בס״ד. ט״ו תמוז ה׳תשמ״ה

הנחה בלתי מוגה

יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו¹, הנה בבקשה זו מתחיל כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה שיחתו מג׳ תמוז בקונטרס מאמרי המאסר והגאולה די״ב תמוז². והנה אף שזהו פסוק בכ״ד ספרי קודש, אשר בכללות הם נחשבים בכלל תורה שבכתב, וא״כ הרי זה ענין של תורה שלמדים מזה כמה ענינים וכמה הוראות³, מ״מ אין ענין יוצא מידי פשוטו שהוא ענין של תפילה (כפירוש הפשוט בפסוק), ובפרט בנדון דידן, שכ״ק מו״ח אדמו״ר אמר זה בעיקר בתור ענין של תפילה, שמבקשים מהשי״ת יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו (ויתירה מזה) אל יעזבנו ואל יטשנו, וכפי שמבאר אח״כ באריכות בשיחתו הנ״ל הקשורה ומיוסדת על פסוק זה ובאה כעין תוצאה מהתבוננות זו, כמבואר שם בארוכה. ואח״כ מסיים ג״כ בפסוק זה (יהי הוי׳ אלקינו גו׳), שהסיום הוא מעין הפתיחה, ומסיים בזה, שיקויים (בודאי) יהי הוי׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו. ומוסיף בזה, ולכל בני ישראל יהי׳ אור⁴ ברוחניות ובגשמיות.

והנה לאחרי הקדמת ענין התפילה לגבי המצב בזמן הגלות, מבאר במאמרים שבהמשך הקונטרס את ענין הגלות. ומביא שם⁵ בד״ה גפן ממצרים תסיע⁶, מה שאמרו רז״ל (וחז״ל)⁷ גפן אלו ישראל, אמר ר׳ שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי⁸ אתכליא על עליא, דאלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא. שבענין זה רואים כמה נקודות, א׳ אשר כל אחד ואחד מישראל הם חלק מאותו הגפן, ויתירה מזו, אשר החלק הכי פשוט הוא מגין על החלק הכי חשוב, היינו שבענין זה החלק הכי פשוט הוא בבחי׳ משפיע לגבי חלק הכי חשוב. ועוד זאת, שאין זה ענין של השפעה סתם, אלא שקיומו של החלק הכי חשוב הוא בא ע״י החלק הכי פשוט. דבזה מודגש גודל הענין דמעלתן של ישראל, ועד שהתורה עצמה שהיא בחי׳ האשכולות [כמו שהוא אצל ישראל, שהתואר אשכול, איש שהכל בו⁹, הוא אחד מתוארים של תלמידי חכמים, ומאלו שמקבלים סמיכה להוראה¹⁰, כמובא ומבואר בכמה מקומות], הנה התורה מדגישה מעלת העלין על האשכולות, מעלת אנשים פשוטים שבישראל. ובעבודת האדם זהו ענין אהבת ישראל (מחמת מעלת כל ישראל, אפילו פשוטים שבהם¹¹). והנה נוסף על מעלות אלו שבישראל (שיש בהם אשכולות ויש בהם עלים, ומעלת העלים במיוחד), יש בהם מעלה מיוחדת הנוספת בהם ע״י הגלות. וזהו מה שמביא בהמאמר¹² (בענין זה שישראל נמשלו לגפן) מה שאמרו רז״ל¹³ מה הגפן כשרוצים להשביחו עוקרים אותו ממקום זה ושותלים אותו במקום אחר, כך ישראל עקרן ממצרים והביאן למדבר והתחילו מצליחים וקיבלו את התורה והקדימו נעשה לנשמע. ויש לומר, שזהו ג״כ מה שישראל נמצאים בגלות, אשר ענין הגלות תוכנו שהלכו מהמקום ששם הוא עיקר מקומם, ובאו למקום שני מקום חדש, בכל זאת דוקא ע״י הגלות נפעלת השלימות של הגפן. ועד שצומחים ממנו פירות ופירי פירות (ע״ד נרות להאיר כו׳) באופן אשר הגרעינים הנמצאים בענבים, הנה מכל גרעין וגרעין צומח עוד גפן חדש שעליו נאמר גפן ממצרים תסיע, וכל זה הוא עד סוף כל העולם, וכמבואר הפירוש בזה בחסידות, דקאי על ביטול (סוף) ההעלם והסתר (עולם), שנעשה סוף וסיום לכל ההעלם והסתר. דנקודת הענין הוא, שע״י ירידת ישראל בגלות באים אל העילוי שבגאולה.

