בס״ד, ש״פ ראה, מבה״ח אלול, תשט״ז.
הנחה בלתי מוגה
ושמתי כדכד שמשתיך1 ואמרז״ל2 חד אמר שהם וחד אמר ישפה אמר הקב״ה להוי כדין וכדין. דפסוק זה הוא אחד היעודים שיהיו בהגאולה העתידה לבוא ע״י משיח צדקנו במהרה בימינו, ויש בזה ב׳ אופנים, שהם וישפה, ואמר הקב״ה להוי כדין וכדין. ולהבין ב׳ אופנים אלו ברוחניות, היינו בהגילוי אלקות שיהי׳ לע״ל, יובן זה מזה שב׳ אבנים אלו היו מי״ב האבנים טובות אשר בהחושן של כה״ג, למספר שבטי בנ״י, שהם כנגד יוסף וישפה כנגד בנימין3, והנה יוסף ובנימין הם צדיק עליון וצדיק תחתון4, דבחי׳ יוסף הוא המשכת אלקות מלמעלה למטה, יוסף הוא המשביר בר5, ממשיך אלקות מלמעלמ״ט. והיינו דגם כאשר העולם לא נזדכך עדיין עד כדי כך שיוכל לקבל בתוכו גילוי אור נעלה, מ״מ נמשך אור בדרך מלמעלמ״ט. ובחי׳ בנימין הוא זיכוך ועלי׳ מלמטלמ״ע, היינו שפועל בירור זיכוך עלי׳ והתקשרות בנש״י וחלקם בעולם, ובמילא גם בכללות הבריאה, שיוכלו לקבל את האור. וע״ד משל כמו מוח הבע״ח אינו כלי לשכל ומוח האדם הוא כלי לשכל, לפי הוא מזוכך יותר, הנה עבודתו של בנימין הוא העלאה מלמטלמ״ע שפועל זיכוך במוח ושכל האדם עד שיהי׳ כלי לאור אלקי נעלה. והנה בב׳ אופנים אלו יש בכל אחד מהם מעלה מיוחדת. המעלה בעבודתו של בנימין, שהו״ע ישפה, הוא אשר המטה מתייחד יותר עם האור אלקי, דלהיות אשר ההמשכה הוא מצד הזיכוך שנעשה כלי להאור, במילא הרי הוא ביחוד גמור עם האור. והמעלה בעבודתו של יוסף, שהו״ע שהם, הוא אשר ההמשכה הוא אור נעלה ביותר שאינו כפי אופן התחתון כ״א כפי שהוא מצד העליון. וע״ז אמר הקב״ה להוי כדין וכדין, אשר לע״ל יהיו ב׳ המעלות. וכמבואר כל הנ״ל באריכות בלקו״ת בהדרושים ושמתי כדכד6.
והנה ידוע אשר כל הגילוים שיהיו לעתיד תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות7, ומאחר אשר לעתיד יהיו האופנים דמלמעלמ״ט ומלמטלמ״ע, בהכרח לומר אשר גם בהעבודה בזמן משך הגלות ישנם ג״כ אופנים אלו. וצריך להבין מהו״ע ב׳ אופנים אלו דשהם וישפה בעבודה. ולהבין זה צריך להקדים תחלה משנת״ל (ד״ה והי׳ עקב8) דוהי׳ עקב9 קאי על הזמן דעקבתא דמשיחא, דאז הנה תשמעון ודאי לפי שהוא דור האחרון ולא ידח ממנו נדח ולזאת הנה בדור זה תשמעון ודאי, וכללות העבודה הוא תשמעון ושמרתם ועשיתם9, שהוא מחשבה דבור ומעשה, וכאשר המחדומ״ע שלו יהי׳ מחדומ״ע של נה״א לבדו, והוא מחדומ״ע דתומ״צ, אזי הנה ושמר ה״א לך את הברית ואת החסד ואת השבועה9, שיומשך המחדומ״ע שמלמעלה אליו. דבכללות הוא שע״י עבודתו נעשה יחוד העובד עם הנעבד, יחוד נש״י עם הקב״ה, יחוד פב״פ, וע״י האהבה דבכל מאדך10 ממשיך הגילויים שלמעלה מהשתלשלות. אמנם זה שע״י עבודתו ממשיך הגילוי שמלמעלה, הוא רק מצד הכר״ב בלבד. שהרי לאו מכא״מ איהו כלל11, ובכדי שמעשה הנבראים יהי׳ תופס מקום, הוא רק מצד הברית.
