בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך מסת נדבת ידך גו׳ כאשר יברכך הוי׳ אלקיך1, וצריך להבין מ״ש ועשית חג שבועות (בתחילה ועשית ואח״כ חג שבועות), דבכל מקום נאמר תחילה ענין העיקרי ואח״כ ענין העשי׳, וכמו בסוכות שנאמר2 חג הסוכות תעשה לך, בתחילה חג הסוכות ואח״כ תעשה לך, ולמה אומר כאן ועשית חג שבועות. ומזה שמקדים ועשית לפני חג שבועות מוכח שגבי שבועות ועשית הו״ע עיקרי, וצריך להבין זה. וביותר אינו מובן, דלכאורה אדרבה, שגבי שבועות לא ישנו ענין של עשי׳3. דזהו החילוק שבין שבועות לפסח וסוכות, שבחג הפסח ישנו ענין העשי׳ בביעור חמץ ואכילת מצות, וכן בחג הסוכות ישנו ענין העשי׳ דסוכה וד׳ מינים, משא״כ בחג השבועות לא ישנה שום עשי׳. שלכן נקרא בשם עצרת, לפי שבהיו״ט דשבועות לא ישנה שום עשי׳ ורק שהוא עצרת מעשיית מלאכה4. ולפי זה תוגדל הקושיא מה שדוקא גבי חג השבועות מתחיל הכתוב בועשית. ואע״פ שועשית קאי גם על מסת נדבת ידך, שבזה שייך לשון עשי׳, הרי בפשטות קאי ועשית על חג שבועות. שמזה מובן שבשבועות ישנו ענין העשי׳, ועד שהעשי׳ הוא ענין עיקרי בשבועות כנ״ל. וגם צריך להבין מ״ש ועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך, שע״י עשיית חג שבועות נעשה הענין דהוי׳ אלקיך. וממשיך בכתוב מסת נדבת ידך, והיינו שנתינה זו צריכה להיות שלא ע״ד הרגיל כי אם שמערבין זה מן החולין5, או כהלשון ויתור6. וצריך להבין7, והרי דין זה הוא בכל מועד (שלומדים זה מחג השבועות על כל המועדים), ולמה נאמר זה בפירוש גבי חג השבועות דוקא. וגם צריך להבין8 מ״ש מסת נדבת ידך, והרי ענין הנדבה תלוי בלב, שלכן לשון הרגיל הוא נדיב לב, ולמה אומר נדבת ידך ולא נדבת לבך.
והנה ידוע שחג השבועות הוא ענין מתן תורה, וכמו שקבעו אנשי כנסת הגדולה בהתפלות וברכות דחג השבועות הנוסח זמן מתן תורתנו. והגם שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בשולחנו9 שהקביעות דחג השבועות אינה תלוי׳ ביום מתן תורה (ו׳ בסיון), ורק בחמשים לעומר, שלכן בזמן שהיו מקדשין החדשים ע״פ הראי׳ הי׳ אפשר להיות הקביעות דחג השבועות גם ביום אחר, פעמים בה׳ פעמים בו׳ פעמים בז׳10, ומה שאנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתנו הוא לפי שלפי חשבון קביעות החדשים המסור בידינו עכשיו יהי׳ לעולם חג זה בששה בסיון, אעפ״כ הרי מובן שזה גופא מה שהקביעות דחג השבועות עכשיו היא לעולם בו׳ בסיון, יום מתן תורה, אין זה בדרך מקרה ח״ו, כי אם לפי שחג השבועות שייך להענין דמתן תורה11. ועד שלדעת כמה תנאים, הקביעות לשבועות היתה לעולם בו׳ בסיון (גם בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראי׳)12, וגם לפי הפסק דין של אדמו״ר הזקן שהי׳ יכול להיות גם בה׳ ובז׳, הרי מזה שעכשיו הוא לעולם בו׳ בסיון מובן שחג השבועות שייך למתן תורה, שלכן נוסח הברכה הוא חג השבועות זמן מתן תורתנו. ומזה מובן שעבודת האדם שצריכה להיות בחג השבועות, המבוארת בהכתוב ועשית חג שבועות גו׳, היא הכנה וכו׳ להענין דמתן תורה. ועפ״ז מובן גם, שכל הדיוקים דלעיל שבפסוק זה, הם פרטי עבודת האדם בההכנה למתן תורה, שכל פרטים אלו הם בהתאם עם הענין דמתן תורה. וכמו הענין דועשית חג שבועות להוי׳ אלקיך שהוא בהתאם למה שנאמר בהתחלת עשרת הדברות אנכי הוי׳ אלקיך13.
