בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשכ״ז
הנחה בלתי מוגה
וירד הוי׳ על הר סיני וגו׳1, הנה ידוע הדיוק בזה2 דמתן תורה הי׳ לישראל דוקא כמבואר בהסוגיא דמתן תורה3. דהנה מתן תורה הי׳ אפשר להיות בב׳ אופנים, או שישראל יעלו למעלה ויקבלו שם את התורה, או שהתורה תינתן למטה, והי׳ באופן שוירד הוי׳ על הר סיני וגו׳ ויתייצבו4 בתחתית ההר, שהתורה ניתנה למטה דוקא, ולכאורה צריך להבין למה בחר בדרך הזו דוקא. והנה איתא בגמרא3 בשעה שעלה משה למרום אמרו המלאכים תנה הודך על השמים5, אמר הקב״ה למשה החזיר להם תשובה, אמר להם משה כלום למצרים ירדתם, כלום יצר הרע יש ביניכם, וזה פעל גם אצל המלאכים שהם הבינו שהתורה צ״ל למטה דוקא, ונתבאר במאמר הקודם6 הטעם למה ניתנה התורה לנשמות ישראל דוקא, משום דבנשמות ישראל כתיב7 וירם קרן לעמו, דקרן מורה על עצם הדבר, שנשמות ישראל נמשכים מעצמות, משא״כ בארץ ושמים כתיב8 הודו על ארץ ושמים, שבארץ ושמים שזה כולל הארץ וכל צבאי׳ ושמים וכל צבאי׳ נמשך רק הוד וזיו בלבד. ועד״ז מה שנשמות ישראל נקראות בשם מהלכים9, זהו משום שמושרשות בהעצמות, ולכן שייך אצלן הליכה אמיתית, הליכה בלי גבול, שזו ההליכה למעלה מסדר ההשתלשלות, משא״כ בשארי הנבראים אין שייך אצלם אמיתית ענין הליכה. הנה אינו מובן עדיין, דאע״פ שמצד מעלת נשמות ישראל היתה צ״ל נתינת התורה לישראל דוקא, מ״מ הי׳ אפשר להיות נתינת התורה באופן שנשמות בגופים יתעלו למעלה ויקבלו שם את התורה. וגם צריך להבין למה צ״ל נתינת התורה לנשמות בגופים דוקא. ועוד צריך להבין איך מוכח בתשובתו של משה כלום למצרים ירדתם וכו׳ מעלת נשמות ישראל, שמושרשות בהעצמות, ומשום זה נקראות בשם מהלכים, ולכן יש בהן הראי׳ באלקות, שזהו תכלית ושלימות הבריאה שיהי׳ לעתיד לבוא וראו כל בשר וכו׳10, הנה איך מרומז כל זה בתשובתו של משה.
ויובן11 כל זה בהקדם הביאור מ״ש12 שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, שפסוק זה קאי על כנסת ישראל, שנשמות ישראל שמלובשות למטה בגוף אומרות לנשמות ישראל למעלה קודם ירידתן למטה, שחורה אני ונאוה, שהגם ששחורה אני, שחסר אצלה הגילוי של שמש ומגן הוי׳ אלקים13 והיא בבחי׳ שחרות והעלם, מ״מ ונאוה, ועוד יותר שתלוי זה בזה, דמאחר ששחורה אני, משום זה הוא ונאוה, ומצד מעלה זו דונאוה ניתנה תורה למטה לנשמה בגוף דוקא. וצריך להבין מהו ענין שחורה אני דעי״ז דוקא יכולים להגיע למעלת ונאוה, וגם צריך להבין מהי מעלת ונאוה בהקדם הבנת מעלת בנות ירושלים, שלבנות ירושלים לא ניתנה תורה וצריך להיות דוקא בחי׳ ונאוה. הנה ירושלים נקרא על שם יראה