בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשד״מ

הנחה בלתי מוגה

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי¹, ודרשו רז״ל על פסוק זה בברכות דף שמיני², אמר הקב״ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. דזהו מ״ש פדה בשלום דקאי על ענין הגמילות חסדים שעושה שלום בין העני לעשיר (בין הנותן והמקבל), כדפירש״י³ שמתוך שגומל חסד לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום, כי ברבים היו עמדי קאי על ענין הציבור (רבים) שזה מרמז לענין התפילה בציבור, משום שענין הציבור בתפילה הוא דבר עיקרי ויסודי בה (וכדרשת רז״ל⁴ עה״פ⁵ הן א-ל כביר לא ימאס שתפילתן של הרבים דוקא נשמעת ביותר), ועד״ז נרמז כאן גם ענין התורה, משום שגם התורה ענינה שלום וכמארז״ל (רמב״ם⁶ מהספרי⁷) שהתורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם, כמבואר בארוכה בכמה מקומות, כולל גם הענין מה שהתורה דרכי׳ דרכי נועם וכל נתיבותי׳ שלום⁸. ועל ג׳ ענינים אלו (תורה תפילה וגמילות חסדים) אמרו רז״ל⁹ על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, דקאי הן על העולם כפשוטו והן על העולם קטן זה האדם¹⁰. והנתינת כח לקיים את השלשה עמודים היא ממתן תורה, דכאו״א מישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני¹¹ לקיים את כל דברי התורה (כל ג׳ העמודים הנ״ל), שפירוש מושבע ועומד הוא לא רק מלשון שבועה אלא גם מלשון שובע היינו שנותנים לו את הכחות באופן של שובע מהר סיני, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים¹², ע״י שיהי׳ העולם עומד והעולם קיים¹³, שזה נעשה ע״י ג׳ העמודים הנ״ל, ומתוך שמחה וטוב לבב כמו שצ״ל עבודת ה׳ בכלל, כמ״ש¹⁴ עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב. וכשם שהי׳ במתן תורה בכללות, שמשם נמשך הכח לקיים את הג׳ עמודים, עד״ז הוא בפרטיות בכאו״א, דכשהתינוק במעי אמו (היינו לפני שנתלבשה הנשמה בגוף) מלמדין אותו כל התורה כולה¹⁵, היינו לא רק שמשביעין אותו¹⁵ כו׳ אלא גם מלמדין אותו את כל התורה כולה, ויתירה מזו, שהלימוד הוא בכל התורה כולה, שזה כולל גם לימוד המעשה, שהרי גדול לימוד שמביא לידי מעשה¹⁶, בג׳ העמודים הנ״ל בשלימות, שעי״ז יהי׳ העולם עומד וקיים, היינו באופן של קיימא.

ולהבין כל זה יש להקדים תחילה, דהנה כדי לקיים שלשה ענינים אלו צריך שהאדם המקיימן יהי׳ נשמה בגוף בעולם הזה, וכנ״ל שהתורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם [וכפשטות הענין שנשמות בגופים עמדו במתן תורה וקיבלו את התורה]. והיינו, דכדי שהנשמה תמלא שליחותה בעולם להיות העולם עומד והעולם קיים, צריכה הנשמה לירד ולהתלבש בגוף.

והנה בענין ירידת הנשמה למטה ידועה השאלה בזה, ירידה זו למה¹⁷. דהנה לשון ירידה הוא לשון תורתנו תורת אמת¹⁸ ובודאי הוא מדוייק, וא״כ מוכח מזה שביאתה של הנשמה להתלבש בגוף הוא ענין של ירידה ממדריגתה. וצריך להבין, למה עשה ה׳ ככה שהתלבשות הנשמה בגוף תהי׳ באופן של ירידה דוקא. וידוע התירוץ בזה¹⁹, דירידה זו צורך עלי׳, היינו שאין הירידה כדי שתשאר הנשמה במצב של ירידה ממדריגתה ח״ו, אלא כדי שעל ידי הירידה תבוא לידי עלי׳. דהנה אם העלי׳ שע״י הירידה היא רק למקום שממנו ירדה, א״כ לא הי׳ צריך לירידה זו, ובהכרח לומר שהעלי׳ שע״י הירידה היא למקום נעלה יותר מהמקום שירדה ממנו.