והנה בהמשך הקונטרס ישנם כמה מאמרים, המאמר הקשור עם י״ב תמוז¹⁴, והמאמר די״ג תמוז¹⁵, שזהו הזמן שבגלות גופא כבר היתה ההכרזה גלוי׳ מטעם המלכות על הגאולה, וגם נתנו לו התעודה ע״ז¹⁶, שענין זה קשור עם ברכת הגומל, שחיובה דוקא כשחזר לבוריו¹⁷, ולכן¹⁸ אמר אז המאמר ד״ה ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב. והמשך המאמר הי׳ בזמן שבירך ברכת הגומל, בחמשה עשר בתמוז¹⁹, שאז קיימא סיהרא באשלמותא²⁰. ומסיים את הקונטרס²¹ עם המאמר ד״ה שאו ידיכם קודש וברכו את הוי׳. ומביא בזה מה שאמרו רז״ל²² שלש תכיפות הן כו׳ תיכף לנטילת ידים ברכה, דהנה ענין נטילת ידים מורה על תיקון המדות²³, דהרי ידים ברוחניות ובעבודת האדם הם ענין המדות, וענין נטילת ידים הו״ע תיקון המדות, הנה אז תיכף לנטילת ידים ברכה, וזהו²⁴ שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳, דע״י נטילת ידים כו׳ הוא מגבי׳ את הידים כו׳ עד שנעשים קודש, ולכן יש אצלם התוקף להיות גם וברכו את הוי׳, דהוי׳ הוא מקור כל הברכות²⁵, וכמו שמביא ע״ז הכתוב²⁶ יברכך הוי׳ מציון גו׳, ועוד כמה כתובים. וכתיב²⁷ ג״כ כי שם צוה הוי׳ את הברכה גו׳, הרי שהברכה היא משם הוי׳. ולמרות מעלה גדולה זו שבשם הוי׳, הנה ע״י תיקון והעלאת המדות, שאו ידיכם קודש, ישנו התוקף והמעלה להיות וברכו את הוי׳, להמשיך ברכה נוספת בשם הוי׳ (מקור הברכות).

ומבאר בהמאמר, דמה שנאמר יברכך הוי׳ מציון עושה שמים וארץ, הוא שהברכה היא מציון שהיא נקודת הנשמה, וכמבואר בלקו״ת²⁸ דציון הוא מלשון ציון וסימן²⁹, אנא סימנא בעלמא³⁰, שזהו בחי׳ פנימיות הנפש, והעבודה דמסירות נפש. ועבודה זו צריכה להתפשט בכל כחות הנפש, להיות עושה שמים וארץ, שזה נעשה ע״י העבודה בהג׳ קוין, ג׳ עמודים שעליהם העולם עומד³¹, ועליהם העולם קיים³². שענין זה שייך ג״כ לענין ציון, וכדאיתא בירושלמי³³ עה״פ³⁴ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה (שנאמר) ולאמר לציון עמי אתה, והרי בפסוק זה מדובר על דבר הג׳ קוין³⁵ שעליהם העולם עומד, והעולם קיים. ובפשטות, שהעבודה דבחי׳ ציון הקשורה עם בחי׳ פנימיות הנפש ומסירות נפש, צריך לחדור בכל עניני הגוף, עד להעקב שברגל, שהעקב יהי׳ ג״כ עקב של יהודי בעל מסירות נפש (אַז די פיאַטע זאָל אויך זיין אַ פיאַטע פון אַ מס״נ איד), וכידוע השיחה בזה, וגם במאמרי רבותינו נשיאינו³⁶ בענין עקב אשר שמע אברהם בקולי³⁷. ובזה יובן הקשר דענין זה לזמן הגלות והעילוי שעל ידו, ובפרט בסוף זמן הגלות, כנודע³⁸ דעקב מורה גם על עקב בזמן, הזמן דאחרית הימים, שבזמן זה דוקא נפעל הענין דשאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳, ועי״ז יברכך הוי׳ מציון גו׳.