והנה ענין הברית הוא התורה כמ״ש12 את הברית אשר כרת עמנו בחורב13, ובילקוט14 עה״פ15 אלה דברי הברית איתא אין ברית אלא תורה, והיינו שהתורה הוא הברית המאחד נשמות ישראל עם הקב״ה, וכמ״ש16 אנכי עומד בין הוי׳ וביניכם, דאנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ17, דבכללות הוא הכתר, הנה הוא מחבר ישראל וקוב״ה ע״י התורה. וביאור הענין הוא, ע״פ הידוע18 דבכל ממוצע המחבר שני דברים יש בו ב׳ בחינות, בחינה א׳ השייך להעליון ובחינה ב׳ השייך להתחתון, וע״י ב׳ הבחינות שבו הוא ממוצע המחבר. וכמו״כ יובן גם בהתורה שהיא ממוצע המחבר נשמות ישראל וקוב״ה, שיש בהתורה בחינה השייך לנבראים ובחינה השייך להקב״ה, שעי״ז היא מחבר נשמות ישראל וקוב״ה. דהנה התורה נתלבשה בדברים גשמיים19 כו׳, דמצד זה היא שייך לנבראים, דבכללות הוא גליא דתורה, וגם יש בהתורה כמו שהיא בענינים רוחניים, והוא בחי׳ סתים דתורה שמדברת בעניני אלקות דלכן הוא סתים (לגבינו), שהרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, דבב׳ בחינות אלו, היא ממוצע המחבר אוא״ס ב״ה ונשמות ישראל.
והנה ביאור ב׳ בחינות אלו בהתורה בעומק יותר, הנה ידוע20 דמה שאורייתא מחכמה נפקת21 אין הכוונה על חכמה תתאה וחכמה עילאה בלבד, כי אם על חכמה סתימאה, דחכמה סתימאה הוא הממוצע האמיתי. דכללות הכתר הוא ממוצע בין אוא״ס המאציל והנאצלים, והוא ע״י ב׳ הבחינות שבהכתר, בחינה תחתונה שבמאציל ובחינה ראשונה שבאצילות, דע״י ב׳ בחינות אלו (בחינה תחתונה שבמאציל ושרש ומקור הנאצלים) נעשה ממוצע לחבר אוא״ס המאציל עם האצילות. אמנם ב׳ בחינות אלו כמו שהוא בכתר, הרי הם ב׳ מדריגות מיוחדות, ואין זה אמיתית ענין הממוצע, והממוצע האמיתי הוא בחי׳ חכמה סתימאה, לפי שבחכמה סתימאה הנה ב׳ בחינות אלו (השייכות להמאציל והשייכות לאצילות) אין זה ב׳ מדריגות מיוחדות כי אם שהם כאחד, ולכן הוא הממוצע האמיתי. ויובן זה עד״מ כמו שאנו רואים למטה בנפש האדם, דבכח החכמה יש ב׳ ענינים הפכיים, כח ההפשטה וההפלאה וכח הירידה וההלבשה22. ענין ההפלאה שבחכמה הוא מה שבכחו להפשיט את השכל מהציורים החומרים וגם מהציורים