בס״ד.
פתח דבר
לקראת חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז הבעל״ט, הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה עשרה שיושבין כו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות די״ג תמוז ה׳תשמ״ב.
מערכת ״אוצר החסידים״
יום ג׳ פ׳ בלק יו״ד תמוז, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת נסים).
מאתיים שנה להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
ארבעים שנה לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ.י.
בס״ד. י״ג תמוז ה׳תשמ״ב
עשרה שיושבין ועוסקים בתורה שכינה שרוי׳ ביניהם כו׳ אפילו חמשה כו׳ אפילו שלשה כו׳ אפילו שנים כו׳ אפילו אחד1, ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל הגאולה במאמרו ד״ה זה שניתן על ידו לחגיגת י״ב תמוז הראשונה (שנת תרפ״ח)2, דהגם3 שגם אחד שיושב ועוסק בתורה (ומכש״כ שנים שלשה וחמשה) הוא ממשיך גילוי אלקות (שכינה שרוי׳4), מ״מ, ההמשכה שע״י תורה דרבים (עשרה5) היא המשכה נעלית יותר6. דכמו שבתפלה אמרו רז״ל7 תפלת רבים אינה נמאסת שנאמר8 הן א-ל כביר לא ימאס, שהרבים בתפלתם ממשיכים י״ג מדות הרחמים9, כמו״כ הוא בתורה, שע״י תורה דרבים נמשך גילוי אור עליון יותר.
וביאור לשון רז״ל תפלת רבים [ובהמאמר אומר הלשון ״רבים״ גם בנוגע לתורה], אף שמדבר בנוגע לעשרה [והלשון רבים נופל גם בפחות מעשרה, ולאידך, גם עשרה אינם השלימות דרבים, שהרי יש ריבוי גדול יותר10], יש לבאר, בהקדים, דהטעם על שדבר שנעשה בפני עשרה מישראל הוא פרהסיא הכי גדולה (דלא מצינו חילוק לענין פרהסיא בין עשרה ליותר מעשרה) הוא, כי עשרה מישראל הם11 דוגמת וכוללים העשרה סוגים דישראל (ראשיכם שבטיכם גו׳ עד חוטב עציך ושואב מימיך12), ופרסום בפני עשרה מישראל הוא כמו פרסום בכל ישראל. וזהו שעשרה מישראל נקראים בשם רבים (סתם), ריבוי הכי גדול שאין ריבוי גדול ממנו.
ב) והנה מבואר בתניא13 שהמעלה דעשרה היא בכל הענינים דתורה ומצוות, כי אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה14. אלא שאעפ״כ, עיקר המעלה דעשרה הוא בתפלה. דהמעלה שבתפלת רבים שהיא רצוי׳ ומקובלת לעולם15, וכיון שהמבוקש דתפלה הוא שהקב״ה ימלא את בקשתו16, הרי המעלה בתפלת רבים על תפלת יחיד היא לא שבתפלת רבים מיתוסף עוד ענין, כי אם, שזה נוגע להתפלה עצמה. ועפ״ז יש לומר, דמ״ש בהמאמר שהמעלה בתורה דרבים היא דוגמת המעלה דתפלת רבים, הכוונה בזה היא (גם) שהמעלה בתורה דרבים היא בענין עיקרי.
ולכאורה הי׳ אפשר לבאר זה, דכיון שאין התורה נקנית אלא בחבורה17, מובן, דכשלימוד התורה הוא בחבורה גדולה יותר, התורה נקנית יותר. וכיון שהשלימות דחבורה היא בעשרה18, כי עשרה מישראל הם דוגמת וכוללים כל העשרה סוגים דישראל, כנ״ל, לכן, כשלימוד התורה הוא בעשרה, קנין התורה הוא בשלימות. אבל ביאור זה אינו מספיק. כי מעלה הנ״ל בתורה דרבים היא בהאדם העוסק בתורה, שכשלומד בעשרה, הקנין שלו (שקונה את התורה ומקבל אותה) הוא בשלימות. והדמיון דתורה ברבים לתפלת רבים הוא בההמשכה19. כמפורש בהמאמר, דכמו שהרבים בתפלתם ממשיכים י״ג מדות הרחמים כמו״כ ע״י תורה ברבים נמשך אור עליון יותר.
ג) ובכדי לבאר מעלת ההמשכה שע״י תורה דרבים, מקדים בהמאמר, שר׳ ישמעאל אומר20 בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בק״ו ובגז״ש וכו׳21. ומבאר, דע״י כל מדה ומדה (מי״ג המדות שהתורה נדרשת בהן) מתגלים ענינים חדשים. והטעם על זה הוא, כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם כנגד י״ג מדות הרחמים. וכתורת הרב המגיד22 דכשאמר משה א-ל נא רפא נא לה23, דשם א-ל הוא מדה הראשונה24 די״ג מדות הרחמים, אמר לו הקב״ה ק״ו, ואבי׳ ירוק ירק בפני׳ גו׳ ק״ו לשכינה25, מדה הראשונה די״ג המדות שהתורה נדרשת בהן. ומוסיף בהמאמר, שזהו גם הקשר דשני הפירושים בהרועה בשושנים26, א״ת שושנים אלא ששונים בהלכות27 ומה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילין דרחמי28, והקשר דשני הפירושים הוא29 כי ע״י לימוד התורה (ששונים בהלכות) נמשכים י״ג מדות הרחמים. וזהו שע״י תורה דרבים נמשך אור עליון יותר, כי זה שע״י לימוד התורה נמשכים י״ג מדות הרחמים הוא30 בעיקר ע״י לימוד תורה ברבים דוקא.