והנה בתחילת מתן תורה נאמר14 וידבר אלקים גו׳. לא שם הוי׳ שהוא שם המיוחד כו׳15, כי אם שם אלקים דוקא16 שהוא מגן ונרתק על שם הוי׳ כמ״ש17 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ועד שאלקים בגימטריא הטבע18, וכדאיתא בשולחן ערוך19 דאלקים פירושו בעל היכולת ובעל הכחות כולם, שענין זה (כח ויכולת) ישנו גם בנבראים, וכמ״ש20 ואת אילי הארץ לקח (וההוכחה שאלקים הוא מלשון כח הוא ממ״ש אילי הארץ), שלכן גם הדיין למטה נקרא בשם אלקים21, ועאכו״כ שהמלאכים נקראים בשם אלקים וכמ״ש22 אלקי האלקים. ואינו מובן, הרי בתורה נאמר ואהי׳ אצלו גו׳ שעשועים23, נעלמה מעין כל חי24, לא ידע אנוש ערכה25, ומכיון שעד מתן תורה היתה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים26, הרי מובן שבהתורה שהיתה לפני מתן תורה לא היתה בחינה זו, ובשעת מתן תורה ניתנה התורה משרשה הראשון כמו שהיא בבחי׳ נעלמה מעין כל חי, ולמה אומר וידבר אלקים. וביותר אינו מובן ע״פ המבואר, שזה מי שדיבר את כל הדברים האלה הוא למעלה במדריגה מהדברים שמדבר, ובדוגמת אדם המדבר שהוא למעלה מהדיבור שמדבר, ועד שהדיבור אינו תופס מקום כלל לגבי האדם המדבר כמבואר בארוכה בתניא פרק כ׳27, ולמה אומר וידבר אלקים. והנה עד״ז הוא גם בנוגע להשכר על תורה ומצוות, שהיעודים בנוגע השכר על תורה ומצוות הם יעודים גשמיים28, אך יחד עם זה מבואר ברמב״ם29 שעיקר השכר יהי׳ לעולם הבא וכל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך30, שגם כאן [גבי השכר דעולם הבא, שהוא עיקר השכר שלמעלה מכל היעודים שאמרו הנביאים] הוא מזכיר שם אלקים דוקא. ועד״ז הוא בנוגע כללות הברכות שנתברכו ישראל, ששורש כל הברכות הוא ברכות יצחק ליעקב [שהם ברכות הכי נעלות שלכן באו מיצחק דוקא, בחי׳ גבורות, לפי שהו״ע תגבורת הברכות31], שגם בזה נאמר32 ויתן לך האלקים גו׳, האלקים דוקא. והרי גם ברכות אלו שייכות למתן תורה, וכמארז״ל33 עה״פ32 ויתן לך האלקים גו׳ מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה ורוב דגן ותירוש תלמוד ואגדה שהם הפרטים שבתורה, ואמר בזה ויתן לך האלקים בדוגמת מה שנאמר במתן תורה וידבר אלקים.
וצריך להבין34 מהו ענין הברכה ויתן לך האלקים מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה וכו׳, והלא כל התורה נתן הקב״ה לישראל בשעת מתן תורה, ומה מוסיף בברכת ויתן לך. אך הענין הוא35, שויתן לך גו׳ מטל השמים גו׳ קאי אמאן דדחקין במילין דחוכמתא36, שהו״ע העיון בתורה, עמלים בתורה37. וזהו מ״ש ויתן לך האלקים, האלקים הוא בחי׳ העלם העצמי, כי ענין העיון בתורה נמשך מבחי׳ העלם העצמי ומגיע בהעלם העצמי. וזהו גם החידוש שבויתן לך האלקים מטל השמים גו׳ על מתן תורה, כי ענין העיון בתורה כו׳ הוא למעלה מבחי׳ התורה שניתנה במתן תורה. וע״ד מה שאמרו רז״ל38 שפלפולא דאורייתא ניתנה רק למשה אלא שמשה נהג בה טוב עין ונתנה לכל ישראל. אמנם, אף ששם אלקים שנזכר כאן קאי על העלם העצמי כנ״ל, אעפ״כ, הרי הכוונה בזה היא גם לשם אלקים כמו שהוא כפשוטו אלקים בגימטריא הטבע, ועד שגם על דיינים וענינים טבעיים שלמטה משתמשים בשם אלקים, וכלשון רז״ל39 (בנוגע לוידבר אלקים דמתן תורה) מפי הגבורה שמענום, שהוא בחי׳ גבורה כמו שנתפסת בשמיעת אוזן הגשמי.