ולהבין ענין גודל העלי׳ שנעשה ע״י ירידת הנשמה בגוף, יובן זה מגודל הירידה שנעשה בהנשמה בירידתה למטה, שלפי ערך עוצם הירידה כך הוא עוצם העלי׳, כי אם בשביל עלי׳ זו הי׳ מספיק ירידה קטנה יותר לא היתה הנשמה יורדת לשם (שהרי כל תכלית הירידה אינה אלא בשביל העלי׳). והענין הוא, כמבואר בד״ה פדה בשלום לבעל הגאולה (שניתן כדי ללמוד אותו ברבים בשנת תש״ט, ונדפס בספר המאמרים תש״ט²⁰), שירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ועצומה במאוד מאוד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא²¹ [דבלשון זה יש הדגשה כפולה ומכופלת, היינו שהירידה אינה מגג (איגרא) סתם, שגם הוא מקום גבוה, אלא מגג גבוה ביותר. ועד״ז המקום שירדה לשם אינו בור (בירא) סתם שגם הוא עמוק (כי סתם בור הוא לכל הפחות י׳ טפחים למטה מן הארץ²²), אלא בירא עמיקתא, היינו מקום תחתון שאין מקום תחתון ועמוק ממנו], ומבאר בזה דהנשמה קודם ירידתה והתלבשותה בגוף ונפש הטבעית היא במדריגה זו שעומדת תמיד באהבה ויראה בתכלית הדביקות והביטול. וכמובא ע״ז בהמשך המאמר²³ מ״ש²⁴ חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שהנשמה לפני ירידתה למטה היא בבחי׳ עמידה, שאין עמידה אלא תפילה²⁵ וביטול. וביאור הענין, דהנה כאשר האדם מהלך ממקום למקום, הנה בשביל ההליכה צריך שתהי׳ מציאות ההולכת לכאן ולכאן. אבל כאשר מתבטל ממציאותו לגמרי, אינו יכול לעשות שום דבר (ער מיט זיך קען גאָרניט טאָן), וכל דבר הנעשה עמו אינו בכח עצמו אלא רק על ידי זה שלמעלה הימנו. וזהו ענין העמידה, שהוא עומד במקום אחד בלי שום שינויים. ועד״ז יובן בנשמה, דאף שגם היא מציאות נברא, כמו שאומרים²⁶ נשמה שנתת בי כו׳ אתה בראתה כו׳, בכל זאת בהיותה למעלה בג׳ עולמות בי״ע (שזהו מקומה של הנשמה בהיותה למעלה), הנה מציאותה שם הוא באופן של עמידה וביטול לגמרי. לא מיבעי בהיותה בעולם הבריאה שאז היא בטלה לבורא הנשמות, אלא אפילו בהיותה למטה מזה בעולם היצירה הרי היא בטלה ליוצר הנשמות, וגם בהיותה עוד למטה מזה בעולם העשי׳ הרי היא בטלה לעושה הנשמות. ומכיון שבהיות הנשמה למעלה אינה מציאות בפני עצמה כלל (אף שהיא מציאות נברא, אבל היא בטלה לגמרי למי שבראה כו׳), מובן גודל מעלת מדריגתה שם, ואח״כ הנשמה יורדת לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, עולם העשי׳ הגשמית שלמטה אפילו מעולם העשי׳ הרוחנית. ושם גופא הרי היא מתלבשת בגוף הגשמי והחומרי, וכדאיתא בתניא²⁷ שהגוף דומה בחומריותו לגופי אומות העולם. ועוד זאת, שמיד בתחילת ירידת הנשמה למטה אמרו רז״ל¹⁵ בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו את התורה שלמד לפני זה. ואז הגוף נעשה ג״כ למציאות (דער גוף האָט וואָס צו זאָגן), ועד שהנשמה צריכה אל הגוף בכל ענין וענין. ולא עוד, אלא שבגלוי רואים באדם רק את ענין הגוף. ויתר על כן, דתחילת כניסת הנפש הקדושה בישראל (חלק אלוקה ממעל ממש²⁸) היא רק ביום השמיני²⁹ (כשימול בשר ערלתו), ושלימות הכניסה, כאשר היצר טוב נעשה מושל ושולט ושופט בקרבו, היא בגיל בר מצוה או בת מצוה, וכמארז״ל³⁰ שהיצר הרע אקדמי׳ טעניתי׳. שכל ענינים אלו מבלבלים הם לעבודת הוי׳. וגם כאשר האדם עובד עבודתו, הרי עבודתו היא בעולם העשי׳, שלכן צריך הוא להעלות את כל עניניו למעלה, שזה נעשה ע״י עבודת התפילה, דתפילה היא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה³¹, שע״י התפילה מעלה הוא את כל עניניו מעולם העשי׳ לעולם היצירה והבריאה והאצילות, ועד שמאחד את עניניו באלקות, עד שהוא בטל לנותן התורה ומצַוה המצוות. שמכל זה מובן ענין הירידה הגדולה של הנשמה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ומזה מובן גם (כנ״ל) שהעלי׳ שעל ידי ירידה זו היא עלי׳ גדולה ביותר, שבשביל עלי׳ זו כדאי כל הירידה הנ״ל.

