בס״ד. ש״פ ויקרא, פ׳ זכור, י״א אדר-שני ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וגו׳ לא תשכח1. והנה התחלת הפרשה היא בזכור והסיום הוא בלא תשכח, ושניהם הם ענינים עיקריים בקיום המצוה דזכירת עמלק, וכדאיתא בגמרא2 דזכור בפה ולא תשכח בלב, ומזה מובן שגם הפרטים שבינתיים (בדרך וגו׳ אשר קרך וגו׳ ויזנב וגו׳) הם ענינים עקריים בהמצוה. והנה מ״ש זכור הכוונה כמו שהוא בפשטות, שהציווי דזכור נאמר כשהיו ישראל במדבר בסיום שנת הארבעים, במשנה תורה, ונצטוו לזכור מה שהי׳ (בארבעים שנה לפני זה) בצאתם ממצרים שאז ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים3. והנה מה שנתפרש בכתוב שהמלחמה היתה ברפידים אין הכוונה להודיע מקום המלחמה, דמאי נפקא מינה באיזה מקום נלחמו, כי אם לומר סיבת וטעם הדבר שויבוא עמלק. וזהו מה דאיתא בגמרא4 שרפידים הוא מה שרפו ידיהם מדברי תורה, דמשום זה הי׳ אח״כ ויבוא עמלק. וצריך להבין, מהי השייכות של תורה דוקא לעמלק (שע״י שרפו כו׳ מדברי תורה בא אח״כ עמלק). וגם צריך להבין מהו הדיוק שרפו ידיהם דוקא5, דהרי לימוד התורה הו״ע של הבנה והשגה ששייך לשכל ומוח שבראש (ולא לידים), ואדרבה הענין דהבנה והשגה הוא מה שמכניס את עצמו בהלימוד, וא״כ הרי צריך למנוע הבלבולים שע״י שאר האברים ובפרט הבלבול דידים עסקניות הם6, וא״כ מה שייך ידים לתורה. גם צריך להבין, דהרי מלחמת עמלק באה לאחר שאמרו7 היש הוי׳ בקרבנו אם אין, וכדאיתא בפרש״י8 משל לאדם9 שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך הי׳ אותו הבן רואה חפץ כו׳ והוא נותן לו וכו׳ פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן ראית את אבא אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, וכן בהנמשל ואתם אומרים היש הוי׳ בקרבנו אם אין חייכם שהכלב בא וכו׳, הרי דמה שאמרו היש הוי׳ בקרבנו וגו׳ הביא שמיד לאחרי זה הי׳ מלחמת עמלק, דויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, וצריך להבין מהי השייכות דרפידים, רפו ידיהם, למ״ש היש הוי׳ בקרבנו.
ויובן ע״פ המבואר במאמרי פרשת זכור פרשת בשלח ופרשת תצא10, דעמלק בגימטריא ספק, וזהו מ״ש היש הוי׳ בקרבנו אם אין, שהי׳ אצלם ספק. ואע״פ שלכאורה איך שייך ספק דהיש הוי׳ בקרבנו אם אין, והענין, שע״ז אמר אשר קרך בדרך, והיינו שההתחלה היא מאשר קרך, ענין הקרירות11, שהיצר הרע מקרר אותו, שהרי כך אומנתו של יצר הרע, דהיום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה12, והיינו שאין דרך היצר הרע לבוא אל האדם מלכתחילה שיעבוד עבודה זרה, כי אם שתחילה מקרר אותו, ומזה בא אח״כ שאצלו עמלק בגימטריא ספק, והיינו דאצלו ספק ברמז [שזהו ענין הגימטריא], דאף שאין הספק בגלוי, אמנם ישנה נתינת מקום לספק. ומזה בא אח״כ לספק, עד שויבוא עמלק וגו׳. והנה הקרירות דעמלק היא (כדאיתא בהכתוב) בדרך, וענינו של הדרך