והנה עד״ז הוא גם בההכנה למתן תורה שמצד בני ישראל, אשר ההכנה דבנ״י למתן תורה היתה מה שהקדימו נעשה לנשמע40. שע״י הקדמה זו הנה תומת ישרים תנחם41, והיינו שבגלל זה זכו למתן תורה. הנה גם בההכנה למתן תורה הדיוק הוא נעשה ונשמע, לא נקיים מה שנשמע כי אם נעשה דוקא42, שעשי׳ היא דרגא הכי תחתונה שבכחות האדם, כמבואר בתניא43 עה״פ44 כולם בחכמה עשית. והיינו דהגם שהקדמת נעשה לנשמע מורה על ביטול הכי נעלה, ביטול לבעל הרצון45, שמתבטל ממציאותו (אַז ער ווערט אויס מציאות) בפני עצמו ונעשה דבר אחד עם בחי׳ בעל הרצון שבטל אליו, שהוא למעלה מבחי׳ רצון, ועאכו״כ שהוא למעלה מהענינים פנימיים שהרצון הוא למעלה מהם, מ״מ אומר כאן הלשון נעשה דוקא, שמורה על דרגא הכי תחתונה. והנה עד״ז הוא גם בנוגע לתוכן התורה בכללותה ובנוגע לתוכן עשרת הדברות במיוחד, שרוב הציוויים דעשרת הדברות הם, בלשון אדמו״ר הזקן בלקו״ת46, דברים פשוטים, ואעפ״כ הנה דברים פשוטים אלו שייכים לוירד הוי׳ על הר סיני47 שהוא גילוי עצום שלא הי׳ לעולמים, שעד מתן תורה היתה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים כו׳ ובשעת מתן תורה וירד הוי׳ על הר סיני26, שלכן הי׳ אז הרעש דקולות ולפידים וכו׳, ועכ״ז הנה בעת גילוי עצום הלזה נאמרו דברים פשוטים דוקא. ועד״ז הוא גם בנוגע להקולות שהיו במתן תורה, דאף שהקולות היו גילויים נעלים ביותר, ועד שבקולות אלו נכללים גם הגילויים הכי ראשונים כו׳, שלכן פעלו שינוי הסדר בכחות האדם שהיו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה48, ואעפ״כ הנה מזה גופא מוכרח שהקולות ולפידים היו גם בגשמיות, דזהו רואין את הנשמע ושומעין את הנראה, שראו בעין הגשמי את הקולות ושמעו באוזן הגשמי את הלפידים.