שלם14, כדאיתא במדרש15 ובתוספות במסכת תענית16 שאברהם קראו יראה, בהר ה׳ יראה17, ושם קראו שלם18, אמר הקב״ה יקרא על שם שניהם, ירושלם, וכדאיתא במתנות כהונה19 שיראה בגימטריא ירו, ולכן איתא20 שירושלם כותבים בלא יו״ד אע״פ שהקרי הוא ביו״ד, וזהו ירושלם, יראה שלם, שלימות היראה. דהנה יראה בכלל, איזה דרגא שתהי׳, יש לה מעלה על בחי׳ אהבה, ובפרט ירושלים שזהו שלימות היראה, דהנה גם יראה תתאה יש לה מעלה לגבי אהבה, שענין האהבה הוא שהוא בהשתוקקות ורצוא לאיזה דבר, ולכן אהבה היא מלשון אבה שהו״ע הרצון21, שזה מורה שיש לו הרגש עצמו בדקות עכ״פ ולכן יש לו הרגש ותשוקה להדבר, משא״כ יראה אפילו יראה תתאה הרי היא תנועה של כיווץ וצמצום, שזהו היפך הישות. ואע״פ שלעת עתה לא בא עדיין לביטול במציאות שזהו שלימות היראה, אבל מ״מ הוא בבחי׳ ביטול היש, ואין זה שלימות היראה עדיין, שבכדי לבוא לבחי׳ שלימות היראה אין מספיק הבנה והשגה או הרגש שבלב, שהבנה והשגה אין פועלים על עצם האדם, וצ״ל ההתאמתות דראי׳, שזה פועל על כל הכחות ועד למחשבה דיבור ומעשה. ולכן אומרים22 אינו דומה ראי׳ לשמיעה, דמצד שמיעה שהו״ע הבנה והשגה יש מקום לספק עד שיכול לסתור ההנחה הקודמת, משא״כ בראי׳ אין שום מקום לספק מאחר שפועל על עצם האדם23. ולכן ע״י התאמתות דראי׳ דוקא יכולים להגיע לשלימות ותכלית היראה, וזהו מה שיִרְאָה אותיות יֵרָאֶה, ובפרט ירושלם שנקרא על שם זה שאמר אברהם בהר הוי׳ יראה שהו״ע היראה, וע״י הראי׳ דוקא בא לבחי׳ ביטול במציאות שזהו ענין החכמה24. וזהו ג״כ מה שגבורה בגימטריא יר״ו25, ובשמות הו״ע שם ע״ב שיש בו רי״ו אותיות כמבואר בספרי הקבלה26.
והנה מכל הנ״ל מובן שירושלים שהו״ע שלימות היראה יכול להיות באצילות דוקא, שבאצילות יש הראי׳ במהות דאלקות, אבל לא במלאכים שמקומם בעולם הבריאה ולמטה הימנו. ולכן כתיב27 גם במלאכיו ישים תהלה, שחסר אצלם הראי׳ וממילא חסר אצלם הביטול, ודוקא בנשמות ישראל ע״י צאינה28 יכול להיות וראינה28, ועי״ז מגיעים ליראה שלם. שזהו מדריגת הנשמות כמו שהן בעולם האצילות, בנות ירושלים, שהן הנשמות קודם ירידתן למטה, כמו שהן בעולם האצילות קודם בחי׳ אתה בראתה29, שבעולם האצילות הנה אבא עילאה מקננא באצילות30, ולכן יש שם שלימות היראה. ובפרטיות הנה ירושלים הוא ספירת המלכות, שהמלכות נמשכת מהחכמה, וכדאיתא31 אבא יסד ברתא, נוסף על הענין בכללות דאבא עילאה מקננא באצילות, ולכן נהורא תתאה שהו״ע ספירת המלכות קארי תדיר ולא שכיך32, שהקריאה היא בתדירות בלי שום שינוי, שבאצילות יש שלימות הביטול והיראה, ונשמות בדרגא זו דאצילות הן בשלימות היראה.