וצריך להבין מה שאומר בתחלת הענין שע״י י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן מתגלים ענינים חדשים, דלכאורה, השייכות די״ג מדות שהתורה נדרשת בהן להמדובר לעיל שע״י תורה דרבים נמשך גילוי אור עליון יותר, הוא, שי״ג מדות אלו הם כנגד י״ג מדות הרחמים, והמשכת יגמה״ר הוא בעיקר ע״י לימוד התורה ברבים דוקא, ומה נוגע כאן שע״י י״ג המדות שהתורה נדרשת בהן מתגלים ענינים חדשים.
ויש לומר הביאור בזה, דהחילוק בין תורה לתפלה הוא, שתפלה היא שהאדם מבקש ומתפלל וההמשכה מלמעלה (שהקב״ה ממלא את בקשתו) נעשית ע״י התפלה, משא״כ בעסק התורה, מכיון שהתורה שלומד היא דבר ה׳ (שישנו גם לפני עסק התורה דהאדם), הרי הפעולה שנעשית ע״י עסק התורה היא לכאורה שהתורה ואוא״ס המלובש בה יומשך להאדם. ועפ״ז מקום לומר, שהמעלה דתורה דרבים על תורה ביחיד היא (בעיקר) רק בנוגע להאדם העוסק בתורה. דהגם שאומר בהמאמר שהמעלה דתורה ברבים היא (לא רק בקבלת האדם, שהתורה נקנית אצלו יותר, אלא גם) בההמשכה מלמעלה (כנ״ל סעיף ב), שע״י לימוד התורה ברבים נמשך גילוי אור עליון יותר, מ״מ מקום לומר, שכל הענין דלימוד התורה הוא שע״י הלימוד מאיר אור התורה (שישנו גם קודם הלימוד) להאדם הלומדה, וע״י לימוד התורה ברבים מתגלה להאדם אור נעלה יותר. ולכן מביא בהמאמר שע״י י״ג המדות שהתורה נדרשת בהן מתגלים ענינים חדשים. דכמו שהתפלה ממשכת רצון חדש, יהי רצון31, עד״ז בתורה, ע״י לימוד התורה ע״פ י״ג המדות שהתורה נדרשת בהן מתגלים ענינים חדשים. והטעם על זה הוא, כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם כנגד יגמה״ר, שלמעלה מהתורה. דתורה היא חכמתו של הקב״ה, ראשית ההשתלשלות, וי״ג מדה״ר הם למעלה מהשתלשלות. וע״י שהאדם לומד תורה ע״פ י״ג המדות הוא ממשיך בהתורה (השתלשלות) יגמה״ר שלמעלה מהשתלשלות, ועי״ז נמשכים בתורה ענינים חדשים32. וזהו שע״י לימוד התורה דרבים נמשך מלמעלה אור עליון יותר, כי המשכת יגמה״ר שע״י לימוד התורה היא בעיקר בלימוד התורה ברבים דוקא, היינו שהדרגא דיגמה״ר שנמשכת ע״י לימוד התורה ברבים היא דרגא נעלית יותר.
ד) וממשיך בהמאמר33 עוד מעלה בתפלת רבים, שההמשכה מלמעלה שע״י תפלת הרבים היא לא לפי ערך האתעדל״ת שלהם. דנוסף לזה שהאתעדל״ת דתפלת רבים מגעת למעלה יותר שלכן היא ממשכת המשכה נעלית יותר, הנה ע״י תפלת רבים נמשכת המשכה מלמעלה שלא לפי ערך האתעדל״ת, גם לא לפי ערך האתעדל״ת דרבים. דזהו שאמרו רז״ל34 שתפלת רבים בכל ימי השנה היא כמו תפלת יחיד בעשי״ת, שכמו שההמשכה שע״י תפלת יחיד בעשי״ת היא לא לפי ערך ההעלאה שלו [שלכן הוא בעשי״ת דוקא, מפני שעשי״ת הם עת רצון], כמו״כ הוא ההמשכה שע״י תפלת רבים (בכל ימי השנה), שהיא לא לפי ערך ההעלאה (גם לא לפי ערך ההעלאה דרבים). ועד״ז הוא בתורה דרבים, שההמשכה שע״י לימוד התורה דרבים היא לא לפי ערך הלימוד דהרבים.
