בס״ד. ש״פ בא, ח׳ שבט ה׳תשמ״ו
הנחה בלתי מוגה
ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים1, ומדייק כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו ד״ה זה (מש״פ בא, יו״ד שבט) דשנת תרפ״ג2 [שיצא לאור עכשיו, והובא מבית הכורך ביום ועש״ק בסמיכות לש״ק שלפני יום ההילולא3], דצריך להבין מהו זה דישראל נקראו צבאות הוי׳, דשם זה לא נזכר בתורה וכאן קורא את ישראל בשם צבאות הוי׳. ויש לומר, דמה שאומר בהמאמר דשם זה לא נזכר בתורה הוא בכדי להמתיק יותר דיוק הנ״ל (מהי המעלה דתואר צבאות הוי׳). דהגם שהשם צבאות הוא שם קדוש והוא מהז׳ שמות שאינם נמחקים4, מ״מ, מכיון ששם זה נתגלה (רק) ע״י הנביאים, וכמובא בתו״א5 מה שאמרו רז״ל6 לא הי׳ אדם שקרא להקב״ה צבאות עד שבאת חנה כו׳, אבל בתורה לא נזכר שם זה, וא״כ איזה ענין ומעלה הי׳ אז (בזמן יציאת מצרים) בהתואר צבאות הוי׳.
וביאור הענין הוא7, דהנה כתיב8 באתי לגני אחותי כלה ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, וע״י ז׳ הענינים הבלתי רצויים נסתלקה השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע הז׳, ואח״כ עמדו ז׳ צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין9, והורידה למטה בארץ. ועיקר גילוי אלקות הי׳ בבית המקדש, דכתיב10 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ויש לומר הכוונה במ״ש שעיקר הגילוי הי׳ בבית המקדש, כי התחלת ההמשכה למטה ע״י משה היתה במתן תורה, ולכן אומר שעיקר הגילוי, היינו באופן של קביעות (ענין גנוני), הי׳ בעשיית המשכן11, שאז נעשה המשכת עיקר שכינה למטה באופן קבוע ונצחי [דמעשה ידי משה נצחיים, ובפרט המשכן שעשה משה שממנו למדים12 על כל מעשה משה], ועד״ז הי׳ אח״כ הגילוי בבית המקדש13, וממנו נמשך (ע״י החלונות שקופים אטומים14) בכל העולם.
ומוסיף בהמאמר דיוק לשון הכתוב ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד15, דכאו״א מישראל, ע״י העבודה דועשו לי מקדש, שענינה הוא העבודה דאתכפיא ואתהפכא (כדלקמן), אתהפכא חשוכא לנהורא16 [ועד שזדונות נעשין כזכיות17], הנה עי״ז נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים. וזהו צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עלי׳18, דעבודת כאו״א מישראל, ועמך כולם צדיקים19, היא וישכנו לעד עלי׳, להשכין ולהמשיך בחי׳ עד (מרום וקדוש) עלי׳, למטה בארץ. וזה נעשה ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמאמר20 כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, דע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא, ובפרט כשהיא באופן שמביאה לידי אתהפכא21, נמשך ומתגלה בחי׳ אור נעלה ביותר שהוא בכולהו עלמין בשוה, להיותו למעלה מגדר עולמות, שלכן נקראת המשכה זו בלשון אסתלק, לפי שהיא המשכת וגילוי אור כזה שמצד עצמו הוא בבחי׳ רוממות וסילוק22, וע״י העבודה דאתכפיא סטרא אחרא נמשך ונתגלה למטה, המשכת עיקר שכינה בתחתונים.
וממשיך בהמאמר23, דזהו מה שהמשכן הי׳ מעצי שטים, דלהיות שהעבודה דמשכן ומקדש היא לאהפכא חשוכא לנהורא, לכן הי׳ המשכן מעצי שטים, הפיכת שטות דלעו״ז לשטות דקדושה. וזהו24 גם מה שעצי המשכן נקראים בשם קרשים, כמ״ש25 ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, קרש אותיות קשר ואותיות שקר. והיינו שהקשר דעולם, מה שהעולם מראה את עצמו למציאות, הוא שקר26. דמכיון שמצד עצמו אין לו מציאות כלל, וכל מציאותו היא רק מה שהדבר הוי׳ מהוה אותו בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט27, הנה אף שמצד הדבר הוי׳ המהוה אותו נעשה מציאות אמיתית (ואינו באופן דאחיזת עיניים28), הרי זהו מצד הדבר הוי׳ שמהוה אותו, אבל מה שמראה את עצמו למציאות, הוא שקר גמור29. והעבודה דועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים היא להפוך את השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ואת השקר (וקשר) דעולם לקרש המשכן, ועי״ז נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים.
