בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות (מאמר ב׳) ה׳תשל״ב

הנחה בלתי מוגה

בשעה¹ שהקדימו ישראל נעשה לנשמע² ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע³. והנה הפירוש הפשוט בזה הוא, לפי שכדי שיוכלו ישראל לקבל התורה הי׳ צ״ל אצלם ענין הביטול, דדוקא כשהמקבל הוא במצב של ביטול הרי הוא כלי לקבל התורה וכמאמר⁴ ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ועי״ז) פתח לבי בתורתך. אמנם צריך להבין, הרי התורה מצד עצמה היא למעלה מעלה מכל זה, דענין זה (הביטול) הוא רק מה שנוגע אל המקבל, אבל הרי מצד המשפיע התורה היא למעלה מזה, וכמ״ש⁵ ואהי׳ אצלו אמון גו׳ שעשועים גו׳ לפניו גו׳ וכתיב⁶ נעלמה מעין כל חי, ועד שהוא המדע והוא היודע והוא הידוע⁷, שהתורה שרשה בעצמותו, וא״כ צריך ביאור מה נוגע לענין נתינת התורה מלמעלה ההקדמה דנעשה לנשמע.

ויובן זה בהקדם הביאור⁸ במ״ש⁹ סוף מעשה במחשבה תחילה. דלכאורה ענין זה דורש ביאור, הרי הסדר הוא שבתחילה היא המחשבה ואח״כ בא המעשה, וכשאין מחשבה מתבטל המעשה, וא״כ איך אפשר להיות סוף מעשה במחשבה תחילה, היינו שהסוף של המעשה הוא בתחילת המחשבה, והרי המעשה כולו תלוי במחשבה. דבשלמא מ״ש¹⁰ נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן מובן, שהתחלת ההשפעה וסיום ההשפעה קשורים זה בזה, אבל איך אפשר לומר ששורש סוף המעשה הוא לפני המחשבה.

וביאור הענין הוא, דהנה איתא בעץ חיים¹¹ שתכלית הבריאה היא כדי להיטיב לברואיו, דמזה גופא מובן, שכוונה זו היא במדריגה זו באלקות שיש בה נתינת מקום לנבראים, עד שנברא העולם כדי להיטיב לברואיו. וכמו שהוא באורות וכלים, שמזה גופא שהאורות הם בשביל הכלים מובן ששורש האורות הוא בדרגא זו שיש בה נתינת מקום לכלים. וזהו ענין כד סליק ברעותא למברי עלמא¹² דקאי על מדריגת א״ק¹³ שהוא שורש הכלים, ששם יש נתינת מקום לענין הכלים, ונתינת מקום לענין הנבראים. ולמעלה יותר שורש ענין זה הוא לפני הצמצום, שגם שם שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, ומצד מדריגה זו ישנו הרצון דהתהוות סדר ההשתלשלות וכו׳. ועד שגם ברצון זה ישנו ענין עליית הרצון, שבכל מדריגות אלו יש נתינת מקום לסדר ההשתלשלות. ומזה נמשך בכל סדר ההשתלשלות ענין הכתר שבכל העולם שהוא הרצון והמקור לעולם זה. וזהו ענין נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, ששורש הנבראים והכלים הוא בתחילתן, בבחי׳ הרצון. וזהו מה שאומרים על יום השבת חמדת ימים אותו קראת¹⁴, כי דוקא בגמר הבריאה נתגלה ענין התענוג שלמעלה, כי אז נתקיים הרצון והתענוג שבשבילו היתה ההתהוות. וכמו בהשפעת הטוב והחסד, שתחילת ההתעוררות היא לעשות טוב לעני בפועל ממש, ורק אח״כ ישנו הרצון והשכל ומדת הרחמים והפיוס עד להנתינה בפועל. והגם דאמרו רז״ל¹⁵ הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך בי״א, דענין הפיוס הוא התגלות הרצון והטוב שבלבו שזה מרומם את העני משפלותו, מ״מ כל זה הוא דוקא כאשר הפיוס הוא יחד עם הנתינה בפועל. וזהו ענין נעוץ סופן בתחילתן, שדוקא כאשר ישנה ההשפעה בפועל אז נשלם תכלית הכוונה שבתחילת ההתעוררות.