וצריך להבין, דגם בהביאור (שבתחלת המאמר) שהאתעדל״ת דרבים ממשכת אור נעלה יותר, מבאר שההמשכה שע״י אתעדל״ת דרבים היא י״ג מדה״ר, דיגמה״ר הם למעלה מהשתלשלות, והמשכה שלמעלה מהשתלשלות היא שלא לפי ערך האתעדל״ת, ואעפ״כ מוסיף אח״כ (עוד ענין) שההמשכה שע״י רבים היא שלא לפי ערך האתעדל״ת דהרבים. ונקודת הביאור בזה, שהכוונה בזה שמוסיף שההמשכה שע״י רבים היא שלא לפי ערך האתעדל״ת שלהם, היא, שההמשכה שע״י רבים היא לא רק שההמשכה היא יותר מהעבודה [דענין זה הוא בכל המשכה שלמעלה מהשתלשלות], אלא גם שההמשכה היא (בעיקר) מצד למעלה35, ע״ד36 אתערותא דלעילא מצד עצמה שנמשכת37 ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם38.
ויש לומר שהוא ע״ד הענין דיגעתי ומצאתי39, שהידיעה הבאה ע״י היגיעה היא באופן דמציאה (מצאתי) שלא לפי ערך היגיעה, ושני אופנים בזה. ההצלחה בידיעת והבנת הענין שהתייגע בו – ע״ד המעלה דתפלת רבים, שההמשכה היא למעלה מהשתלשלות (למעלה מסדר והדרגה), אבל (רק) ממקום זה שלשם הגיעה האתעדל״ת. ושההצלחה בידיעת התורה הבאה ע״י יגיעת האדם היא במקום שלא התייגע בו כלל, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו ממקום אחר40 – ע״ד ענין השני דתפלת רבים, שההמשכה שע״י העבודה (תפלה) היא ע״ד אתערותא דלעילא מצד עצמה שאתערותא דלתתא (גם האתעדל״ת דתפלת רבים) אינה מגעת לשם. אלא שמ״מ המשכה זו באה ע״י תפלת רבים, בדוגמת שגם שתורתו עומלת לו במקום אחר הוא ע״י העמל דהאדם41.
ה) ויש לומר שהחילוק דשני ענינים אלה הוא גם בשרשם, בי״ג מדות הרחמים. והענין הוא, דמספר42 י״ג (תיקוני דיקנא) הוא י״ב עם אחד. די״ב הוא י״ב בקר (שבבריאה), והא׳ (המיתוסף על י״ב) הוא הים שעומד עליהם (מלכות דאצילות). ולמעלה יותר, י״ב הוא י״ב גבולי אלכסון שבאצילות, והא׳ (המיתוסף על י״ב) הוא למעלה מאצילות. ויש לומר דזה שי״ג הוא למעלה מהשתלשלות, הוא, כי ע״י הא׳ שמיתוסף בהי״ב, גם הי״ב הם למעלה מהשתלשלות. ויש לומר, דשני אופנים (מדריגות) בזה. שהא׳ נמשך בהי״ב כמו שהם במקומם, דבאופן זה, גם לאחרי שנמשך בהם הא׳, הם גבול (גבולי אלכסון), אלא שע״י שנמשך בהם הא׳ שלמעלה מהשתלשלות יש בהם כח בלתי מוגבל. ועוד אופן, שהי״ב מתעלים ונכללים בהא׳, שעי״ז הם יוצאים מהגבלתם ונעשים בבחינת בלי גבול. ויש לומר דזהו שאחד בגימטריא י״ג, שכל הי״ג הם אחד.
ויש לומר, דשני הענינים בההמשכה שע״י עבודה (תפלה או לימוד התורה) דרבים, שההמשכה היא שלא בהדרגה (למעלה מהשתלשלות), ושע״י עבודתם נמשך גם ממקום שא״א לאתעדל״ת (גם לאתעדל״ת דרבים) לעורר שם, הוא בשתי דרגות הנ״ל. דבהדרגא די״ג, שהא׳ נמשך בהי״ב, כיון שי״ב הוא גבול, ההמשכה משם היא ע״י אתעדל״ת. אלא שע״י הא׳ שנמשך בהי״ב, ההמשכה היא שלא בהדרגה (בדוגמת יגעתי ומצאתי). ובהדרגא די״ג, שהי״ב נכללים בהא׳ וכל הי״ג הם בל״ג, ההמשכה משם היא דוגמת אתעדל״ע שמצד עצמה.
ו) ויש לקשר זה עם חג הגאולה י״ב י״ג תמוז, שבי״ב תמוז [יום ההולדת של בעל הגאולה] הודיעו לו שהגיעה פקודה לשחררו, והשחרור בפועל הי׳ בי״ג תמוז43. ויש לומר, דזה שבי״ב (תמוז) הודיעו לו ע״ד השחרור, הו״ע י״ב כמו שנמשך בו הא׳44. וכיון שי״ב כמו שהוא במקומו, גם כשנמשך בו הא׳, הוא גבול, לכן בי״ב הי׳ עדיין לפני הגאולה בפועל. כי ענין הגאולה הוא למעלה ממדידה והגבלה [ובפרט להמבואר בהמכתב דבעל הגאולה [שבא בתור הקדמה להמאמר ד״ה עשרה שיושבין] שלא אותו בלבד גאל הקב״ה אלא גם את כל ישראל, כולל גם אלו אשר בשם ישראל (רק45) יכונה46. ולהוסיף, שבזה נכללים גם הדורות שלאח״ז, כי הגאולה די״ב-י״ג תמוז היא פעולה נמשכת, שממשכת גאולה לכל ישראל שבמשך כל הדורות, גאולה בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות שלהם וגם גאולה בנוגע לענינים הגשמיים שלהם, בני חיי ומזוני, שיהיו כולם ״רויחי״, למעלה ממדידה והגבלה. ויתירה מזו, שהיא (הגאולה די״ב-יג תמוז) גם הקדמה והכנה לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו47, שאז יהי׳ אמיתית הענין דלמעלה ממדידה והגבלה], והגאולה בפועל היתה בי״ג בגימטריא אחד, שהי״ב מתעלים בהא׳, למעלה מהגבלה.