וזהו מה שישראל נקראים בשם צבאות הוי׳, כי העבודה דכאו״א מישראל להמשיך עיקר שכינה למטה (ושכנתי בתוכם, בתוך כאו״א מישראל), צריכה להיות בבחי׳ צבא. והענין הוא (כמבואר בהמאמר30), דצבא יש בו ג׳ פירושים. א׳ צבא לשון חיל, ב׳ לשון זמן מוגבל, כמ״ש31 הלא צבא לאנוש עלי ארץ גו׳, והג׳ מלשון צביון כדרשת רז״ל32 עה״פ33 ויכולו גו׳ צבאם, לצביונם נבראו. וענין ג׳ פירושים אלו בעבודת האדם הוא, צבא לשון חיל הו״ע הקבלת עול שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה34. ובזה גופא יש ריבוי דרגות בעילוי אחר עילוי כמ״ש35 ילכו מחיל אל חיל, דיש לומר, דמה שההליכה מדרגא לדרגא נאמרה בכתוב בלשון ילכו מחיל אל חיל הוא לרמז שההליכה צ״ל בענין דחיל, חיל מלשון צבא36, שהיא העבודה דקבלת עול ויראה, מתחיל מיראה תתאה שהיא ראשית העבודה, עד לבחי׳ יראה עילאה ויראת בושת37. צבא לשון צביון הו״ע ההתכללות שבישראל, דעם היות שנשמות ישראל הם חלוקים במדריגתם מן הקצה אל הקצה, דישנם בעלי השגה שהם מארי תורה כו׳ וישנם אנשים פשוטים שהם רק מארי עובדין טבין, הנה זהו צביונם של ישראל מה שהם חיל אחד של ריבוי גוונים38, דתכלית היופי (צביון) הוא מה שכלול מריבוי גוונים. וצבא לשון זמן מוגבל (הלא צבא לאנוש עלי ארץ) הוא מה שלכל אחד ניתן זמן קבוע עלי ארץ, לעבוד עבודתו בעולם הזה התחתון דוקא.
ויש לומר, שזהו גם הקשר עם המבואר בתחילת המאמר שם עה״פ39 היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני, דכאשר ישראל עוסקים בתורה, עם היותם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים, ובכל זאת יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקים בתורה, הנה הקב״ה ופמליא דילי׳ באים להקשיב לקולם40. דזהו הקשר עם ענין צבא מלשון זמן מוגבל. ומדייק בלשון הכתוב, חברים מקשיבים לקולך, שזה מרמז על ענין ההתכללות דבנ״י, כל ישראל כאיש אחד חברים41, ענין צבא לשון צביון ויופי.
ויש להוסיף, דג׳ הפירושים בצבא שמביא בהמאמר הוא ביאור (בעיקר) על מה שישראל נקראים צבאות42, לפי שעבודתם היא בג׳ ענינים אלו (חיל, זמן, צביון). אמנם מה שנקראים בשם צבאות הוי׳43, דפירוש צבאות הוי׳ (צבאות בחירי״ק) הוא לשון סמוך שהצבאות נטפל להוי׳, הוא, שכל ג׳ הענינים דצבא בהעבודה דישראל, הם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳. דענין זה הוא למעלה יותר משם צבאות (שנתגלה ע״י הנביאים), כי שם צבאות הוא בבי״ע, משא״כ שם הוי׳, הנה נוסף על זה מה שהוא באצילות [ככל שאר השמות, וכמבואר בתו״א44 החילוק בין שם צבאות לשאר השמות, דשם צבאות הוא בבי״ע, משא״כ כל שאר השמות הם באצילות], הנה באצילות גופא הוא הפנימיות של כל השמות, שם המפורש שם המיוחד ושם העצם45. וזהו מה שישראל נקראים צבאות הוי׳, שעבודתם בבחי׳ צבא (בכל ג׳ הפירושים שבזה) נכללת בשם הוי׳. ולא זו בלבד, אלא שהוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם46 (כמובא בתחילת המאמר), שישראל הם למעלה מצבאותם, גם כמו שהצבאות נכללים בהוי׳.
