששון ויקר היו בישראל עוד לפני זה. והגם שאמרו רז״ל8 שנקרא שמו אחשוורוש על שם שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, מ״מ הרי עשה המלך אחשוורוש משתה והראה יקר תפארת גדולתו, והי׳ זה גם עבור ישראל כמאמר9 לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי וכו׳. ואף שבינתיים היתה גזירת המן ואח״כ נתבטלה הגזירה, וחזר להיות כמו שהי׳ מקודם, הרי בשביל זה אין הכתוב צריך להודיענו דהיתה אורה ושמחה וששון ויקר, כי אין בזה חידוש כלל, דמובן מעצמו, שכיון שבטלה הגזירה ממילא חזרו כל הדברים לכמו שהיו. ובפרט לפי דרשת רז״ל10 אורה זו תורה ושמחה זה יו״ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, דהרי בודאי היו ענינים אלו בישראל גם קודם לכן. ונתבאר בזה, דהחידוש לאחרי הנס דפורים הוא מה שכל דברים אלו היו ליהודים דייקא, היינו שהיו מצד הענין דיהודי11, דהשם יהודי הוא על שם שכופר בעבודה זרה12 אשר הכופר בה (בעבודה זרה) כמודה בכל התורה כולה13, והיינו ענין ההודאה שלמעלה מטעם ודעת. ובספירות הוא דאורה זו תורה היינו חכמה, ושמחה היינו בינה וששון זו מילה דהיינו יסוד ויקר היינו ספירת המלכות, שהם ד׳ מדריגות, וענין ההודאה, ליהודים, הוא הבחינה החמישית שלמעלה מהם. וזהו מ״ש ליהודים היתה, ע״ד מ״ש14 והי׳ ברכה, דכל הברכות נתונות בידך15, נתינה דוקא, ע״ד מ״ש16 ונתתם חמישית גו׳ וארבע הידות תהי׳ לכם.
וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה מה שיהודי הו״ע ההודאה הוא כמ״ש לגבי נתינת השם יהודה17 הפעם אודה את ה׳ על כן קראה שמו יהודה. והנה בענין ההודאה (אודה את ה׳) יש ב׳ אופנים. דישנו ענין ההודאה שהוא למטה מכל הענינים, דהטעם שמודה בלבד הוא משום שהוא למטה מהגילוי דשם הוי׳, ולכן רק מודה להוי׳, ובאופן דאודה את הוי׳, את הטפל להוי׳. [ויש להוסיף בזה ע״פ המבואר בשער היחוד והאמונה18 במ״ש19 ואתה מחי׳ את כולם דקאי על כ״ב אותיות מא׳ עד ת׳ וה׳ מוצאות הפה, דזהו אתה, וכתיב20 אַתָ הוא הוי׳ לבדך, אתה חסר ה׳, היינו שכל הנבראים שנוצרים ע״י כ״ב האותיות וה׳ מוצאות הפה הם באופן דאת וטפל להוי׳]. אמנם הרי כתיב כאן הפעם אודה את הוי׳, הפעם דייקא, היינו שזוהי הודאה שאינה באה מחמת החסרון בהגילוי, אלא היא באה לאחרי לידת ראובן ושמעון ולוי21, דהיינו כל האופנים בגילוי אלקות. דראובן הו״ע הראי׳ ושמעון הו״ע השמיעה ולוי הוא מלשון הפעם ילוה אישי אלי22 היינו ענין החיבור וההתקשרות, וא״כ ההודאה שלאחרי זה הרי היא הודאה נעלית ביותר, שהיא למעלה מכל המדריגות שלפני׳.