ז) וממשיך בהמאמר33, דהגם שתורה היא המשכה מלמעלה למטה מ״מ גם בתורה צ״ל עבודה ויגיעה, ושני ענינים בזה. שבכדי שלימוד התורה יהי׳ כדבעי הוא ע״י [הקדמת48] עבודת התפלה, דכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו49. ושגם לימוד התורה עצמו צ״ל בעבודה ויגיעה. ובזה שני ענינים. היגיעה בהבנת התורה, יגעתי ומצאתי. והיגיעה בתורה לשנות טבעו ורגילותו, כמאמר רז״ל50 שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד51, שאז דוקא נקרא עובד אלקים.
וצריך להבין, הרי ענין האתעדל״ת שבתורה הוא לכאורה בעיקר בהיגיעה שצריכה להיות בלימוד התורה עצמו, והסדר בהמאמר הוא שבתחלה מבאר שבכדי שלימוד התורה יהי׳ כדבעי צ״ל העבודה והיגיעה דתפלה ולאח״ז אומר (כמו דבר נוסף) שצ״ל יגיעה גם בלימוד התורה עצמו. ולהעיר, שגם בתניא52 מדבר בשני ענינים אלה, היגיעה בתורה והיגיעה בעבודת ה׳ בכלל שעיקר העבודה הוא עבודת התפלה53, וסדר הענינים שבתניא הוא, שבתחלה מביא הפסוק54 ושבתם וראיתם גו׳ בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, דעל פסוק זה איתא בגמרא שעובד אלקים הוא מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, שינוי טבע הרגילות בלימוד התורה, ומאמר רז״ל זה הוא המקור להמבואר שם שגם קיום כל המצוות [ובפרט עבודת התפלה] צ״ל באופן זה. ומזה (שסדר הענינים בהמאמר הוא באופן הפוך מהסדר שבתניא) מוכח עוד יותר שסדר הענינים בהמאמר הוא בכוונה.
ח) ויובן זה בהקדים ביאור הדיוק (שבהמאמר) הגם שתורה היא המשכה מלמעלה למטה. דהביאור בזה בפשטות הוא, דכיון שתורה היא המשכה מלמעלה למטה, אין צורך ברבים. דבתפלה שההמשכה היא ע״י עבודת המטה צריך שעבודת המטה תהי׳ עבודה דרבים, משא״כ בתורה שהיא המשכה מלמעלה, אין חילוק אם המטה הוא רבים או יחיד. וע״פ הידוע55 שהטעם שע״י תפלה נמשך רצון חדש הוא מצד גודל העילוי דהעלאת מ״ן, למעשה ידיך תכסוף56, יש לומר, שהכוונה בהדיוק שתורה היא המשכה מלמעלה למטה היא גם לאידך גיסא, דכיון שהתורה היא המשכה מלמעלה, גם ע״י לימוד תורה דרבים א״א להיות המשכה נעלית ביותר כההמשכה שע״י תפלה [דרבים].
ועפ״ז יש לבאר סדר הענינים בהמאמר, שבתחלה מבאר העבודה והיגיעה דתפלה שצריכה להיות בשביל עסק התורה ולאח״ז העבודה והיגיעה שבלימוד התורה עצמו, כי עיקר העבודה והיגיעה היא עבודת התפלה, שלכן נקראת בשם עבודה סתם. כי ענין העבודה הוא שינוי הטבע והרגילות, וזה נעשה בעיקר ע״י עבודת התפלה. ובפרט ע״י תפלת העמידה שהאדם המתפלל הוא כעבדא קמי מארי׳57, ביטול בתכלית. ולכן מקדים בהמאמר העבודה והיגיעה דתפלה שבשביל עסק התורה, כי העבודה והיגיעה דעסק התורה (מצד עצמה) אין בכחה להמשיך המשכה שלא לפי ערך העבודה כלל. וזה שע״י לימוד התורה (דרבים) נעשה המשכה שלא לפי ערך העבודה כלל, כההמשכה שע״י תפלה (דרבים), היא בעיקר ע״י העבודה דתפלה שבשביל עסק התורה. אלא שביאור זה אינו מספיק, כי בתורה, ההמשכה שלא לפי ערך ההעלאה באה בידיעת והבנת התורה, שהצלחתו בידיעת והבנת התורה היא שלא לפי ערך היגיעה שלו, ולכן צריכה להיות גם היגיעה דשינוי הטבע והרגילות בלימוד התורה עצמו, שעי״ז, הלימוד שלו הוא כלי לההמשכה שע״י העבודה דתפלה (שבשביל עסק התורה).