ויהי רצון שכן תהי׳ לנו, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות47, וכשם שהי׳ אז ענין יצאו כל צבאות הוי׳, שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳, ויתר על כן, על צבאותם, הנה כן יהי׳ גם בגאולה העתידה, ויתירה מזו, וכידוע הפירוש48 במ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיהיו אז נפלאות אפילו לפי ערך הנפלאות דיציאת מצרים, במהרה בימינו ממש, בעגלא דידן ממש.
__________
1) פרשתנו (בא) יב, מא.
2) סה״מ תרפ״ג ע׳ קסח ואילך.
3) ראה בשיחה שבתחילת ההתוועדות (שיחות קודש תשמ״ו ח״ב ס״ע 487 ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ב ע׳ 409 ואילך).
4) שבועות לה, סע״א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
5) ריש פרשתנו. וראה גם ד״ה ויאמר גו׳ מה תצעק תרפ״ג בתחלתו (סה״מ תרפ״ג ע׳ קפד). המשך באתי לגני ה׳שי״ת פי״א (סה״מ תש״י ע׳ 131).
6) ברכות לא, ב.
7) סה״מ תרפ״ג שם. וראה בכל הבא לקמן ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י שם ע׳ 111 ואילך). וראה גם ד״ה הנ״ל תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ רח ואילך). תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ס״ע 123 ואילך).
8) שה״ש ה, א.
9) ויק״ר פכ״ט, יא.
10) תרומה כה, ח.
11) ראה תנחומא נשא טז.
12) סוטה ט, סע״א.
13) ראה שמואל-ב ז, ו. שהש״ר פ״א, טז. תו״א ויגש מג, ד. ובכ״מ.
14) מלכים-א ו, ד. מנחות פו, ב ובפרש״י כת״י שם. ועוד.
15) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 173 הערה 45.
16) ראה זח״א ד, א.
17) ראה יומא פו, ב.
18) תהלים לז, כט.
19) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
20) ראה זח״ב קכח, ב. תניא פכ״ז. לקו״ת ר״פ פקודי. ועוד.
21) ראה בהמאמר שם (ובהמשך באתי לגני שם) ספ״ב.
22) תו״א ס״פ ויקהל (פט, ד).
23) דשנת תרפ״ג (ותש״י) – פרק ג.
24) שם פ״ו ואילך.
25) תרומה כו, טו.
26) שם ספ״י.
27) שעהיוה״א בתחלתו. ובכ״מ.
28) סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קסא-ב. המשך מים רבים תרל״ו פרק קנח (ע׳ קעה). סה״מ תרמ״ג ע׳ צה ואילך. המשך תרס״ו ע׳ תלב. סה״מ תרפ״א ע׳ קז. ובכ״מ.
29) תו״א תשא פו, ג. סה״מ תרמ״ג שם.
30) פרק י.
31) איוב ז, א.
32) ר״ה יא, א.
33) בראשית ב, א.
34) תניא רפמ״א.
35) תהלים פד, ח.
36) ראה ראב״ע ומצודות לתהלים שם.
37) ראה תניא פמ״ג. ובכ״מ.
38) ראה אגה״ק ס״ה. ובכ״מ.
39) שה״ש ח, יג.
40) ראה פרש״י שה״ש שם.
41) ס׳ שופטים כ, יא.
42) ראה בה״קיצור״ (דהמשך באתי לגני שם ספ״י).
43) תו״א פרשתנו ס, ג.
44) שם, א ואילך.
45) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 15. וש״נ. חט״ו ע׳ 234. וש״נ. סה״מ במדבר ח״א ע׳ קכה. וש״נ.
46) בא שם, נא.
47) מיכה ז, טו.
48) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפז). וש״נ.
[סה"מ שמות ח"א ע' רמו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ באתי לגני ח״ב ע׳ רפב ואילך. סה״מ תשמ״ו ע׳ צב ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ב ע׳ 405 ואילך.