וענין העלי׳ שנעשה ע״י ירידת הנשמה בגוף, מבאר בזה במאמר הנ״ל³², שתכלית הירידה היא כדי שהנשמה תהי׳ במדריגת בעל תשובה³³, שעי״ז היא עולה למעלה מן המקום שירדה הימנו, וע״ד מארז״ל³⁴ במקום שבעלי תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם. ומוסיף בזה, דענין התשובה אין הכוונה על חטא ועון ח״ו, כי אם שהוא אופן העבודה יותר, וכמו³⁵ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, וכמאמר³⁶ משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. ויש לומר הכוונה בזה, שע״י ירידת הנשמה למטה הנה לא רק שעי״ז נמשכים כחות הנשמה מן הכח אל הפועל, אלא עוד זאת שנפעל בנשמה דבר חדש לגמרי. כי הנשמה בהיותה למעלה הרי היא בבחי׳ צדיק, וע״י ירידתה למטה נעשית בבחי׳ בעל תשובה שזהו ענין חדש, כי ע״י התשובה נמשך בה דבר חדש. וזהו שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד שם (כהגירסא שהובאה בכמה מקומות³⁷, וגם במאמר זה), היינו שלא רק שבעלי תשובה הם למעלה ממקומם של הצדיקים, אלא הם למעלה גם מהיכולת והאפשריות של הצדיקים. וכיון שהנשמה בהיותה למעלה היא בבחי׳ צדיק בלבד (שאין בה גם היכולת להיות בעל תשובה), מובן, דזה שע״י ירידתה למטה היא נעשית בעל תשובה זהו ענין חדש שנתחדש בה. וכמו בענין התשובה כפשוטו, שעל ידי התשובה נעשה האדם ברי׳ חדשה³⁸, עד״ז הוא גם פעולת ענין התשובה בנשמה, שנעשית ברי׳ חדשה. דלפני ירידתה לא הי׳ דבר זה אפילו ביכולתה של הנשמה, וע״י הירידה נמשך הדבר ביכולת שלה ועד שבא לידי פועל ממש שנעשית בעל תשובה. וזהו גם מה שמביא בהמאמר את מארז״ל משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, כי ענינו של משיח הוא שבבואו יהי׳ ענין של חידוש בבריאה (שמים וארץ חדשים וכו׳)³⁹, ולכן אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, לפעול בצדיקים ענין חדש לגמרי.