ויש להוסיף בביאור השייכות דהשונה פרקו מאה פעמים ואחד (היגיעה דשינוי הטבע והרגילות בלימוד התורה) לי״ג מדות הרחמים, דע״י הלימוד בפעם המאה ואחד, גם הלימוד דמאה הפעמים שלפנ״ז הוא באופן של עבודה. בדוגמת המבואר לעיל (סעיף ה) בהמספר י״ג, שע״י הוספת האחד, נעשה עילוי (שינוי או הוספה עכ״פ) בהי״ב.
ט) ועפ״ז יש לבאר שבתורת הרב המגיד המובאת בהמאמר כנ״ל שע״י שמשה הזכיר שם א-ל (מדה הראשונה די״ג מדה״ר) אמר לו הקב״ה קל וחומר (מדה הראשונה די״ג מדות שהתורה נדרשת), מדייק שמשה בתפלתו אמר א-ל נא רפא נא לה. דיש לומר, שהדיוק בתפלתו הוא לרמז שעיקר המשכת יגמה״ר שלמעלה מהשתלשלות הוא בתפלה, ועי״ז באה אח״כ ההמשכה גם בתורה. וזהו גם הטעם דענין ההמשכה שלא לפי״ע ההעלאה שע״י תורה (דרבים) למדין מההמשכה שע״י תפלה (דרבים), כי עיקר (ומקור) ענין זה הוא בתפלה, ועי״ז נמשך אח״כ גם בתורה.
ולהוסיף58, דענין זה (שע״י התפלה נמשך אח״כ גם בתורה) מרומז גם בשני הקאַפיטלאך תהלים השייכים ליום ההולדת59 דבעל הגאולה בשנה זו. דבמזמור קב [ששייך להסיום דשנת הק״ב] מתחיל בתפלה לעני גו׳, ובהמשך המזמור60 אומר תכתב זאת לדור אחרון גו׳ דקאי על התורה שהיא נצחית. ועד״ז במזמור קג [ששייך לשנת הק״ג, מתחיל מיום ההולדת] שמתחיל ברכי נפשי את ה׳ שהוא תפלת שבח והודי׳, ובהמשך המזמור61 אומר ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע62, הקדמת נעשה לנשמע שהיתה הכנה לקבלת התורה.
יו״ד) והנה ידועה תורת הבעש״ט63 דכל מה שאדם רואה או שומע הוא הוראה בעבודת השם. ומוסיף הרב המגיד64 שכל מה שרואה ושומע וכל מקרה שיקרה לאדם הוא בשביל עבודת ה׳. והביאור בזה, כי גם כל מקרה הוא בהשגחה פרטית, וזה שנקרא בשם מקרה הוא שלמטה בעוה״ז הוא באופן של מקרה. וע״ד מ״ש65 כי יקרא קן צפור לפניך וארז״ל66 פרט למזומן, דהגם שכל הענינים הם בהשגח״פ, ויתירה מזו שהם מזומנים ממחשבה הקדומה דא״ק, מ״מ, אומר הכתוב כי יקרא קן צפור פרט למזומן, כי ישנם ענינים שהכוונה שבהם נשלמת ע״י שגם למטה הם באופן דמזומן, וישנם ענינים שהכוונה שבהם נשלמת ע״י שלמטה הם באופן דמקרה, כי יקרא. ומזה מובן במכש״כ בנוגע להענינים שבתורה, שכל הפרטים שבה, גם כשנראים בחיצוניות שהם רק בדרך אגב (ע״ד מקרה), הם הוראה67.
ועפ״ז יש לומר, דזה שהמדה די״ג המדות שבתורה שנמשכה מיגמה״ר שבתפלה היא מדת קל וחומר הוא להורות, דהגם שעיקר ההמשכה דיגמה״ר הוא בתפלה ועי״ז באה ההמשכה גם בתורה, מ״מ, יש מעלה בההמשכה שבתורה לגבי ההמשכה שבתפלה, ע״ד מדת קל וחומר, דהגם שהחמור למידין מהקל, מ״מ, הוא חמור לגבי הקל. וכמו שמבאר בהמאמר68 דזה שלמידין ההמשכה שלא לפי ערך ההעלאה שע״י תורה דרבים מההמשכה שע״י תפלת רבים הוא לימוד באופן דמכש״כ, ק״ו.
והענין הוא, דהחילוק בין תורה ותפלה הוא ע״ד החילוק בין ברכה ותפלה55. דבתפלה, המתפלל הוא למטה ומבקש שישפיעו לו מלמעלה, ובברכה, המברך [זה שיש לו כח לברך, כמו הכהנים שניתן להם כח לברך] הוא למעלה מהמקור שממנו נמשכת הברכה ומצַוה שתהי׳ ההמשכה למטה. וכהלשון בברכת כהנים יברכך ה׳ וגו׳69, שהוא לשון ציווי. ועד״ז הוא בהמשכת ההשפעות שע״י תורה. דכיון שכתר תורה הוא הפקר לכל70, הרי ביכלתו של כל אחד מישראל לזכות בה ע״י עסק התורה באופן שהיא נעשית תורתו71 (דהלומד), ונעשה בעל הבית כביכול על התורה ומכש״כ על המשכת ההשפעות שע״י התורה.