הוא (שהוא הדרך ד)בצאתכם ממצרים, וכמבואר בזהר13 דהמ״ט יום שבין יציאת מצרים למתן תורה הם כדי לברר ולטהר בכל יום שער א׳ מהמ״ט שערי טומאה14, שזהו ענין היציאה ממצרים (לעו״ז), עד שלאחר מ״ט או נו״ן יום (וכמ״ש15 תספרו חמשים יום) הי׳ מתן תורה, ואז (בדרך) היא הקרירות של עמלק. וזהו מה שאע״פ שראו הנס דוהכית בצור ויצאו ממנו מים16, ובמיוחד ע״פ המבואר17 בזה שההכאה היתה בצור דוקא, ולא באבן סתם, שזהו להדגיש גודל הנס, שהרי צור ענינו שהוא יסוד ומקור האש, וכאן ע״י ההכאה הוציא מים (שהוא ההיפך, שהרי אש ומים הם הפכים זה מזה), והיינו שלא רק שמאבן הוציא מים בגלוי, כי אם שמיסוד האש יצאו מים, הרי שהי׳ נס גדול, בכל זאת שייך ענין הקרירות, דהרי אין זה סתירה לענין התורה, שהרי התורה היא הבנה והשגה, וענין ההבנה והשגה הוא קרירות דוקא, דלא כענין המדות שהם בהתפעלות, אמנם הבנה והשגה היא בהתיישבות דוקא, ולכן נמשלה התורה למים, דאין מים אלא תורה18, דיסוד המים הוא קר ולח [כדאיתא בספרי חוקרי ישראל האמיתיים19], וכמו״כ ההבנה והשגה שהיא בקרירות, ולכן שייך שיהי׳ אצלו קרירות בתורה, עד שיהי׳ אח״כ ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וגו׳.
והנה כללות עניני האדם מתחלקים בלימוד ומעשה, ובלשון הרמב״ם20 החכמה והמעשה [ויש גורסין הדעת והמעשה21] שהם כוללים כללות עניני האדם. וזהו מה דאיתא בגמרא22 דישנו תלמוד ומעשה, דשנים אלו כוללים כללות עניני האדם, אלא דבזה גופא הפלוגתא אי תלמוד גדול או מעשה גדול. ובפרטיות יותר האדם מתחלק ברמ״ח אברים ושס״ה גידים, דלכן23 ישנם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת (לפעול בהם), או כמו שהוא באמיתית הענינים שהוא להיפך, דמפני שבתורה ישנם רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות ל״ת לכן נמשך באדם שיש אצלו רמ״ח אברים ושס״ה גידים, אמנם בכללות יותר נחלק לג׳, ראש וגוף ורגל, שזהו ענין הבנה והשגה מדות ומעשה, ובכללות יותר הבנה והשגה ומעשה. והנה בתורה עצמה ב׳ ענינים, שהרי אסתכל באורייתא וברא עלמא24, דמזה מובן שכמו״כ ישנם בתורה עצמה ב׳ ענינים שהם ענין השכל שבה, שהיא חכמתכם ובינתכם גו׳25, וענין המעשה. וזהו ג״כ מה שאומרים26 גדול לימוד שמביא לידי מעשה, הרי שבתורה גופא ישנו הלימוד שבה, וישנו מה שע״י הלימוד בא לידי מעשה, והגדלות בתורה היא ע״י מעשה דוקא. והיינו דהגדלות דלימוד היא ע״י (שמביא לידי) מעשה דוקא, וכדאיתא בהלכות תלמוד תורה לאדמו״ר הזקן27. וזהו מה שלפני מתן תורה הי׳ צ״ל הקדמת נעשה לנשמע28, דישנו הנעשה, שהו״ע קיום המצוות מעשיות, וישנו הנשמע, שהו״ע ההבנה והשגה, ובזה גופא צ״ל הקדמת נעשה לנשמע, והיינו (הלימוד ב)קבלת עול. וכמו שלפני מתן תורה הי׳ צ״ל הקדמת נעשה לנשמע, כמו״כ גם עכשיו שלימוד התורה צ״ל בקבלת עול דוקא, והיינו שמניח רצונו ושכלו וכו׳ ומקיים מה שמצווים אותו.