הגשמיים, אפילו מהציורים הרוחניים, היינו שהוא מפשיט את השכל מכל הציורים שבו, אורך רוחב ועומק, ונשאר רק הנקודה, דזהו בחי׳ הנקודה שבחכמה23. וענין הירידה וההלבשה דחכמה הוא שבכח החכמה להוריד את המושכל עד למטה מטה, כמו וידבר שלשת אלפים משל24 ולמטה יותר. והנה ב׳ ענינים אלו שבחכמה אינם ב׳ ענינים נבדלים זה מזה, כי אם שהו״ע אחד. דכח הירידה הוא מצד כח ההפלאה, דמה שבכחו להוריד את המושכל עד למטה מטה הוא לפי שהוא תופס את עצם נקודת השכל המופשט מכל ציור, דמשום זה דוקא הוא יכול להוריד את השכל עד למטה מטה. ועד״ז יובן למעלה בבחי׳ חכמה סתימאה, דב׳ הבחינות שבחכמה סתימאה, השייכות להמאציל והשייכות להאצילות, אינם ב׳ ענינים נבדלים זה מזה כי אם הו״ע אחד, ולכן הנה חכמה סתימאה הוא הממוצע האמיתי. וכמו״כ יובן בהתורה, דב׳ ענינים שבהתורה, מה שהיא חכמתו של הקב״ה ומה שנתלבשה בדברים גשמיים, אין זה ב׳ בחינות נבדלים זה מזה, גליא דתורה וסתים דתורה, כי אם דאורייתא מחכמה (סתימאה) נפקת, ומצד בחינה העליונה שבתורה, משום זה דוקא ירדה למטה ונתלבשה בדברים גשמיים, ולכן נקראת התורה ברית, שהיא הממוצע האמיתי בין נשמות ישראל ואוא״ס ב״ה.
והנה כמו״כ המצוות נקראות ברית, לפי שבהמצוות יש ג״כ ב׳ בחינות, שהרי הם עצמן נעשים מדברים גשמיים ובהם הוא המשכת רצון העליון, דרצון הוא למעלה מחכמה. וב׳ בחינות אלו בהמצוות אינם ב׳ ענינים נבדלים, כי אם הו״ע אחד, שהרי המצוות המתלבשים בדברים גשמיים, הן הן עצמם הוא רצון העליון, שכך עלה ברצונו לקיים המצוות בגשמיות דוקא. ולפי שהוא רצון העליון שלמעלה גם מהחכמה, לכן הוא יורד למטה בדברים גשמיים דוקא. אמנם זה גופא שע״י תורה ומצוות יהי׳ אפשר היחוד דנשמות ישראל עם אוא״ס, שהרי אוא״ס לאו מכל אילין מדות איהו כלל ואיך יהי׳ תופס מקום מעשה התחתונים, שיהי׳ יחוד פנים בפנים, דמאחר שלאו מכל אילין מדות איהו כלל אי אפשר שיהי׳ יחוד פנים בפנים, בין מצד אוא״ס ובין מצד נשמות ישראל, על זה הוא אומר אנכי עומד בין הוי׳ וביניכם להגיד לכם את דבר הוי׳, דאנכי מי שאנכי הוא הכתר שלמעלה משניהם, הנה בכח הכתר נעשה היחוד ע״י התורה.