ועוד מעלה בברכת כהנים72, שההמשכה דברכת כהנים היא מלמעלה מהשתלשלות. דברכה בכלל היא להמשיך מה שכבר נמצא בהמקור ולא דבר חדש, דבענין זה מעלה בתפלה לגבי ברכה, שע״י התפלה נעשה רצון חדש. ובברכת כהנים שתי המעלות, שההמשכה היא מלמעלה מהשתלשלות, ובדרך ציווי. וכמו״כ הוא בההמשכה שע״י תורה, שיש בה שתי המעלות, שההמשכה היא מלמעלה מהשתלשלות ובאופן דציווי. וזוהי המעלה בההמשכה שע״י תורה (דרבים) לגבי ההמשכה שע״י תפלה (דרבים), דההמשכה שע״י תורה היא באופן שהוא בעה״ב על ההמשכה.
יא) והנה אף שברכת כהנים היא מצוה בפני עצמה, קבעוה חכמים בתפלה73. ומזה מובן, דהגם שתפלה היא מלמטלמ״ע, מ״מ, ע״י התפלה מגיעים לההמשכה דברכת כהנים שהיא מלמעלה למטה. ועפ״ז יש להוסיף בהלימוד דק״ו, דכמו שתפלה וברכת כהנים, הגם שהם ענינים שונים, דתפלה היא בקשה (מלמטה למעלה) וברכת כהנים היא ציווי (מלמעלה למטה), ואעפ״כ ע״י התפלה מגיעים לברכת כהנים, עד״ז הוא בתורה ותפלה, דהגם שההמשכה דיגמה״ר שלמעלה מהשתלשלות שע״י לימוד התורה (מצד עצמה) היא למטה מההמשכה דיגמה״ר שע״י תפלה (כנ״ל סעיף ח), מ״מ, ע״י לימוד התורה נמשכת (אח״כ) גם ההמשכה שע״י תפלה שלמעלה מההמשכה דיגמה״ר דתורה.
ויש להוסיף, שגם לימוד זה הוא באופן דק״ו. דתפלה היא מלמטה למעלה וברכת כהנים היא מלמעלה למטה, ואעפ״כ ע״י תפלה מגיעים לברכת כהנים, הרי בנוגע תורה ותפלה, שגם ההמשכה דתורה (מצד עצמה) היא יגמה״ר שלמעלה מהשתלשלות ורק שהמשכה זו היא למטה מההמשכה דתפלה, זה שע״י התורה נמשכת גם ההמשכה דתפלה, הוא במכש״כ וק״ו. ויש לומר, דע״י שתורה היא תורתו של האדם העוסק בתורה שהוא בעל הבית כביכול על התורה, עי״ז הוא נעשה בעה״ב גם על דרגת ההמשכה דתפלה שנמשכת בתורה. וזהו שהלימוד דתורה ותפלה הוא במדת קל וחומר, כי ההמשכה דתפלה שע״י תורה יש לה יתרון לגבי ההמשכה דתפלה מצד עצמה.
יב) ויש להוסיף, דע״י המאמר עשרה שיושבין ועוסקים בתורה שניתן מבעל הגאולה ללמדו בחג הגאולה, עשה את כל אחד לשלוחו של בעל הגאולה לעסוק בענין זה, ונתן לו נתינת כח מיוחדת להצליח בזה, הצלחה בהתייסדות שיעורים ברבים, והצלחה בכל הענינים (המבוארים בהמאמר) הנמשכים ע״י עסק התורה דרבים.
וכל זה באופן דברכת כהנים, שהמשכת הברכה היא באופן דמהירות, כמבואר בלקו״ת ד״ה והנה פרח מטה אהרן גו׳ ויגמול שקדים74, וע״י השקדים הטובים דמטה אהרן יהפכו השקדים המרים75 דג׳ השבועות76 לששון ולשמחה, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) אבות פ״ג מ״ו.
2) נדפס לראשונה בקונטרס יב-יג תמוז תש״ח, ואח״כ: בסה״מ תש״ח, סה״מ תרפ״ח, ובקונטרס בפ״ע – כמה פעמים לפני חג הגאולה דהשנה, ובשנה זו (תש״נ), עוד פעם.
3) בכמה ענינים שבהמאמר דשנת תרפ״ח – ראה גם סה״מ תרכ״ט ע׳ רט ואילך. עטר״ת ס״ע תסח ואילך.
4) ד״מנין אפילו חמשה כו׳ אפילו אחד״ קאי על ״שכינה שרוי׳״ שלפנ״ז (סה״מ עטר״ת שם ע׳ תע). וצע״ק במ״ש באגה״ק סכ״ג (קטו, א) ״אלא לקביעת שכר בלבד״. ואכ״מ.
5) בהמשך המאמר שם (נעתק לקמן בפנים) מובא דוגמא לזה מתפלת רבים. ומזה מוכח שכוונתו ב״רבים״ היא לעשרה.
6) ראה ברכות ו, א ובנו״כ המשנה (אבות שם) דיש חילוק בין עשרה לחמשה, בין חמשה לשלשה וכו׳. והחידוש בהמאמר הוא שהשראת השכינה בעשרה שעוסקים בתורה היא סוג בפ״ע (משא״כ החילוק דחמשה שלשה וכו׳).
7) ברכות ח, רע״א.
8) איוב לו, ה.