והענין הוא49, דהנה החידוש דמתן תורה הוא מה שאז נעשה שינוי בגשמיות העולם. דהנה אלפיים שנה קדמה תורה לעולם50, וגם למטה היתה התורה, וכדאיתא בפרקי דר׳ אליעזר51 שאדם הראשון הי׳ לומד התורה, וכמו״כ הצדיקים שלאחריו, ואמרו רז״ל52 שאברהם אבינו קיים כל התורה עד שלא ניתנה, ומעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים, ומכל שכן שכן הי׳ אצל האבות וכמאמר52 אברהם זקן ויושב בישיבה יצחק זקן ויושב בישיבה יעקב זקן ויושב בישיבה, וכתיב53 ואת יהודה שלח לפניו גו׳ להורות לפניו גושנה, לייסד בית מדרש ובית הוראה54, ולא רק שהי׳ אז לימוד התורה אלא שהי׳ אז גם קיום התורה בעשי׳ בפועל, וכמו שאמרו שאברהם אבינו קיים כל התורה, ואפילו עירוב תבשילין, ואעפ״כ הנה לא הי׳ אז עדיין הענין דמתן תורה, והיינו שהתורה שקיימו לא פעלה שינוי בהגשמי לפי שהיתה אז הגזירה עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים, שלכן מעשה האבות דואל הבקר רץ אברהם55, חפירת בארות דיצחק56 ומעשה המקלות דיעקב57, עם שהיו ענינים נעלים, לא פעלו שינוי בהגשמי, והיינו שהדבר הגשמי שבו עשו את המצוה לא נעשה לענין של קדושה לאחרי עשיית המצוה, מצד הגזירה דתחתונים לא יעלו למעלה. ודוקא לאחר מתן תורה שנתבטלה הגזירה וניתן הכח שתחתונים יעלו לעליונים, הנה אז דוקא התחתון, הדבר הגשמי שבו נעשה המצוה, נעשה לתשמישי קדושה או לדבר שבקדושה גם לאחרי עשיית המצוה – תחתונים יעלו למעלה.
וזהו מה שבשעת מתן תורה נאמרו דברים פשוטים דוקא, כי כל החידוש דמתן תורה הוא שמשעת מתן תורה ואילך הנה תורה לא בשמים היא58 אלא ירדה למטה דוקא, כדי להשלים הכוונה דלעשות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא59. וכמו שבדירת האדם כתיב60 כתפארת אדם לשבת בית, שהדירה מוסיפה תפארת בהאדם שדר בה, עד״ז הוא כביכול בענין הדירה לו ית׳, שע״י שישראל עושים דירה לו ית׳ מיתוסף כביכול גם למעלה, כי בזה משלימים את רצונו שלמעשה ידיך תכסוף61, וכמאמר62 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שע״י שנעשה רצוני נעשה נחת רוח לפני.
וזהו גם מה שההכנה למתן תורה היתה הקדמת נעשה לנשמע, כי ההכנה צריכה להיות מעין ההמשכה. ואף שמתן תורה הי׳ בדרך אתערותא דלעילא, מ״מ הרי במדה שאדם מודד כו׳63. אלא שהכוונה כאן היא לא לענין המדידה ח״ו, ורק לזה שההכנה למתן תורה היא שייכת ומעין האתערותא דלעילא. ולכן, מכיון שהחידוש שבההמשכה דמתן תורה הוא שהתחתונים יעלו למעלה, לכן גם בההכנה דמתן תורה נוגע הענין דנעשה דוקא. והיינו שהענין דהקדמת נעשה לנשמע שהוא ביטול לבעל הרצון ועד שנעשה חד עם בעל הרצון כנ״ל, הנה ענין זה יהי׳ גם בכח העשי׳ שלו, ואדרבה, העיקר מה שנוגע כאן הוא כח העשי׳, אשר גם כח העשי׳, דרגא הכי תחתונה, יהי׳ בביטול ויתאחד עם בעל הרצון – התחתונים יעלו למעלה.
וזהו גם וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, דאף שהתורה היא נעלמה מעין כל חי, בחי׳ שעשועים עצמיים וכו׳, בכל זאת נאמר כאן שם אלקים דוקא, שבחי׳ אלקים שמורה על העלם העצמי נמשך גם באלקים כפשוטו כו׳. וענין זה הוא באופן ד״לאמר״64, שבכל דור ודור כאשר ישראל קורא ושונה65, הוא פועל הענין דוידבר אלקים, שהקב״ה קורא ושונה כנגדו, ובאותו אופן כמו שהי׳ בשעת מתן תורה שלכן מה להלן באימה כו׳ אף כאן66 כו׳. וזהו גם מ״ש אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שבחי׳ אנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ67 נעשה אלקיך כחך וחיותך של איש הישראלי כמו שהוא נמצא למטה, ועד גם לזה שיש לו שייכות למצרים ערות הארץ68 וצריך להוציא אותו משם, הנה גם הכח והחיות שלו הוא אנכי. וזהו גם מה שבעשרת הדברות נאמרו דברים פשוטים, ועד לדברים כאלו שאלמלא לא ניתנה תורה ח״ו היו לומדים כו׳69, ועד שנאמרו אז גם ענינים של ז׳ מצוות בני נח, אשר כללות הענין של ז׳ מצוות בני נח הוא רק מה שנוגע לישוב העולם, לשבת יצרה70. דלכאורה, למה הוצרך על דברים אלו הרעש דמתן תורה, אך הענין הוא כנ״ל, שהחידוש דמתן תורה הוא המשכת בחי׳ אנכי גם בענינים הפשוטים.