והענין הוא, דהנה אף שבהיות הנשמות למעלה הם בבחי׳ צדיקים גמורים, בתכלית הביטול לבורא הנשמות, בבחי׳ עמידה כנ״ל, מ״מ הרי הן מציאות נברא. וע״י ירידתן למטה שנעשין בבחי׳ בעלי תשובה, הנה אז הם שבים ועולים לבחי׳ טהורה היא שלמעלה מבחי׳ אתה בראתה, למעלה מהמדריגה שבה הנשמה נעשית מציאות נברא. וזהו מה שאומרים נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו שהדרגא דטהורה היא קשורה עם הענין דנתינה (נתת בי), ואמרו רז״ל⁴⁰ דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, שנמשך מתוכו ופנימיותו ית׳. וכמובן גם ממ״ש⁴¹ גבי נשמת אדם הראשון שהיא מקור כל הנשמות (כדאיתא במדרש⁴²) ויפח באפיו נשמת חיים⁴³, מאן דנפח מתוכו ומפנימיותו נפח (כמובא בתניא⁴⁴ בשם הזהר), וכן הוא גם בכאו״א שדרגת נשמתו כפי שהיא ניתנת מלמעלה (נתת בי) היא באופן של ויפח, מתוכו ומפנימיותו ית׳. וגילוי ענין זה בנשמה נפעל ע״י ירידתה למטה⁴⁵, ע״י שגורמת נחת רוח למעלה, אמרתי ונעשה רצוני (כמ״ש⁴⁶ ריח ניחוח לה׳, ואמרו רז״ל⁴⁷ נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני), שזה פועל הענין דוהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שהנשמה מתאחדת עם תוכיותו ופנימיותו ית׳, ועד שישראל⁴⁸ (ע״י אורייתא) וקוב״ה כולא חד.

וזהו מה שע״י התשובה נעשה בנשמה ענין חדש. דלכאורה, הרי הפירוש הפשוט⁴⁹ של תיבת תשובה הוא מלשון השבה וחזרה, היינו שהנשמה חוזרת למקומה הקודם, ומהו שאומרים שהתשובה פועלת בה ענין חדש. אלא הפירוש בזה הוא, דזה מה שע״י התשובה היא חוזרת למקומה הקודם אין הכוונה בזה שחוזרת למקום שבו היא מציאות נברא, אלא היא חוזרת לשרשה ומקורה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

והנה כללות עבודת האדם הפועלת את העלי׳ הנ״ל בנשמה היא דוקא בחומריות וגשמיות העולם. וכללותה נחלקת לג׳ העמודים דתורה עבודה וגמילות חסדים. ותוכן חלוקה זו מבואר במ״א⁵⁰ (ומובן בפשטות) שהתורה ענינה הוא לפעול בענינים השייכים וקשורים למוח שבראש, ועבודה (תפילה) ענינה הוא לפעול בענינים הקשורים עם כל הגוף, וגמילות חסדים ענינה הוא לפעול בבנ״י ובעולם כולו. וזהו ענין פדה בשלום גו׳, דע״י העבודה בג׳ העמודים הנ״ל פועלים את ענין הפדי׳ והעלי׳ מן הירידה הגדולה, ועד לעלי׳ למקום נעלה ביותר.

וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. דפסוק זה מורה על ענין התשובה גם כפשוטו. כי בפשטות הרי הוא נאמר ע״י דוד המלך לגבי מלחמת אבשלום. דבזמן המלחמה (לפני הפדי׳) הנה בששה חדשים אלו יש שקלא וטריא בגמרא⁵¹ אם הי׳ לו דין מלך לגבי הקרבת שעיר של קרבן נשיא, דספק זה גופא מורה כבר על ירידה ממדריגתו (כי גם ספק הוא מציאות). ועז״נ פדה בשלום גו׳, שנפדה ממצב זה בשלימות וחזר ושב למעמדו ומצבו האמיתי.

והנה ידוע שבענין הפדי׳ בכלל אפשר שיהיו כמה אופנים. דאפשר שהפדי׳ תהי׳ באופן של קרב ומלחמה, ואפשר שתהי׳ במצב של בלי קרב (אבל לא שלום לגמרי), ועד שיש פדי׳ שהיא מתוך שלום אמיתי. וכמבואר בארוכה פרטי האופנים בזה בד״ה פדה בשלום לאדמו״ר האמצעי⁵². וע״ז אמרו כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, ע״ז קאי מ״ש פדה בשלום דייקא, היינו שע״י עבודת כאו״א מישראל בזמן הגלות נפעל הענין דפדאני לי ולבני מבין אומות העולם מתוך שלום דוקא. דענין זה הוא אפילו באמצע הגלות, וכל שכן וקל וחומר בעקבתא דמשיחא, כאשר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה⁵³, והרי גבי תשובה הדין הוא (בשולחן ערוך⁵⁴) שאפילו אם הרהר תשובה בלבו נעשה צדיק גמור. וכן יהי׳ בפועל, שמיד בשעתא חדא יהי׳ בישראל הרהור תשובה ויהיו בבחי׳ צדיקים גמורים. ועוד זאת, שיהי׳ בהם גם מעלת התשובה, לאתבא צדיקייא בתיובתא, ע״י משיח צדקנו. ויתקיים הענין דפדאני לי ולבני מבין אומות העולם בפועל, למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה, ע״י משיח צדקנו. וכשם שענין התשובה הוא בשעתא חדא וברגעא חדא⁵⁵, כן יהי׳ מיד הן נגאלין⁵⁶.