והנה בנשמות יש כמה דרגות, יש נשמות שהן בבחי׳ עיבור במלכות ויש נשמות בבחי׳ לידה והתגלות33, שזהו עדיין בכלל נשמות דאצילות, כדאיתא באגה״ק34, ויש נשמות דאצילות כמו שהן בבי״ע ויש נשמות דבי״ע. דנשמה כשהיא בבחי׳ טהורה, בעולם האצילות, יש ב׳ בחינות, דראשית מציאות הנשמה היא בבחי׳ עיבור בספירת המלכות שזהו ענין ירושלים, שעובר ירך אמו הוא35, אוכל מה שאמו אוכלת36 וכו׳ שאינו מציאות לעצמו, שהוא בתכלית הביטול, וכמו״כ הוא בנשמות כמו שהן בעיבור בספירת המלכות, הנה כמו שהספירה היא בתכלית הביטול כמו״כ הנשמות שם הן בתכלית הביטול, שאוכל מה שאמו אוכלת וכו׳, וכמו״כ הוא בנשמות שהן בבחי׳ לידה שהן באצילות והן ג״כ בבחי׳ ביטול במציאות שנקראות בנות ירושלים, מאחר שהקו מאיר בכל הספירות דאצילות עד סוף ספירת המלכות, רק שהנשמות שהן בבחי׳ לידה הן נפרדו מהכלים כדאיתא באגה״ק37, אבל הן עדיין באצילות, ולכן שייך בהן שלימות היראה, משא״כ הנשמות כשירדו לבי״ע, אפילו נשמות דאצילות כמו שהן בבי״ע, אין זה בחי׳ בנות ירושלים מאחר שבין אצילות לבריאה יש מסך ופרסא והאור שמאיר ע״י הפרסא הוא רק הארה דהארה שהוא אור נבדל, ולכן אינן נקראות בנות ירושלים, שאין שייך אצלן שלימות היראה, שעולם הבריאה ואפילו תכלית העילוי של עולם הבריאה הוא בבחי׳ ישות. ואע״פ שאיתא באגה״ק38 שהקו בקע הפרסא ומאיר בעולם הבריאה, אבל מ״מ אינו אותו האור, וגם מה שהקו בוקע הפרסא הוא מאיר ע״י ל׳ כלים דמלכות, שמזה מובן שבבריאה מאיר רק מספירה הפרטית של מלכות, משא״כ באצילות אזי היא מקבלת מאור הקו שבכל הספירות. וע״ד שאומרים39 אכל בי עשרה שכינתא שריא, שבאמת א׳ שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו40, אבל מ״מ אינו דומה להשכינה בעשרה ששם מאיר השכינה כמו שהוא מצד כל העשרה41, נוסף על האור העולה על כולנה42, וכמו״כ הוא למעלה כשאור הקו מאיר במלכות דאצילות הנה הוא מאיר כמו שהוא מצד כל העשר ספירות, שכל הספירות הן בהתאחדות כמו בעולם העקודים43, והגם שבאצילות יש עשר כלים ובעקודים הם בכלי א׳, מ״מ הן בהתאחדות זה עם זה, משא״כ כשאור הקו מאיר בבי״ע הוא רק האור ששייך לספירה הפרטית של מלכות, ועאכו״כ נשמות דבי״ע שאין שייך לקרותן בנות ירושלים.
וזהו מה שנשמות דבי״ע אומרים שחורה אני ונאוה, הגם שהוא במעמד ומצב של העלם והסתר, שבנשמה כמו שהיא למעלה כתיב44 חי הוי׳ אשר עמדתי לפניו, ואין עמידה אלא תפילה45, שהיתה תמיד בתנועה של אהבה ויראה ואין לה שום קשר לענינים גשמיים, משא״כ כמו שירדה למטה שיש לה שייכות רק לענינים גשמיים, ואלקות הוא בהתחדשות, שיש הידיעה רק במציאות דאלקות, ובפרט כמו שהיא מלובשת בגוף ונפש הבהמית שיש להם שייכות לתאוות עולם הזה, והגם שהם רק תאוות דקות, מ״מ הם כענן המכסה ומעלים46, עד שמזה יכול להיות למטה מטה יותר (נידעריקער און נידעריקער), מ״מ עי״ז דוקא מגיעים לבחי׳ ונאוה. וצריך להבין איך ע״י שחורה אני מגיעים לבחי׳ ונאוה. הנה כתיב47 מי זאת עולה מן המדבר, שהגם שהיא נמצאת במדבר, מ״מ היא עולה מן המדבר, וכדאיתא במדרש48 עילוי׳ מן המדבר, שיש מדבר דקדושה ומדבר דלעו״ז, דענין המדבר הוא שאינו מצמיח, ולכן עפר המדבר פסול לכיסוי הדם49, שמלכות נקראת בשם ים וארץ50, דבכללות הו״ע אצילות ובי״ע ובפרטיות מלכות נקראת בשם ים וארץ, שמה ששייך לאצילות נקרא בשם ים ומה שהוא שורש ומקור לבי״ע נקרא בשם ארץ, הנה מלכות נקראת בשם ארץ ואדמה ולפעמים בשם מדבר, דמדבר הוא