והנה הבחינה (די פּראָבע) שיש אצלו הקדמת נעשה לנשמע היא כשהלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא29, דאז כשפוסק אליבא דהילכתא הוכחה שהלימוד שלו בכלל הוא כדבעי, ועוד, דהרי מבואר בהמשך תרס״ו30 דכשבא לפסוק הלכה למעשה, הנה מצד היראה שבו, שיודע שע״פ לימודו יפסוק דין, וע״פ פסק דין זה יעשו מעשה, ולכן ירא שלא יפסוק לאמיתתו, הנה מצד יראה זו מוציא כחות חזקים יותר שנותן נפשו ביותר בהלימוד, עד שמוציא ההלכה לאמיתתה וכו׳, עד שעי״ז בא דוקא לאמיתית ענין התורה. וזהו מה דע״י שהלימוד שלו הוא בקבלת עול דוקא, הנה עי״ז נעשה ונתן לנו את תורתו, עד שהתורה נעשית שלו, שנקראת על שמו31, שזהו דוקא ע״י הקבלת עול. וזהו הטעם מה שאין למדין הלכה לא מתוך לימוד ולא מתוך אגדה כו׳ כי אם מתוך הלכה למעשה דוקא32, דלכאורה צריך ביאור, דהרי ענין התורה היא הבנה והשגה, וא״כ למה אין למדין מתוך הלכה ואגדה וכו׳ כי אם דוקא מתוך מעשה כנ״ל, אלא שהביאור כנ״ל דדוקא בהלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא הוא תכלית העילוי שבתורה. ועוד זאת מה שצ״ל לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, דהנה כל הענינים צריכים לברכתו של הקב״ה, ובמיוחד ענין התורה, דהרי שמעתתא בעי צילותא33 דוהוי׳ עמו34, שדוקא אז הלכה כמותו35, וזהו (מה שהוי׳ עמו) דוקא את דכא ושפל רוח36. ולכן צ״ל הקדמת נעשה לנשמע.
ועפ״ז יובן הלשון דרפו ידיהם מדברי תורה דוקא, דידיהם היינו שחסר הקבלת עול37 (שזהו ענין המעשה שבתורה כנ״ל), שחסר הקדמת נעשה לנשמע, ומזה בא אח״כ שחסר אצלו במעשה המצוות, כי אף שהשכל שלו בשלימות, אמנם אינו פועל חוץ ממנו, וזהו שאחד הפירושים בענין יפוצו מעיינותיך חוצה בהאדם עצמו הוא בז״א, כי ז״א נקרא חוץ לגבי השכל38 היות שכל דבר שמבחוץ לשכל הוא חוצה, והיינו מדות ומעשה שהם מחוץ להשכל, ולכן, מצד הקרירות שבשכל (שאינו פועל בהמדות ובמעשה שלו) אפשר להיות ויבוא עמלק היות שהם נחשלים אחריך, שנמצאים מחוץ לענני הכבוד39, שזהו הדיוק אחריך, והיינו מחוץ לענני הכבוד (היינו שנמצאים מחוץ להלימוד ושכל שלו), עד שפועל שיהי׳ עמלק בגימטריא ספק וכו׳. וזהו ויחנו ברפידים וגו׳ ויבוא עמלק, דמפני שרפו ידיהם מדברי תורה כנ״ל, ובאופן של ויחנו (חני׳ בהענין דרפידים), הנה לכן ויבוא עמלק וילחם גו׳.
