בס״ד. ש״פ אמור, כ׳ אייר ה׳תשכ״ד
הנחה בלתי מוגה
ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא1, ואיתא בזהר2 [אשר כמה דרושים ד״ה ולאחותו הבתולה מיוסדים על זהר זה, ומהם ד״ה הנ״ל שבספר תרכ״ט3, וד״ה זה שבביכל מאמרי כ״ק אדמו״ר הצ״צ4, שנפדה לא מזמן בפדיון שבויים, ותוכן מאמר זה יתבאר להלן], ר׳ אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה5 וגו׳, ומבאר שם שהכתוב מדבר בענין גאולה העתידה מגלות הרביעי, גלות אדום.
והענין הוא6, דהנה יניקת החיצונים אינו מהספירות עצמם, אורות וכלים (גופים) ח״ו, כי אם מהלבושים, וגם מהלבושים אין יניקתם מפנימיות הלבושים ורק מחיצוניות הלבושים בלבד. והנה כתיב7 וכבודי לאחר לא אתן, ולבושים הו״ע כבוד, וכמאמר8 ר׳ יוחנן קארי למאני מכבדותא, וא״כ אינו מובן איך אפשר שיינקו מהלבושים. והענין שיניקתם הוא מהלבושים דספירת החסד, דלהיות שהחסד שלמעלה היא השפעה בלי גבול, לכן מהלבושים דחסד אפשר להיות להם יניקה. וכמו אברהם אבינו שאמר9 לו ישמעאל יחי׳ לפניך, דלהיות שאברהם הוא בספירת החסד, לכן יש מזה נתינת מקום גם לישמעאל כו׳10. ולכן, הגאולה מהגלות וביטול יניקתם תהי׳ ע״י מדת הגבורה, והוא מה שהקב״ה ילחם עמהם במדת הנצחון כו׳, שזהו מצד מדת הדין והגבורה, ועי״ז יתבטל יניקתם. וזהו מ״ש11 מדוע אדום ללבושיך, שהקב״ה יתלבש בלבושי נוקמא2, לבושי הדין והגבורה. וזהו ג״כ מ״ש12 ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, דנצחם הוא מדת הנצח, ענף החסד13, שמשם הוא שורש יניקתם, וכנ״ל שכל יניקתם הוא מצד מדת החסד דוקא (אלא שאין זה מהחסד עצמו, כי אם ממדת הנצח ענף החסד), וע״י שהקב״ה יתלבש בלבושי אדום, דין וגבורה, יהי׳ ויז נצחם על בגדי, שתתבטל יניקתם כו׳ ויתהפך לטוב. דזהו ענין וכל מלבושי אגאלתי, דבתיבת אגאלתי ישנם ב׳ פירושים, א׳ אגאלתי מלשון גיעול ומיאוס14, ב׳ מלשון גאולה15, כפשוטו. וזהו וכל מלבושי אגאלתי, שהגיעול ומיאוס, שהו״ע יניקת הקליפות שנעשה בסיבת הלבושים – וכל מלבושי, יתהפך לטוב כו׳, אגאלתי מלשון גאולה, ועי״ז יהי׳ עילוי בבחי׳ הקדושה עוד יותר מכמו שהי׳ קודם כו׳. והגאולה תהי׳ מהקב״ה בכבודו ובעצמו, דזהו מ״ש שם12 פורה דרכתי לבדי, שהקב״ה עצמו יתלבש בלבושי נוקמא להלחם עם הקליפות כו׳. וע״ד שהי׳ ביציאת מצרים, שהגאולה היתה לא ע״י מלאך שרף שליח ואחר16, כי כל בחינות אלו הי׳ אפשר שיהיו נבלעים בהקליפות ח״ו17, כי אם מהקב״ה בכבודו ובעצמו.
וזהו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא, דזה קאי על הקב״ה שנקרא בשם כהן, וכמרז״ל18 אלקיכם כהן הוא, שיורד למקום הקליפות ומיטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל מהגלות. וע״ד דאיתא במדרש19 משל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות, אומר מה אעשה, לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת כו׳ ולא אאבד את תרומתי, כך הקב״ה יורד למקום הטומאה ומיטמא את עצמו כביכול, בכדי לגאול את ישראל.