__________

1) תהלים נה, י.
2) ע״א.
3) ד״ה פדה בשלום.
4) ברכות שם.
5) איוב לו, ה.
6) הל׳ חנוכה בסופן.
7) נשא ו, כו. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 349 ואילך.
8) משלי ג, יז. הובא בפרש״י ברכות שם.
9) אבות פ״א מ״ב.
10) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
11) יומא עג, ב. נדרים ח, א. שבועות כא, ב. ובכ״מ.
12) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
13) אבות שם מי״ח.
14) תבוא כח, מז. וראה תניא פכ״ו. ובכ״מ.
15) נדה ל, ב.
16) קידושין מ, ב.
17) ראה גם מג״ע עה״ת פ׳ חיי שרה כד, סב האופן הד׳. תניא רפל״ה. ובכ״מ.
18) ראה זח״א רלג, ב. ובכ״מ.
19) לקו״ת בהר מא, א. במדבר ב, א. שלח לח, ד. נ, ב. ועוד – נסמן במפתחות ללקו״ת ערך נשמות: ירידה צורך עלי׳.
20) ע׳ 183 ואילך.
21) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
22) פרש״י ד״ה מה בור – ב״ק צא, א. ובכ״מ.
23) שם ע׳ 185.
24) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
25) ברכות ו, ב. כו, ב. ובכ״מ.
26) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
27) פמ״ט.
28) תניא רפ״ב.
29) שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ת סוס״ד.
30) ראה זח״א קעט, סע״א ואילך. קה״ר פ״ד, יג. וראה בארוכה סה״מ עת״ר ע׳ סג ואילך. תרפ״ג ע׳ רנו (תש״ט ע׳ 228) ואילך. תרח״ץ ע׳ רמ ואילך. ובכ״מ.
31) ל׳ הכתוב – ויצא כח, יב. ראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. ועוד. וראה סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א.
32) סה״מ תש״ט ע׳ 183 ואילך.
33) ראה גם לקו״ת בלק עג, א. ועוד.
34) ברכות לד, ב.
35) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.
36) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
37) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד. דק״ס ברכות שם (מגליון).
38) ראה גם לקו״ש מסעי שנה זו ס״ח (חכ״ח ע׳ 224) ואילך.
39) ראה ישעי׳ סו, כב. וראה לקו״ת שה״ש בסופו.
40) ראה ב״ב נג, ב.
41) בראשית ב, ז.
42) ראה תנחומא תשא יב. ובכ״מ. וראה אגה״ק ס״ז (קיא, ב).
43) בראשית ב, ז.
44) רפ״ב. וראה גם אגה״ת פ״ד. פ״ה. ועוד. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״כ ע׳ קלא. וש״נ.
45) ראה גם ד״ה ויגש תרס״ח (המשך תרס״ו ע׳ תפט ואילך).
46) ויקרא א, ט. פינחס כח, ח.
47) ספרי ופרש״י פינחס שם. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא שם. פרש״י תצוה כט, כה.
48) ראה זח״ג עא, ב.
49) ראה גם אגה״ת מהדו״ק (בס׳ תניא מהדו״ק) ע׳ תקד.
50) ראה סהמ״צ להצ״צ קנה, א. ובכ״מ.
51) ירושלמי ר״ה פ״א ה״א. הוריות פ״ג ה״ב.
52) שערי תשובה ח״א מט, א ואילך.
53) סנהדרין צז, ב.
54) אהע״ז סל״ח סל״א.
55) זח״א קכט, סע״א-ב.
56) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' שא ואילך]

נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קפ ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ד ע׳ 2148 ואילך.