וזהו והי׳ עקב תשמעון את המשפטים האלה, ותרגם משפט הלכתא25 והוא הלכות התורה, דלהיות שבפסוק זה מבאר היחוד דנשמות ישראל עם הקב״ה כנ״ל, לזאת הוא אומר את המשפטים האלה, שהיחוד הוא ע״י הלכות התורה. ותשמעון היינו לשון אסיפה כמו וישמע שאול כו׳26, והענין הוא לקבץ ולאסוף כל פזורי ניצוצי נפשו האלקית שנתקשרה ברצונות זרות, ע״י ריבוי המחשבות ופיזור הנפש, דהגם דכתיב27 וברכך הוי׳ אלקיך בכל אשר תעשה דוקא, שצריך להיות העשי׳ בגשמיות, אמנם אין צריך להיות שקוע המחשבה בזה, וכמ״ש28 יגיע כפיך כי תאכל, שצריך להיות יגיע כפים בלבד אבל לא יגיעת המוח והלב29, ועל זה הוא צריך לקבץ את הניצוצות שנתפזרו בפיזור הנפש, וכמ״ש30 אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך. וכמו שצריך לאסוף פזורי ניצוצי נפשו, כך צריך להיות האסיפה גם בהלכות התורה, דמצד הפיזור שנעשה בנפשו, מצד זה נעשה אצלו העלם והסתר גם בהתורה, שאינו יכול לברר ולפסוק הלכה לאמיתתה, וע״ז הוא אומר תשמעון את המשפטים אלו הלכות, דתשמעון הוא אסיפה, שצריך להיות האסיפה בנפשו והאסיפה בהלכות התורה. והוא כמ״ש ג״כ31 ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, דנשמות ישראל נקראות בשם דגנך ותירושך ויצהרך, והוא ג׳ חילוקי דרגות בנשמות ישראל, כהנים לויים וישראלים. דגנך הוא ישראלים, דכמו שבגשמיות הרי הלחם הוא העיקר, דלחם לבב אנוש יסעד32 ושאר המאכלים הוא רק לתוספות על הלחם, כמו״כ גם בנשמות ישראל הרי העיקר הוא ישראלים, דגם כהנים ולוים הם ישראלים אלא שיש בהם תוספות מעלה דכהנים ולויים, ולכן ישראלים נקראים דגנך. ותירושך הוא לויים, דעבודת הלויים הוא באמירת שירה ואין אומרים שירה אלא על היין33. ויצהרך אלו כהנים, שעבודתם הוא בבחי׳ שמן, בחשאי וברעותא דלבא34. וזהו ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, שהוא אסיפת פזורי ניצוצי נשמות ישראל בכל הג׳ סוגים שיש בנשמות ישראל. גם פירוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך הוא האסיפה שצריך להיות בהתורה, דהתורה נקראת ג״כ בשם דגנך ותירושך ויצהרך, והוא החילוקי מדריגות שיש בתורה, דגנך הוא גליא דתורה, ותירושך הוא פנימיות התורה, רזין דאורייתא, ויצהרך הוא רזין דרזין וכמו שמן שצף על גבי היין35, וכמבואר באמרי בינה36 באריכות. וזהו ואספת דגנך גו׳, הוא האסיפה שצריך להיות בכל חלקי התורה. וזהו והי׳ עקב תשמעון את המשפטים האלה, שכאשר יהי׳ האסיפה דפזורי ניצוצי נפשו והאסיפה בהתורה, בכללות הוא העבודה דתשמעון ושמרתם ועשיתם שהוא מחשבה דיבור ומעשה, עי״ז יומשך גם המחשבה דיבור ומעשה מלמעלה למטה, שיהי׳ יחוד פנים בפנים דנשמות ישראל ואוא״ס ב״ה.
אמנם כל זה הוא העבודה דמחשבה דיבור ומעשה כמו שהוא מצד רצון התחתון הנולד מהשכל. אמנם בהעבודה כמו שהוא מצד רצון העליון, והוא העבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, דבכללות הוא האהבה דבכל מאדך, והוא פרשה ראשונה דקריאת שמע, הנה בפרשה זו לא נזכר פסוק ואספת דגנך תירושך ויצהרך שנעשה מבחי׳ אם יהי׳ נדחך, כמו שהוא בפרשה שני׳ דקריאת שמע, לפי שמצד האהבה דבכל מאדך, עושין רצונו של מקום כנ״ל37 בשם המגיד38, שממשיכים רצון העליון שלמעלה מהשתלשלות, ומצד המשכת בחינה זו אין צריך להיות העבודה דואספת, כי אם כמ״ש39 וברך גו׳ דגנך תירושך ויצהרך, שלא יהי׳ בהם בחי׳ פיזור הנפש ברצונות זרים כו׳, דכל זה שייך רק בהשתלשלות דוקא, אבל מצד האהבה דבכל מאדך שממשיכים הרצון שלמעלה מהשתלשלות, אין שייך כל ענין זה. וזהו אמיתית ענין הברית דתורה, דתורה הוא המשכה מלמעלה למטה, היינו המשכת האור עליון כמו שהוא (שלא לפי ערך הנבראים) והוא האור שלמעלה מהשתלשלות, דתפילה הוא העלאה מלמטה למעלה, ואספת דגנך כו׳, אבל התורה הוא המשכה מלמעלה למטה, המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, והוא ע״י הקדמת העבודה דרעותא דליבא, בחי׳ בכל מאדך, דאזי נמשך ע״י התורה האור שלמעלה מהשתלשלות, דזהו אמיתית ענין הברית דתורה, שהתורה הוא המחבר ומייחד נשמות ישראל בלמעלה מהשתלשלות.