וכל זה נעשה הכנה קרובה להזמן דיראה אל אלקים בציון³⁹, ומה גם ע״י העבודה באופן דילכו מחיל אל חיל³⁹, שעובדים את הוי׳ באופן דאין להם מנוחה⁴⁰, הרי זה ממהר עוד יותר להיות יראה אל אלקים בציון, במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, והקיצו ורננו שוכני עפר⁴¹, והם בתוכם, ובמיוחד (בענין שהזמן גרמא) כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה, והולכים ביחד, קהל גדול ישובו הנה⁴², בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו⁴³, וכספם וזהבם אתם⁴⁴, וכל הרכוש גדול שמביאים מן הגלות, ויוצאים ביד רמה⁴⁵, ומביאים זה ביחד עם עצמו, ועולים עם ענני שמיא⁴⁶ לארצנו הקדושה, ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה⁴⁷, ובארץ ישראל גופא – בירושלים עיר הקודש, קרית מלך רב⁴⁸, ובירושלים גופא – בהר הקודש בירושלים, עד למקדש אדנ-י כוננו ידיך⁴⁹, ובמהרה בימינו ממש.

__________

1) מלכים-א ח, נז.
2) קונטרס יד – נדפס בסה״מ קונטרסים ח״א קעה, ב ואילך. סה״מ תרפ״ז ע׳ קצה ואילך. ובקונטרס בפ״ע – כמה פעמים. וגם ז״ע – חמשה עשר בתמוז ש.ז.
3) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
4) ע״פ בא י, כג.
5) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קצז (קונטרסים שם קעו, ב) ואילך.
6) תהלים פ, ט.
7) חולין צב, א.
8) גירסת הע״י בחולין שם. ובגמרא: רחמים.
9) סוטה מז, סע״ב. תמורה טו, ב.
10) ראה תמורה שם.
11) ראה בארוכה קונטרס אהבת ישראל (קה״ת, תשל״ו ואילך). וש״נ.
12) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קצח (קונטרסים שם קעז, א).
13) שמו״ר פמ״ד, א.
14) ד״ה הוי׳ לי בעוזרי – סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רא (קונטרסים שם קעט, א) ואילך.
15) ד״ה ברוך הגומל – סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רח (קונטרסים שם קפג, א) ואילך.
16) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ סו.
17) סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ס״ה.
18) ראה גם ד״ה ברוך הגומל די״ב תמוז (לעיל ע׳ שז ואילך). וש״נ.
19) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רצב (קונטרסים שם קעה, א).
20) שמו״ר פט״ו, כו. זהר ח״א קנ, רע״א. ח״ב רטו, א. רכה, סע״ב. ועוד.
21) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ ריז (קונטרסים שם קפח, א) ואילך.
22) ירושלמי ברכות פ״א ה״א.
23) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ רכא (קונטרסים שם קצ, ב). וראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך נטילת ידים. וש״נ.
24) סה״מ תרפ״ז (קונטרסים) שם. וראה גם סה״מ עזר״ת ע׳ קעא. ד״ה שאו ידיכם קודש תשמ״ג (לעיל ע׳ רצט).
25) סה״מ תרפ״ז שם ע׳ ריז (קונטרסים שם קפח, א).
26) תהלים קלד, ג.
27) שם קלג, ג.
28) דברים א, סע״ב ואילך.
29) ראה גם יחזקאל לט, טו. עירובין נד, סע״ב.
30) זח״א רכה, א.
31) אבות פ״א מ״ב.
32) שם מי״ח.
33) תענית פ״ד סוף ה״ב. מגילה פ״ג סוף ה״ו.
34) ישעי׳ נא, טז.
35) קה״ע לירושלמי שם. וראה גם לקו״ת במדבר ו, ב. אוה״ת דברים ע׳ לו. סד״ה ציון במשפט תפדה תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ עז). עדר״ת (שם ע׳ תקעא).
36) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ תקסז ואילך. סה״מ תש״ח ע׳ 253 ואילך.
37) תולדות כו, ה.
38) ראה אוה״ת עקב ריש ע׳ תקד. ובכ״מ.
39) תהלים פד, ח. – ולהעיר שע״פ המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא) – התחילו בי״א ניסן שנה זו (תשמ״ה) אמירת מזמור זה. המו״ל.
40) ראה ברכות בסופה.
41) ישעי׳ כו, יט.
42) ירמי׳ לא, ז.
43) ל׳ הכתוב – בא י, ט.
44) ישעי׳ ס, ט.
45) ל׳ הכתוב – בשלח יד, ח.
46) דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.
47) עקב יא, יב.
48) תהלים מח, ב.
49) בשלח טו, יז ובפרש״י. זח״ג רכא, א. ועוד.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' שיג ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ה ע׳ רכג ואילך. התוועדויות תשמ״ה ח״ד ע׳ 2493 ואילך.