והנה יש עוד עצה נגד עמלק (נוסף על הנ״ל, קיום המצוות מעשיות וקבלת עול), והוא מ״ש זכור גו׳. והענין הוא, דהנה איתא בגמרא40 אם ערוכה ברמ״ח איבריו משתמרת, והיינו כשכל רמ״ח איבריו חדורים (זיינען דורכגענומען) באופן דיחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל וכו׳41, דאז אין שייך ענין השכחה42. דהנה מבואר43 בענין אין שכחה לפני כסא כבודך44, דלמעלה מכסא הכבוד אין שייך ענין השכחה, והיינו שמגיע בבחי׳ לפני כסא כבודך. ואיך אפשר להגיע בלפני כסא כבודך, הוא כשהלימוד שלו הוא באופן כזה שמכניס את עצמו לגמרי בהלימוד עד שנעשה יחוד נפלא וכו׳, ולא נשאר אף נקודה אחת שאינה חדורה מהלימוד שלו והלימוד שלו נחקק בכל איבריו, שעי״ז נשמר (באַוואָרענט ער) מעמלק, והיינו ע״י שהוא לומד כמ״ש45 כל עצמותי תאמרנה, והיינו דאף ששכל הוא קרירות, ומדות הוא חמימות, והם הפכים זה מזה, בכל זאת גם בעת לימודו לומד בחמימות ובחיות, דאע״פ שבכלל שכל ומדות הם הפכיים, אמנם בלימוד התורה צריך להיות גם חמימות בעת הלימוד. ובדוגמא להמבואר בנוגע לאהבת הוי׳ ויראתו, דכמו שלא ישכנו אש ומים ביחד, כן לא ישכנו ביחד האהבה והיראה, אמנם בעבודת ה׳ אפשר להיות שניהם ביחד46, ועד״ז בלימוד התורה. וזהו מ״ש47 מימינו אש דת למו, שגם בתורה גופא ישנם ב׳ הענינים דאש ומים, דטבע האש חם ויבש וטבע המים קר ולח, כדאיתא ברמב״ם19, והיינו דמימינו הו״ע המים ואש דת למו, ושניהם בתורה, וכמו״כ במצוות דהרי רפו ידיהם ידיהם לשון רבים, והיינו קיום המצוות בסור מרע ועשה טוב48, דועשה טוב הוא בימין, דהרי כל המצוות הם בימין49, ועי״ז שהעבודה אצלו בב׳ הקוים (דסור מרע ועשה טוב, וכן הקרירות עם החמימות) אינו נותן מקום לעמלק, וגם לא לרפיון בלבד.
וזהו זכור את אשר עשה לך עמלק, שענין זה הוא בכל דור, ונעשה על ידי שהימים האלה נזכרים ונעשים50, וכידוע פירוש האריז״ל בזה51 דכשנזכרים כדבעי אז נעשים ונמשכים כל הענינים וכו׳. והנה ע״י העבודה דתמחה את זכר עמלק52, שזהו ע״י כאו״א53, נעשה אח״כ53 המחה אמחה את זכר עמלק54, וזה מביא מ״ש אח״כ מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור55 ואיתא במכילתא56 שקאי על דרא דמלכא משיחא, שאז יהי׳ המלחמה עם עמלק כפשוטה ע״י משיח צדקנו ובקרוב ממש.
__________
1) תצא כה, יז-יט.
2) מגילה יח, א. ספרי ס״פ תצא.
3) בשלח יז, ח.
4) סנהדרין קו, א. מכילתא ויל״ש עה״פ.
5) ראה רד״ה ויבוא עמלק תר״ץ (תש״ט – סה״מ תש״ט ע׳ 34 (השני)). שיחת פורים תש״ד (סה״ש תש״ד ע׳ 75).
6) טהרות פ״ז מ״ח. שבת יד, א. סוכה כו, ב. נדה נח, א.
7) בשלח שם, ז. ראה סה״מ תרכ״ז (קה״ת, תשמ״א) ע׳ תסו.
