בס״ד. ש״פ במדבר, ערב חג השבועות ה׳תשל״א

הנחה בלתי מוגה

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכאו״א מישראל שני כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע¹, והנה מזה מובן דיש כאן ג׳ ענינים, בחי׳ נשמע, ובחי׳ נעשה, וענין הקדמת נעשה לנשמע. ויובן ע״פ המבואר בלקו״ת² דנשמע הו״ע ההבנה וההשגה, וכמ״ש³ דבר גו׳ כי שומע עבדך, והוא ג״כ ענין של ביטול⁴, שהוא מוכן ומזומן, שכל מה שישמע יתבונן בו וישיגו וכו׳, שהרי מזה גופא שאומר דבר כי שומע עבדך, מובן שאפשר להיות דבר ולא ישמע, וכאן הלא הוא מתבונן ושומע, שהו״ע שמע ישראל גו׳⁵, ועד שנמשך מזה בעשי׳ לפועל וכו׳. ובחי׳ נעשה הוא ביטול נעלה יותר מבחי׳ נשמע, שאינו נוגע לו ההשגה, אלא שמסור לקיים בפועל פקודת האדון. ומזה דכתוב במ״א⁶ כל הדברים אשר דיבר ה׳ נעשה, נעשה לבד, וכאן נאמר נעשה ונשמע, שהקדימו נעשה לנשמע, הרי מובן דהקדמת נעשה לנשמע היא בחינה נעלית יותר גם מנעשה לבד.

והענין הוא, דהנה בחי׳ נשמע שהו״ע הביטול דשמע ישראל, הגם שנמשך מזה גם בחי׳ קבלת עול מלכות שמים שלמעלה מקבלת עול מצוות, הנה מ״מ זהו רק מצד ההבנה והשגה שלו כו׳, דע״י שמתבונן בזה ומבינו ומשיגו נעשה הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד⁵ וכו׳, ועד לעשי׳ בפועל וכו׳, אבל כל זה הוא רק מצד ההשגה, משא״כ בחי׳ נעשה הוא הביטול שלמעלה מהשגה. והיתרון בהביטול של הקדמת נעשה לנשמע (על הביטול דנעשה בלבד) הוא, שבהביטול מצד נעשה בלבד אפשר להיות שזהו לפי שלא טעם הטעם (געשמאַק) שבנשמע. ואפילו כשטעם, אפשר להיות שלא טעמו לתכליתו ולאמיתתו, ולכן יש בו בחי׳ הביטול שבנעשה, אבל כשיודע הטעם שבנשמע ואעפ״כ יש בו הביטול של נעשה ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע, הרי זה ביטול נעלה יותר. וזה מתאים עם המבואר במ״א⁷ דבחי׳ נשמע הוא הביטול לרצונות פרטים, ובחי׳ הקדמת נעשה לנשמע הוא בחי׳ הביטול לבעל הרצון.

אבל עדיין צריך להבין, מהו החידוש בהקדמת נעשה לנשמע, הלא בחי׳ הביטול שבנשמע לבד הוא ג״כ ביטול שלמעלה מהשגה וכו׳. וביאור הענין, דהנה נוסף על המבואר לעיל שהיתרון בזה הוא שיודע מעלת הנשמע ואעפ״כ הוא מקדים נעשה לנשמע, יש לומר מעלתו בעצם ענין הקדמת נעשה לנשמע, והוא בהקדים ביאור קבלת עול מלכות שמים דראש השנה⁸. דלכאורה הלא על כל השנה אנו אומרים⁹ למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות, ומקבלים עלינו קבלת עול מלכות שמים פעמיים בכל יום בקריאת שמע שחרית וערבית, וא״כ מהי המעלה בראש השנה. ואם נאמר שמעלתו היא בזה שהוא הראש של השנה, א״כ הרי הוא אותו הקבלת עול של כל השנה אלא שהוא הראש שלו, ואין זה יתרון בהקבלת עול עצמו. אך הענין הוא, דקבלת עול דכל השנה הוא רק בידיעה, דבכדי שיקבל עליו עול מצוות צריך להיות תחילה קבלת עול מלכות שמים, והיינו שהוא הכנה לקבלת עול מצוות, אבל העבודה בגלוי ובפועל היא קבלת עול מצוות, והוא בסדר והדרגה, דמתחילה היא העבודה דבכל לבבך וכו׳ עד שמגיע לבכל מאדך¹⁰. אבל בראש השנה הנה ענין קבלת עול מלכות שמים תחילה הוא לא רק בידיעה, כי אם גם בעבודה בפועל, שזהו עיקר ענינו דתקיעת שופר, ורק אח״כ בא למצוות פרטיות. ועד״ז הו״ע הקדמת נעשה לנשמע שבשבועות, שגם בהעבודה בפועל הוא באופן כזה שהוא בבחי׳ ביטול שלמעלה מהשגה כו׳. וזהו מה שבחי׳ הקדמת נעשה לנשמע הוא בחי׳ הביטול לבעל הרצון, שלמעלה מרצונות פרטיים.

