בס״ד. ש״פ קדושים, כ״ח ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשמ״א

הנחה בלתי מוגה

קדושים תהיו כי קדוש אני גו׳¹, וכתיב² והתקדשתם והייתם קדושים גו׳, ואיתא במדרש רבה³, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג׳ עטרות, מה עשה המלך, נטל עטרה א׳ ונתן בראשו ושנים בראש בניו, כך בכל יום ויום העליונים מכתירים להקב״ה ג׳ קדושות, מה הקב״ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב דבר וגו׳ קדושים והתקדשתם והייתם קדושים. והנה אף שבדרשת רז״ל זו משמע שרק ב׳ כתרים נתן הקב״ה בראשן של ישראל, מ״מ, מזה גופא שגם מש״נ כי קדוש אני (שזהו הקדוש שנתן בראשו) נאמר בהציווי לבנ״י קדושים תהיו (כי קדוש אני), מובן, שגם בחי׳ קדוש זה שייך לעבודת בנ״י⁴. ויש לומר, שזה נרמז גם במשל הנ״ל שבמדרש, שבני המדינה עשו את כל ג׳ העטרות, דגם בנ״י נקראו בשם בני המדינה.

והענין הוא⁵, דהנה איתא במשנה במסכת אבות (בפרק א׳⁶, שלומדים בשבת זו), על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים, ומבואר בהדרושים, דג׳ דברים אלו הן נגד ג׳ קדושות הנ״ל. דהנה מבואר בלקו״ת פ׳ אמור⁷ (שקורין במנחת שבת זו) דג׳ עטרות הנ״ל (שהם בדוגמת ג״פ קדוש שאומרים המלאכים) הנה הקדוש הא׳ הוא מלמטה למעלה, הקדוש הב׳ הוא מלמעלה למטה, והקדוש הג׳ הוא ג״כ מלמעלה למטה רק שיורד למטה יותר. וזהו ענין ג׳ הדברים הנ״ל. הקדוש הא׳ שמלמטה למעלה הו״ע העבודה (תפילה) שענינה העלאה, והוא בחי׳ הקדוש שנתן הקב״ה בראשו, וכמאמר⁸ קושר כתרים לקונו מתפילותיהן של ישראל. והענין הוא, דהנה קדוש פירושו שהוא מופרש ומובדל מלמטה, וזהו גם ענין התפילה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה⁹ בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה, ועד לענין המסירות נפש, שעומד בתפילתו כעבדא קמי׳ מרי׳¹⁰, ולפיכך הקדוש שנתן בראשו הו״ע התפילה. והקדוש הב׳ והג׳ שמלמעלה למטה, הו״ע התורה וגמילות חסדים, שהם ב׳ הקדושות שנתן בראשן של ישראל. וזהו גם מה שאמרו רז״ל¹¹ לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ עד שקראה אחותי כו׳ עד שקראה אמי כו׳, דבחי׳ אמי הו״ע קו העבודה, ענין התפילה והמסירות נפש, שהרי אמי הוא בחי׳ בינה עלמא דחירותא, ענין המסירות נפש, והו״ע הקדוש הא׳ הנ״ל. ובחי׳ אחותי ובתי הו״ע קו התורה וקו גמילות חסדים (היינו מצוות בכלל שכללותם הוא גמילות חסדים), הקדוש הב׳ והג׳.

והנה הגם שבחי׳ הקדוש שנתן בראשו הו״ע התפילה והמסירות נפש, לפי שענין התפילה הוא ההפרשה וההבדלה וההעלאה מלמטה למעלה, מ״מ הרי גם תורה וגמילות חסדים נקראים בשם קדוש, וא״כ צריך לומר שגם בהם ישנו ענין ההפרשה וההבדלה. ויש לומר הביאור בזה, ע״פ מ״ש בתניא¹² דעסק התורה ומצוות הוא ג״כ ענין מסירות נפש ממש, שזהו ענין ההפרשה וההבדלה.

אמנם במסירות נפש גופא יש ג׳ דרגות, שהן ג׳ קדושות הנ״ל. דאף שקיום המצוות הוא ג״כ ענין מסירות נפש, מ״מ הרי המצוות הם במדידה והגבלה. דנוסף למה שבכללות המצוות כתיב לא תוסיפו ולא תגרעו¹³, הרי גם בכל מצוה פרטית צ״ל הגבלה בזמן ובמקום וכו׳, וכמבואר במ״א¹⁴ בביאור מה שאמרו רז״ל¹⁵ להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, דהגם שהי׳ בבחי׳ מסירות נפש, מ״מ לא שינה מכל ההגבלות שנצטוה עליהן.