9) השייכות דיגמה״ר לזה שתפלת רבים אינה נמאסת – יש לומר, כי יגמה״ר אינן חוזרות ריקם (ר״ה יז, ב).
10) להעיר משו״ע אדה״ז או״ח הל׳ תפלה סימן צ ס״י ״ואע״פ שיכול להתפלל בביתו בעשרה, מ״מ ברוב עם הדרת מלך״.
11) בנוגע לכמה ענינים. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1332 ובהערות שם.
12) נצבים כט, ט-יו״ד. וראה לקו״ת ר״פ נצבים.
13) אגה״ק סכ״ג (קלו, סע״א ואילך).
14) ברכות כא, ב. מגילה כג, ב. ועוד.
15) ראה שו״ע אדה״ז או״ח הל׳ ברכות השחר ר״ס נב ״תפלת צבור היא רצוי׳ ומקובלת לעולם שנאמר כביר לא ימאס״.
16) דהגם שגם כשיודע שלא תמולא בקשתו – כי עליו נאמר (ישעי׳ א, טו. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ד ה״ז) ״גם כי תרבו תפלה אינני שומע״ – פשוט שבתפלתו מקיים מצות תפלה, מ״מ, המבוקש דתפלה הוא שהקב״ה ימלא בקשתו. ולא עוד אלא שיש ציווי וחיוב להשתדל שהקב״ה ימלא בקשתו. ראה שו״ע אדה״ז שם רסנ״ב. ובכ״מ.
17) ברכות סג, ב. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״י.
18) ועפ״ז יומתק המשך הענינים בהל׳ ת״ת שם ״שאין התורה נקנית אלא בחבורה ואמרו חכמים עשרה שיושבים כו׳״.
19) ויש לומר, שבהל׳ ת״ת שם מדבר בשני הענינים: ״שאין התורה נקנית אלא בחבורה״, ולאח״ז מוסיף ״ואמרו חכמים עשרה שיושבין כו׳ שכינה שרוי׳ ביניהם״, שהמעלה היא גם בההמשכה.
20) ויש לומר, דזה שמעתיק בהמאמר גם ״ר׳ ישמעאל אומר״ הוא כי ״ישמעאל״ על שם ״שמע ה׳ אל עניך״ (לך לך טז, יא) מורה על ההמשכה שע״י תפלה, ולכן מעתיק גם ״ר׳ ישמעאל אומר״ לרמז שי״ג המדות שהתורה נדרשת נמשכים מיגמה״ר שבתפלה. ראה לקמן סעיף ט.
21) תו״כ בתחלתו.
22) או״ת (הוצאת קה״ת) ס״פ בהעלותך (מו, ב. בהוצאת תש״מ ואילך – סי׳ קלז). וראה גם אוה״ת בהעלותך ע׳ תב. שם פ׳ ראה ע׳ תשפה. המשך יונתי תר״ם ע׳ מט. סה״מ תרכ״ט ועטר״ת שבהערה 3.
23) בהעלותך יב, יג.
24) ראה לקו״ש ח״ד ס״ע 1348 ואילך. וש״נ.
25) בהעלותך שם, יד. ב״ק כה, א. הובא בפרש״י עה״פ.
26) שה״ש ו, ג.
27) ראה זח״ב כ, ב. שם עדר, א. שבת ל, ב.
28) הקדמת הזהר בתחילתה.
29) ראה גם המשך וככה תרל״ז פס״ט (ע׳ קט) ״ענינם (דשני פירושים אלה) אחד הוא״.
30) ראה בהמאמר (דשנת תרפ״ח) רפ״ב.
31) ראה בהנסמן להלן הערה 72. ועוד.
32) ראה המשך תרס״ו (ע׳ שפג. שם ע׳ שצג. ועוד) ש״הגם דלכאורה כל הענינים דתושבע״פ (שחידשו חז״ל) הכל מתושב״כ״, הנה באמת ״כל עניני תושבע״פ הן בבחי׳ חידוש בכח עצמם ויגיעתם דוקא״, וע״י היגיעה שלהם המשיכו ״לא מבחי׳ תוה״ק לבד כ״א מבחי׳ העלם העצמי דא״ס״. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 387 הערה 54.
33) פ״ב.
34) ר״ה יח, א.
35) כמ״ש בהמאמר בנוגע לתפלת יחיד בעשי״ת (הובא לעיל), שההמשכה היא מפני שעשי״ת הם עת רצון.
36) אבל לא ממש – ראה לקמן הערה 41.
37) לקו״ת שה״ש כד, א.
38) ראה סה״מ תרכ״ט ע׳ רט בשוה״ג שהוא ״ע״ד אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת״.
39) מגילה ו, ב.
40) סנהדרין צט, ב.
41) מהמשך הענינים בהמאמר (וראה לקמן סעיף ח) משמע, שגם המשכה זו נמשכת ע״י העבודה [ודלא כאתעדל״ע הג׳ שבלקו״ת שם].
ואולי יש לומר, דכיון שכל התורה ענין אחד, לכן גם העמל במקום אחד פועל שהתורה עומלת לו במקום אחר. אלא שמ״מ, כיון דזה שהתורה עומלת לו ממקום אחר הוא שנמשכת לו ידיעה בענין פרטי – השייכות והדמיון דהאתעדל״ת (העמל דהאדם) עם האתעדל״ע (התורה עומלת לו) בזה ששניהם הם תורה אחת (כללות התורה) אינו מספיק, ולכן הוא דוגמת אתעדל״ע שמצד עצמה.