והנה20 במעלת ישראל שבשבילם מיטמא הקב״ה עצמו כביכול, חושב ג׳ ענינים. ולאחותו, הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש. אחותו הוא כענין אהבת אח ואחות, שהוא טבעי בלא שום שינוי, והו״ע עבודת הצדיקים, שממשיכים מבחי׳ לא שניתי21. הקרובה אליו הו״ע אשתו, וכמ״ש בפסוק שלפני זה22 לשארו הקרוב אליו, ושארו זו אשתו23 (ומ״ש הקרובה אליו, שהכוונה היא לאשתו, קאי אמ״ש ולאחותו דלעיל מיני׳, לפי שלמעלה יש ענין היחוד גם באחותו, וכמ״ש24 ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, שלמעלה ישנו יחוד גם באחותו כידוע25). וההפרש שבין אחותו להקרובה אליו זו אשתו, דבאהבת אח ואחות אין שינויים כי הו״ע טבעי, משא״כ באיש ואשתו, ובעבודה הו״ע עבודת הבעלי תשובה. ויש בזה מעלה על בחי׳ אחותו, כי תענוג תמידי אינו תענוג26 בערך התענוג שבתענוג שאינו תמידי. ולהיות שבכל אחד מהם (צדיקים ובעלי תשובה) ישנה מעלה שאינה בשני, לכן צ״ל ב׳ ענינים, אחותו והקרובה אליו, שאז יטמא. אשר לא היתה לאיש הו״ע מה שגם בשעת החטא היא באמנה אתו ית׳ (כמבואר בתניא27). ובשביל ג׳ ענינים אלו שבכנסת ישראל – צדיקים ובעלי תשובה וגם שבשעת החטא היא באמנה אתו ית׳ – יורד הקב״ה למקום הטומאה בכדי לגאלם. ואף שהקב״ה הוא גם כהן גדול28, בכל זאת מיטמא לאחותו ובא מאדום גו׳*.
והנה במאמר שם29 אומר ענין נפלא (אַ געוואַלדיקן ענין), שזה שהקב״ה יורד למקום הטומאה הוא בשביל לגאול את ישראל דוקא. דבשביל לברר את הניצוצות שנפלו בהקליפות לא הי׳ יורד, דהרפ״ח ניצוצות שנפלו בשבירת הכלים כו׳30, ורק כשיורד בכדי לגאול את ישראל, מתבררים אז גם הניצוצות. וכהמשל במדרש31 למי שאבדו לו כמה פרוטות, אשר בשביל הפרוטות לא הי׳ מטריח את עצמו לחפשם כו׳, ורק כשנאבד לו מרגליות בין הפרוטות, אז הוא מטריח את עצמו למצוא את המרגליות, ועי״ז הוא מוצא גם את הפרוטות.
וזהו32 ג״כ מ״ש שם5 אני מדבר בצדקה רב להושיע, שהוא ירידת הקב״ה בבחי׳ המלכות בכדי לגאול את ישראל. דאני הוא בחי׳ ז״א, ואני מדבר בצדקה הוא המשכת בחי׳ ז״א בבחי׳ דיבור ובחי׳ צדקה שהוא בחי׳ המלכות. דמהמלכות עצמה אי אפשר להיות הגאולה מצד הדינים, והגאולה היא מצד המשכת הז״א במלכות דוקא, דזהו מ״ש צדקה ולא צדק, שהמלכות עצמה נקראת צדק, וצדקה בה׳ הוא המשכת בחי׳ ה׳ חסדים דז״א הממתיקים את הדינים דמלכות. וע״י ירידת הז״א במלכות וכו׳ עד למקום הקליפות לגאול את ישראל, נעשה עלי׳ גם בז״א כו׳. דזהו מ״ש חמוץ בגדים מבצרה, דענין חמוץ הוא ע״ד מ״ש33 ולו יקהת עמים, דיקהת הוא מלשון אסיפה34 ומ״מ נאמר הלשון יקהת דוקא, יקהת מלשון קיוהא, שהו״ע בירור ואסיפת הקיוהא וחימוץ כו׳35. וכן הוא גם במ״ש חמוץ בגדים, שהו״ע בירור דברים החריפים וחמוצים, שמתבררים ונהפכים לטוב, שעי״ז נעשה עלי׳ כו׳.
__________
*) והביאור בזה (בהמאמר) דאדום ללבושיך הוא בז״א וכמובן בזוהר, וכה״ג הוא בחי׳ אריך או חכמה וכו׳ (ראה ביאוה״ז ס״פ לך ובדרושי חנוכה בכ״מ). ומכיון שכה״ג הוא בחי׳ אריך או חכמה שהם למעלה מהשתלשלות, אינו בענין אדום ללבושיך (בחי׳ ז״א), ובמילא אין בזה מלכתחילה ענין טומאה כו׳. וכל ההסבר שבהמאמר (על זה שהקב״ה יורד למקום הקליפות ומיטמא כביכול) הוא על בחי׳ כהן הדיוט שלמעלה, בחי׳ ז״א, שבו מלחמה דאדום ללבושיך, ועל זה הוא ההסבר, אשר כהן הדיוט מותר להטמאות לאחותו הבתולה גו׳.