מקום אשר לא ישב אדם שם51, דכתיב52 לכתך אחרי במדבר ומפרש בתרי׳ בארץ לא זרועה, שענין המדבר הוא שאינו מצמיח, שמדבר ענינו דומם שאין לו אפילו החיות של צומח שזהו היפך הקדושה, שענין הקדושה הו״ע החיות וכמ״ש53 ואתם הדבקים בהוי׳ אלקיכם חיים וגו׳, ועשרה נקראים חיים וכו׳54, וכתיב55 והוי׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים, משא״כ במדבר אין נראה שום חיות, הנה אעפ״כ הרי עילוי׳ הוא מן המדבר, שזהו במדבר דלעו״ז, ועאכו״כ במדבר דקדושה שעילוי׳ מן המדבר. ויובן זה ממדבר כפשוטו שבמדבר אין צומח מחמת גודל ותוקף החום, וכמו״כ הוא במדבר דקדושה שמחמת גודל ותוקף הצמאון והתשוקה אינו שייך להשפעה למטה מאחר שעומד בצמאון לעלות למעלה, שזה בא ע״י ההתבוננות במ״ש והוי׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים, שכל ענין החיות הוא מצד והוי׳ אלקים אמת, ועד״מ בחיות הגוף שהוא מצד הנשמה שע״י שנשמה בקרבו נעשה חי, שאין הכוונה שהגוף נשאר דומם ובקרבו נמצא דבר חי, אלא שהגוף עצמו חי56, אבל זה שהגוף עצמו חי אינו חיות אמיתי שחי מצד עצמו, והראי׳ לזה היא שכשנפרדת הנשמה מהגוף לאחר מאה ועשרים שנה נשאר דומם, הרי מובן שחיות הגוף הוא מצד הנשמה. והנה כמו שהוא בהגוף שמקבל חיותו מהנפש, הנה כמו״כ יובן בהנפש עצמה שמקבלת חיותה מהוי׳ אלקים אמת, מאמיתית המצאו שממנו נמצאו כל הנמצאים ובלעדו יתבטלו כל המציאות57, שמזה מובן ג״כ שחיות הנשמה אינה מצד עצמה אלא כי עמך מקור חיים58. ומצד התבוננות זו יש לו צמאון ותשוקה מאחר שמבין כי הוא חייך59, ואין לו מציאות אחרת לולא זאת, וע״כ נעשה ארץ לא זרועה, שאינו משפיע למטה, וע״ז אומר עילוי׳ מן המדבר, כשבא לבחי׳ שוב לאחד60 אז הוא במדריגה נעלית יותר. וזהו הפירוש בשחורה אני מצד מדבר דקדושה, וכמו״כ הוא במדבר דלעו״ז, שבמתן תורה הי׳ צ״ל למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, דמדבר דלעו״ז הוא העדר הגילוי דאלקות, ועי״ז באים לעילוי׳ מן המדבר, שע״י שחורה אני נעשה ונאוה, נתינת התורה למטה דוקא.
והביאור בזה הוא, שאמיתית ענין ההרגש של אין ערוך שמזה נעשה תוקף הצמאון, הוא בעולם הזה דוקא, וכמו שאומרים61 אין ערוך לך כו׳ בעולם הזה, דהגם שאצילות הוא ג״כ באין ערוך לא״ס ב״ה, מ״מ באורות דאצילות נרגש הדביקות באלקות, וגם בהכלים, אע״פ שהם בדביקות בלתי ניכרת62, מ״מ נרגש בהם האור, ומשום זה אין נרגש בהם אמיתית הענין של אין ערוך, ושם נרגש רק הענין של אין זולתך, ודוקא בעולם הזה נרגש אמיתית הענין של אין ערוך לך, שמשום זה הוא בתנועה עצומה של צמאון מצד זה שרואה ההעלם וההסתר, עד שעי״ז מרגיש האין ערוך גם באורות וכלים דאצילות, ומכל שכן במלאכים שלמטה מאצילות. וההכנה לזה היא מעולם הזה דוקא, ובעבודה הוא שהתשוקה והצמאון באים ע״י המדבר דלעו״ז, שמבין איך שרע ומר עזבך את הוי׳63, שמשום זה נולדה אצלו התשוקה והצמאון לאלקות. וז״ש עולה מן המדבר, שהגם שנשמות ישראל מושרשות בהעצמות, בנות ירושלים, מ״מ כל זה הוא רק בהעלם, אבל תורה ענינה גילוי, ועד לאופן שלא יכנף עוד מוריך64, שיהי׳ בהתגלות בלי שום לבושים65, שדוקא למטה הנה ע״י ההתבוננות שהוי׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים, שהפירוש אמת הוא אמת לאמיתו, שלכן אומרים וה׳ עמו שהלכה כמותו66, הנה עי״ז דוקא באים להליכה בלי גבול. וזהו מי זאת עולה מן המדבר, שדוקא ע״י העלמות והסתרים שלמטה מגיעים לבחי׳ עילוי׳ מן המדבר.