ולמעלה מזה הו״ע הקדוש הב׳, בחי׳ התורה. דהתורה היא ג״כ בבחי׳ המשכה למטה, כמאמר¹⁶ תורה לא בשמים היא, ויתירה מזו כתיב¹⁷ היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני גו׳, ואיתא במדרש¹⁸ שהפמליא שלמעלה וגם הקב״ה כביכול באים לשמוע קול עסק התורה שלמטה. אמנם אעפ״כ הרי כתיב¹⁹ מן השמים השמיעך את קולו גו׳, ועד שהתורה היא למעלה מגדרי המקום וזמן כמארז״ל²⁰ כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. ויתר על כן אמרו רז״ל²¹ שדברי תורה נמשלו לאש כמ״ש²² הלא כה דברי כאש, מה אש אינה מקבלת טומאה כן דברי תורה אינם מקבלים טומאה. וקאי שם בטומאה מגונה כזו דתנן בה²³ שלא אירעה (טומאה זו דוקא) לכהן גדול ביום הכיפורים, היינו דאף שטומאות אחרות אירעו לו, ואפילו הטומאה דאבי אבות הטומאה, מ״מ דוקא טומאה זו, אף שהיא קלה יותר לכאורה שהרי הטמא בה נטהר בהערב שמש, לא אירעה לכהן גדול. ומבואר במפרשים²⁴ בטעם הדבר, לפי שטומאה זו מגונה ומכוערת יותר משאר טומאות. ואעפ״כ אין דברי תורה מקבלין גם טומאה זו, לפי שנמשלו לאש. וגם זו מעלה בתורה על מצוות, דכל המצוות הם בדברים טהורים ומותרים דוקא וכמארז״ל²⁵ לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך, משא״כ דברי תורה אינם מקבלים טומאה. אמנם לאידך גיסא הרי גם התורה היא בבחי׳ המשכה, וכנ״ל דתורה לא בשמים היא. וגם זה נרמז במה שנמשלו דברי תורה לאש, וכמבואר בתניא²⁶ שהאש צריך לפתילה להיות נאחז בה, ובלי הפתילה הרי הוא עולה לשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח ואינו מאיר כלל. וכיון שנמשלו דברי תורה לאש, הרי מובן שהם נאחזים בפתילה למטה.

והנה ממ״ש קדושים תהיו כי קדוש אני, מובן, דב׳ הקדושות שנתן בראשן של ישראל, נמשכים ע״י הקדוש שנתן בראשו, כי קדוש אני. ויש לומר הביאור בזה, ע״פ המבואר בלקו״ת פ׳ ברכה²⁷ (ובכמה מקומות באריכות) במארז״ל²⁸ שתהא תפילתי סמוכה למטתי, שיש מעלה בעסק התורה שאחר התפילה דוקא. ואחרי לימוד התורה בא קיום המצוות. וזהו מה שאמרו רז״ל²⁹ מבית הכנסת לבית המדרש ואח״כ הנהג בהם מנהג דרך ארץ³⁰. והגם שישנו ענין לימוד התורה שלפני התפילה, הרי אין בזה מעלה כל כך. ועד״ז מצות טלית ותפילין שלפני התפילה הרי זה רק בתור הכנה לתפילה, וכמו צדקה שלפני התפילה שענינה הכנה לתפילה. אבל עיקר מצות צדקה, ועד״ז טלית שבצמר גשמי ותפילין שבדיו וקלף גשמי, הם בבחי׳ מנהג דרך ארץ שלאחרי בית הכנסת ובית המדרש.

וזהו כל ענין ירידת הנשמה בגוף שהיא בשביל העלי׳, כדי להמשיך ג׳ הקדושות הנ״ל בעולם, עד שעל ידם יהי׳ העולם עומד, ויתירה מזו העולם קיים³¹. ועד שע״י עבודה זו באים לקיום היעוד והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד³², דאז יהיו ג׳ הקדושות הנ״ל בשלימותן. וזהו והי׳ ה׳ למלך, בחי׳ הכתר שנתן בראשו. ואז יהי׳ גם שלימות בענין התורה, תורתו של משיח³³, ושלימות בקיום המצוות, כמבואר בהמשך וככה³⁴ ובתו״א³⁵ ותו״ח³⁶ פ׳ ויחי.

והענין הוא, דהנה לעתיד לבוא כתיב³⁷ ולא יכנף עוד מוריך, היינו לא רק גילוי כח הפועל בנפעל, אלא גילוי שם הוי׳, דכתיב³⁸ כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ולעתיד לבוא הקב״ה מוציא חמה מנרתקה³⁹. והוא למעלה משלימות העולם שהי׳ בעת בריאתו דכתיב בי׳⁴⁰ בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, לפי שלעתיד לבוא נאמר⁴¹ אלה תולדות פרץ וכו׳. וזהו גילוי בחי׳ הכתר שנתן בראשו. וגילוי בחינה זו הוא ע״י עבודת בנ״י בזמן הגלות, כמו שאמרו רז״ל⁴² שהשומעין חרפתן ואינם משיבין עליהם הכתוב⁴³ אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. דהשומעין חרפתן הם ישראל שאומות העולם מקנטרים אותם אנה הלך דודך⁴⁴, למה הניח אותך עזובה, היינו למה הניח הקב״ה שהוא החתן (הדוד) את ישראל שהם הכלה בגלות, כמה הוא השיעור להיות בגלות (וויפל איז אַ שיעור צו זיין אין גלות). ועי״ז שאינם משיבין, הרי עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, שזוכים לגילוי בחי׳ שמש ה׳, מוציא חמה מנרתקה.