ושרש ההפרש בין ב׳ בחינות אלו, הנה ידוע שבענין כריתת ברית ישנם ב׳ אופנים. אופן א׳ הוא כמו שכרת אברהם אבינו עם אבימלך בשבע כבשות40, ששניהם נשתתפו בהכבשות, דלכל אחד מהם הי׳ חלק בזה ועי״ז הם מתייחדים. ואופן הב׳ בכריתת ברית הוא, שלוקחים דבר א׳ שלם וחותכים לשנים והכורתים את הברית עוברים בין הבתרים41. דזה שחותכים דבר א׳ לשנים הרי לכאורה הוא היפך השלימות ופירוד כו׳, אך באמת הנה זהו אמיתית היחוד, היינו שכל אחד לעצמו הוא רק חצי דבר, ואינו שום מציאות מבלעדי השני42. ועד״ז יובן גם למעלה, שבחי׳ הברית דתורה בהעבודה דואספת דגנך כו׳, הנה אף שנעשה עי״ז המשכת האור, מ״מ הרי הוא מציאות לעצמו, אמנם התורה שאחרי הקדמת העבודה דרעותא דליבא ותשובה, דתשובה הוא ג״כ ברית כמ״ש43 לעברך בברית הוי׳ אלקיך, הוא באופן נעלה יותר, שאינו שום מציאות לעצמו כו׳, דעי״ז הוא המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות. ובזה יובן ג״כ בענין הכריתת ברית דראש השנה, דבראש השנה כתיב44 אתם נצבים היום גו׳ לעברך בברית, ולכאורה אינו מובן והרי גם בכל השנה יש כריתת ברית דאוא״ס ונשמות ישראל, ומהו ענין הכריתת ברית דראש השנה, אך הענין הוא, שהכריתת ברית דכל השנה הוא ע״ד הכריתת ברית דשבע כבשות, אמנם בראש השנה הוא העבודה דתשובה, שאינו שום מציאות לעצמו כו׳, והוא היחוד באוא״ס עצמו בעל הרצון.
ובזה יובן ג״כ מה שפירש״י עה״פ והי׳ עקב תשמעון, אם המצוות קלות שהאדם דש בעקביו תשמעון. והענין הוא, כדאיתא בזהר45 עה״פ46 למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, והוא העבירות קלות שהאדם דש בעקביו. דביעקב כתיב47 וידו אוחזת בעקב עשו, דזהו יעקב יו״ד עקב48, שהוא מאיר בכל המדריגות עד בחי׳ העקביים והוא הזהירות בכל הענינים, גם בקלות שבקלות, דזהו יו״ד עקב. ושרש המשכה זו דיעקב יו״ד עקב שיהי׳ בו הזהירות גם בקלות שבקלות, הוא כמ״ש49 הקל קול יעקב, קלא קדמאה חסר וקלא בתראה מלא, קלא בתראה מלא הוא התורה, וקלא קדמאה חסר הוא קלא דלא אשתמע והוא העבודה דרעותא דליבא, וכאשר הקל קול, קלא קדמאה וקלא בתראה, והוא התורה שאחרי העבודה דרעותא דליבא, אזי הנה יעקב יו״ד עקב, והוא הזהירות גם בקלות שבקלות. דהנה כאשר עבודתו הוא ע״פ טעם ודעת, אזי יש בו חילוק בין קלות שבקלות וחמורות שבחמורות, אבל כאשר יש בו ההמשכה דתורה אחרי הקדמת העבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת, אזי לא יש שום חילוק בין קלות וחמורות, דזהו הקול קול יעקב, וכאשר הקול קול יעקב אזי אין הידים ידי עשו שולטות50. וז״ש למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, לפי שחסר בחי׳ יעקב יו״ד עקב, וידו אוחזת כו׳. וזהו מה שפירש״י עה״פ והי׳ עקב תשמעון אם המצוות קלות שהאדם דש בעקביו תשמעון, לפי שבפסוק זה הוא מבאר בענין ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות, שהוא ע״י התורה שאחרי הקדמת העבודה דרעותא דליבא, לזאת פירש שיזהר גם במצוות קלות, דזהו הוראה שעבודתו הוא למעלה מטעם ודעת ולכן נזהר בקלות כמו בחמורות, ומאחר שעבודתו היא למעלה מטעם ודעת, לזאת ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה, שיומשך האור שלמעלה מהשתלשלות.