ובזה יובן מה שהחזיר הקב״ה על כל אומה ואומה67, שזהו למטה גם מטענת המלאכים, ועוד אינו מובן דמאחר שהכל גלוי וידוע לפניו למה הי׳ צריך להחזירה על כל אומה ואומה, אלא הביאור בזה הוא, דהנה כמו שמשה השיב להמלאכים שע״י למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם הנה עי״ז באים לגילוי העצמות, ע״י שמבררים את היצר הרע ע״י תורה ומצוות, הנה כמו״כ הוא עי״ז שהחזירה על כל אומה ולשון, שעי״ז פעל שיהי׳ להם שייכות לתורה מצד זה שלא קיבלוה, וזהו ע״ד עולם התהו, שמצד העדר הרצון, דין לא הניין לי׳68, נעשה מציאות עולם התהו, הנה כמו״כ מה שלא קבלוה הנה זהו שייכותם לתורה, לא תנאף ולא תרצח69 שזהו חסד וגבורה70, וכמ״ש71 מימינו אש דת למו, שזהו עוד ענין בבירור הניצוצות72, וזהו דלא כמ״ש בלקו״ת73 דמעלת עולם הזה הוא שניצוצי תהו נפלו למטה לעולם הזה, וכאן הכוונה ראה ויתר גוים74 שהתיר את ממונם75, הנה עי״ז באים לאהבה בכל מאדך76, שא׳ הפירושים בזה הוא בכל ממונך77, שדוקא ע״י שהחזירה וכו׳ יכול להיות ראה ויתר גוים.
וזהו מ״ש וירד הוי׳ על הר סיני, שהיתה נתינת התורה לנשמות ישראל למטה, שזהו ע״ד מי זאת עולה מן המדבר, מדבר דלעו״ז, וכמו״כ הו״ע שע״י מדבר הנה השוב לאחד שלאחר הרצוא הוא במדריגה נעלית יותר. שכל זה נעשה ע״י נשמות בגופים דוקא, שיצר הרע יש ביניכם, שמקיימים התורה ומצוות שניתנו בענינים גשמיים, ואפילו המצוות שתלויים במוח ולב, הנה צ״ל נרגש במוח ולב הגשמי78, וכמ״ש79 ופחד ורחב לבבך, הנה עי״ז נעשה הרחבה בגשמיות כפשוטו, וכמ״ש80 אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם וכו׳ ונתתי שלום בארץ, ואולך אתכם קוממיות ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) יתרו יט, כ.
2) סה״מ תרנ״ה ע׳ קפח. תרצ״ז ע׳ 283 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ע׳ 114. תש״ד ע׳ 214. תש״ט ס״ע 153. וראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ תקפט.
3) שבת פח, סע״ב ואילך.
4) יתרו שם, יז.
5) תהלים ח, ב.
6) ד״ה צאינה וראינה דליל א׳ דחה״ש (לעיל ע׳ רלא ואילך).
7) תהלים קמח, יד. ראה תו״א בשלח סא, סע״ב. ובכ״מ.
8) תהלים שם, יג.
9) זכרי׳ ג, ז.
10) ישעי׳ מ, ה.
11) בכל הבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תנה ואילך.
12) שה״ש א, ה. ראה בכ״ז גם ד״ה שחורה אני ונאוה בלקו״ת שה״ש ו, ג ואילך. סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קסח. וש״נ.
13) תהלים פד, יב.
14) ראה לקו״ת ר״ה ס, ב. שה״ש שם (ו, ג). ובכ״מ.
15) ב״ר פנ״ו, י.
16) טז, א – ד״ה הר.
17) וירא כב, יד.
18) לך לך יד, יח.
19) לב״ר שם.
20) תוס׳ תענית שם.
21) לקו״ת בהעלותך כט, ד. ובכ״מ.
22) ראה מכילתא יתרו יט, ט. לקח טוב שלח יג, יח.
23) ראה תו״א משפטים עה, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פל״ג (ע׳ לד-ה) ופנ״ז (ע׳ סה-ו). לקו״ש ח״ו ע׳ 121. וש״נ.
24) ראה אמרי בינה שער הק״ש פע״ד (סה, ב ואילך). שערי אורה שער החנוכה מ, א. ובכ״מ.