וזהו מה שמבואר בתו״א23 דענין השבטים בעבודת האדם הוא, דראובן הוא בפרשה ראשונה דקריאת שמע שהעבודה בה היא בבחי׳ ראי׳ באלקות, ושמעון שענינו שמיעה הו״ע פרשה שני׳ דקריאת שמע, ולוי שענינו לוי׳ וחיבור באלקות הוא ענין אמת ויציב, ויהודה הו״ע תפילת העמידה שהיא תכלית הביטול וההודאה, ביטול במציאות, ביטול אמיתי. דהגם שגם בפרשה ראשונה של קריאת שמע אומרים ואהבת גו׳ בכל מאדך24, מ״מ הרי זה באופן של ציור ודרגא, משא״כ הביטול דתפילת העמידה הוא ביטול אמיתי שלמעלה מכל ציור. ומזה מובן גם שבענין העולמות הרי בחי׳ יהודה שייך לעולם האצילות, וכמבואר בכמה מקומות25 שכל התפילה כולה היא ד׳ שליבות, כמ״ש26 והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שזהו הסולם דתפילה שיש בו ד׳ שליבות, פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע ושמונה עשרה, שהם עשי׳ יצירה בריאה ואצילות, והיינו שהעבודה דתפילת העמידה היא בעולם האצילות, עולם האחדות27. אמנם הגם שהעבודה דתפילת העמידה היא בעולם האצילות, מ״מ אומרים בה בקשות על ענינים גשמיים, רופא חולים ומברך השנים וכיו״ב, אך הענין הוא28, דבאמת זוהי בקשת הנשמה, ורק מפני שירדה למטה בגוף הגשמי לכן בקשתה היא על ענינים גשמיים. ואדרבה, דוקא בהיות הנשמה למטה ועוסקת עם דברים גשמיים יכולה להגיע למעלה זו דביטול אמיתי, שהרי אפילו צדיק גמור עובד הוי׳ באהבה בתענוגים הוא בבחי׳ יש מי שאוהב29 כמבואר בתניא30, ודוקא ע״י קיום המצוות בדברים גשמיים הוא מגיע לתכלית הביטול, ולכן הבקשה בתפילת העמידה היא על דברים גשמיים דוקא, כי בזה בא לידי ביטוי ענין תכלית הביטול, שאינו רוצה בשום גילויים, אפילו גילויים הכי עליונים, וכפתגם הידוע מרבינו הזקן31 שאמר מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ32, איני רוצה שום דבר, איני רוצה את הגן עדן שלך איני רוצה את העולם הבא שלך כו׳ איני רוצה כי אם אותך בלבד (איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאיין ג״ע איך וויל ניט דאיין עוה״ב כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין), שזהו תכלית הביטול. ולכן אז דוקא יכול לבקש על דברים גשמיים, כמבואר בקונטרס העבודה33 שע״י הביטול וקבלת עול מלכות שמים בתכלית אז דוקא יכול להיות מוכשר ומסוגל להעבודה במוח ולב וכו׳. וכן מובן מהמבואר בלקו״ת34 בענין עד מהרה ירוץ דברו35, שדוקא כאשר ההמשכה היא מלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, אז נמשכת למטה מטה כמו שהיא.
והנה אף שביטול הנ״ל הוא למעלה מכל ציור, בכל זאת הרי הוא ממשיכו אח״כ בכל סדר ההשתלשלות. והענין הוא, דאף שהנשמה בהיותה למטה הרי היא מלובשת בגוף גשמי, מ״מ יש בה כל עניני סדר ההשתלשלות, וכמו שאומרים36 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, היינו שיש בה מכל העולמות, בריאה ויצירה וכו׳, וגם נשמה שנתת בי, שיש בה נתינתו של הקב״ה שהוא ונתינתו אחד, ועוד זאת שהקב״ה משגיח עליו, וכמאמר רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה18 דלא כטעות הכופרים בהשגחה פרטית אלא הקב״ה משגיח על כאו״א ובאופן שהוא והשגחתו אחד, ועד לאתה משמרה בקרבי, שיש בה שימור ממקום עליון יותר, כמובן בפשטות שהשומר הוא נעלה יותר מן הנשמר. וזהו ענין עבודת הנשמה למטה, שלא זו בלבד שע״י עבודתה בעולם הזה התחתון הרי היא מגיעה לתכלית הביטול הנ״ל, אלא שגם משפיעה ענין זה בכל סדר ההשתלשלות. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, שכל ד׳ המדריגות דסדר ההשתלשלות, אורה ושמחה וששון ויקר, חכמה בינה ז״א ומלכות, הרי כולם הם באופן דליהודים, שנמשך בהם תכלית הביטול, שזה ממשיך עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות.