והנה51 ב׳ אופנים אלו בעבודה, העבודה דהקל קול תפלה ותורה, הוא העבודה שבדרך מלמטלמ״ע ובדרך מלמעלמ״ט וכמבואר בארוכה בכ״מ ולהיות דבקדושה הוא התכללות והתאחדות הרי גם בעבודת התפלה עצמהא ישנם ב׳ אופנים אלו, עבודת הלילה ועבודת היום. וי״ל שעד״ז הוא ג״כ החילוק דהעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך והעבודה דבכל מאדך, וגם בהעבודה דבכל מאדך ישנם ב׳ אופנים אלו, דבכל מאדך יש בחי׳ רצון ובחי׳ תענוג. וכן בתורה עצמהב ישנם ב׳ האופנים, והם תושב״כ ותושבע״פ כמבואר במ״א. וע״י ב׳ אופנים אלו בעבודתינו בזמן משך הגלות, הנה עי״ז יהיו לע״ל ב׳ האופנים דשהם וישפה. כי עכשיו בזמן הגלות הוא בהעלם, דבין העלי׳ שנעשה בהעולם ובין המשכת האור שבעולם הוא בהעלם, ולע״ל יתגלה זה שפעלו בהעבודה בזמן הגלות, ושמתי כדכד שהם וישפה, ולהוי כדין וכדין.
__________
א) ראה לקו״ת ראה כח, ג.
ב) ראה לקו״ת דברים יב, ג. שם צה, ד. – ע״פ המבואר בפנים י״ל, כפשטות לשון הש״ס (ב״ב עה, א), דחד אמר שהם וח״א ישפה קאי על הכתוב ושמתי כדכד. ראה שם בפרש״י ותוס׳ ועוד.
__________
1) ישעי׳ נד, יב (הפטרה דפ׳ ראה). – מאמר זה הוא המשך להמאמר שלפניו (ד״ה והי׳ עקב תשמעון – לעיל ע׳ קכג ואילך). המאמר הוא ד״ה והי׳ עקב מכ״ק אדמו״ר הצ״צ, עם איזה שינויים ובהוספת התחלה וסיום. ד״ה והי׳ עקב הנ״ל י״ל בקונטרס בפ״ע (קה״ת, תשט״ז), ונדפס באוה״ת ר״פ עקב (ע׳ תעט ואילך). כאן נדפסו ההתחלה והסיום שהוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ופנים המאמר מהנחת השומעים בלתי מוגה. כדי להבדיל בין הערות המו״ל להערות כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (שבסוף הנ״ל), באו כאן הערות הנ״ל בנפרד, ומסומנות באותיות. המו״ל.
2) ב״ב עה, א.
3) ראה רמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ט ה״ז (הובא בלקו״ת שבהערה 6 (כז, ד)).