וע״י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות, זוכים בקרוב ממש לשלימות במעשה המצוות (כמצות רצונך) שתהי׳ לעתיד לבוא, וכמבואר בהמשך וככה הנ״ל דמכיון שאז תהי׳ השלימות במין החי שממנו מקריבים את הקרבנות, כמ״ש⁴⁵ וגר זאב עם כבש גו׳, ושלימות באדם המקריב, כמ״ש⁴⁶ ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים, לפיכך יהי׳ גם מעשה הקרבנות בתכלית השלימות, ועד״ז בכל המצוות. ושלימות התורה, לימוד תורתו של משיח, ועד לגילוי סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳ (כפירוש רש״י עה״פ⁴⁷ ישקני מנשיקות פיהו). ושלימות עם ישראל, גילוי היחידה הפרטית שבכאו״א מישראל, ע״י גילוי היחידה הכללית, משיח צדקנו⁴⁸. וכל זה בא ע״י מעשינו ועבודתינו, וכמ״ש הרמב״ם⁴⁹ שהעושה מעשה אחד או דיבור אחד או מחשבה אחת לטובה, מכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, וגורם לו ולהם ישועה והצלה והצלחה. וכן תהי׳ לנו, במהרה בימינו ממש, והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ובמהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו (קדושים) יט, ב.
2) שם כ, ז. שמיני יא, מד.
3) ויק״ר פכ״ד, ט. וראה פי׳ מ״כ שם.
4) ראה גם סה״מ עזר״ת ותש״ח שבהערה הבאה.
5) בהבא לקמן – ראה גם ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קעד. ח״ב ע׳ תכ, ובהוספות שם ע׳ תרא. סהמ״צ להצ״צ קנג, ב. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קעח. ד״ה צאינה וראינה בסה״מ עזר״ת ע׳ קצג ובסה״מ תש״ח ע׳ 201.
6) מ״ב.
7) לא, א ואילך. לה, א.
8) זח״א לז, ב. קסז, ב. ועוד. וראה בהנסמן בסה״מ תש״ח שם.
9) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג רמג, א. שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א). וראה סה״מ תש״ח ע׳ 80, ובהנסמן שם.
10) שבת י, א. זח״ג רכג, א. וראה שו״ע או״ח סצ״ה ס״ג.
11) שמו״ר פנ״ב, ה. שהש״ר פ״ג, יא (ב).
12) פמ״א (נח, א).
13) ואתחנן ד, ב. ועוד.
14) ראה לקו״ש ח״ב ע׳ 650.
15) ספרי ופרש״י בהעלותך ח, ג.
16) ב״מ נט, ב. וש״נ.
17) שה״ש ח, יג.
18) שהש״ר פ״ח, יג.
19) ואתחנן ד, לו.
20) מנחות קי, א.
21) ברכות כב, א.
22) ירמי׳ כג, כט.
23) אבות פ״ה מ״ה.
24) ראה פירש״י שם. ועוד.
25) שבת כח, ב. קח, א. מכות יא, א.
26) רפי״ט.
27) צו, ב.
28) ברכות ה, ב.
29) סוף ברכות. וראה שו״ע אדה״ז או״ח סימן קנה-קנו.
30) ברכות לה, ב.
31) אבות פ״א מי״ח.
32) זכרי׳ יד, ט.
33) ראה פירש״י שה״ש א, ב.
34) תרל״ז – פי״ז (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ע׳ טו) ואילך.
35) מו, א ואילך.
36) צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד.
37) ישעי׳ ל, כ.
38) תהלים פד, יב.
39) נדרים ח, ב. ועוד.
40) בראשית א, א.
41) רות ד, יח.
42) שבת פח, ב. ועוד.
43) ס׳ שופטים ה, לא.
44) שה״ש ו, א. פרש״י שם (משהש״ר עה״פ).
45) ישעי׳ יא, ו.
46) שם, ט.
47) שה״ש א, ב.
48) ראה גם סד״ה קול דודי דאחש״פ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רסד). וש״נ. קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״ה. וש״נ.
49) הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.

[סה"מ ויקרא ע' ריח ואילך]

כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 231 ואילך.