ועד״ז צריך לפרש בהנמשל, שהשייכות והדמיון דתפלת רבים לההמשכה שעל ידה, היא רק שייכות כללית וכיו״ב. ועצ״ע.
42) בהבא לקמן – ראה אוה״ת בראשית ח, רע״א.
43) מכתב בעל הגאולה נדפס באגרות קודש שלו ח״ב ע׳ סו, ובקונטרס יב-יג תמוז תרפ״ח (קה״ת תש״נ) ע׳ 15.
44) ויש לומר, דזהו שכותב במכתבו הנ״ל שבי״ב תמוז הודיעו לו (לא רק שהגיעה פקודה לשחררו, אלא גם) שתעודת החופש יקבל בי״ג תמוז.
45) ראה לקו״ש ח״ח ע׳ 329 ואילך.
46) בהמכתב שבהקדמה להמאמר כותב כ״ז בנוגע י״ב תמוז. ויש לומר, שזהו מפני שכללות יגמה״ר (גם הדרגא די״ב שנמשך בהם הא׳) הם בכללות למעלה מהשתלשלות.
47) ראה לקו״ש חי״ח ע׳ 314 ואילך.
48) כ״ה בלקו״ת ויקרא ה, א.
49) יבמות קט, ב. וראה לקו״ת ויקרא שם. הערה ז בהמאמר דשנת תרפ״ח שם.
50) חגיגה ט, ב. וראה בארוכה תניא פט״ו.
51) בכמה מקומות הובאה הגירסא (כבע״י) ״אחת״ (הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ס״ג. ועוד. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 208 הערה 45).
52) פט״ו.
53) שלכן נקראת בשם עבודה (סתם). וראה לקמן סעיף ח.
54) מלאכי ג, יח.
55) ראה קונטרס ל״ג בעומר תש״נ סעיף ג [סה״מ ימי הספירה ס״ע קיח-ט]. וש״נ.
56) איוב יד, טו.
57) שבת יו״ד, א.
58) בהבא לקמן, ראה בארוכה ד״ה עשרה שיושבין דט״ו תמוז שנה זו (תשמ״ב), שבא בהמשך למאמר זה [יצא לאור אי״ה לי״ט תמוז] [לקמן ע׳ רפא ואילך].
59) ע״פ המנהג לומר הקאפיטל תהלים המתאים למספר שנותיו* (מכתב כ״ק מו״ח אדמו״ר, נדפס בקובץ מכתבים ע״ד אמירת תהלים. אגרות-קודש כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ ח״י ס״ע נג). סיימו קאפיטל קב והתחילו בי״ב תמוז שנה זו (תשמ״ב) לומר מזמור קג שבתהלים.
60) פסוק יט.
61) פסוק יט.
62) שבת פח, א.
63) כתר שם-טוב (הוצאת קה״ת) הוספות סי׳ קיט ואילך. וש״נ.
64) לקו״א סי׳ ריג (נב, ב ואילך).
65) תצא כב, ו.
66) חולין קלט, א. פרש״י עה״פ (תצא שם).
67) וזה גופא שנראים בחיצוניות שהם רק בדרך אגב – גם בזה יש כוונה (במכש״כ מענין המקרה שבעולם, שהוא לפי שהכוונה דכמה ענינים נשלמת דוקא באופן זה).
68) פ״ד.
69) נשא ו, כב ואילך.
70) ראה רמב״ם הל׳ ת״ת רפ״ג. הל׳ ת״ת לאדה״ז רפ״ד.
71) קידושין לב, ריש ע״ב. ע״ז יט, א.
72) בהבא לקמן, ראה ד״ה אמר ריב״ל כל כהן שמברך כו׳ תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט בתחלתו). ד״ה כה תברכו תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ס״ע שטו ואילך). לקו״ש ח״י ס״ע 38 ואילך, ובהנסמן שם.
73) שו״ע אדה״ז או״ח רסקכ״ח. וש״נ.
74) לקו״ת ס״פ קרח (נה, ג ואילך). וראה גם ד״ה זה דש״פ קרח אדר״ח תמוז ה׳תשל״ג (נדפס בקונטרס כ״ח סיון תש״נ [סה״מ במדבר ח״ב ע׳ לב ואילך]).
75) ראה לקו״ת שם (נו, ב). וראה ד״ה הנ״ל סעיף ט.
76) קה״ר עה״פ (יב, ז) וישב העפר. זו״ח שה״ש סא, ג. איכה צג, א. פרש״י עה״פ ירמי׳ א, יב.
__________
*) וזה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. לקו״ש ח״ה ע׳ 103 ואילך. ח״כ ס״ע 400. ד״ה ויהיו חיי שרה ה׳תשמ״א ס״ט (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קנב [סה״מ בראשית ח״א ע׳ שסה]). ועוד.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' ער ואילך]
מאמר שני מהמשך. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס חג הגאולה י״ב-י״ג תמוז תש״נ, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ שז ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה מהמאמר, נדפס לקמן בהוספות.