4) זח״א קנג, ב.
5) ע״פ מקץ מב, ו.
6) פרשתנו כד, ד ואילך. כו, ג ואילך.
7) תניא רפל״ז.
8) שבהערה 1.
9) ר״פ עקב (ז, יב).
10) ואתחנן ו, ה.
11) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
12) ואתחנן ה, ב.
13) עד כאן הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. המו״ל.
14) פ׳ בא רמז קצה.
15) תבוא כח, סט.
16) ואתחנן שם, ה.
17) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. לקו״ת פינחס פ, ב. פרשתנו לא, ד.
18) ראה בארוכה סה״מ תרנ״ט ע׳ קצ ואילך.
19) ראה תניא פ״ד (ח, ב).
20) ראה סה״מ תש״ב ע׳ 116. ובכ״מ.
21) זהר ח״ב סב, א. פה, א. ח״ג קפב, א.
22) ראה בארוכה סה״מ תרפ״ו ע׳ שמח ואילך. קונטרסים ח״א קסט, א ואילך. ובכ״מ.
23) ראה זח״א ו, רע״א. תקו״ז ת״ה (יט, א). תכ״ח (עב, ב). ועוד. אגה״ק ס״ה (קז, א). לקו״ת ריש פרשתנו (יח, ב). ועוד.
24) מלכים-א ה, יב.
25) וישב מ, יג.
26) שמואל-א טו, ד. וראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ס״ע א׳קעד-ה.
27) פרשתנו טו, יח.
28) תהלים קכח, ב.
29) ראה לקו״ת שלח מב, ריש ע״ד. דרושי ר״ה סג, ד. ובכ״מ.
30) נצבים ל, ד.
31) עקב יא, יד. וראה אוה״ת שם ע׳ תפט. וש״נ.
32) תהלים קד, טז.
33) ברכות לה, א.
34) ראה זח״ג לט, א. קעז, ב.
35) ראה טבול יום פ״ב מ״ה. שבת ה, ב.
36) שער הק״ש פנ״ג ואילך (וראה בהנסמן באמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) קמח, ד).
37) ד״ה והי׳ עקב תשמעון שנה זו (לעיל ע׳ קכו).
38) ראה או״ת עקב נג, סע״ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). ועוד – נסמן לעיל שם.
39) עקב ז, יג.
40) וירא כא, כז ואילך.
41) לך לך טו, ט ואילך. וראה לקו״ת נצבים מד, ב. אוה״ת שם ע׳ תפז.
42) ראה גם או״ת להה״מ מו, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קלד) – הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתמח. ובארוכה – אוה״ת לתהלים (יהל אור) ס״ע שנז ואילך. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשצ ואילך. ועוד. וראה שיחת ש״פ ויקהל תשנ״ב (סה״ש ח״ב ע׳ 440).
43) נצבים כט, יא.
44) שם, ט.
45) זח״א קצח, א ואילך.
46) תהלים מט, ו.
47) תולדות כה, כו.
48) ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. תו״א ואוה״ת ר״פ ויצא. ועוד.
49) תולדות כז, כב. ראה זח״א נ, ב. אוה״ת וישב רסד, א. (חלק ה) תתצד, ב.
50) ב״ר פס״ה, כ.
51) מכאן עד סוף המאמר הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. המו״ל.
[סה"מ דברים ח"א ע' רנב ואילך]
״המאמרים שנאמרו בש״פ עקב (כ׳ מנ״א) ובש״פ ראה, ש״ק מבה״ח אלול ש.ז., הם המאמר והי׳ עקב תשמעון [מכ״ק אדמו״ר הצ״צ] עם איזה שינויים והוספות, ובהוספת התחלה וסיום למאמר השני״ (מהקדמת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א להמאמר).
מאמר שני מהמשך. התחלת וסיום המאמר הוגהו ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, וי״ל בסוף מאמר הנ״ל, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ תפז-ח. השאר (הנחה בלתי מוגה) נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 551 ואילך.