ועפי״ז מתורצת ג״כ קושית המהרש״א (סנה׳ שם) הלא יתברך מכונה לכה״ג שאסור לטמא אביו לבן – כי כה״ג הוא בחי׳ אריך כו׳. וראה ג״כ פירוש מהר״ש מאסטרפאליא (בסו״ס קרנים) לקוטי שושנים.
__________
*) כן הלשון בלקו״ש שם. וכנראה כוונתו לזה שהמהרש״א שם מתרץ (על קושית התוס׳ שם היאך נטמא) תירוץ אחר מתירוץ התוס׳ ״דישראל נק׳ בנים למקום״, שי״ל בזה הטעם, לפי שקשה לו שכה״ג אסור להטמאות לבניו.
__________
1) פרשתנו (אמור) כא, ג. – חלק ממאמר זה הוגה (בשילוב שיחות התוועדות שבת זו) ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״ז ע׳ 153 ואילך. המו״ל.
2) ח״ג (פרשתנו) פט, א.
3) ע׳ קפו ואילך (בהוצאת קה״ת, תשנ״ב).
4) אוה״ת פרשתנו ע׳ קמט ואילך. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ח ח״א ע׳ רט ואילך. אוה״ת שם (כרך ב) ע׳ תקעח ואילך. נשא (כרך ה) ע׳ א׳תקעז ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רמח ואילך. ליקוט ח״ב ע׳ רטז ואילך.
5) ישעי׳ סג, א.
6) בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם. אוה״ת פרשתנו שם ע׳ קנג. (כרך ב) ע׳ תקפא. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ רנג. תרכ״ט שם ע׳ קצב. ליקוט שם ע׳ ריז.
7) ישעי׳ מב, ח. מח, יא.
8) שבת קיג, א.
9) לך לך יז, יח.
10) ראה (נוסף להמצויין בהערה 6) תו״א לך לך יב, א. מג״א (הוספות) קיט, ד. ובכ״מ.
11) ישעי׳ סג, ב.
12) שם, ג.
13) ראה זח״ג רמג, סע״א (ברע״מ). תקו״ז תכ״ב (סח, ב). פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ד. שער (ב) טעם האצילות פ״ב.
14) ראה פרש״י, מצו״ד ומצו״צ עה״פ. זהר שבהערה 2.
15) רמ״ז לזהר שם.
16) הגש״פ פיסקא ״ויוציאנו״.
17) ראה סידור האריז״ל הגש״פ שם.
18) סנהדרין לט, א.
19) שמו״ר פט״ו, ה.
20) בהבא לקמן – ראה (נוסף להמצויין בהערה 4) לקו״ת ר״פ בהר (לט, סע״ג ואילך). שה״ש כט, רע״ג. לד, סע״א. המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתלז ואילך. לקו״ש ח״כ ס״ע 40 ואילך.
21) מלאכי ג, ו.
22) פרשתנו כא, ב.
23) תו״כ ופרש״י עה״פ.
24) קדושים כ, יז.
25) ראה זח״ג ז, ב.
26) כש״ט (הוצאת קה״ת) סקכ״א (טז, ב). לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סקס״ח (מא, ב). ועוד.
27) ספכ״ד.
28) ראה זח״ג יז, ב.
29) אוה״ת פרשתנו שם ע׳ קנג. וראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ ריב-ג. סה״מ תרכ״ז שם ע׳ רנד. תרכ״ט שם ע׳ קצג.
30) חסר כמה תיבות. וראה אוה״ת שם: כי משום הניצוצים דז׳ מלכים לא היה מטמא כי גם שבה״כ רק מהניצוצים והיה מכלה אותם עם הניצוצים כי השבירה רק בבחי׳ שם ב״ן ורפ״ח גימ׳ שם שהוא רק הארה. המו״ל.
31) הובא באוה״ת שם. וראה דב״ר פ״ב, ט.
32) בהבא לקמן – ראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ רי-ריא. אוה״ת שם (כרך ב) ע׳ תקפא.
33) ויחי מט, י.
34) פרש״י עה״פ.
35) ראה לקו״ת במדבר א, ג. אוה״ת קרח ע׳ תרצד. סה״מ עת״ר ריש ע׳ רסג. ועוד.
[סה"מ ויקרא ע' רכז ואילך]
״. . כפי שנתבאר במאמר לאדה״ז ד״ה ולאחותו הבתולה (ש״פ אמור תשכ״ד. חלק מאמר אדה״ז הנ״ל נכלל ונתבאר בד״ה ולאחותו תרכ״ז)״ (לקו״ש ח״ה ס״ע 303-4).
י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה בתוספת מ״מ וכו׳.
חלק ממאמר זה הוגה (בשילוב שיחות התוועדות שבת זו) ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בלקו״ש ח״ז ע׳ 153 ואילך.