וע״פ כל הנ״ל יובן ענין כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו׳, דדוקא ע״י לפקודיהם שזהו ענין של חסרון, עי״ז מגיע האדם לנשיאת ראש, כי ע״י ההתבוננות במצבו שהוא חסר ביותר ונמצא בעולם העשי׳, עי״ז דוקא בא לתכלית הביטול כנ״ל. וכמו שהי׳ בפשטות, שע״י שישראל ראו בעולם העשי׳ שטבעת המלך ניתנה להמן, עי״ז נתעוררו לתשובה באופן נעלה ביותר. וכמו שמביא ע״ז כ״ק אדמו״ר האמצעי37 משל מעני שכשמכיר במצבו הרי מזה נעשה בדרך ממילא (שלא ע״י התבוננות) במצב של בכיות וכו׳. והגם שלכאורה איך אפשר להביא ראי׳ מהטבע הגשמי. הענין בזה, שאין זה ראי׳, ורק שמכיון שכל הענינים שבגשמיות העולם נשתלשלו מהם, מהענינים ברוחניות, לכן מענינים הגשמיים יכולים לידע איך הוא ברוחניות בשרשם. וזהו מ״ש גבי סיהרא דלית לה מגרמה כלום38, דנהורא תתאה קארי תדיר ולא שכיך וכו׳39. וע״י התעוררות זו באו אח״כ למצב של ליהודים, ביטול. ואח״כ ממשיכו באורה ושמחה וששון ויקר מלמטה למעלה, אורה הוא חכמה, היינו בחינה זו שבחכמה שהיא בבחי׳ מקבל לגבי למעלה ממנה, דאורה לשון נקבה שהוא מקבל בלבד (כידוע40 בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו41), ואח״כ שמחה שהיא למעלה מזה, ואח״כ ששון שהוא למעלה משניהם, דששון זו מילה וכתיב42 מי יעלה לנו השמימה ר״ת מילה43, דר״ת הוא הראש של התיבה, היינו שענין המילה הוא הראש דבחי׳ מי יעלה לנו השמימה, ולמעלה מזה הוא בחי׳ ויקר אלו תפילין, וכידוע שיש למעלה תר״ך עמודי אור בגימטריא כתר44, וחציו הוא בחי׳ ש״י, שע״ז אומרים45 שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות, אמנם זהו החצי התחתון דכתר, אבל בחי׳ יקר שהוא ג״כ בגימטריא ש״י הרי זה בחי׳ חצי העליון דכתר כו׳46, שלמעלה מכל הענינים.
וזהו גם מ״ש47 זה יתנו גו׳ ואמרו רז״ל48 שאמר משה להקב״ה במה תרום קרנן של ישראל אמר לו הקב״ה בכי תשא, ומפרש רש״י שזהו ע״י הצדקה וכמ״ש49 וצדקה תרומם גוי. וכמבואר בתו״א בתחילתו50 דענין גוי קאי על נה״י (שהם ג״כ ג׳ הענינים בפסוק אורה ושמחה וששון).
והנה כתיב51 והימים האלה נזכרים ונעשים, שכל הענינים שנזכרים כדבעי הרי אז הם נעשים ונמשכים תיכף, וכן הוא בענין זה, דע״י הקריאה בתורה דענין זה יתנו, באים מיד לענין זה א-לי ואנוהו52, מראה באצבעו ואומר זה53, שזה יהי׳ בעת הגילוי דלעתיד, וכמ״ש54 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ב״פ זה, וכמו שאומרים גם בהפטרת הפרשה הוי׳ הוא האלקים55 ב׳ פעמים, שזהו החידוש דבעל תשובה על הצדיק, כפליים לתושי׳56, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז תהי׳ נתינת מחצית השקל בבית המקדש, שיבנה בית המקדש במקומו57, בקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (תשא) ל, יב. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד״ה ליהודים היתה אורה דפורים – סה״מ פורים ע׳ רב ואילך).
2) פרש״י עה״פ.
3) סוטה לו, ב.
4) ביצה ג, ב. וש״נ. שו״ע יו״ד סימן קי.