והנה כמו שהוא בהקבלת עול מלכות שמים של ראש השנה ועשרת ימי תשובה שבאה מצד קירוב המאור¹¹, שהו״ע בהמצאו ובהיותו קרוב¹², עד״ז הוא בחג השבועות, דבחי׳ הקדמת נעשה לנשמע הוא מצד וירד הוי׳ על הר סיני¹³, והו״ע מה שדוד הי׳ מחבר תורה שלמעלה עם קוב״ה¹⁴, שמבאר בזה אדמו״ר הזקן¹⁵ שהוא בחי׳ אוא״ס שבתורה. ועד״ז הוא בכאו״א, דבלימוד התורה (שבע״פ) הנה אם לא ידע מאי דקאמר אינו נחשב לימוד כלל, כמו שמבאר אדמו״ר הזקן¹⁶. אבל זהו בחי׳ התורה כמו שהיא מצד חכמה, והו״ע ההבנה והשגה שבתורה, ולמעלה מזה הו״ע ברכו בתורה תחילה¹⁷ שהוא למעלה מהשגה. והו״ע בחי׳ הביטול לבעל הרצון.

והנה עפ״ז יובן ג״כ הלשון נעשה, שפשטות משמעות הלשון הוא מעשה בפועל, ולכאורה מכיון שהענין העיקרי בזה הוא שלילת הנשמע שהוא מצד הבנה והשגה, א״כ הרי אפשר להיות בחינה זו גם במחשבה ודיבור, ולאו דוקא במעשה. ויובן זה ע״פ מה שמקשה בד״ה והר סיני עשן כולו תש״א¹⁸, מה נשתנה ענין העשן שהי׳ במתן תורה משארי ענינים כמו קולות וברקים ולפידים וקול שופר שהיו במ״ת, שבכולם לא נאמר שום טעם ע״ז ורק בעשן אומר טעם מפני אשר ירד עליו הוי׳ באש. גם צריך להבין למה הי׳ ענין ההר עשן, והרי זהו דבר בלתי טבעי לגמרי, דבקולות ולפידים וכו׳ הרי הם דבר טבעי, ורק שכאן הי׳ באופן נפלא, אבל זה שההר שהוא דומם ולא הי׳ בו שום ענין של צומח, יהי׳ בו עשן מפני האש, זהו דבר בלתי טבעי לגמרי. אך הענין הוא דכל ענין מתן תורה הי׳ כדי לתת את התורה למטה, ולא רק גם למטה אלא דוקא למטה, דתורה לא בשמים היא¹⁹ וניתנה דוקא למטה. ועד״ז בעולם הזה גופא עיקר הענין הוא שיפעל לא בבחי׳ צומח, אלא בבחי׳ המטה מטה ביותר, בבחי׳ דומם, שלכן הי׳ והר סיני עשן כולו, שזה הי׳ כל ענין מתן תורה שיומשך למטה ביותר, ודוקא עי״ז מגיעים לבחי׳ בעל הרצון. ולכן אומר הלשון הקדימו נעשה דוקא, שזהו כל עיקר בחי׳ התורה לפעול בהמטה ביותר. ומשום זה כל עשרת הדברות הם דברים פשוטים ובמעשה דוקא, וגם דיבור הראשון דאנכי הוי׳ אלקיך שענינו הוא מצות אחדות הוי׳, הרי זה קשור למ״ש אחרי זה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, שהוא מעשה לא רק למעלה אלא גם למטה.

והנה מזמן מתן תורה ממשיכים את זה בכל השנה. דנוסף על עבודת כל יום, באופן דהקדמת שמע לוהי׳ אם שמוע בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות, שזהו רק בידיעה וכו׳, אבל בעבודה בפועל הוא באופן של סדר והדרגה, הנה נוסף לזה ממשיכים מבחי׳ הקדמת נעשה לנשמע שבזמן מתן תורה על כל השנה כולה.

והנה עד״ז הוא ההכנה להתורה דלעתיד לבוא, תורתו של משיח, שע״י יפוצו מעיינותיך חוצה²⁰ בזמן הגלות, הרי זה נעשה הקדמה קרובה וכלי לגילוי תורתו של משיח, ישקני מנשיקות פיהו²¹, שהוא ענין טעמי תורה וסתרי תורה²² שיתגלו לעתיד, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

__________

1) שבת פח, א.
2) במדבר יט, א. ואתחנן ד, סע״ד. שה״ש א, א.
3) שמואל-א ג, ט.
4) לקו״ת במדבר יד, א. בהעלותך לד, ד. ברכה צט, ג. שה״ש כב, א.
5) ואתחנן ו, ד.
6) משפטים כד, ג.
7) ראה ד״ה זה תשמ״ה (לקמן ע׳ תנה-ו). וש״נ.
8) ראה סה״מ תרצ״ט ע׳ 12 ואילך. תש״ב ע׳ 8. ועוד.
9) ברכות יג, א (במשנה).
10) ואתחנן שם, ה.
11) ראה דרך חיים יג, ריש ע״ד. כא, סע״ב. צא, א. קונטרס העבודה ספ״ה.
12) ישעי׳ נה, ו. וראה ר״ה יח, א. וש״נ.
13) יתרו יט, כ.
14) ספר הבהיר סנ״ח (קצו). וראה לקו״ת שלח מז, ג. נא, א. ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
15) ראה לקו״ת שמיני יח, ב. יט, ד. שלח שם. מטות פז, ריש ע״ד.
16) הל׳ ת״ת ספ״ב. וש״נ.
17) נדרים פא, א. ב״מ פה, ב. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 1 ואילך.
18) סה״מ תש״א ע׳ 125 ואילך.
19) נצבים ל, יב. ראה ב״מ נט, ב. תמורה טז, רע״א. ירושלמי מו״ק פ״ג ה״א.
20) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
21) שה״ש א, ב.
22) פרש״י עה״פ.

[סה"מ שבועות ע' רצד ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 472 ואילך.