וזהו ועשית חג שבועות, שההכנה למתן תורה שצריכה להיות היא לכל לראש, שיתן (אַז ער זאָל איבערגעבן) את כח העשי׳ שלו, כח הכי תחתון, ויעשה ממנו בחי׳ חג שבועות. וע״י ועשית חג שבועות נעשה להוי׳ אלקיך, אשר הוי׳ הוא כחך וחיותך. וממשיך מסת נדבת ידך, שאופן המסירה מה שמוסר את כח העשי׳ שלו הוא בויתור, לא רק נתינת צדקה סתם כי אם בויתור. והגם שגם כשנותן לצדקה רק פרוטה אחת הוא נותן בזה את חיי נפשו, וצדקה נקראת בשם מצוה סתם כי היא כללות כל המצוות71, ובדוגמת יד ימין שהכח שבה הוא כללות כל הכחות, עד״ז הוא בצדקה (שצדקה נותנים ביד ימין) שהיא כללות כל המצוות, מ״מ הנה בנוגע לההכנה למתן תורה אינו מספיק נתינת צדקה סתם כי אם צריך להיות נתינה בויתור דוקא. ומדייק מסת נדבת ידך ולא נדבת לבך, כי מכיון שההכנה למתן תורה צריכה להיות בהענין דנעשה כנ״ל, שימסור את כח העשי׳ שלו, לכן צ״ל הויתור לא רק מצד הלב אלא מצד היד עצמה, שגם מצד היד הגשמית לא יהי׳ שום רצון של עצמו, וכל מציאותה תהי׳ רק זה מה שהיא יד המחלקת צדקה, שאז גם מצד היד הוא נותן בלי שום מדידות והגבלות. וע״ד המובא על האריז״ל72 (וכן גם על עוד צדיקים), שהי׳ מכניס את היד לכיסו וכמה מעות שהי׳ מוציא הי׳ נותנם לצדקה, ועד״ז בנוגע לכל המצוות.
וזהו גם ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳, שקאי כנ״ל על מאן דדחקין במילין דחוכמתא, שהוא באופן דמלמטה למעלה, בחי׳ פלפולא דאורייתא. וע״ד מה שהוסיף משה יום אחד מדעתו73. ועד״ז הוא גם בנוגע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש74, שהוא בדרך מלמטה למעלה, דאף שהכל ניתן למשה מסיני, בכל זאת הרי זה נמשך ע״י מה שהוא דוקא מתייגע בתורה, ועד שהחידוש נקרא על שמו75. ועי״ז נמשך לו ויתן לך האלקים, ויתן ויחזור ויתן76, בדוגמת מה שגם הלימוד שלו הוא באופן דילמוד ויחזור וילמוד. ועד שנמשך לו גם בחי׳ העלם העצמי, עין לא ראתה אלקים זולתך, שבתחילה נמשך זה בטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה כו׳, ואח״כ נמשך זה גם בטל השמים ומשמני הארץ כפשוטם בגשמיות, ועד אשר יהי׳ בלשון הרמב״ם77 כל המעדנים מצויים כעפר, וישראל יעסקו בתורה להשיג דעת בוראם, ויקויים מ״ש74 כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים.
__________
1) פ׳ ראה טז, י. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו, ד״ה בשעה שהקדימו (לעיל ע׳ שטז ואילך).
2) פ׳ ראה שם, יג.
3) ראה רד״ה זה תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 182).
4) ראה ראב״ע אמור כג, לו. קדושת לוי דרוש לשבועות בתחלתו.
5) חגיגה ח, א.
6) ראה פנים יפות פ׳ ראה טז, י בביאור פירש״י שם. דרושים שבהערה הבאה.
7) ראה רד״ה זה באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשנד. שם ע׳ תשסד. רד״ה זה תשי״ט (לעיל ע׳ קמז). תשמ״א (לקמן ע׳ תיא).