25) תקו״ז תכ״ב (סז, ב). פע״ח שער (ה) הקדישים פ״א. לקו״ת נצבים מח, ב. אמרי בינה שם פמ״ח (מט, א). שרש מצות התפלה פט״ו (סהמ״צ להצ״צ קכג, א). ועוד.
26) זח״ג רל, ב (ברע״מ). תקו״ז ופע״ח שם. ובכ״מ.
27) איוב ד, יח.
28) שה״ש ג, יא.
29) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב). ראה סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
30) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
31) זח״ג רנח, א.
32) ראה זהר ח״ב קמ, א. ח״א קעח, ב. עז, ב. פו, ב.
33) ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) לקו״ת צו טז, ג. שה״ש ז, ב. ובארוכה – שער האמונה (לאדהאמ״צ) פס״ג (צח, א) ואילך.
34) ראה אגה״ק ס״כ (קל, א ואילך).
35) סנהדרין פ, ב. וש״נ.
36) נדה ל, ב.
37) שם (קל, סע״א).
38) שם (קלא, ב).
39) סנהדרין לט, א.
40) אבות פ״ג מ״ו.
41) ראה אגה״ק סכ״ג.
42) ראה שעהיוה״א פי״ב. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ רטז הערה ד.
43) ראה תו״א נח י, ג. תו״ח בראשית יח, א. ובכ״מ.
44) מלכים-ב ה, טז. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
45) ברכות ו, ב. כו, ב.
46) ראה אגה״ת פ״ז (צז, ב).
47) שה״ש ח, ה.
48) שהש״ר עה״פ (פ״ח, ה).
49) חולין פח, ב. וראה גם לקו״ת מסעי צא, ב.
50) לקו״ת צו יד, ב ואילך. ובכ״מ.
51) ירמי׳ ב, ו.
52) שם, ב.
53) ואתחנן ד, ד.
54) אדר״נ ספל״ד.
55) ירמי׳ י, י.
56) ראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ תקעד. סה״מ תרפ״ז ס״ע קיח. ובכ״מ.
57) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א-ב.
58) תהלים לו, י.
59) פ׳ ראה ל, כ.
60) ספר יצירה פ״א מ״ח.
61) ברכת יוצר דשבת. בכ״ז – ראה ד״ה אין ערוך לך תרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ע׳ ו ואילך). תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ לז ואילך). ד״ה הפך ים ליבשה תשי״ט (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קה ואילך). וש״נ.
62) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
63) ירמי׳ ב, יט.
64) ישעי׳ ל, כ.
65) ראה תניא פל״ו (מו, א).
66) שמואל-א טז, יח. סנהדרין צג, ב.
67) ראה זח״ג קצב, ב. ע״ז ב, ב. מכילתא יתרו כ, ב. ספרי ברכה לג, ב. שמו״ר פכ״ז, ט. תנחומא יתרו יד. פרש״י האזינו לב, י. ברכה לג, ב. וראה גם סד״ה צאינה וראינה שבהערה 6 (לעיל ע׳ רלה). וש״נ.
68) מדרש זוטא קהלת ג, יא. וראה ב״ר פ״ג, ז. פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. יל״ש קהלת רמז תתקסח. זח״א רסב, ב. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 55. וש״נ.
69) יתרו כ, יג. ואתחנן ה, יז.
70) ראה גם שיחת ש״פ שלח תשט״ז (שיחות קודש תשט״ז (ברוקלין, תשס״ז) ע׳ 383). ש״פ בלק תשד״מ (התוועדויות תשד״מ ח״ג ס״ע 2119-20).
71) ברכה שם.
72) הנ״ל אינו ברור. המו״ל.
73) שה״ש ט, ג. ובכ״מ.
74) חבקוק ג, ו.
75) ב״ק לח, א.
76) ואתחנן ו, ה.
77) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
78) ראה סה״מ קונטרסים ח״א צז, א. רסז, ב. ח״ב רצ, ב ואילך. תרצ״ז ע׳ 215. שם ע׳ 254. ע׳ 282 (תש״י ע׳ 224). ה׳ש״ת ס״ע 112 ואילך. תש״ד ע׳ 214. שם ע׳ 243. ועוד.
79) ישעי׳ ס, ה.
80) בחוקותי כו, ג ואילך.
[סה"מ שבועות ע' רלו ואילך]
מאמר שני מהמשך. י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.