8) בשלח שם, ח. שמו״ר פכ״ו, ב. פסיקתא רבתי פי״ג, ו. יל״ש בשלח רמז רסב. וראה סה״מ תרכ״ז שם.
9) כ״ה בפרש״י ושמו״ר שם. ובפסיקתא שם: לגיבור.
10) ראה סה״מ תרל״ד ע׳ קלו. שם ע׳ קלט. תרע״ח ע׳ שפט. שם ע׳ קצה ואילך. עטר״ת ע׳ רצד. תרפ״א ע׳ קעב. תרפ״ה ע׳ רח. תש״ט ס״ע 40 (השני). ע׳ 65 (השני). ועוד. וראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן צג (צג, ב). אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ רעט. ובכ״מ.
11) ראה תנחומא תצא ט. פרש״י תצא כה, יח. סה״מ שבהערה הקודמת. ועוד.
12) שבת קה, ב.
13) ח״ג צז, סע״א ואילך (ברע״מ). נתבאר בד״ה וספרתם תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ שנב ואילך). תרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ס״ע לא ואילך). וראה גם מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ב ס״ע תשע. אוה״ת אמור ע׳ קסט. שם ע׳ קעג. לקו״ש חכ״ב ע׳ 119. וש״נ.
14) ראה זהר חדש ר״פ יתרו. ועוד.
15) אמור כג, טז.
16) בשלח שם, ו.
17) ראה אוה״ת חוקת ע׳ תתלה. ועוד.
18) ב״ק יז, א. וש״נ.
19) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ד ה״ב.
20) בהקדמתו לפירוש המשניות (ד״ה אחר כן ראה להסתפק). וראה לקו״ש חט״ז ע׳ 193.
21) ראה לקו״ש שם הערה 11.
22) קידושין מ, ב. ב״ק יז, א.
23) ראה זח״א קע, ב. ועוד.
24) זח״ב קסא, ב.
25) ואתחנן ד, ו.
26) קידושין וב״ק שם. וראה ד״ה ויגש אליו יהודה שנה זו (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ רט). ועוד.
27) פ״ד ה״ב-ג. וראה ד״ה ויגש הנ״ל, ובהנסמן שם.
28) שבת פח, א.
29) יומא כו, א.
30) ע׳ תו ואילך.
31) ע״ז יט, א.
32) ב״ב קל, ב. וראה רשב״ם שם.
33) מגילה כח, ב.
34) שמואל-א טז, יח.
35) סנהדרין צג, ב. ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ס״ע שכז ואילך. ועם הגהות וכו׳ – אוה״ת יתרו ע׳ תתצג ואילך. נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקפא.
36) ישעי׳ נז, טו. ראה דרושים שבהערה הקודמת.
37) סה״מ תרפ״ה ע׳ רט. תש״ט ע׳ 66 (השני).
38) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תנה.
39) ראה ספרי ופרש״י תצא שם.
40) עירובין נד, א.
41) תניא פ״ה.
42) ראה תו״א תצוה סד״ה זכור (פה, ב).
43) הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב סוה״י.
44) ברכות לב, ב. יל״ש תהלים רמז תתפו. נוסח תפלת מוסף דר״ה (ברכת זכרונות). ועוד.
45) תהלים לה, י.
46) ראה ספרי ואתחנן ו, ה. וראה גם לקו״ת ואתחנן ז, ד ואילך.
47) ברכה לג, ב.
48) ל׳ הכתוב – תהלים לד, טו. לז, כז.
49) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 223 ובהנסמן שם. וראה תו״א מג״א צה, ב.
50) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח.
51) ראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונתבאר בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
52) תצא שם, יט.
53) ראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ מב.
54) בשלח שם, יד.
55) שם, טז.
56) עה״פ. תיב״ע עה״פ. וראה גם ד״ה כל המועדים בטלים חוץ מפורים תשכ״א (סה״מ פורים ס״ע קיז-ח).
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' ריח ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 138 ואילך.