8) ראה לקו״ת במדבר טז, ד. רד״ה זה תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רמה).
9) או״ח סתצ״ד ס״א.
10) ר״ה ו, ב.
11) ראה גם לקו״ש חכ״ב ע׳ 146. ועוד.
12) ראה תורה שלמה יתרו חט״ז מילואים סל״א. וש״נ.
13) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
14) יתרו שם, א.
15) סוטה לח, א. סנהדרין ס, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב. מו״נ ח״א פס״א ואילך.
16) ראה ד״ה וידבר אלקים עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תמח ואילך). תרפ״ח (סה״מ תרפ״ח ע׳ קכז ואילך). – בהבא לקמן – ראה ד״ה בשעה שהקדימו שבהערה 1.
17) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
18) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
19) או״ח סימן ה.
20) יחזקאל יז, יג.
21) משפטים כב, ח ובמפרשי המקרא. סנהדרין ג, ב. נו, ב.
22) תהלים קלו, ב. הובא באגה״ת פ״ד (צד, א).
23) משלי ח, ל. וראה קו״א ד״ה דוד זמירות קרית להו (קסא, א).
24) איוב כח, כא. וראה קו״א שם.
25) איוב שם, יג.
26) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
27) כו, א ואילך.
28) בחוקותי כו, ב. וראה רמב״ן עה״פ. כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן רז (כו, ד ואילך). סימן רנו (לה, א).
29) הל׳ תשובה פ״ח ה״א ואילך.
30) ישעי׳ סד, ג.
31) סידור (עם דא״ח) שער התקיעות רמז, ב.
32) תולדות כז, כח.
33) ב״ר פס״ו, ג.
34) בהבא לקמן – ראה ד״ה ויתן לך תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ פה ואילך). תשכ״ח (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ לו).
35) המשך תרס״ו שם.
36) זח״א קל, ב.
37) ראה תו״כ ופרש״י עה״פ (בחוקותי שם). וראה לקו״ש חי״ז ע׳ 313 ואילך. ובכ״מ.
38) נדרים לח, א.
39) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א.
40) משפטים כד, ז. שבת פח, א.
41) משלי יא, ג. שבת שם, ריש ע״ב.
42) ראה ד״ה בשעה שהקדימו הנ״ל הערה 1.
43) שעהיוה״א פ״ט.
44) תהלים קד, כד.
45) לקו״ת במדבר יד, א. רד״ה בשעה שהקדימו באוה״ת שבועות ע׳ קלח. רד״ה הנ״ל תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 147). ד״ה הנ״ל שבהערה 1.
46) במדבר יג, ג. טו, סע״ג.
47) יתרו יט, כ.
48) מכילתא יתרו כ, טו.
49) בהבא לקמן – ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אבות ס״ד (ע׳ כד ואילך). וש״נ.
50) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. ויק״ר פי״ט, א. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
51) פרק ח.
52) יומא כח, ב.
53) ויגש מו, כח.
54) ראה תנחומא (באָבער), יל״ש ופרש״י עה״פ.
55) וירא יח, ז.
56) תולדות כו, יח ואילך. וראה תו״א תולדות יז, ג. ובכ״מ.
57) ויצא ל, לז ואילך. זח״א קסא, א.
58) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
60) ישעי׳ מד, יג.
61) איוב יד, טו. וראה לקו״ש חי״ב ע׳ 239 הערה 10.
62) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
63) מגילה יב, ב. סוטה ח, ב. ועוד.
64) ראה תו״א יתרו סז, א ואילך.
65) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
66) ברכות כב, א. תו״א שם, ב. ועוד.
67) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
68) מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה״ר פ״א, ד בסופו.
69) עירובין ק, ב.
70) ישעי׳ מה, יח.
71) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
72) ראה נגיד ומצוה בכוונת ויברך דוד בסופה.
73) שבת פז, רע״א.
74) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. לקו״ש חי״ט ע׳ 252, ובהנסמן שם הערות 20-21.
75) ראה ע״ז יט, א.
76) פרש״י עה״פ שבהערה 32.
77) סוף הל׳ מלכים.
78) ישעי׳ יא, ט. הובא ברמב״ם שם.
[סה"מ שבועות ע' שכד ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 419 ואילך.