אמנם כל זה הוא כפי שגמר ההשפעה שרשו הוא בתחילת ההשפעה, ענין נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. אך למעלה מזה הוא ענין סוף מעשה עלה במחשבה תחילה, למעלה מהמחשבה עצמה. ושם מגיע ענין סוף מעשה, היינו לא רק סוף ההשפעה אלא קבלת ההשפעה. וכמו בנתינת צדקה לעני כנ״ל, שלא רק שצריך להיות הנתינה בשלימות מצד המשפיע אלא צריך גם שהעני יקבל את הצדקה. שקבלה זו נוגעת עוד למעלה מתחילת התעוררות הרצון לנתינה, וכפי שרואים שהקבלה מעוררת תענוג גדול יותר, וכמאמר¹⁶ יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, שזהו תענוג עצמי שלמעלה מהעונג הפרטי שבנתינת הצדקה. וכמו אברהם אבינו עליו השלום שהי׳ בו תמיד התעוררות הרצון להיטיב ולכן הי׳ מצטער כשלא הגיעו אליו אורחים וכו׳, אבל עיקר התענוג הוא דוקא כאשר השפע מתקבל אצל המקבל. וכמבואר גם בזהר¹⁷ שאמר ר׳ המנונא סבא לרשב״י זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין כו׳. כי שלימות התענוג בההשפעה הוא דוקא כשרואה שנתקבל בטוב בכלי המקבל.

וזהו מ״ש בתחילת הבריאה וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד¹⁸, שדוקא בגמר הבריאה אז ישנו התענוג העצמי, וע״ז נאמר חמדת ימים אותו קראת, ענין התענוג שבא בגמר הבריאה, שזהו התענוג העצמי ששרשו למעלה מתחילת ההתעוררות. וכמשל אדם הבונה בית, שבשעת בנין פרטי הבית אז התענוג שבזה הוא תענוג פרטי, ורק כשנשלם הבית לכל פרטיו הרי יש לו התענוג הכללי והעצמי שבזה. וענין זה למעלה נפעל דוקא ע״י ישראל משום ששרשם הוא בהעצמות, במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים¹⁹ ועמך כולם צדיקים²⁰, ולכן יש בכחם להמשיך תענוג זה בהבריאה.

ובכל זה יובן ענין הקדמת נעשה לנשמע שזה הי׳ ההקדמה (לא רק לקבלת התורה למטה, אלא גם) לנתינת התורה מלמעלה, כי כדי להגיע בשורש התורה הכי עליון הרי זה בא ע״י סוף מעשה, ע״י שישראל מקדימים נעשה לנשמע, שזה נוגע בתענוג העצמי שלמעלה וממשיך אוא״ס בתורה ע״ד דוד שהי׳ מחבר תורה שלמעלה בקוב״ה²¹, שמזה נמשך אח״כ בהלכה זה שהמעשה הוא העיקר²², וגדול לימוד שמביא לידי מעשה²³, וגם הלימוד עצמו הוא באופן דערוכה בכל רמ״ח אברים²⁴, שעי״ז מביאים את הגאולה העתידה, ומשיח ילמד תורה את העם כולו²⁵, בקרוב ממש.

__________

1) לכללות המאמר (וכמה ענינים שבמאמר שלאחריו – ד״ה ביום השני דש״פ נשא (סה״מ במדבר ח״א ע׳ פג ואילך)) – ראה ד״ה אחת שאלת העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קטו ואילך).
2) משפטים כד, ז.
3) שבת פח, א.
4) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
5) משלי ח, ל. וראה קו״א ד״ה דוד זמירות קרית להו (קסא, א).
6) איוב כח, כא. וראה קו״א שם.
7) ל׳ התניא רפ״ב בשם הרמב״ם (הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״י).
8) בכ״ז – ראה תו״ח ויגש פט [רל], א ואילך. המשך תער״ב שם ע׳ א׳קיז ואילך. ד״ה השם נפשנו בחיים תשכ״ד (נעתק בקיצור בלקו״ש ח״ו ע׳ 19 הערה 55; 57).
9) פיוט ״לכה דודי״.
10) ספר יצירה פ״א מ״ז.
11) שער הכללים בתחלתו.
12) ראה זח״א פו, סע״ב.
13) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ב. המשך תער״ב שם ס״ע א׳קיח.
14) בתפילת העמידה דשבת.
15) ב״ב ט, ב.
16) פסחים קיב, א.
17) ח״ב קפו, ריש ע״ב.
18) בראשית א, לא.
19) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג.
20) ישעי׳ ס, כא. וראה סנהדרין ר״פ חלק.
21) ספר הבהיר סנ״ח (קצו). וראה לקו״ת שלח מז, ג. נא, א. ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
22) אבות פ״א מי״ז.
23) ב״ק יז, א. וש״נ.
24) עירובין נד, א.
25) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. ועוד.

[סה"מ שבועות ע' שיג ואילך]

״המאמר הרי הוא מכ״ק אדמו״ר מהורש״ב נ״ע״ (שיחות קודש תשל״ב ח״ב ע׳ 291).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 193 ואילך.