5) שמואל-א כ, יח.
6) בד״ה ליהודים היתה אורה הנ״ל הערה 1.
7) אסתר ח, טז.
8) מגילה יא, א.
9) שם יב, א.
10) שם טז, ב.
11) תו״א מג״א צא, ב. צז, א. צט, א. (הוספות) קכא, ד. שערי אורה שער הפורים צג, ב.
12) מגילה יג, רע״א.
13) קידושין מ, א.
14) לך לך יב, ב.
15) פרש״י עה״פ.
16) ויגש מז, כד.
17) ויצא כט, לה. ראה תו״א שם צט, א. שערי אורה שם.
18) פרק ב.
19) נחמי׳ ט, י.
20) שם, ה.
21) ראה ד״ה יהודה אתה יודוך אחיך בתו״א ר״פ ויחי (מה, א ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל תשל״ח (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ רלט ואילך). תשמ״ו (שם ע׳ רמד ואילך). וש״נ.
22) ויצא כט, לד.
23) שבהערה 21.
24) ואתחנן ו, ה.
25) ראה מג״ע אופן קצו (הובא בילקוט ראובני ויצא כח, יב). של״ה חלק תושב״כ ר״פ ויצא (רצא, סע״ב ואילך). לקו״ת בשלח ב, ב. סה״מ תש״ח ע׳ 80 ואילך. ד״ה אתה אחד תשמ״ב פ״ב (סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ריש ע׳ סד). לעיל ע׳ כג.
26) ויצא שם. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תקון מה.
27) ראה תו״א בראשית ג, א. וארא נז, א. ובכ״מ.
28) ראה גם לקו״ש חי״ט ע׳ 293 ואילך.
29) תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ועוד.
30) פל״ה. פל״ז.
31) הובא בשרש מצות התפלה פ״מ (סהמ״צ להצ״צ קלח, סע״א). ״היום יום״ יח כסלו. ובכ״מ.
32) תהלים עג, כה.
33) פ״ב.
34) ס״פ קרח.
35) תהלים קמז, טו.
36) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
37) ראה דרך חיים שעה״ת ספ״ב (ה, ב).
38) זהר ח״א לג, ב. רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
39) ראה זהר ח״ב קמ, א. ח״א קעח, ב. עז, ב. פו, ב.
40) ראה לקו״ת עקב יז, ב. סה״מ תרח״ץ ס״ע קצה. ד״ה וקבל היהודים הנ״ל (סה״מ פורים ע׳ רז).
41) נוסח ברכות ק״ש דערבית.
42) נצבים ל, יב.
43) תקו״ז תיקון כב (סה, ב. סו, א). תיקון ע (קלא, א). תו״א לך לך יג, סע״ב ואילך. מקץ לא, ג. לקו״ת תזריע כא, ד. ר״ה סג, ריש ע״ד. ובכ״מ.
44) ראה ספר כתר תורה (להר״ד ויטאל) – הובא בתורת העולה להרמ״א ח״ג פל״ח. של״ה פ׳ יתרו שטז, סע״א. אגה״ק סכ״ט (קמט, סע״ב ואילך). לקו״ת נשא כג, ג. סה״מ תרח״ץ ע׳ יח. תש״ח ע׳ 165 בהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א.
45) עוקצין בסופה.
46) ראה לקו״ת שם.
47) פרשתנו ל, יג.
48) ב״ב י, ב.
49) משלי יד, לו.
50) בראשית א, ב.
51) אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבי״ם. הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד״א פרק כט.
52) בשלח טו, ב.
53) ראה תענית בסופה (ובפרש״י ד״ה מראה באצבעו). שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י בשלח שם.
54) ישעי׳ כה, ט. תענית ושמו״ר שם.
55) מלכים-א יא, יט.
56) איוב יא, ו. שמו״ר פמ״ו, א. וראה ד״ה ביום השמע״צ עזר״ת (הא׳) (סה״מ עזר״ת ע׳ לב ואילך). תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ 49 ואילך). ובכ״מ.
57) ע״פ ל׳ הרמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
[סה"מ שמות ח"ב ע' רנ ואילך]
כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 422 ואילך.